עט סופר חלק א· רבי אליעזר זוסמן סופר
עט סופר חלק א כלל כג · פרט א שמא לא ימסר יפה
ב"מ קי"ח מתני' השוכר את הפועל וכו' אין שומעין לו, גמרא והתניא שומעין לי וכו' אר"נ כאן בשלו כאן בשל הפקר, איתיביה רבא לר"נ מציאת פיעל לעצמו אימתי בזמן שא"ל בעה"ב נכש עמי היום או עדור עמי היום אבל אם א"ל עשה עמי מלאכה היום מציאתו לבעה"ב, אלא אר"נ לא קשיא כאן בהגבהה כאן בהבטה פרש"י כששכרו למלאכת הבטה כגון לשמור אי להשליך מעליה לארץ דליכא הגבהה דא"ל אכתי לא זכאי ביה אנא זיל את זכי בה]: אמר רבה הבטה בהפקר תנאי היא, דתנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ר' יוסי אומר הרוצה מתנדב הוא ושומר חנם אמרו לי אתה אומר כן, אין באין משל ציבור, מאי לאו בהא קמפלגי דת"ק סבר הבטה בהפקר קני ואי יהיב ליה אגרא אין ואי לא לא, ור"י סבר הבטה בהפקר לא קני וכי אזלי ציבור ומייתי השתא הוא דקא זכי ביה, [פרש"י אין באין משל ציבור אם נשמע לך לא יביאו עומר ושתי לחם משל ציבור אלא משל יחיד זה שקנאה מן ההפקר בשמירו דס"ל הבטה בהפקר קניא הואיל ודבר טורח הוא ודעתו לכך על ידו נשמר] , מה שמדייק רש"י הואיל ודבר טורח הוא, אולי הכוונה כי תוס' ב"מ ב' ד"ה דבריאה בעלמא לא קני, הקשה הא דאמרי' דף קי"ח הבטה בהפקר קני, הייני שעשה מעשה כל דהי כגון שגדר גדר קטן, ע"כ מדייק שטרח בי כי בריאה בעלמא לא קני, ולישב קושי' תוס' כבר אמרתי עי' במקנה כלל ל"ג פרט י"ג, עפ"י חקירת אחרונים בהפקר יצא מרשותו גם שלא בא עדיין לרשות זוכה, אבל יאוש לא יצא מרשותו עד שבא ליד זוכה, א"כ ביאוש צריך הקנין להיות קנין אלים לעשות שתי פעולות להוציא מרשות בעלים ולהכניס לרשותו ע"כ במציאה בריאה בעלמא לא קני, אבל בהפקר רק להכניס לרשותו גם הבטה קונה, ואולי ר' יוסי לשיטתו דסובר בנדרים דף גם בהפקר לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זיכה ע"כ סובר הבטה לא קני, ויש לדחות כי בשביעית דאפקרי רחמנא בודאי כבר יצא מרשותו ועי' במקנה כלל ל"ג פרט י"ג אם שביעית הפקר מרחמנא או היא צריך להפקיר שדהו:
וכתב המל"מ פ"ד משקלים, דנראה לפי אוקמתא זו כ"ע אית להו דחיישי' שמא לא ימסרם יפה מש"ה ת"ק דאית להו הבטה קני אין היחיד מתנדב לשמור חנם אף שימסרם לצבור משום דחיישי' שמא לא ימסרם יפה, ור"י אית ליה דהבטה בהפקר לא קני מש"ה מתנדב יחיד, ומביא קושיא מר"י אלפנדריא ז"ל שהקשה נהי דת"ק אית ליה דהבטה קני הא קי"ל דהמחזיק בהפקר צריך כוונה ואם לא הי' דעתו לקנות לא קנה וא"כ יתנדב לשמור ולא יתכוין לקנות, ועי' בשמ"ק ג"כ, ותי' דאף דמאן דאית ליה דלא חיישי' שמא לא ימסר יפה מודה דלא מהני מה שאומר שאין בדעתו לקנות משום דאני סבור דטעמא הוא משום דאף דנימא שבלבו אינו מוסכם מ"מ מהני המסירה דקי"ל דדברים שבלב אינו דברים, ומאי דקאמר ר"י דלא חיישי' שמא לא ימסרם יפה, כוונה היא דליכא למיחש דלמא לא מסר יפה משום דאפי' לא מסר להו בלבו מהני משום דדברים שבלב אינם דברים, אבל באומר שאין דעתו לקנות אף ר"י מודה דחיישינן דלמא יהא דעתו לקנות דספק איסור הוא וחיישינן, הן אמת דלרבנן דאית להו דחיישינן צריך נגר ליישב דמה חששא היא זו מאחר דקי"ל דדברים שבלב אינם דברים וצ"ע:
מש"כ באומר אין דעתו לקנות גם ר"י מודה דחיישינן דספק איסר הוא, אולי לפי מש"כ בקול סופר על משניות אות ש"ז, וכ"ל עי' תיו"ט שהקשה מ"ש הכא דחיישינן שמא וכו' משקלים דמקבלים מנשים ועבדים ולא חיישינן, ואפשר דשאני שקלים שאין גופן קרבן יע"ש, נ"ל להמתיק בעומר אם השומרים קנאו בהבטה אם יש חשש שלא התנדבו יפה איכא חזקת מרא קמא וספק בקנין הקדש ואוקמי' אחזקת קמייתא, אבל בשקלים דקנו הגבאים בהמות בהמעות א"כ הבהמות בודאי אינם של הנודבים ומספק לא יוכלו להוציא ממון עי' שו"ת רשב"א הובא בב"י ח"מ סי' מ"ו וממילא כיון דליכא חזקה אין כח להוציא אפי' ממון להיות שיעבוד על הספקת הבהמות ודו"ק הטיב עכ"ל:
א"כ לפי הנ"ל אם כבר קנה השומר אז יש לו חזקת מרא קמא, אבל אם אמר ששומר בחינם ומעולם לא קנה, אז לא חיישינן שמא לא ימסר, אילי עוד יש חזקה להיפך שהי' חזקת הפקר ועדיין הפקר עד שקונה הקדש:
שמ"ק כתב הבטה בהפקר תנאי היא אי קניא ליה בהבטה או לא דאיכא מ"ד קני וכי נטר ליה לבעה"ב באגרא קני ליה בעה"ב ואי נטר ליה לבעה"ב בלא אגרא קני הוא לנפשיה, קשיא לי כי הוי שומר חינם נמי הא שומר דהקדש הוי וכי אין אדם נשאל לחברו חנם, אין ודאי ליה מידי, א"נ דעבד ליה עבידתיה אבל הכא מאי עביד ליה הילכך כי לא שקיל אגרא שומר דנפשיה הוי, הראב"ד:
הא דאמרי' ת"ק סבר הבטה בהפקר קני כלומר המביט אבל מי שהביט בשבילו לא קנו דאי לא בחנם נמי אמאי לא והא קנו צבור בהבטה של זה אלא לכ"ע צבור לא קנו בהבטה של זה ובדידיה הוא דפליגי, עכ"ל שמ"ק, לכאורה סותר הא כתב לעיל שקנה בעה"ב באגרא, גם הקשה הרבני החריץ מו"ה איצק קערפל ני' למה אמרי' בהבטה תנאי היא, גם אם כ"ע סובר הבטה קינה בנ"ז יוכל לאמור טול שכרך כי הוא לא קנה בהבטה של שומר וצ"ע, ונראה כבר הבאתי במקנה כלל ל"ג פרט י"ד ע"כ לא קנה בהבטה של שליח, כמבואר בראש נדרים דף ע"ב על מידי דמימילא לא שייך שליחות א"כ על הבטה לא שייך שליחות, אבל פועל אמרי' דעדיף משליח יד פועל כיד בעה"ב גם אם מגביה מציא' לחבירו לא קנה חבירו, אבל פועל קונ' לבעה"ב ומח"א מחדש בשכר אפי' בגוי הוי שליח כי יד פועל כיד בעה"ב ועי' נתיבות קפ"ח ע"כ אם נותן שכר והוא פועל לקנות ההפקר קונה בעה"ב, אבל בחינם רק הוא שליח שפיר כתב שלא קנה הבעה"ב ועי', קצה"ח סי' של"ו מה שמביא מבנו ז"ל ודו"ק:
שמ"ק כתב וקשיא לי לת"ק היאך קנה זה והלא הוא אינו מתכוין לקנות לעצמן אלא מביט לצורך הציבור ואי צבור לא קנו איהו היכי קני וכי קינה בע"כ ובאמת רש"י סובר כן מההיא דמילא מים לחברו דאמר ר"נ הרי הן כרגלי הממלא אלא שאין הדברים נראין כן, ולפי' נ"ל דת"ק סבור דכיון ששומר זה יודע שאין צבור קונין בהבטתו נותן בדעתו לקנות לעצמו כדי שלא יבאו אחרים ויטלו לעצמן ומדאקנה הוא ושומר לצבור בחנם כשצבור באין ולוקחין משל זה הן לוקחין ועומר ושתי לחם אינן באין משל צבור:
תוס' ב"מ דף נ"ח ד"ה לשמור הזרעים, וא"ת והיאך מותר לעומר כיון ששומר הא כתיב ממשקה לישראל מן המותר לישראל ודרשינן ואת ענבי נזירך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן ההפקר משמע דאסור אם ליקט מן המשומר וי"ל שלא היה מוחה לעולם מליקח רק שהי' מודיען שיחדום לעומר ומעצמן היו נמנעין מליקח, ותוס' יבמות דף קכ"ב אר"י שלא היו שומרין אותו אלא מונעים רגלי בהמה משם ומודיען לבני אדם שהם לצורך וכו', ותוס' מנחות דף פ"ד חי' קצירך ונזיריך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ע"ש, ושמ"ק כתב דהא דתניא בת"כ מן המופקר אתה בוצר ואין אתה בוצר מן המשומר מדרבנן הוא וקרא אסמכתא בעלמא הוא ולגבוה כיון דלא איפשר לא גזור, א"נ דוקא משומר לצורך בני אדם אבל לצורך גבוה שריא ועוד תי' דמדאוריי' בצירה דוקא אסור אבל באכילה שרי ע"ש: אמר רבא לא דכ"ע הבטה בהפקר קונה והכא חיישי' שמא לא ימסרם יפה יפה, קמפלגי דרבנן סברי יהבינן ליה אגרא ואי לא חיישי, שמא לא ימסרם יפה יפה, ר"י סבר לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה יפה, ורבנן חיישינן שמא לא יהא בלבו למסור יפה יפה בלב שלם דנוח לו שיקרבו משלו] , וקצה"ח סי' של"ו מביא קושי' מבנו ז"ל דלרבא היכי מתרצה קושי' הש"ס הברייתא דפניא שומעין לו דלדידיה ליכא למימר כאן בהגבהה כאן בהבטה כיון דס"ל הבטה נמי קונה הרי הוא כמו הגבהה ע"ש, ועי' במל"מ אם מהני לר"י גם אם אומר שאין בדעתו לקנות דלא חיישי' דלמא יהי' בדעתו לקנות, כי היכי דלא חיישי' דלא ימסרם יפה יפה או דוקא במסירה סובר ר"י דלא חיישי' אך במה שאומר שאין בדעתו לקנות לא מהני אף לר"י ע"ב: א"ד רבא אמר דכ"ע הבטה בהפקר לא קני והכא בחיי' לבעלי זרועות קמפלגי דת"ק סבר דתקינו רבנן למיתב ליה ד' זוזי כי היכי דלישמעי בעלי זרועות וליפרשו מינייהו, ור"י סבר לא תקינו, ומה אתה אומר הכי קאמרי ליה מדבריך לדברינו אין באין משל ציבור לדברינו דס"ל דתקינו דרבנן ד' זוזי מן התרומה לשומרי ספיחים וזה מוחל עליהן ונמצאו לו בתרומה ד' זוזים שאין לציבור חלק בהם ואם קונין מהם תמידין ומוספין ושאר קרבנות ציבור אין תמידין באין משל ציבור] ושבילי דוד סי' ר"ג כתב והקשה הרי לא קנאו מעות עצמן וכל זמן שלא גבה לא קנאו עדיין דיש ליתן להם ממעות אחר עכ"ל, לכאורה למה לא בטיל ד' זוזים וכאן לא שייך מעות בעלים אין לו ביטול, כיון שמוחלי' רק חשש שמא אין בלבם ליתן אבל בודאי אין עוד בעלים וכי צריך לשלם להם לאחר שמחלו, וגם לא שייך שיוכל לברר האיסור ולא בטיל ע"כ ממון לא בטיל לשלם להם כיון שמחלו, גם אין לומר יען בתערובת נולד האיסור לא בטיל כמרדכי ביבמה שרקקה דם, כיון שהיתר ניכר לעצמו קודם התערובות עי' במקנה כלל ל"ח פרט ח', ונראה כאשר כתבתי במקנה כלל ל"ח פרט יו"ד שביטל רק איסור תוך היתר, אשר ההיתר לא יוכל להיות איסור, אבל אם כל אחד ואחד מרוב יוכל להיות האיסור כמו ט' טלאים וכלב אז לא שייך ביטול יע"ש, א"כ גם כאן ניחא, על כל זוז וזוז יוכל להיות מעות שלהם לא שייך ביטול, ומיושב קושי' שמ"ק מ"ש משארי שקלים שיתידים מביאין ע"ב, כי שם שפיר שייך ביטול:
שמ"ק כתב קשיא לי ת"ש הני זוזי מכל שקלים שהיחידים מביאין שאין חולקים, איכא למימר שאר יד כלן שוין אבל הני ד' זוזי יתירי נינהי ודיחיד הוו וחיישי':
אקני להו רבנן ד' זוזי כי היכי דלא ליתו בעלי זרוע, פי' לאו למימרא דקני להו הקדש בהכי דכיון דהבטה בהפקר לא קנה כי אקני להו רבנן ד' זוזי מאי הוה, אלא ה"ק כיון דידעי בעלי זרועות דאי שקלינה פסיד הקדש הני ד' זוזי פרטי ולא שקלי אבל אי לא תקין רבנן הכי הוו שקלי לנפשייהו למימר אמרי שלא יהא הקדש נפסד על ידם לפי שימצא ויביאו ממקום אחר, שמ"ק:
מה שקשה מכאן על מרדכי דסובר אם נאנס השליח לא מקבל השכר עי' כלל כ"ב אך לפי מל"מ לא קשה כלל כי כתב ונראה דדוקא הני הוא דאמרי' דכיון דתקינו רבנן ד' זוזי וזה מיחל עליהם נמצא דאין תמידין באין משל צבור אך בשאר דברים דתקיני רבנן שיקחו מתרומת הלשכה כדתנן בכתובות דף ק"ו שפיר מחיל להו וטעמא דרבנן דלא תקינו להו אלא אם ירצו ליקח אבל אם לא ירצו לא תקינו להי ועליהם תבא ברכת טוב, אך בהך דשומרי שביעית דרבנן תיקנו להו משום בעלי זריעות ואף אם לא ירצו ליקח תק"ח היא שיקחו משום בעלי זרועות אי מחיל להו נמצאי תמידין ומוספין באין משל יחיד וזה פשוט עכ"ל, והנה לפי אוקמתא זו נראה דרבנן ס"ל דחיישינן שמא לא יחסר יפה יפה, דאי לא היכי קאמרי מדבריך לדברינו אינן באים משל צבור הא איכא תקנה במסירת הד' זיזין לצבור והג"ה הקשה אמאי אצטריך לדחוק ולומר דר"י סבר לא תקינו לימא דבהא פליגי דר"י ס"ל לא חיישינן שמא לא ימסרם יפה:
יומא דף ל"ה כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לציבור פשיטא מד"ת ניחוש שמא לא ימסרנה יפה יפה קמ"ל, תוס' ואפי' לרבנן דר"י וכו' הכא מודו דאנן סהדי דכה"ג מסר ליה יפה שהוא גדול בתורה ויודע שיש למסור יפה ועוד כיון שכל כבוד כהונה הוא שלי מסר ליה יפה, ואגב חביבות שעובד בה, וכן לבן בוכרי מנחות דף כ"א כל כהן ששוקל אינו חוטא ופריך כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתוי כי קא מייתי מעייל חולין לעזרה ומשני דמסר ליה לציבור, איכא למימר אפי' את"ל דס"ל כרבנן בההיא אפי רבנן מודו כיון שכל ישראל מביאין שקלים אינהו נמי נהי דפטירי מסרי לציבור יפה יפה, ועוד כיון שכל ריוח הקרבנות הבאים מן השקלים שלהם הוא גמרי ותפרי יפה, ות"ס כתב בח"מ ר"ז מבואר במתנה דברים שבלב הוי דברים וטעם מבואר בסמ"ע דמחנה אין אדם נותן ברצונו ומשייר לעצמו כל מה שיכול, בזה יובנו ד' תוס' כיון שכל ריוח הקרבנות שלהם לא מיחשב כנותן מתנה וא"כ דברים שבלב בכיוצא בזה אינו דברים:
ר"ה דף ז' קרבנות צבור הבאין באחד בניסן מצוה להביא תחדש ואם הביא מן הישן יצא אלא שחיסר מצוה, ויחיד שהתנדב משלו כשירין בלבד שימסרם לצבור יפה יפה קמ"ל, תוס' שמא לא ימסרם, פלוגתא דתנאי היא בב"מ קי"ח גבי שומרי ספיחי שביעית אי מתנדב שומר חינם, וקצת תימא דפריך הכא פשיטא במלתא דהויא פלוגתא דתנאי, ושמא יש לחלק, דהכא ליכא למיחש כולי האי כמו בשומר:
ח"ס בתורת משה פ' משפטים כתב ליישב סברת תוס' שהעלו לחלק דוקא בשומר פליגו ולא במילי אחרינא, לענ"ד פשיטו, מ"ט דרבנן דניחוש שמא לא ימסרם יפה הא דברים שבלב אינם דברים, וי"ל דודאי בעושה מעשה ומוסר ממש לציבור כ"ע לא פליגי דלא אתי דברים שבלב לבטל מעשה המסירה עם דבורו שאומר שמוסר לצבור, וכן בהני ד' זוזי שלא באו לידו מעולם רק מונע לקבל כיון דאינו עושה מעשה רב למוסרם מיד ליד כ"ע לא פליגי דחיישינן לדברי' שבלבו ושמא לא ימסרם יפה, כי פליגי בשומר שקונה בהבטה ויוצא אח"כ מן השדה לשלוחי ב"ד לקצור ולהביאם לציבור, מר מדמי' ליה למחילה דהני ד' זוזי וחיישי' שמא לא ימסרם, ומר מדמה למעשה ממש ולא חיישינן שמא לא ימסרם יפה, וע"כ כתב תוס' דלא פליגי אלא בשומר ומיושב הקושי' לכאורה צ"ע מ"ט פליגי בשומר דאיכא למטעי טעמא דר"י משים הבטה לא קני, אבל מודה הוא דצריכי' לשלם לקוצרים דקני בהגבהה, לימא סתם פועלי עומר בשביעית מתנדבים בחנם, ואז נכון הטעם משום דמסרי יפה, ובהנ"ל ניחא בפועלים שעושים מעשה קצירה ומוסרים לציבור כ"ע לא פליגי דמוסרם יפה יפה ע"ש, לא זכיתי להבין כי גם ד' זוזי יוכלו למוסרם לציבור לאחר שקבלו כן נראה ממל"מ שהקשה דאיכא תקנא שימסרו ד' זוזים ע"ב, נראה דרבנן סברו אפי' במעשה חיישינן שמא לא ימסרו יפה:
עוד כתב שם, צל"ע נהי נמי דהבטה לא קני לר"י מי גרע מעני המנקף בראש הזית בגיטין דף ס"א, לר' יוסי גזל גמור והוא משים שעשו שאינה זיכה כזוכה וע"כ המנקף לא טרח כולי האי כמו השומר בהבטה, דאל"ה תיקשי ללשני קמא דרבא דכ"ע הבטה קינה ומ"ט לא קני המנקף מדין תורה מטעם הבטה, וקושי זו מצאתי בשמ"ק ב"מ דף יוד ותי' שם משום דהמנקף לא טרח כולי האי כמו שומר, וא"כ תיקשי לרבה דמוקי פלוגתתו בהבטה, נהי דלר' יוסי הבטה לא קני מן התיר' מ"מ ליקני מדבריהם מגו דעני המנקף, וי"ל אה"נ דזכה מדרבנן מפני שעשו שאינו זוכה כזוכה, ומ"מ לא חייש ר"י שיקנה לעצמו ולא ימסרנה לציבור יפה יפה, דכיון דמדינא לא זכה אלא הם אמרו שיזכה והם אמרו שיזכ' לציבור מעיקרא שעשו הציבור שאינה זוכה כזוכה משא"כ לרבנן דהבטה קונה מן התורה שיב לא יקנה הציבור כ"א ממנו ע"י מסירתו וחיישי' שמא לא ימסרנה יפה יפה ובזה מיושב מה שיש לעיין קצת, לכאורה לא סגי בשמירה לחוד דהא עכ"פ בעי' קוצרים ומביאים, והשת' אפי' אי הבטה לא קני מ"מ הקוצר והמביא יקנה, ועוד דע"כ יתכוון אחד מהם לקנות דאל"ה הרי נשאר לעולם הפקר ובמה יזכה בו הציבור, ואפי' אם יביאוהו להר המשותף לכל ישראל ונימא חצרים קונ' להם לכל ישרא' זה אינו דאין חצר להקדש עי' מג"א קנ"ד, וע"כ א"א בלא"ה רק שיקנה אחד בהגבהתו ויזכה לכל ישראל וכיון דחיישינן שיקנהו לעצמו ולא ימסרנה לציבור יפה כדעת מל"מ ע"כ לא סגי אם לא נשלם לו שכר מתרומ' הלשכה נמצא לפי הנחה הלז לרבנן דהבטה קינה וצריך לשלם שכר לשומר שיקנה להציבור לא צריכי תו לשלם שכר לקוצרים שכבר יקנה לציבור ע"י השומר, ולר"י דהבטה לא קני ועדיין בהפקירה עומד מה שתרויחים ששומר בחנם מפסידים לעומת זה לשלם שכר לקוצרים וזה אינו במשמע פלוגתם, אך לפי הנ"ל ניחא דלר"י נמי נקנה להשומר מטע' שעשו שאינו זוכה כזוכה לציבור ועדיף מלת"ק, דלת"ק זוכה בו מן התורה לעצמו ואי ישמור בחנם איכא למיחש שמא לא ימסרם יפה, ולר"י אינו קונה לעצמו כלל כי כך תקנו חכמים שהציבור יקנו ע"י שמירתו שעשו שאינו זוכה כזוכה ושוב יכול לקצור בחנם ע"ש:
מנחות דף כ"א, אר"י העיד בן בוכרי ביבנה כל כהן ששיקל אינו חוטא, א"ל ר"י בן זכאי לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שכהנים דורשי מקרא זה לעצמן, וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל הואיל ועומר ושתי הלחם ולחה"פ שלנו הוא האיך נאכלין, ולבן בוכרי כיון דלכתחילה לא מיחייב לאיתויי כי מייתי נמי חוטא הוא דקא מעייל חולין בעזרה דמייתי ומסר להון לציבור ס"ד אמינא וכו' ח"ס כתב בירושלמי אמרי' דפליגי אי קרבן יחיד ישתנה לקרבן ציבור או לא, ונ"ל עפ"י קושי' מל"מ הא דברים שבלב אינן דברים, לענ"ד י"ל ולחוש שמא בעודו בידו העלה אל לבו שיקדש ומיד נעשה הקדש גבוה דהיינו הקדש יחיד וא"כ תו לא מועיל מסירתו יפה כיון שכבר הי' הקדש ושוב אינו משתנה לשל ציבור והיינו דקאמר ירושלמי דר"י ס"ל הקדש יחיד משתנה לשל ציבור ולא אכפת לן אם מקדשו בתחלה לעצמו, ובזה יובן הש"ס שהקשה לבן בוכרי דמעייל חולין בעזרה, ויל"ד א' אמאי לא הקשה נן אמתני' דנשים ועבדים ששקלו כמ"ש התויו"ט, ב' כדמשני שמוסרם לציבור ה"ל לשאול שמא לא ימסרם יפה, ג' מאי לשון חולין בעזרה, הול"ל אין קרבנות באו מציבור, וא"ש דודאי אמתני' דמקבלין מנשים לק"מ שמא לא ימסרם יפה, דדברים שבלב אינן דברים, ואין לומר שהם יקדשו שקלי עליהם לעצמם ואינם משתנים עוד לשל ציבור, זה לא שייך בשקלים שעיקר מצוותו כך הוא שכל אחד יקדיש ליה מחצית השקל ואח"כ ישתתפו זה עם זה ויהי' של ציבור, אמנם בן בוכרי מקשה שפיר שהרי הכהן אינו מקדישו דכל עצמו אינו פוטר משקלי' אלא משום דהאיך עומר קרב משלהם דכתיב כל מנחה כהן כליל תהי' וא"כ לא יכול הכהן להקדיש שקלו ע"כ נותנו כשהוא חולין, ומקשה הא מעייל חולין בעזרה, ומשני דמסרם לציבור, והשתא תו לא מצי להקשות שמא לא ימסרנו יפה, דהרי דברים שבלב אינם דברים ולהקדישו אינו יכול וא"ש הכל עכ"ל, בזה נראה ליישב מה שעה"מ פ"ד הקשה על רמב"ם שכתב מקבלים מנשי' ועבדים ולא כתב דצריך מסירה לציבור כי קשה קושי' הגמרא לבן בוכרי דמייתי חולין בעזרה ומשני כשמסרו לציבור, א"כ בנשים ובעבדים נמי קשה וצריך מסירה לצבור ע"ש, לכאורה צ"ע מה הקשה לבן בוכרי שמייתי חולין בעזרה, והקשה המנ"ח סי' רצ"ב מאי חילין בעזר' הוא כשמביא שקלים מי שפטור מ"מ הוא מקדישו ע"ב שהניחו בצ"ע, אבל להנ"ל ניחא כי כהן לבן בוכרי אין רשאי להקדישו כי עיקר שדורשים יען כתיב כל מנחת כהן כליל, וע"כ לא הקדישו ושפיר הקשה שמייתי חולין בעזרה, אבל נשים ועבדים באמת הקדישו ואין כאן חולין בעזרה: