עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה
תזריע.
יב
ב
לה נוגע החסרון. כיון שהיא נמשלה לזכר . ואם הזכר בעצמו פחות וגרוע הנה הנדמה אליו עאכו״כ שהוא שפל:
יג
ב
אלא לפני שאת. צ״ל לגבי שאת. או אחרי שאת :
ו
הכיהוי הוא מהאודם. צ״ל מהקודם: רש״י למה התנה. צ״ל למה לא התנה. ור״ל להרמב״ם שפירש כהה שלא היה כלל מראה נגע. א״כ ע״כ מה שאמר ולא פשה. הכונה או אם לא כהה ולא פשה. דאם כהה ואין רישומה ניכר כלל פשיטא שלא פשה. וא״כ רשם הכתוב כל החילוקים. אך לפירש"י שצריך כהה וגם לא פשה. מדוע חזר אח״ז הכתוב ואמר שאם חזר ופשה אף בכהה טמא. ולא גילה לנו הדין באם לא פשה ולא כהה ג"כ רק שחזר למראיתו אחרי טהרתו: שהגם שכהה. אבל הכיהוי אין מעכב. ויוכל להיות גם יותר עז מבראשונה ועיקר הקפידא היא על הפשיון: מאומרו כאלו לא העז. ולי צ"ע. כי לדעתי פירוש הת״כ הכי. שאם העז וכיהה. שבעת הפתיחה מההסגר היה עז ובעודו מביט בהנגע נעשה כהה. או להיפך. הכל הולך אחרי הסוף שאם לבסוף ראיתו היה כהה. טהור. ואף שברגע הקודם היה עז. וכן אם נעשה אח״כ עז הרי הוא טמא הגם שבכל משך ההסגר ובעת פתיחתו היה כהה. וא״כ אדרבא מזה ראיה לפרש״י:
לו
לדרשת הלל. שאם אמר על טמא טהור אין בו ממש: