אור ברסלב
עזרה להבין פרשת אמור

עזרה להבין· רבי יצחק ב"ר משה יהודה

פרשת אמור

פרשת קדושים

כא

א

הנזכרת. ר״ל פ׳ קדושים. שהם ישננוה וידעוה כמורי העם. ואמרת אליהם קאי על אותם שהם רק לכהנים. ומתורץ כפל אמור ואמרת:

ב

גדול. זה הוא פירוש הת"א רבא בעמיה. ועיין רמב״ן בפסיק זה: בכהנים. שלכן כתוב בעמיו ל״ר. דקאי על כהנים. ולוים. וישראלים:

ה

התברר. שפאת זקנם האמור פה וכן אצל הישראלים בקדושים פירושו על מת שהרי פה נאמר בין לא יקרחו קרחה ובין ובבשרם לא ישרטו שבשני אלה מפורש בישראל שהוא למת:

ז

כמשמעה. לאפוקי מהמפרשים בית אשה זונה מוכרת מזין: מותרות. ששם מ״ד כ״ב כתיב "והאלמנה אשר תהיה אלמנה מכהן יקחו". ומשמע שאלמנת ישראל אסורים לקחת. וחז״ל פירשו. מכהן יקחו מקצת כהנים דהיינו הדיוטים מותרים ליקח כל אלמנה שתהיה ורק הכה״ג אסור בכל:

ט

הפירושים. בין שהוא מלשון תחלה ובין מחלול שרשו חלל. ותי״ו שבמלת תחלה כתי״ו תרומה. תנופה. כמ״ש הרב במלת אז הוחל: החל גם תחל. צ״ל יחל גם תחל. או יכוון למלת החל הכתוב ביחזקאל כ' י״ד לבלתי החל והוא מקור. והם זרים כי משפט כפולים בהפעיל עתיד לבוא איתן בקמץ לפני אהחע״ר ובלא אהחע״ר בקמ״ץ ולפעמים בפתח. כמו הסבי עיניך. ויסב אלהים. והיה משפטם לבוא כאן ג״כ בקמץ. במלת לא יחל. ובמלת תחל לזנות. או לבלתי החל. רק לבל תתחלף בהוראת תחלה. נקדו תמיד בהוראת תחלה בקמץ. כמו אחל תת. החל רש. ובעל אב״ע במח"כ לא דק בזה. והביא ראיה ממלת החל הנגף שהוא עבר. ובא כמשפט. ופה בעתיד היא זר:

יא

והגוף חסר. דהל״ל נפשות מתות. ברבות נקבה. וכמ״ש ג״כ הרב בפ' חיי שרה בפסוק מעל פני מתו. שחסר ג״כ גוף. ושם אפילו הוה כתיב מתתו בל"נ היה חסר המתואר כמו גוית מתתו. או נפש מתתו. לפי ששם חסר המתואר בכלל. ובעל אב״ע לא הבין פה הכונה במחכ״ת. שהבין שהוקשה לו ייחוס המיתה להנפש והיא בת אל מות: שם התאר. לזכר ויוכל לבוא בחסרון המתואר:

יב

בבר באר. נ״ל להגיה יותר כבר עבר ומלא את ידו. ור"ל למה לו להזהירו פה על המלואים. אחרי שכבר עבר וכבר מלאו ידיו. ומה דהוה הוה:

יד

כלל עיין לעיל פסוק ז':

טו

בגלוי. ר״ל מ״ש לפני זה את אלה לא יקח ר״ל בגלוי ע״י קיחה וקידושין. וכפל פה לומר ולא יחלל. אף בסתר ואקראי פ״א לא יבוא על אלה:

יט

מגזרת חרם. שהוא לשון קצור ונפסק מכל אדם:

כ

קלל. שפירש שם הרב תועבה גדולה עשה אף כאן בא הכפל לומר גנאי גדול הוא זה. שיקרב בע"מ לעבודת ה׳:

כד

הקבלה. שפירשו להזהיר ב״ד על הכהנים. גם אמרו שהשחיטה כשירה בזרים ומכ״ש בבע״מ:

כב

ב

בסוד. הוא בספר השם. שהשם כולל כל הנבראים והוא המעמיד מציאותם:

ז

וריקי מוח. שהוקשה להם דהא גם ישראל הוזהרו על נבלות וטרפות לכן חלקו דבישראל כתיב רק ובשר בשדה טרפה דהיינו שנטרפה ע״י דורס. אבל אם הוכתה ונטרפה ע״י עוף או בהמה שאינה דורסת לא יאכלוה רק הכהנים אבל ישראל שרי. והוא דחה זה דהא בכאן אמר סתמא כל נבלה וטרפה ולא אמר מן העוף או מן הבהמה:

ט

עליו. דמלת עליו ובו קאי על המקדש:

יג

על בן. שהרי כבר אמר וכל זר לא יאכל קדש:

יד

מלת עליו. דהיינו שעל הקדש יוסיפו חומש ונתן לכהן הרי שונתן הראשון כבר כולל הקרן והחומש ואין צורך להוסיף עוד פעם מלת ונתן אלא שפירושו את הכל יתן לכהן כי כולו קדש מעתה:

טו

לשנים. שאם לא יזהירום הכהנים מאכלם קדשיהם ישיאו הם עליהם האשמה:

יח

כן כתוב. משפט אחד יהיה לכם ולגר ועוד הרבה: ואין כל נדבה. כי אם לא הוציאו בלשון נדר אינו נדר:

כב

תבלול. כי שרש שניהם בלל: לפלא נדר. שאין פי׳ תקריבו על המזבח שזה מפורש בסיפא דקרא אלא על שעת הנדר מזהיר:

כג

כראשון. אצל מומי הכהנים הגם ששם היפוכו חרום וכאן היפוכו קלוט המכוון אחד שהאבר. נצטמצם ונקטן:

כז

המרובע. שיעבור עליו רבע החדש שאז יתחזק כחו: יהונתן. שכתוב שם מתחלה הנה החצי ממך והנה. ואח״ז כתיב ממך והלאה:

כח

פירשתיו. כי הוא שם המין וכמ׳״ש בפסוק שלפניו: זכר. אבל ע״פ דרשת חז"ל להלכה אינו נוהג בזכרים:

כט

שלימה. כמו שאני שלם:

לב

ונקדשתי. ואלו קאי ולא תחללו על ב״י הל״ל ונקדשתי בתוככם:

כג

ב

שבתות רבות. דא״ל שקאי על המועדים דהא אח״ז אמר עוד הפעם אלה מועדי ה׳ על המועדות:

ג

הם מועדי. כי ה' קבע מועדי השבתות לבל ישינה משא״כ המועדות תלוים בב״ד: תפסוהו. עיין סנהדרין י״ב: שתי שנים. לאו דוקא אלא שעיבר השנים זה אחר זה ולפנינו בגמרא איתא שלש שנים בסנהדרין י״ב: שני מעשיו. אולי יכוון להמסופר שם בר״ה שבקשו הבייתוסים להטעות את ישראל ושכרו עדי שקר. ועוד מעשה בעדים שאמרו ראינוה שחרית במזרח וערבית במערב. ואמר ר״י עדי שקר הם ור״ג קבלם. וגזר על ר״י שיבא אליו במקלו ובתרמילו ביוה״כ שחל להיות ע״פ חשבונו. ואם היו סומכים אז על תשבון העבור שלנו והעדים היו רק לסניף בעלמא אין מקום לב׳ מעשיות הללו: מתוספת שנת החמה. ר״ל ועוד ראיה שלא סמכו אז על חשבון העבור. כי ידוע שאנו מעברים ז׳ עיבורים בכל י״ט שנות המ״ק להשלים העודף של שנת החמה על שנת הלבנה בי״א ימים בקרב. ומתלקט מזה בבל י״ט שנים ז׳ חדשי הלבנה בצמצום ובגמרא מצינו שעיברו את השנים על גליות שנעקרו ממקומה. ומפני הגשרים והדרכים. וכדומה שאין לכל אלה מקום בחשבון העבור: וי״ד. גם זה ראיה לסתור דעת הגאון. כי הנה המולד הראשון של תשרי בעת בריאת העולם היה ביום ו׳ י״ד שעות בעת שנברא אדה״ר כמו שלמדו זה רז״ל במקומו. ומה שבעלי העבור קבעו למולד ראשון בהר״ר הוא משנת תהו ר"ל הוא מולד תשרי של שנה הקודמת אילו היתה במציאות לפי שהעולם נברא לפי דעה זו בכ״ה באלול. ובעבור ה׳ ימים הללו שהיו בשנה שלפניה חשבו לב״ע כל השנה ההיא כאלו היתה במציאות. ועם כי לחשבון המולדות לא יזיק אם היתה השנה במציאות או לא היתה שסוף סוף עולה החשבון כן בשוה. אבל לענין עיבורי השנה יש נ״מ שאם נחשוב התחלה של המ״ק משנת תהו. ובשנה השלישית נעשה עיבור כמשפט בעוד שבאמת עדיין לא עבר על השמש כ״א שני וחצי. ושניהם נבראו ונתלו ברגע אחד ולא התלקט עדיין תוספת חדש שלם. אלא שבאמת לא חשבו בימים ההם ע״פ חשבון העבור. רק שאנו מדמין ע״פ חשבון ההוה איך היה להם להיות מראשית היצירה: התיכונה. ידוע כי המולד האמתי אינו תמיד ברגע המולד שלנו ע״פ חשבון כי פעם יקדים ופעם יאחר. מסבת שינוי מהלך גלגלו הקטן וגלגל הגובה. כאשר דברתי מזה בהקדמת הרב. והמולד שלנו הוא בחשבון אמצעי. וזמנו בנוי ומיוסד על ירושלים. שהלא ידוע שיש הפרש גדול בין המקומות לענין עתותי היום והלילה ויש מקום שעולה שם השמש ברגע שקיעתה במקום אחר. ובהכרח לקבוע מקום אחר על זמן המולד שהוא שוה לכל העולם ברגע ההוא. בעוד שהמורי שעות יראו בכל מקום ומקום ברגע ההוא על זמן אחר. כפי שינוי מקומם. ובחרו בירושלים. עד״מ באמרם המולד חל ביום פלוני בשעה פלונית. הכונה כשיהיה בירושלים השעה הזאת. והקביעות ע"פ הראיה היה ע״פ המולד האמתי. וחשבו לדעת אם אפשר שתראה הלבנה בירושלים ליושבי מזרח או ליושבי מערב לה. קבעו אותו יום ר״ח. ואם לאו דחו אותו יום. משא״כ בחשבון העבור. התלוי במולד אמצעי לא נדקדק אם אפשר שתראה בירושלים או לא. וע״כ שבזמן המקדש לא חשבו ע״פ חשבון העבור כלל. רק שע״י החשבון בדקו את העדים לדעת אם האמת אתם: וזה נתקן. צ״ל וזה נזדמן או וזה נקרה. ור״ל שאז חל מולד תשרי בשנה פשוטה ביום ג' ט' שעות ר״ד חלקים על היום. ודחו אותו יום מקביעת ר״ה ע״פ הכלל גטר״ד בפשוטה גרוש. וגם מיום שלאחריו משום לא אד״ו ראש. ונקבע ר״ה ביום ה׳ והוא יותר מיום שלם אחר המולד: קרוב מחצי. ולא נדחה משום מולד זקן בל תדרוש. כיון שהיה אף בחלק אחד פחות מחצי היום כידוע בחשבון העבור. אף שבמצב הלבנה בגלגלה לא היתה יכולה להראות ביום ההוא בשום מקום. שזאת הסיבה לדחית מולד זקן: בטור״ד גם בטרד. צ״ל הנה בט״ו תקפ״ט גם גטר״ד יוכיחו. ור״ל שאם אחר שנה מעוברת חל מולד תשרי ב׳. ט״ו. תקפ״ט או אח״ז דוחין ר״ה למחרתו. וכן גטר״ד בשנה פשוטה דוחין הקביעות לשני ימים. והטעם לדחית גטר״ר הוא משום השנה שאחריה שאז יחול המולד בשבת אחר חצות וידחה משום מולד זקן ומיום א' משום לא אד״ו ראש. ויתרחק הזמן שבין ר״ה זה לר"ה שלאחריו יותר מחמשה ימים ובשנה פשוטה לא יתכן זה. וכן הטעם בדחית בט״ו תקפ״ט ואין פה המקום להאריך בזה: בשמונה. כי בדחיית גטר״ד נדחה ר״ה לשני ימים מאוחר כנ״ל. וע״פ הראיה היה יוה״כ מוקדם בשמנה שלנו: וכן יקרח. צ״ל וכן לא יקרה. ור״ל שבל״ס ע״פ חשבון הראיה לא קרה להם כן שיקבעו ר״ה מאוחר בשני ימים מזמן הראיה. וא״כ אלה המתענים ב' ימים מספק. הוא לכוון יום צומם ע״פ הראיה. והיה להם להתענות בשמיני:

ה

פירשתיו. שמות י״ב:

ח

להזכיר. אחר שבת ופסח קודם שבועות: בעבור. ר״ל בזכות: המשכן. שאז עשו פסח ראשון ושוב לא עשו עד בואם לגלגל: שיתחברו. שיתאספו אליו:

יא

באי השבת. (מ״ב י״א) שפירש שם שבת האחד מלשון שבוע ושבת השני מלשון שבת ממש: לפי דעת הרב שם. וכן כאן הגם ששבע שבתות פירושו שבועות. יהיה ממחרת השבת פירושו יו"ט. ולדעת הקראים יהיה פירוש הכל מלשון שבת ממש שיחלו לספור מיום ראשון אחר השבת ויעברו ז' שבתות. בתוך מ״ט ימי הספירה: עירים. שהוא מלשון עיר פרא. ואח״ז כתיב ושלשים עירים להם שפירושו ערים: תמימות. שלשון תמימות לא שייך רק אם נפרש שבתות שבועות הוצרך לומר שיהיו שבועות שלימות. משא״כ אם נפרש שבתות על יום שבת עצמו לא שייך לומר שיהיה השבת תמים פשיטא שלא ימנו חצי יום. וביום השבת השביעי יכלו המ"ט יום: מצות וקלוי. (יהושע ה' י״א). ויאכלו ב״י ממחרת הפסח מצות וקלוי מעבור הארץ. ונחלקו שם המפרשים רש״י ז״ל פירש ממחרת הפסח יום ט״ז בניסן והקריבו העומר תחלה. והרד״ק פירש שם ממחרת הקרבת הפסח שהוא יום ט"ו בניסן. ואכלו מהתבואה הישנה. והחכם מרומי סובר כפירש״י והביא ראיה ממה שקראו שם ממחרת הפסח וכאן קראו ממחרת השבת שפירוש שבת פסח. והרב אמר כי זאת הראיה בנפשו הוא. לפי שהקראים יוכלו להביא ראיה מכאן להיפך. שהם ירכיבו ב' הפירושים שממחרת הפסח יפרשו מהקרבת הפסח דהיינו יום ראשון של פסח ויפרשו שאכלו מהתבואה חדשה אחר הקרבת העומר ויאמרו שאז חל ט״ו ניסן ביום ראשון לשבוע והקריבו אז העומר. וזה ראיה לשיטתם כי הקרבת העומר אינו תלוי במחרת היו״ט דוקא רק ביום ראשון בשבועה שיהיה אז. יהיה בט"ז בניסן או בט״ו אין קפידא כלל: מרעמסס. בריש פ' מסעי בחמשה עשר יום לחדש ממחרת הפסח. הרי שיום ט״ו בניסן נקרא ממחרת הפסח: ששני פסחים. ר״ל התורה קראה פסח להקרבן ולפיכך כתוב בפ' מסעי ממחרת הפסח על יום ט"ו. וישראל קראו החג עצמו בשם פסח. ולפיכך יהיה ממחרת הפסח הכתוב ביהושע יום ט״ז. והוא דחה זה כי גם החג נקרא פסח רק על שם שפסח ה׳ על בתינו. וזה היה בלילה. ושפיר נקרא גם אצלינו מחרת הפסח בבקר יום ט״ו: יום המחרת. במדבר י״א ל״ב הרי שממחרת קרוי הבקר שאחרי הלילה: מתי קצרו. שביו״ט לא קצרו. ומעיו״ט עדיין לא היה זמן החל חרמש. ובע״כ שהמצות היה מהתבואה ישינה ולא ספר שם כלל מענין העומר. ועוד שהמצות בל"ס לא עשו משעורים רק מחטים וזמן קציר חטים היא בשבועות. וע״כ שהחטים האלה היו מן הישן:

והעד. שאמר אח״כ שעוד בשנה ההיא אכלו מתבואת ארץ כנען. ומשמע שמעבור הארץ שכתב קודם לזה הוא מארץ סיחון ועוג שנשאו עמם מעבר הירדן הרי שמתבואה הישנה היתה. שהרי שם היו מקודם לזה איזו זמן: כמו קלי. ר״ל שמלת קלי היא שם להקליות. ומלת קלוי הוא שם התאר לכל דבר שנחרך ונצלה באש. כמו הבשר צלי וכדומה: יקרא קלוי. צ״ל קלי. ור"ל שאחר שהוא קלוי באש יקרא קלי סתם. והוא שם. אבל באמרו קלוי. כאלו אמר דבר שהוא נקלה באש: וישועה. הוא שם קראי אחד. שבא להשיב על שאלת הגאון כי מזה נדע שיום תנופת העומר הוא ביום ראשון לשבוע באחד מימי הפסח. שאם היה בין פסח לעצרת והוא יום שיש בו קרבן מדוע לא חשבו בפ׳ פנחס. ושם לא חשב רק המועדים: ראשי חדשים. שלא נחשבו פה וחשבם שם. כמו כן יוכלו להיות קרבנות שנחשבו פה ולא שם. ועוד הקשה כי סוף סוף קשה עליו מדוע לא הזכיר שם זה הקרבן. רק המוספים שבכל יום בשוה. בשלמא עלינו אין זו טמנה כי אנחנו סומכים על הקבלה. אבל הם הבאים להוכיח מפשט הכתוב דוקא ובלתי מאמינים בכל הבלתי מבואר להדיא קשה: ולא הזכיר. צ״ל לא הזכיר. ור"ל שבפ׳ פנחס לא הזכיר ג״כ כבשי השלמים שעל שתי הלחם: ולמעלה פר. ר״ל ועוד מצינו סתירה שפה אמר בשבועות להקריב פר בן בקר אחד ושני אילים. ובפנחס אמר פרים שנים ואיל אחד. וע״כ שאנו צריכין לקבלה. שאלו לעצמם ואלו לעצמם ולא הזכיר שם רק המוספים. וא״כ אין ראיה לשיטתם ממה שלא הזכיר קרבן התנופה בפנחס שהוא נכלל בקרבנות היום: הלחם. שאירע בשנה ראשונה בשבת. ויוכל להיות שגם הנפת העומר היה בשנה ראשונה בשבת ולכן אמר ממחרת השבת בבואם לארץ ולדורות לא הזכיר שבתות רק שבועות. וכמו וטמאה שבעים שבל״ס נחשב מיום הלידה לא על יום השבועה: סוד. לפי שמזה קצת הוכחה לצדוקים. מדלא הגבילה התורה בשבועות באיזו יום בחדש יעשוהו כאשר הגביל בכל המועדים. ש״מ שאין פירוש ממחרת השבת ממחרת יו"ט אלא כפירושם. ולכך אין לו יום מוגבל וקבוע בחדש שפעם יוקדם ופעם יתאחר. ולז"א שהטעם הוא משום שמצוה הספירה מ"ט יום. וקביעות החדש מה״ת תלוי בראית הלבנה והעדים. ופעם יהיה חדש ניסן או אייר מעוברים ופעם חסרים ולא יכלו המ״ט יום בכל שנה בשוה. ומה שהזכירו בלשון סוד. אולי שהמכחישים לא השכילו להביא זאת הראיה. ולא רצה לפתוח פה לאתון: בעבור והנוף. כי בכ״מ נזכר לרצונכם אצל המביא ונוכל לפרשו שיביאנו ברצונו הטוב לא ע״י כפיה ואז יתכפר. משא״כ פה שהכהן יניף לרצונם של ישראל. הכונה ברורה שירצה עליהם. והוא דחה זו הראיה שנוכל לפרש ג״כ שקאי לרצונכם שיביאו הכבש ברצון ואז יהיו נרצים בתנופה זו. ומ״ש בקצת נוסחאות שתניפו ברצונכם ט״ס וצ״ל שיניפו ברצונכם:

יד

היובל. שאין חיוב למנות השנים בפה לומר בכל ר"ה היום שנה זו ליובל או שמטה זו:

טז

התורה. שספירותיה תמימות. כי הל״ל תספרו מ"ט יום. אלא הכונה עד יום החמשים. שלא נאמר ביום מ"ט מקצת היום ככולו ונעשה אז שבועות. וכן בכ״מ שנקפיד על ספירת ז' ימים הם שלמים וביום השמיני יביא הקרבן. ואולי יכוון עוד בזה למ״ש בכמה מקומות כי מספר התורה אינו כמספר שלנו הלקוח מההודיים שהוא מערכת העשיריות. ומספר התורה הוא ממערכת השביעיות. שעד ז׳ היא מערכה ראשונה. מערכת היחידות. ועד מ״ט מערכה שניה. כמערכת העשירית אצלנו ומחמשים תתחיל מערכה השלישית, ולפיכך אמר הרב בהרבה מקומות שמספר שבע הוא שלם. ועיין בפ׳ בלק בפסוק בנה לי בזה שבעה מזבחות. ואכמ״ל:

יז

ששנה הכתוב. שכאן אמר פר אחד ואילים שנים. ובפ׳ פנחס אמר שני פרים ואיל אחד: האמת. כפירש״י פסוק י״ט. שאלו לעצמם ואלו לעצמם. ע״ש: השלמים. שהם נאכלים לישראלים. כי מעולות אין ראיה שהם לגבוה ואף בשבת הותרו: עם הצום. שבכל א' הזכיר וידבר להיותו מועד בפ״ע ואינו תלוי בהקודם:

כד

שהעיקר כל ר״ח. ר״ל שבכל ר"ח יתחברו ב׳ המאורות שבהם תלוים כל עניני עולם השפל ורוב המאורעות שלהם המה הפועלים. לזה אמרה התורה להריע בכל ר״ח בחצוצרות לפני המלך ה׳ שישדד המערכות וינהגם לטובת ישראל. ור"ח ניסן נבחר לראש למועדים וחדשים שבו הוקס המשכן העבר והמקדש העתיד. לפי שאז השמש והירח תחת קו השוה. והאויר ממוזג. והיום ולילה שוים. וכמו שאמרו חז״ל ע״פ מוציא אסירים בכושרות בחדש הכשר לצאת. מהראוי לבחור בו לראש לכל החדשים ולכן הקריבו בו קרבן בר״ח. ולעתיד גם בשבעה בו כמבואר ביחזקאל שאז הלכה הלבנה רבע מסלולה. וכן בט״ו בו וז׳ של פסח שהוא הרבע האחרון: ופסח שני. לדעתי צ"ל ופעם שני. והיה כתוב בר״ת כזה ופ״ש. וטעו המדפיסים בחשבם שהוא ר״ת מן ופסח שני. ור״ל שלעומת ניסן נבחר תשרי לר״ה. לפי שאז יתחלפו שני המאורות את מצבם מהיפך להיפך מצפון קו השוה לדרומו ויסבו פניהם מאתנו להתרחק יום יום. והאויר ישתנה מחום לקור והצמחים יבולו. ומה שדילג על שבועות. כי הוא אינו מועד בפ״ע רק תלוי ביום העומר: הקטן במחברת. ר״ל כי אז תתחבר הלבנה עם מזל דלי שהוא מזל ישראל וכמ״ש הרב בפ׳ תשא ועוד בהרבה מקומות. כי ביו״ד ימים תשלים הלבנה שליש מסלולה בקירוב שהוא ד' מזלות ממאזנים. שהוא מקום השמש אז ברגע המולד. עד תחלת דלי. ולפיכך הוקבע ליום מחילה וסליחה ולכפר על ב״י. ונראה להגיה להדיא במחברת דלי או במחברת ישראל. ומ"ש לפני זה ועזרא יוכיח. הוא הכתוב בנחמיה ח'. אכלו משמנים וגו׳ כי קדוש היום לאדונינו. והם דברי עזרא שם. ודע עוד כי האצטגנינים הקדמונים יחסו י"ב המזלות לז' ככבי הלכת ובנו להם בתים. ואמרו בית השמש הוא מזל אריה. ובית לבנה מזל סרטן. וליתר החמשה כוכבים יחסו לכ"א ב׳ בתים בית אחד ליום ובית ללילה. היינו לשבתאי. דלי ביום וגדי בלילה. לצדק קשת ביום דגים בלילה. למאדים טלה ביום ועקרב בלילה. לנגה מאזנים ביום שור בלילה. לככב תאומים ביום בתולה בלילה. וכשיגיע כל ככב מככבי הלכת בתנועתו ביום תחת הבית המיוחד לו ליום או בלילה תחת המיוחד לו ללילה תתחזק פעולתו יותר. גם חלקו המזלות למבטים. דהיינו טלה ומאזנים. שבזמן שהראשון למעלה מן הארץ אז השני מכוון כנגדו למטה מן הארץ או כשזה עולה זה שוקע קראו מבט נכח ואם נניח ד״מ שכוכב צדק תחת מזל טלה. ומאדים תחת מאזנים כנגדו. זה המבט הנוכחי יורה על איבה גמורה וריחוק. כי הם בתכלית הריחוק זמ״ז ק״פ מעלות. ואם בין הככבים ג' מזלות נקרא מבט המרובע. ומורה על חצי איבה. ואם ירחקו זמ״ז ד' מזלות יקרא מבט משולש והוא מורה על אהבה. ואם המרחק ב׳ מזלות מורה על חצי אהבה. והנה בעשור לחדש השביעי כבר הלכה הלבנה ד׳ מזלות עד סוף גדי והוא נכח מזל סרטן שהוא בית הלבנה ונכנסת תחת דלי שהוא מזל ישראל. ומורה על מבט אהבה לישראל: רק שמיני. שבסוכות נתקדש יום שמיני לחג והוא ראש המרובע הרביעי: וסוד השבת. לפי שכל שבעת ימים תשלים הלבנה רובע מסלולה: וטעם אך. למעט לפי שכל מקרא קדש אסור להתענות. כמ״ש עזרא לכו אכלו משמנים וגו׳ כי קדוש היום וזה משונה שמצוה להתענות:

כז

פירשתיו. לעיל ט״ז כ״ט:

כח

פירוש כי יום. שמלות לכפר עליכם יפרשו מ״ש תחלה יום כפורים הוא. שלא לכל העולם רק לישראל הוא כפורים:

כט

שם פועלו. ר״ל בנין פעל:

ל

לפרש. כי מכפל ושינוי הכתובים שאצל האוכל אמר ונכרתה ובעושה מלאכה אמר והאבדתי ולא כללם במקרא אחד לומר כל האוכל ועושה מלאכה ונכרתה. נראה מזה שיש איזו הפרש בין הכרת ובין האבדה. אבל איך תוכל הנפש הרוחנית להאבד לגמרי יותר מהכרת משרשו לא ידע או לא ירצה לפרש:

לב

זה היום. צ״ל כי יום השבת ור״ל שבת בראשית נקרא שבת ה׳ לפי שאינו תלוי בב״ד ושל יוה״כ נקרא שבתכם:

לו

איננו שוה. שפרי החג הולכים ומתמעטים בכ"ז אמר סתם אשה לה׳ כמו גבי פסח שקרבנותיו שוים בכ״י: וכן כתוב. דברים ט״ז ח׳ וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך לא תעשה מלאכה. וסיפא פירושא דרישא הוא. כמו כאן:

לז

ויתכן. ר״ל מלת אשה לבד יתכן להיות על אחד מהן לכך חזר ופירש שיקריב כל אלה בכ״י:

לח

בג׳ רגלים. שכתוב בהם איש כמתנת ידו וגם פה מסתמא יכוון במלת מלבד מתנותיכם על אלה שיביאו ברגל נדרים:

לט

וכרמים. שמלת תבואת אינה קאי רק על מיני תבואה רק כוללת ג״כ פרי עץ. ולכן יקחו פרי עץ הדר להלל לה׳: תחת ב'. ר״ל במלת ביום הל״ל היום הראשון שבתון אבל ביום הראשון הכונה שבתון יהיה לכם:

מ

המעתיקים. שפירשו שיקחו הלולב ביד ויברכו ה' עליו: איש שה. שפירשו על הקניה ואמרו אחד לוקח בשביל כולם: עזרא. הוא הכתוב בנחמיה ח' ט״ו צאו ההר והביאו עלי זית ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לעשות סוכות: חמשה מינים. שחשב שם גם עלי עץ שמן. וחשב שם רק עלים ומחמש מינים: ואין זכר. זה ענין בפ״ע. ור״ל ממה שחשב שם עלי הדס לבד. ועלי עץ עבות לבד משמע ששני מינים שונים המה. וחז"ל אמרו שענף עץ עבות הוא הדס. שי״ל שיש הרבה מינים שונים הנקראים בשם הדס: וכן מין הדס. זה ראיה שיש בהם הרבה מינים. שהרי מין הדס המצוי בינינו אין ראוי לעשות ממנו סוכה שהרי עצו וענפיו דקים וקטנים ויתר המינים שחשב שמה הם עצים גבוהים אלא ש״מ שיש הרבה מינים ביניהם: והגולה מארץ. צ״ל והעולה מארץ קדר. כי ארץ קדר מבורכת היא באלה המינים הנהדרים והמריחים מסביב בריח ניחח לאף כל עובר וארץ אדום נעדרת מברכת ה׳ והמקום תהו יליל ישימון יכיר וידע עד כמה עלינו להודות לה' על ארץ חמדה טובה וברוכה שנתן לנו:

מד

לא יקראו עדה. כ״א הזקנים. ולעולם לא דבר עם כל ישראל: כנגד השלחן. שעמדה נכח השלחן. ולפיכך בבואו להזכיר ענין הלחם שהוא ג״כ מוגש בשבת. הזכיר ג״כ ענין המנורה: מברזל. החשמונאים במס׳ ע"ז מ"ג:

כד

ה

מלרע. ומשפט נל״ה בוי״ו ההיפך מעבר לעתיד להיות מלעיל:

ו

או שני. צ"ל ושני:

ט

בני ביתו. ולאו דוקא לזכרי כהונה:

י

העשיר. שפירושו איש שהוא עשיר ואינו מורה כהוראת הסמיכות בכ״מ על חסרון מלת של ועיין פ׳ בראשית פסוק יום הששי:

י

הלחם. וכמו שאמרו ג״כ חז״ל מפרשה שלמעלה יצא. לגלג ואמר וכו׳ כפירש״י:

יב

ידוע. ולפיכך נקודה ב' בפתח במקום ה"א הידיעה:

טז

ויש אומרים. זה ענין בפ״ע לפרש כפל ושינוי לשון הכתובים. כי יקלל אלהיו ואח״ז ונוקב שם ה'. לזה הביא תחלה דעת הי״א כ״א יקלל בסתר ונשא חטאו מה' היודע נסתרות ונוקב בגלוי יומת בב״ד. והוא מפרש כ״א יקלל שם אלהים. יוכל להשמט כי כונתו על השופט או מלאך. יענישנו היודע מחשבות אבל אם יפרש השם הנכבד אז אין שום ספק ויומת בב"ד: כבוד השם. ר״ל שלכן כפל לומר בנקבו שם שיקוב השם ההוא שנקב בן המצרי שאמר בו ויקוב השם ולא פירש איזו שם. לכבוד: זאת הפרשה. ר״ל הפרשה שאח״ז ואיש כי יכה והיא נזכרה כבר שמות כ״א:

יח

לשנים פסוקים. שנפש תחת נפש קאי גם על פסוק שלפניו. שאז יתן נפש תחת נפש ובהמה יתן אחרת תחתיה:

יט

שמשון. שהגם שהוא לא עשה להם ממש כמו שמשו הם לו אמר שכן עשה להם. על שגמלם רעה תחת רעה. וזה ראיה לחז״ל שפירשו ג״כ כן יעשה לו ממון: גם זאת. ר״ל שתשובה זאת שהם טוענים עלינו מה נעשה אם החובל עני ואין לו מה לשלם במה יענש. נוכל להשיב עליהם קושיא יותר עצומה לפי פירושם עין ממש. א״כ מה נעשה אם החובל עור מלידה במה יענש. כי העני יתכן שיתעשר. אבל הסומא הוא סומא עולמית:

כ

ופירש אחר. למה הזכיר עוד הפעם מכה אדם ומכה בהמה: ומת. שלא אמר דבעינן שימות המוכה:

כג

בחבל. כי על המקלל כבר אמר ויוציאו וגו׳. וחובל לא היה אז. אלא לדורות:

תוכן העניינים

עזרה להבין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה