עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד
צו
פרק א
בענין ההגעלה עיין מ"ש בס"ד בפרשה זו אות י"ב ע"ש, והרב פר"ח ז"ל סי' תנ"א סוף סק"ה כתב וז"ל ולכן ראוי להורות שאחר שצפום שיגעילו אותם ומהני הגעלה כדכתיבנא וכן נוהגים פה ירושלים תוב"ב זולתי קצת יחידים דבטלי במעוטייהו עכ"ל. והנה בודאי אם בעירינו בגדאד היו הכלים האלה בלועים חמץ ממש היינו מצריכים הגעלה קודם הצפוי ודלא כהפר"ח שהקיל הענין דבאמת אין לנו לזוז מדברי רבינו האר"י ז"ל דאיהו לא נקיט זה לחומרא אלא מדינא קאמר לה אך מאחר דכלים שלנו פה עירנו אין משתמשים בהם חמץ גמור וכדכתיבנא לכן אין לטעון ולערער על מנהגם שמגעילין אחר הצפוי ומ"מ הנזהר תבא עליו ברכה:
פרק ב
בשמגעיר הכלי טוב להשהותו מעט מזעיר כדי שיהא פנאי לרותחין להכנס תוך עובי הכלי. ולהפליט הגיעול משם דהגם שהפליטה נעשית כרגע מ"מ צריך קצת שהייה כדי כניסת הרותחין לתוך עובי הכלי וכדי יציאת הגיעול לחוץ וכמ"ש בש"ע להגאון ר"ז ז"ל סי' תנ"ב סעיף ד' ע"ש:
ולאחר הגעלת כל כלי וכלי נהגו כל ישראל לשוטפו תכף ומיד במים קרים כדי שלא יבלע מלכלוך מים רותחים שעל גביו שגיעול פליטת הכלי נתערב ברותחין. ואע"פ שכבר נתבטל בתוכם בששים. אעפ"כ נוהגין לכתחלה להעבירו מעל גבי הכלי ע"י שטיפה בצונן וכנז' שם סעיף ה':
אמנם הגאון הלבוש ז"ל כתב שטיפה זו מנהג בעלמא הוא ואסמכוה אקרא דגבי קדשים דכתיב ומורק ושוטף במים וארז"ל מריקה בחמין ושטיפה בצונן ומ"ש דבעינן שטיפה יתירתא בצונן אחר ההגעלה גבי קדשים. וילפינן מינה לכל ההגעלות. ומ"מ צריך לשטפו מיד אחר ההגעלה. מיהו אם לא שטפו מיד לא נאסר עכ"ל יע"ש:
פרק ג
בורג'יל אסור להשהותו בפסח. מעשה באחד שהיה לו בורג'יל בסך עשרים לירא וסמך על חמיו למכרו ושכח ולא מכרו והרגיש בדבר זה אחר הפסח ואם יאבדנו יהיה לו הפסד מרובה שהוא סך עשרים לירא תורכי. אמנם אמר שהוא יודע בבירור שזה הבורגי'ל שהוא חיטים לא נשרו אותם במים ולא באו עליהם מים קרים אלא חלטו אותם במים רותחים ואמרתי אע"פ שפסק מרן ז"ל בסי' תנ"ד סעיף ג' ליכא בזה"ז דידע למחלט הילכך כל מין חליטה אסור הנה בודאי דאין להתירו באכילה אחר הפסח, ורק מותר למכרו לגוי, ועיין להגאון חיד"א ז"ל סי' תס"ז אות יו"ד מ"ש בשם הרב מהר"ח בן עטר ז"ל והרב מהר"ש עמאר ע"ש ועיין אחרונים, וכל זה אני אומר בברור לו דחלטו אותו ברותחין ואיכא הפסד מרובה ועיין מחב"ר יו"ד סי' ע"ג אות י"ד בד"ה בתר דנא וכו' ע"ש, והכא בנ"ד אע"ג דלא נתכוונו לעשות חליטה להתיר עכ"ז כיון דאיכא הפ"מ בזה יש לסמוך להתיר למכרו לגוי וע' בש"ע להגאון ר"ז ז"ל סי' תנ"ד סעיף ז:
פרק ד
אם יש לו סחורה של חמץ כמו משקה ביר"א וכיוצא ימכרנו לגוי ע"י שטר הודאה בנוסח זה כי הודאה היא אקנייתא גם בענין איסור והיתר, וזה נסחו:
מודה אני חותם מטה הודאה גמורה ושלמה כדחז"ל וחתימת ידי תעיד עלי כמאה עדים כשרים איך מכרתי לפב"פ מכירה גמורה ושלימה כדחז"ל את החמץ שיש לי באניה הנקראת כו"כ המונח בתיבות מספרם כו"כ ומארכה שלהם כך. והנני מודה הודאה גו"ש כתחז"ל שמכרתי החמץ הנז' המונח בתוך תיבות הנז' לפב"פ הנז' מכירה גמורה ושלימה המועלת כפי דין תורתינו הקדושה ותקנת חכמים. וגם מועלת כפי חוקי המלך יר"ה וכמנהג ומשפט הסוחרים ולא נשאר לי שייכות באותו חמץ הנז' כלל ועיקר אלא הרי הוא של פב"פ הנז' ואין עלי אחריות הן מצד יוקרא וזולא הן מצד גניבה ואבידה הן מכל צד הפסד ונזק כלל ועיקר בכל אופן שיהיה בעולם והכל עליה דידיה דפב"פ הדר ואין לי שייכות בו ולא ניחא לי בקיומו של אותו חמץ הנז' מכל צד ואופן שבעולם ולראיית האמו"ץ שתהיה ביד פב"ב הנז' כתבתי וחתמתי שמי פה בגדאד יע"א יום שלשה עשר לחודש ניסן שנת תרס"ט והכל שריר ובריר וקיים:
ויקבל מן הנכרי מעות סך מה וגם ימסור לו הסתמ"י ואם אין הסתמ"י בידו תועיל הודאה הנז' שנאמר ודאי מסר לו הסתמ"י בחתימת שמו עליו מאחר שהוא מודה שמכרו לו בהקנאה המועלת כפי דין תורה וכפי חוקי הממשלה ומנהג הסוחרים:
פרק ה
בשמן שומשמין כתב הרב פר"ח סי' תמ"ז סוף סק"ה שדבר מצוי הוא שיש בו גרעיני חטים מעורבין בשומשמין ושורין השומשמין במים קודם כתישתן ולכן אסור לאכלו בפסח דאיכא משהו חמץ וכל משהו אין לו שיעור ולכן נהגו לבשל בפסח בשמן זית דוקא וכן ראוי להורות עכ"ד. ועוד מפורש חשש זה בשאר אחרונים וכתבו דיש לחוש בזה החשש במלח ג"כ שימצא בו גרעיני חטים ולכן בודקים אותו:
והנה יש מקומות נוהגין איסור בשמן שומשמין אפילו בהדלקה. אך פה עירנו בגדאד יע"א לא נהגו איסור בהדלקה וכל בעלי בתים מדליקין בשמן שומשמין ולא נוהגין איסור אלא באכילה בלבד:
ויש מי שכתב דאסור להשהותו בבית בפסח ואין לחוש לדבריו. ואם נשפך שמן שומשמין על הכלים וכיוצא כיון דהוא צונן די בהדחה על ידי חול ועפר דמנקי היטב. ואם נשברה העששית בעודה דולקת ונשפך על הכלים אע"פ דהשמן חם ודאי אין יס"ב ועוד בשפיכתו מתערב בו מים מן העששית ומתקרר ועיין לב חיים ח"ב או"ח סי' צ"ב ע"ש:
פרק ו
בסה"ק בן איש חי בפרשה זו באות ל"ג בענין מצה האמצעית יש טעות דפוס וצריך לומר כך יחלקנה להאמצעית צורת ד"ו וציור של וא"ו יניח להאפיקומן וציור ד' יניח בין שני המצות ויאחזנו בידו באומרו הא לחמא עניא:
פרק ז
אחר ששתה כוס ראשון צריך לאכול מעט כרפס בטיבול שיטבלנו בחומץ או במי מלח. וע"פ הסוד יש להקפיד שיהיה טיבול זה בירק הנקרא כרפס ולא בשאר ירק יען כי יש כונות עמוקות בכרפם ובמספר השמות שמכוין בו וכ"כ רבינו ז"ל בשער הכונות דף פ"ג ע"א וז"ל, ובזה תבין כי לקיחת הכרפס בליל פסח אינה בהזדמן כמ"ש הפוסקים שלוקח ירק אחר במקומו אם ירצה ואין הענין כך כי דברי חכמים ומנהגם תורה היא וצריך להזהר ולדייק לאכול דוקא כרפס ולא ירק אחר עכ"ל:
מיהו אם לא מצא כרפס לא יבטל מצוה זו דטיבול ראשון אלא יקח ירק אחר במקומו מאיזה מין שירצה ובלבד שלא יהיה מן הירקות שיוצאין בם ידי חובת מרור, שאם יאכל עכשיו מהם איך יחזור ויברך תוך הסעודה אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור כיון שאכל כבר ממנו קודם לכן:
אמנם צריך שיהיה הירק מן מיני הירקות בפה"א כשאוכלן חיים כדי שיפטר מלברך בפה"א על המרור שיאכל בתוך הסעודה ואע"פ שמפסיק בנתים בהגדה אין בכך כלום. ולפיכך לא יברך בנ"ר אחר ירק זה אפילו אכל מהירק כזית כדי שלא יצטרך לברך בפה"א על המרור. ואחר המרור ג"כ אין צריך לברך בנ"ר אפילו אכל מהירק כזית. דכיון שהמרור נפטר בברכת בפה"א שעל הירקות לכן גם הירקות נפטרים בברכה אחרונה של המרור, דהיינו בברכת המזון שהמרור נפטר בבהמ"ז מפני שהוא בא בתוך הסעודה והוא טפל לסעודה, וכנז' כל זה בש"ע להגאון ר"ז ז"ל יע"פ:
פרק ח
הטעם שתקנו חז"ל לעשות אחר קידוש טיבול ראשון שהוא הכרפס בחומץ, פירש רש"י ז"ל כדי להתמיה את התנוקות שיראו שינוי שאוכלין ירקות בטיבול שאין דרך לאכלם קודם הסעודה בכל ימות השנה וישאלו על שינוי זה, שאמירת הגדה מצותה לאומרה דרך תשובה על השאלות ששאלוהו על הטיבול ושאר דברים הנזכרים באמירת מה נשתנה שנאמר כי ישאלך בנך וכו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה וכו'. וכתב הגאון ר"ז בש"ע כיון דאכילה אינה אלא להתמיה התנוקות אין צריך כזית בשאר אכילה שבתורה אלא די בדבר מועט להתמיה התנוקות. ואע"פ שהוא יושב לבדו יחידי ואין לפניו תנוקות שישאלו אותו חייב בטבול זה שלא חלקו חכמים עכ"ל:
ועל דרך הסוד התמיהא היא כך, דעל ידי מצות דכוס הקידוש נכנסו אורות הגדלות ועל ידי מצות טיבול הכרפם נכנסים אורות דקטנות. ולכן התנוקות שהם קטנים הם עצמם תמהים איך נכנסו האורות שלא כסדרן דראוי שבתחלה נעשה מצוה שבה נכנסים אורות דקטנות ואח"כ נעשה המצוה שבה נכנסים אורות דגדלות, וכמו התימה דתמיהא לאנשי לומר בתר דקשישנא לדרדקי. ולכן אחר שאלה זו הרמוזה באמירת מה נשתנה הלילה הזה וכו' שבכל הלילות אין אנו מטבילין וכו', באה התשובה באמירת עבדים היינו לפרעה וכו' דהכונה הוא לומר דכדי שלא ישלטו החיצונים הוצרכנו להקדים כניסת אורות הגדלות אל אורות הקטנות יען כי עבדים היינו לפרעה במצרים ששם היתה הקליפה קשה מאוד בגדר שאילו לא הוציא הקב"ה אותנו משם עדיין היינו משועבדים וכו' מפני שהיתה מצרים קליפה קשה וכוחותיה החיצונים רבים וחזקים ולכך הוצרך הדבר ליד חזקה וזרוע נטויה, ולכן עתה שאנחנו עושין זכר למה שהיה בשנה הראשנה כסדר שאנחנו מסדרים בלילה, הנה אם לא היינו מקדימים להכניס תחלה את אורות הגדלות היו מתגברים כוחות החיצונים, וכמפורש כל זה בהרחבת ביאור בשער הכונות דף פ"ג ע"ג:
ודע דאע"ג דהתנוקות אין להם ידיעה בכל זה ואין מרגישים בזה, עכ"ז תקנו וסדרו להם חז"ל דברים אלו לאומרם דרך שאלה מפני כי נשמתם היא משגת הסוד של הענין הנז' הרמוז בדברים אלו דאע"פ שהם אומרים דברים אלו בלי ידיעה ובלי הרגשה, הנה נפשם שבתוכם שהיא בסוד הקטנות מרגשת ויודעת סודן של דברים, והוא ע"ד מ"ש רז"ל בגמרא אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי:
פרק ט
טעם לשני טבולין אלו ראשון ואחרון לפי הפשט הנגלה הוא זכר לשעבוד שהיה בתחלה בפה רך, ולזה נרמז בטיבול ראשון שמטבל הכרפס שהוא מתוק בחומץ או מי מלח שהם קשים שעשו להם לשון מתוק בתוך השעבוד הקשה כמו חומץ או מלח. וטיבול שני שהוא מרור בחרוסת הדומה לטיט רמז לשעבוד שהיה בפרך שמררו חייהם בעבודת הטיט הרמוזה בחרוסת:
וע"ד הרמז יקח האדם מוסר משני טבולין אלו שאם הוא שרוי בטובה אל יתגאה אלא יחשוב ההפך של הטובה שהם ימי הרעה וזה המוסר יקחהו מן טיבול הכרפס שהוא מתוק בחומץ הרומז ליום הרעה, ואם הוא שרוי ברעה וצרה חל יתייאש מן הרחמים אלא יחשוב ויקוה ליום הטובה, וזה המוסר יקח מן המרור שהוא מר שמטבלו בחרוסת שהוא מתוק שנרמז בו ימי הטוב והוא ע"ד המעשה דמלך אחד אמר לחכם אחד שיביא לו דבר אחד אשר כשרואהו בעת צרה ישמח ויתנחם ואם יראהו בעת טובה יעצב, מה עשה החכם הביא לו טבעת אחת שכתוב עליה ג' תיבות אלו שהם "גם זה יעבור" ואז אם הוא בצרה יחשוב גם זה הרע יעבור שאינו מתמיד וישמח ויתנחם בזה, ואם הוא עומד בטובה כשיראה דברים אלו יצטער בהיותו יודע שאין הטובה ההיא מתמדת אצלו:
פרק י
יהיה שלחנו ערוך מבעוד יום כדי שיקדש מיד כשתחשך ובסידור רבינו הרש"ש ז"ל מפורש אם חל יו"ט של פסח בשבת יסדר על השלחן י"ב ככרות ואם חל בחול יסדר ארבעה ע"ש. וכן אנחנו נוהגים בביתינו. מיהו סידור הקערה מנהגינו לסדר אותה אחר קידוש. ויש נוהגים לסדר אותה קודם קדוש ולהניחה על השלחן בשעת הקדוש ויכסו אותה במפה שעל השלחן ובדבר זה כל אחד יעשה כפי מנהנו ומנהג אבותיו:
וכתב הרשב"ץ בס' מאמר חמץ דף ל"ד כשיבא לביתו והוא עומד על שלחנו ערוך יאמר זה השלחן אשר לפני ה' וכמ"ש הרב הרח"ף ז"ל. וכבר כתבתי בסה"ק בן איש חי בהלכות שנה שניה בפ' וירא אות י"ז כאשר תסדר האש את הפת על השלחן תזהר אחר שתניח המפה העליונה להניח שתי ידיה על השלחן ותאמר פסוק זה וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה' וכמ"ש בב"מ ע"ש על כן ודאי גם ביו"ט תזהר בכך. אמנם בליל פסח גם האיש כשיעמוד על שלחנו הערוך על יד אשתו יהיה נזהר לומר פסוק זה וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
פרק יא
כשיסדר הקערה יכוין קערה היא סוד המלכות ויכוין קערה גי' שע"ה כמנין חמשה שמות אכדט"ם עם הכולל עולה ע"ה וחמשה פעמים עולה שע"ה כמנין קערה כי שם זה של אכדט"ם תתגלה הארתו בליל פסח בסוד ותבוא בעדי עדיים כי שם זה גי' ע"ד. גם יכוין קערה מספר כ"ה פעמים י"ה:
פרק יב
יש בני אדם מסדרים המצה ושאר מינים אשר עמה על השלחן עצמו בלתי קערה וטעות הוא בידם אלא צריך קערה ממש:
פרק יג
מנהג חסידים ואנשי מעשה לנשק ב' כזייתות המצה וכן של האפיקומן קודם אכילה משום חבוב מצוה וכמ"ש השל"ה ז"ל על הציצית מיהו בכזייתות של המוציא שבירך עליהם המוציא ואכילת מצה ינשקם אחר שיטעום ויאכל מה שהכניס בפיו תחלה מפני שצריך למהר לסמוך טעימתו לברכה:
פרק יד
כשיגיע לפסקא של ובאותות זה המטה יאחוז זה הכוס בידו ויקרא פסקה זו כולה ואחריה של ובמופתים זה הדם וכו' וכשיאמר דם ואש ותמרות עשן יעשה שלשה שפיכות מן הכוס לתוך הכלי שמונח לפניו וישאר הכוס בידו עד שיגיע לפסקא של אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים ויעשה עשרה שפיכות מן הכוס לתוך כלי הנז' הרי י"ג שפיכות וישאר הכוס בידו עד שיאמר רבי יהודה היה נותן בהם סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב ויעשה בזה שלשה שפיכות ושפיכה אחרונה של באח"ב תהיה גדולה יותר משאר שפיכות והרי נעשו ט"ז שפיכות כנגד ט"ז פרקים שיש בחמש אצבעות היד והכף והזרוע:
וזה הכלי ששופכין לתוכו היין מן הכוס יהיה שבור מעט וישברנו מערב יו"ט ויזמינו לכך, וכמ"ש בסידור של רבינו זלמן ז"ל. גם כוס זה שמריק ממנו היין בשפירות ההם לא ידחנו וישטפנו וירחצנו מבית ומחוץ קודם שישים היין בתוכו בעבור אלה השפיכות:
פרק טו
המנהג פה עירנו בגדאד יע"א בקריאת ההלל בתוך ההגדה דליל פסח כשאומר בעה"ב פסוק הללויה הללו עבדי יענו המסובין הוי"ה וכן הוא אומר הללו את שם והם עונים ה' וצריך להזהירם שלא ועשו כן דנמצא הם מזכירים שם הוי"ה לבטלה ח"ו ואפילו אם הם אומרים עמו בלחש מתחלת הכתוב עכ"ז כיון שהם מגביהים קולם בשם הוי"ה בלבד נראה שהם מזכירים אותו לבטלה ח"ו, ועוד יש שאינם אומרים בלחש עם בעה"ב כלום לכן יהיו נזהרים שבעה"ב אומר הללויה הללו עבדי ה', ובני הבית אומרים הללו את שם ה' וכן בעה"ב אומר יהי שם ה' מבורך ובני הבית יאמרו מעתה ועד עולם, וכן בעה"ב אומר ממזרח שמש ועד מבואו ובני הבית אומרים מהולל שם ה':