אור ברסלב

עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד

מקץ

קונטרס חוט המשולש

פרק א

יזהר כל אדם לומר בכל יום הן בחול הן בשבת ויו"ט קודם פרשת העקדה מודעה זו, ויש בה צורך גדול בנסתר וזה תוארה:

הנה אנכי מאמין באמונה שלימה וגמורה כי ה' אלהינו הוא עלת כל העלות, דעבד עשר ספירות שהם כתר חכמה ובינה חסד גבורה ותפארת ונצח הוד יסוד ומלכות ונהוריה טמיר וגניז בכתר עליון, ומיניה אתפשט נהוריה על יו"ד דאיהו חכמה, וה"א דאיהי בינה, וא"ו דכליל שית ספירן חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד, וה"א דאיהי מלכות. ואל אורו הגדול המתלבש בעשר ספירות דאצילות אנחנו מעלים כונת התפלה והברכות וההודאות ולימוד התורה הקדושה וקיום המצות האמורים בתורה ובדברי סופרים, וכל מחשבה טובה ורעותא דלבא שבקדושה להוריד שפע עליון וברכה רבה מהארתו שבעתיקא קדישא שהוא כתר עליון, לאבא ואימא שהם חכמה ובינה, ומאבא ואימא למלכא קדישא וחקל תפוחין קדישין שהם תפארת ומלכות:

והריני מאמין באמונה שלימה וגמורה, כי ה' אלהינו הוא ה' אחד ושמו אחד, הוא היה הוא הווה והוא יהיה, הוא היה טמיר וגניז בכתר, הוא הווה שמתלבש בעשר ספירות דאצילות. והוא יהיה שמתגלה בתפארת ומלכות, ואליו אנחנו מוסרים נפשינו רוחינו ונשמתינו על קדושת שמו יתברך ומקבלים עלינו עול מלכותו, באהבה רבה ובנפש חפיצה ככתוב בתורה שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד בשכמל"ו:

והריני מגלה דעתי ורצוני לפני הקב"ה בלב שלם ובנפש חפיצה לבטל ביטול גמור ושלם כדין וכהלכה כל מחשבה זרה פגומה ופסולה ואסורה, וכל מחשבה שיש בה כפרנות ח"ו, וכל מין הרהור רע וכל ציור רע פגום ופסול ואסור, וכל הרהור של יוהרה ושמץ גאוה ופניה שאינה טובה, וכל מין כעס וזעם ורגז והקפדה, אם יעלו בלבי ומוחי בכל עת ועת, והריני מתנה עליהם שיהיו כולם בטלים ומבוטלים ביטול גמור מכל צד ופינה, לא שרירין ולא קיימין ולא יהיו חלין כלל ועיקר:

ויהיה כח ואומץ וחוזק תנאי זה ומודעה וגילוי דעת זה שאני מתנה ומודיע ומגלה דעתי לפני הקב"ה בכח ואומץ וחוזק דין התנאים ומודעות וגילוי דעת אשר הורו חכמים זכרונם לברכה בהלכות קניינים ומקח וממכר, וכמו דין התנאים ומודעות וביטול שבועות ונדרים שהורו חכמים זכרונם לברכה בהלכות שבועות ונדרים, ויהיה כח ביטול זה קיים ומועיל על פי דין התורה הקדושה כדין ביטול החמץ קודם חג הפסח:

ויהיה תנאי זה ומודעה וגילוי דעת זה אשר אני מתנה ומודיע ומגלה דעתי שרירין וברירין וקיימין בבית דין של מעלה ובבית דין של מטה ובישיבות כל הצדיקים זקנים, ונביאים ואנשי כנסת הגדולה ותנאין ואמוראין וכל חכמי ישראל:

והנה אנכי מודה הודאה גמורה ושלימה שרירא וקיימת לעד ולנצח נצחים בלב שלם ובנפש חפיצה שכל עבודתינו לה' אלהינו ואלהי אבותינו הוא ה' אחד ושמו אחד, הן בתפלה הן בתלמוד תורה הקדושה, הן במעשה המצות האמורים בתורה ובדברי סופרים ובכל דבר שבקדושה הכל לעשות רצון ה' אלהינו ואלהי אבותינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו ונתן לנו תורת אמת וליחד קב"ה ושכינתיה ו"ה יאהדונה"י בדחילו ורחימו ורחימו ודחילו ליחדא שם י"ה בו"ה ביחודא שלים יהוה בשם כל ישראל ויהי נועם וכו' יהיו לרצון וכו':

פרק ב

פרשת העקדה היא קרן קיים לישראל ע"ס כל הדורות לאכול מפרותיה תמיד בכל יום ויום שאומרים אותה כי עיקר הפעולה המעשית שיצאה מידו של אברהם אע"ה היא העקידה שעקד את יצחק בנו שהוא גבורה ודינא קשיא ובעקדו אותו כיון בכונה שאמר בזוה"ק בפ' אמור בסוד השופר בר"ה במתוק הדינין שנעשין על ידו:

ולכן כשישראל אומרים פרשת העקידה שזוכרים בה הפועל המעשי שפעל אברהם אע"ה באומרם ויעקד את יצחק בנו תתעורר הכונה שכיון אברהם אע"ה בעקידת יצחק, ויהיה מזה גם עתה פעולה מעין הפועל שעשה אברהם אע"ה בזה, וגם יהיה הקשר של ע"ב רי"ו שבתיבת ויעבו"ר שאומרים בי"ג מידות אל רחום וכו' כי אברהם אחוז בחסד שהוא מספר ע"ב, ויצחק בגבורה שהוא רי"ו הרי ע"ב רי"ו של ויעבור:

ודע כי פסוק ושחט אותו וכו', יש נוהגים לאמרו אחר פ' העקידה, ויש שאין אומרים, והחסידים בירושלם אין אומרים אותו, ובעירנו אנחנו נוהגים לאומרו ואין לשנות:

פרק ג

אומרו ויגולו רחמיך על מדותיך, הכונה ויגולו הוא לשון גילוי, ורחמיך קאי על י"ג מכילן דרחמי שהם אמורים על ידי מיכה הע"ה בפסוקים של מי אל כמוך, ומדותיך קאי על י"ג מידות של אל רחום וחנון שאמרם משה רע”ה:

וכשאומר כאן פסוקים של מי אל כמוך ימנה אותם באצבעותיו ביד ימין ויכוין בהם הי"ג מידות של אל רחום וחנון וכו', בדרך זה א' מי אל כמוך (אל). ב' נושא עון (רחום). ג' ועובר על פשע (וחנון). ד' לשארית נחלתו (ארך). ה' לא החזיק לעד אפו (אפים) וא"ו כי חפץ חסד הוא (ורב חסד). ז' ישוב ירחמנו (ואמת) ח' יכבוש עונותינו (נוצר חסד). ט' ותשליך במצולות ים כל חטאתם (לאלפים). יו"ד תתן אמת ליעקב (נושא עון) י"א חסד לאברהם (ופשע). י"ב אשר נשבעת לאבותינו (וחטאה). י"ג מימי קדם (ונק"ה מספר אל"ף ה"י יו"ד ה"י):

ומ"ש ישוב חרון אפך מעמך ומעירך ומארצך ומנחלתך, הכונה מעמך אלו ישראל ומעירך זו ירושלים ומארצך כללות ארץ ישראל כולה, ומנחלתך זה בהמ"ק כי ישראל חטאו ושפך חמתו על העצים ואבנים לטובת ישראל שלא יהיה בהם כליה, וכיון שישוב חרון אפך מעמך ממילא ישוב גם מעירך וארצך ונחלתך כי הם לא חטאו:

ואומרו והטיבך והרבך מאבותיך, הכונה שתבא לכם הטובה ע"י חג"ת שהם אבותיכם ששם לאיש קטרוג קליפות כנודע מסוד החזרה שאומרים בקו"ר שאין שם אחיזת החיצונים ולא מן נה"י ששם נאחזים הקליפות:

וכשאומר לעולם יהא אדם וכו', יאמר מה אנחנו ולא יאמר מה אנו, גם יאמר כי כל מעשינו ולא יאמר רוב מעשינו ככתוב בסידורים, ובאלו דברים וכו' צ"ל מפירותהם ולא יאמר פירותיהם דאין נאכלין כל הפירות בעולם הזה וכנז' בשער הכונות:

גם בנוסח של לעולם יהא אדם וכו' נזכר ז"פ מה, שהם מה אנחנו מה חיינו וכו', והארבעה כנגד ארבע יסודות שהגוף בנוי בהם ושלשה כנגד נר"ן, ומה הוא לשון ענוה והקטנה ושפלות כמ"ש ואנחנו מה שצריך שתשתרש הענוה בארבע יסודות הגוף ובנר"ן שבתוכו. ולגרסת הספרים שיש גורסין עוד מה ישועתינו נעשה ח', והם ארבע כנגד ד' יסודות הגוף, וארבע כנגד נר"ן ונשמה לנשמה, ועל ידי הענוה שנקראת מה נזכה לגאולה, שהיא מספר מה, ונזכה להאיר לנו שם הוי"ה דאלפי”ן שעולה מספר מ"ה, ולז"א מה תעירו ומה תעוררו את האהבה דהיינו מדת הענוה המכונית בשם מה תעירו בגוף ובנר"ן שלכם, ואז מה זו הגאולה והארת שם מה, תעוררו את האהבה:

פרק ד

באומרו עולת תמיד העשויה בהר סיני, יכוין בתיבת עולת שהוא מספר שם אב"ג ית"ץ שבו מכניע ומבטל תולע הטמא שהם הקליפות, והא לך לשון רז"ל בשער הכונות דף י"ג ע"ב בפרשת עולת תמיד העשויה וכו' תכוין במלת עולת אל מה שנתבאר אצלינו שיש תולעת בקדושה וה"ס פסוק אל תראי תולעת יעקב, וה"ס שם אב"ג ית"ץ שהוא בגי' תולע כי הוא סוד המתגבר ומתגלה ומאיר בכל בקר ובקר כמבואר בזוהר, וכבר ידעת כי שם הנז' הוא בחסד, אמנם להיות שרשו בגבורה שהוא שם בן מ"ב אלא שהוא בבחינת החסד שבגבורות, ולכן נקרא תולעת שני וכמבואר אצלינו בפ' ותולעת שני בפ' תרומה ששרשו גבורה אבל הוא בחי' חסד שבגבורה, ולהיותי משרש הגבורה, לכן נקראו ישראל על שמו תולעת יעקב לפי שהם מכלים את העכו"ם בסוד הגבורה כדמיון התולעת הרך המרקיב ומכלה את העץ הקשה והחזק. והנה כדמיון התולעת הזה שבקדושה יש כנגדו תולע א' בקליפה בסט"א וגם הוא מתעורר בכל בקר לכלות את העולם ח"ו, והשי"ת ברחמיו מגלה התולע שבקדושה שהוא אור החסד הנז' בסוד וישכם אברהם בבקר, וז"ס ענין התמיד הנאמר בו עולת תמיד, כי אותיות עולת הם הפוך תולע, וע"י עולת תמיד הנעשית בכל בקר היה נכנע התולע הטמא דסט"א, ובפסוק אל תראי תולעת יעקב ביארנו ענין התולע הזה וכו':

ובענין פטום הקטורת ג"כ נודע מ"ש בזוהר פ' ויקהל דף רי"ט ע"ב וז"ל, ובגין כך עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא וכו', הנה לעיל נתבאר עניינו, כי הלא יש בו י"א סממנים שהם סוד אותם אורות המחיים את הקליפות וכונתינו בזה לסלקם מתוכם ולהעלותם למעלה וישארו הקליפות מתים, וז"ס מ"ש פטום הקטורת בשחרית קודם התפלה אחר קרבן התמיד, וגם בתפלת המנחה קודם העמידה כי כונתינו היא להעלות העולמות ע"י התפילות, לכן אנחנו אומרים אותו כדי שלא יתאחזו הקליפות ויעלו בעליית העולמות, ולכן אנחנו אומרים אותו קודם שני התפלות הנז', וכן בסוף תפלת שחרית אנחנו חוזרים ואומרים אותו כנודע, והטעם הוא כדי שלא ינקו הקליפות מן השפע היורד ונשפע לעולמות כנז"ל, אבל בתפלת ערבית אין בנו כח לעשות כך:

והנה ענין י"א סמנים אלו הם סוד עשרה נצוצי הקדושה המחיה הקליפה בסוד או"פ, ויש נצוץ א' שהוא בסוד אוה"מ להם ואין המקיף הזה מתחלק לעשר כדמיון אוה"פ, לפי שאוה"מ היא אור פשוט אחד ונקרא אור אחד בלבד, ונמצא שהאוה"פ הנחלק לעשרה, והאוה"מ שאינו נחלק בין כולם הם סממני הקטורת:

ונבאר התחלקותם בפסוק קח לך סמים כי סמים הם שנים כמ"ש חז"ל בגמרא, והם תפארת ונצח, נטף ושחלת וחלבנה ה"ס הוד יסוד ומלכות, והרי הם חמשה תחתונות. ויען שהניצוץ האחרון שבמלכות הוא נצוץ קדושה נקודה קטנה ומועטת מאד יותר מכולם, ולכן הקליפה גוברת במקום ההוא, לכך החלבנה ריחה רע עם היותה בכלל י"א סממני הקטורת דקדושה כנז', ומלת סמים הב' הם חמשה סמים אחרים וכמ"ש חז"ל בגמרא, והם חמשה ספירות עליונות כסדרן שהם כח"ב ח"ג, ולבונה זכה ה"ס אוה"מ לכולם, ולהיותו או"מ מבחוץ ואינו מוגבל תוך הקליפות לכן נקרא זכה, מה שאין כן באו"פ המוגבל בתוך הקליפות איננו נקרא זך כמוהו:

ובזה תבין טעם נפלא אל כל המכשפים המקטירים אל הקליפות העליונות אשר עיקר וראש הקטרותיהם היא הלבונה והיא חביבה עליהם מכל שאר הקטרות כדי ליהנות מן אור המקיף הזה:

ועתה נבאר התחלקותם בלשון הברייתא ואלי הם: הצרי כתר, והצפורן יסוד, והחלבנה מלכות, והלבונה או"מ, וכונתינו היא לקשר המלכות שהיא החלבנה עם אוה"מ שהוא הלבונה להאיר בה, ולא די לה בהארה הנמשכת אליה מן הכתר, אבל הצפורן שהוא היסוד אנחנו מקשרים אותו עם הצרי שהוא הכתר שיאיר בו, והמור הוא החסד בסוד אברהם הנקרא הר המור, וקציעה גבורה, ושבלת נרד הוא תפארת כי הוא קו האמצעי בין שני ענפי קו הימין וקו השמאל כדמיון השבלת עם ענפיו מן הצדדין, וכרכם הוא נצח כי גם הוא יש לו ריח בדמיון המור אע"פ שאינו כ"כ חשוב כמוהו, כי איננו חסד גמור כמו החסד, וקשט הוא חכמה, וקלופה היא בינה, וקנמון היא הוד, והרי נשלמו כולם עכ"ל:

עוד כתב שם בדף י"ד ע"ב וז"ל, גם יאמר, בכל יום אחר פטום הקטורת קודם פסוק ה' צבאות עמנו פסוק ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן איפה זאת עשו קחו מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה מעט צרי ומעט דבש נכאת ולט בטנים ושקדים, ותכוין תחלה לשם נעוריר"ון היוצא מר"ת נו"ן מן כן. עי"ן מן עשו, וא"ו מן קחו, רי"ש מן מזמרת, יו"ד מן בכליכם, רי"ש מן הארץ, וא"ו מן והורידו, נו"ן מן מנחה. ועוד תכוין בשם רוט"א, הנרמז באותיות רי"ש מן צרי וא"ו מן ומעט, וטי"ת מן ומעט, אל"ף מן נכאת:

גם תכוין בשם צדנלב"ש והיא יוצא מן ר"ת צרי דבש נכאת ולט בטנים ושקדים. ודע כי כל אשר תוכל לכוין בכל רגע תמיד בשם נעוריר"ון הנז' יועיל מאד ולכן יהיה תמיד נגד עיניך עכ"ל:,

ודע כי אע"ג דרז"ל אמר לומר פסוקים אלו ולכוין בהם בזמן המגפה ב"מ, הנה ודאי אם יתמיד האדם בהם תמיד בכל יום, גם בזמן שאין מגפה, הנה מה טוב ומה נעים, וטוב שירשום אותם בחתיכת נייר, ויניחנו בתוך המחזור שלו אצל פטום הקטורת כדי שלא ישכח מלאומרם ולכוין בהם בכל יום:

גם טוב ונכון לכוין בס"ת ממולח טהור קודש שהיא שם קדוש הנקרא רח"ש ונרמז בפסוק רחש לבי דבר טוב, ופסוק ושם בת אשר שר"ח ושם זה לימדו יעקב אע"ה להשבטים כשירדו למצרים. והוא מסוגל לשמירה ולכל דבר. וכמ"ש הרב מהר"ר יעקב ענתבי ז"ל בספר נאוה תהלה על התהלים:

פרק ה

באתה הוא האלהים וכו', שאומרים אחר ק"ש דקרבנות צ"ל אתה הוא האלהים לבד לכל ממלכות הארץ. כי זה הוא לשון הכתוב במלכים ב' בתפלת חזקיהו הע"ה, ונשנית תפלתו בישעיה סי' ל"ז, שאמר אתה הוא האלהים לבדך לכל ממלכות הארץ וכו' ויש כמה מחזורים הכתובים כן, אך יש מחזורים דכתיב בהו אתה הוא אלהים לבדך עליון לכל ממלכות הארץ והנה באמת כיון דמצינו בתפלת חזקיהו הע"ה, דלא נאמר לשון זה דעליון יש לומר בודאי הגמור דאנשי כנה"ג גם הם תיקנו הנוסח שלהם כפי נוסח תפלת חזקיהו הע"ה אשר בודאי הגמור ברוה"ק אמרה, וכיון דלא נקיט עליון ודאי כך ראוי לומר ע"פ הסוד. והנה הנוסח של עליון נאמר על דוד הע"ה בתהלים פ"ט, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, אבל על הקב"ה נאמר במזמור פ"ג וידעו כי אתה ה' לבדך עליון על כל הארץ:

וראיתי להרב מהרי"א בשלמי צבור דף ס"א ע"ג שבת צ"ל האלהים לבדך לכל וכו' שהוא לשון הכתוב בישעיה סי' ל"ז עד ואת הארץ, ולכן טועים האומרים בו עליון לכל ממלכות הארץ. דאין בכתוב עליון ע"כ. וכתב הרב המגיה שם שכתב בשם סדר היום שיש מדקדקים שאין אומרים עליון מפני שאינו בפסוק, ונ"ל שאין לחוש שאנו מתפללים ע"ד הפסוק, אבל לא כלשונו ואנו מוסיפין וגורעין ואין חשש בזה עכ"ל, וסיים הרב המגיה, ומ"מ נ"ל שיותר טוב שלא לשנות מן הכתוב. ועיין מ"ש הרב כנה"ג סי' קט"ו בשם רש"ל בתשובה סי' מ"ד ופר"ח שם וכו' עכ"ל ה"ה שם. ואני אומר קבלה בידינו שכל נסחאות אלו הם תקנת אנשי כנה"ג וכל אלו הם תפלת העשיה, וטענה דידי חזקה היא דודאי כך תקנו אותה כתפלת חזקיהו הע"ה האמורה ברוה"ק וגם הם רוח ה' דבר בם כנודע, ואין זה הסדר של אחרונים שיוכל האדם לסדר תפלתו כרצונו אלא תפלת רבים היא. ובספר מנחת אהרן כלל יו"ד אות ז' הביא דברי סדר היום ונטה לדבריו ע"ש, ובאמת העיקר הוא כמ"ש שאין לומר עליון אלא נקטינן כלשון הכתוב ובסידור הגאון יעב"ץ ג"כ הגרסה היא כפי האמור פסוק הנז', וכן בסידור רב עמרם ז"ל, וכן בסידור רבינו זלמן ז"ל הוא כפי הפסוק הנז' וזה עיקר:

ומה שתקנו לומר את הדבר שהבטחתנו על ידי צפניה חוזך כאמור בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם וכו', אע"ג דאיכא כמה הבטחות יקרות על זמן הגאולה בפסוקי הנביאים, הזכירו הבטחה של קבוץ גליות כי בקשה זו היא בתפלת העשיה שכולה נתקנת על בירורים של נ"ק מן העשיה כנודע, והבירור עניינו שוה לקבוץ גליות, ונקרא קבוץ גליות כי הניצוצות גולים בתוך הקליפות וסוד הבירור הוא ענין קבוצם ועלייתם מן הקליפות, ולכן בתפלת העמידה בברכת תקע בשופר גדול לחרותינו ושא נם לקבץ גליותינו וכו' מתפללים באמצע ברכה זו על קבוץ ובירור נ"ק שיצאו ע"י טיפות שז"ל ונתנו בתוך הקליפות:

ואע"ג כי יש בישעיה סי' י:א, והיה ביום ההוא יוסיף אדני שנית ידו וכו' ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפוצות יהודה יקבץ וכו', וכן בירמיה ט"ז וכן ביחזקאל סי' ל"ז, כה אמר אד"ני ה' הנה אני לוקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם וקבצתי אותם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם. מ"מ האי קרא דצפניה חביב יותר משום שנזכר בו עוד הבטחות יקרות שסיים הכתוב כי אתן אתנם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר ה', וזו ההבטהה אשר הבטיחנו השי"ת בתורה ע"י משה רע”ה בפרשת כי תבא ולתתך עליון על כל הגוים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת, וגם הסיום שסיים בשובי את שבותיכם לעיניכם הוא דבר יקר מאד, שהבטיח שיראו ישראל הניסים בעיניהם, ונמצא כי מלבד ההבטחה של קבוץ גליות נזכר בו עוד הבטחות יקרות, ולכן הזכירו פסוק זה:

ובנוסח ירמ"י או"א שתרחם עלינו נקיט בפשעים תרתי שהם תמחול ותסלח, מה שאין כן בחטאים ועונות נקיט חדא חדא. נ"ל בס"ד כי בפשעים שהם להכעים פתיך בהדייהו עון חלול השם דאיכא בזה חלול השם טפי, מה שאין כן בעון שעושה לתיאבון, ונמצא מלבד גוף העבירה יש עון חלול השם דחמיר טפי, ולכן נקיט מחילה וסליחה חד כנגד עון חלול השם, ועל זה נקיט מחילה, וחד כנגד גוף העבירה ועל זה נקיט סליחה, ובספר ש"ץ דף ס"א ע"ד הביא מן הרב ב"ד שהביא בשם כ"ה וז"ל, מ"ש תמחול ותסלח גבי פשעים משום דהם מרדים להכעיס וצריך שני מחילות א' לעשותו מפשע עון, והב' לעשותו מעון חטא על ידי תשובה שזדונית נעשות כשגגות עכ"ל. ויש לגמגם בזה דהא תשובה מעליא שהיא תשובה מאהבה עושה הזדונות והפשעים זכיות כנז' בגמרא, וא"כ הול"ל תלת בפשעים והיינו תמחול ותסלח ותכפר כי כפרה הוא לשון קנוח כמו בעי לכפוריה ידיה בההוא גברא, ולטעמא דידן אתי שפיר:

פרק ו

לא יאמר פרשת התמיד שני פעמים בבוקר מפני שהוא כמקריב ב' תמידים בבוקר, והוא כעובר על בל תוסיף, ועוד דהו"ל כמביא חולין לעזרה באומרו פעם שנית, כ"כ הטור ז"ל סי' מ"ז. ונראה דחששה זו אינה אלא אם אמר הבקשה של רבון העולמים אתה צותנו להקריב קרבן התמיד וכו' שמסיים בה שיהיה שיח שפתותינו חשוב כאלו הקרבנו התמיד במועדו ועמדנו על מעמדו, אבל אם קודם שאמר רבון העולמים וכו' הנז' קרא פרשת התמיד שנים ושלש פעמים מפני שלא כיון בה בפעם ראשנה ולכך חזר ואמרה, הנה כיון שעדיין לא אמר רבון העולמים הנז' לית לן בה, כי בקריאה בלבד אין כאן הקרבה כדי שנחוש לחששות הנז', מאחר כי מקרא של תורה הוא קורא:

ומאחר כי בקריאתו פרשת התמיד פסוקי תורה הוא קורא, לכן אין קורין אותה בצבור מעומד כדי שתהיה כמו קרבן ממש שמקריבין אותו מעומד, אמנם יחיד שמתפלל בביתו טוב שיקראנה מעומד מפני דאע"ג דהוא קורא פסוקי תורה, מ"מ הוא מכוין במחשבתו שקורא אותה במקום קרבן ולכך יעמוד דוגמת הקרבן, אבל בציבור לא יעשה כן כדי שלא ירגישו בו ומחזי כיוהרא, כיון דאין הצבור עומדין, ולא יעמוד אדם בין היושבין וכמ"ש בבית עובד, והיינו אם קוראה בקול דרואין אותו קם על רגלו וקורא פרשת התמיד:

פרק ז

במה שאומרים קודם אמירת פטום הקטורת אתה הוא ה' אלהינו שהקטירו אבותינו לפניך וכו' רבים שאלו וחקרו ודרשו מה ראו להקדים הקדמה זו קודם אמירת פטום הקטורת, ועוד למה לא תקנו הקדמה כזאת קודם פרשת התמיד לומר אתה הוא ה' אלהינו שהקריבו אבותינו לפניך קרבן התמיד וכו'. והתשובה הנכונה לזה היא כי קריאתינו בפרשת התמיד כונתינו היא שתהיה קריאה זו במקום ההקרבה ממש, וכונה זו אנחנו מפרשים אותה בפינו ובלשונינו בבקשה של רבון העולמים שיהיה שיח שפתיתינו וכו' כאלו הקרבנו קרבן התמיד וכו', אבל כונתינו בקריאת הקטורת היא עצורה בלבבינו, ואין אנחנו מבקשים בפינו להדיה שתהיה קריאתינו במקום ההקטרה יען כי הדין הוא שאם חסר אחת מסימניה ח"מ, ולכן אין מזכירין בפירוש שתהיה הקריאה כהקטרה ממש כי אולי דילג תיבה אחת מפסוק קח לך סמים שבו רמוזים י"א סימני הקטורת, ובקריאה בלבד ליתא לחמשה הנז', יען כי אין אנחנו מפרשים בפינו שתהיה הקריאה במקום הקטרה, כדי שיהיה על קריאה זו קטרוג מן המקטרגים לומר כשלו בזה שחסרו אחד מסמניה דהמקטרגים יחשבו קריאתינו כקורא בתורה, ועל קריאה בתורה אין לדקדק כ"כ אם חיסר, ולכן אין אנחנו מבקשים בפינו שתהיה כהקטרה אבל בלבבינו אנחנו מכוונים שתהיה כהקטרה ממש וכונת הלב אינה גלויה אלא להשי"ת לבדו והוא יתברך לא יקפיד אם אחד דלג כלום, וכמ"ש ע"פ ודגלו עלי אהבה אל תקרי דגלו אלא דלוגו כי הוא יתברך חנון ורחום ומשלים החסרון בחסדו הגדול:

ולכן באמירת פטום הקטורת הוצרכו הקדמונים לעשות הקדמה ולומר אתה הוא ה' אלהינו שהקטירו אבותינו לפניך קטורת הסמים ככתוב בתורתך, כדי שתהיה קריאתנו בפרשה זו נראית כמו סיפור מעשה שהיה, כי הקדמה זו מורה שאנחנו באים לספר מעשה שעשו אבותינו שהיו מקטרים קטורת הסמים ככתוב בתורה, ובאלה הדברים ניכר שאין אנחנו אומרים פרשה זו במקום הקטרה כדי שאם האדם דלג אחת מן הסמנים לא יהיה פ"פ למקטרגים לקטרג ולומר זה חייב מיתה בידי שמים. אבל באמת קמיה שמיא גליא שכונתינו לומר זה במקום הקטרה והיא מרוצית לפני הקב"ה כהקטרה ואם הקורא חיסר אחת בקריאתו אין הקב"ה מענישו אנא הוא יתברך ממלא חסרונו וטוב לו. אמנם במנחה יש שאין אומרים הקדמה זו בקטורת, ויש אומרים אותה כמו בשחרית ואותם שאין אומרים אין חוששים להמקטרגים מפני שכבר גילו כונתם בשחרית ואדעתא דשחרית אומרים במנחה, אבל האומרים גם במנחה היינו מפני החשש הנז' שאמרנו בשחרית. ועתה רוב קהילות ישראל דרכם לומר במנחה כמו בשחרית, ועל זה נאמר אשרי אדם מפחד תמיד, ועיין מנחת אהרן כלל יו"ד אות י"ב מה שכתב בזה מן נודע ביהודה וספר מחזיק ברכה וברכי יוסף, ומה שיישב הוא בדבר זה ע"ש:

פרק ח

כשאומר פסוקים של אנא בכח יזהר בפסוק שהוא כנגד אותו היום שעומד בו לאומרו ג"פ כמ"ש רבינו ז"ל בדרושי הלילה בפסוקים שאומר בק"ש שעל המטה, דהיינו ביום א' יאמר פסוק אנא בכח ג"פ, וביום ב' יאמר פסוק קבל ג"פ, וכן עזה"ד. גם יזהר שיאמר פסוקים של אנא בכח כל ב' תיבות ביחד, וכנז' בש"ץ וכן הוא בדברי רבינו האר"י ז"ל, ויש טעם בדבר, ויזהר לומר בשכמל"ו בלחש:

פרק ט

חייב כל אדם ללמוד ביאור ברייתא די"ג מדות וטוב למנות הי"ג מדות אלו באצבעותיו והמקובלים מכוונים בזה לי"ג מידות עליונות, וזה ביאורן בסידור הגאון יעב"ץ ז"ל, א' מקל וחומר כיצד ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים, קל וחומר לשכינה, וצריך שתסגר מרים לפחות שבעה ימים, הרי למד חמור מקל להחמור, וה"ה איפכא קל מחמור להקל. ב' מג"ש כיצד ערות הבת לא למדנו אלא מגז"ש אתיא הנה הנה זמה זמה. ג' מבנין אב וכתוב אחד כיצד, הרי נאמר בחג המצות, אך אשר יאכל לכל נפש וכו' התיר אוכל נפש ובשאר המועדים מנין, אלא ארז"ל זה בנין אב לכל המועדים, ומבנין אב משני כתובים כיצד, נאמר במומי אדם או גבן או דק וכו', וכתוב במומי בהמה או חרוץ או יבלת, באדם לא נאמר חרוץ יבלת. ובבהמה לא נאמר דק תבלול, מניין ליתן האמור של זה בזה, ולמדו אדם מבהמה ובהמה מאדם זהו משני כתובים, והן נחשבים לכתוב אחד. ד' מכלל ופרט כיצד, נאמר אדם כי יקריב קרבן וכו' מן הבהמה, כלל חיה שהיא בכלל בהמה, מן הבקר ומן הצאן פרט, שנתמעטה חיה, ואין בכלל אלא מה שבפרט. ה' מפרט וכלל כיצד, נאמר בהשבת אבדה וכן תעשה לחמורו וכן לשמלתו פרט, דמשמע אלה בלבד חייב להשיב, וכתב אחריו כן תעשה לכל אבדת אחיך חזר וכלל, נעשה כלל מוסף על הפרט ומרבה לכל דבר. וא"ו אלא כעין הפרט כיצד, הרי שנאמר על כל דבר פשע כלל הכל, על שור על חמור וכו' פרט לך אלו בלבד, על כל אבדה חזר וכלל, אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש דבר המטלטל וגופו ממון, אף כל כיוצא בו, יצאו קרקעות ועבדים שהוקשו להם ויצאו שטרות שאינן אלא לראיה. ז' מכלל שהוא צריך לפרט כיצד, נאמר קדש לי כל בכור יכול אף הנקבות בכלל שהייתי אומר כל פטר רחם במשמע, תלמוד לומר זכר, זהו כלל שצריך לפרט, ואם נאמר זכר יכול אפילו יצאה נקבה לפניו, תלמוד לומר פטר רחם אי פטר רחם יכול אפילו נולד אחר יוצא דופן תלמוד לומר בכור, זהו פרט שצריך לכלל והם מדה אחת. ח' ויצא מן הכלל ללמד כיצד, והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים וכו'. הלא שלמים בכלל כל הקדשים הן, כשיצאו מן הכלל לא ללמד על עצמן בלבד יצאו אלא על הכלל כולו יצאו, מה שלמים קדושת מזבח אף כל שקדושתו קדושת מזבח חייבין עליו, יצאו קדשי בדק הבית. ט' ויצא לטעון טעון אחד שהוא כעניינו כיצד, נאמר ואשר יבא את רעהו ביער וכו' מכה בשוגג בכלל רוצח היה שנאמר ומכה אדם יומת, בין שוגג בין מזיד, ויצא מכה בשוגג לטעון טעון אחד שהוא כעניינו של מזיד, שזה המית וזה המית, יצא מן הכלל להקל על עצמו שניצול בערי מקלט, זהו ולא להחמיר. יו"ד ויצא לטעון אחר שלא כענינו כיצד, נאמר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, והוציא את העבריה מן הכלל, שנאמר וכי ימכור איש את בתו לאמה לא תצא כצאת העבדים, והלא אמה העבריה בכלל עבד עברי היתה שנאמר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה, למה יצאה מן הכלל, לטעון טעון אחר שלא כענינו, שעבד אינו יוצא בסימני גדלות ולא במיתת האדון, והאמה יוצאה בסימנין ובמיתת האדון אפילו תוך שש, יצא להקל עליה שיוצאה תוך שש, ולהחמיר שאדוניה מקדשה בעל כרחה. י"א ויצא לידון בדבר חדש כיצד, נאמר וכהן כי יקנה נפש וכו' ויליד ביתו, בתו בכלל היתה, בין פנויה בין נשואה, ויצאה לידון בדבר חדש, שאחר שנשאת אינה אוכלת בתרומה, שנאמר ובת כהן כי תהיה לאיש זר וכו', והואיל והוציאה הכתוב מהכלל אי אתה יכול להחזירה לכללה אפילו אלמנה וגרושה, אם לא החזירה הכתוב בפירוש שנאמר ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וכו' מלחם אביה תאכל. י"ב דבר הלמד מענינו כיצד, נאמר שבו איש תחתיו, יכול ישבו תחתיהם כל היום, בא הכתוב ולמד אל יצא איש ממקומו שהוא אלפים אמה (מדת תחום שבת) שהוא דבר הלמד מענינו. ודבר הלמד מסופו כיצד, נאמר איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו, אסר כל שאר שבעולם, ובסוף הענין פירש האסורות לנו ומהם נלמד המותרות, ואלו מדה אחת הם. י"ג ושני כתובים המכחישים, כמו שנאמר בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ, וכתוב אחד אומר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים, בא הכתוב השלישי והכריע, שנאמר אף ידי יסדה ארץ, וימיני טפחה שמים, קורה אני אליהם יעמדו יחד, מלמד ששניהם כאחד נבראו, ואין כאן הכחשה עכ"ל. ואתה הקורא אל תהי אזהרתי קלה בעיניך שיהיה ביאור ברייתא זאת נתין בקרביך וכתוב על לבביך, כי במידות השנויים בברייתא זו תלויים רוב הלכות תורה שבע"פ. על כן פרשה ברייתא זו כנפיה למעלה, כי בה מכוונים המקובלים לי"ג מדות עליונות ולי"ג מכילן דרחמי, ולנרד וכרכום קנה וקנמון וכו' עם כל ראשי בשמים:

פרק י

אזהרה שמענו מפי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שצריך לומר כַן בפת"ח ולא יאמר כֵן בציר"י, וכך צריך לנהונ. ואין טעמו של רבינו האר"י ז"ל משום כי כן בציר"י אין משמעותה כמקום, דהא באמת מצינו במלכים כן בציר"י שנאמר על המקום אך ודאי הוא יש לו טעם ע"פ הסוד בדבר זה, ועוד בלא"ה הוא אין דרכו ללמד אזהרות כאלה ואינו מזהיר ומזכיר דבר אלא הנוגיע לסוד:

פרק יא

גם עוד אזהרה שמענו מרבינו האר"י ז"ל בשער הכונות בנוסח רבון העולמים שאומרים קודם פרק איזהו מקומן לומר שיהא שיח שפתיתינו זה חשוב ומקובל ומרוצה וכו', גם בזה יש סוד שצריך לומר זה אע"ג דבלא תיבת זה תבא משמעות הדברים לנכון, ועל כן צריך לדקדק ולהזהר בזה. ונראה מ"ש חשוב הוא בעשיה ומקובל ביצירה ומרוצה בבריאה לפניך באצילות:

ודע כי מה שאומר כל אחד שתהיה שיחת פיו בקריאת פרשת התמיד כאלו הקריב קרבן התמיד אין הכוונה שתהיה קריאה של כל או"א חשובה קרבן תמיד בפ"ע דזה א"א, חדא דאין התמיד קרב אלא אחד בעבור כל קהל ישראל, ואין היחיד יכול להקריב תמיד לעצמו, ועוד תינח כהנים דבני הקרבה הם, אך לויים וישראלים לא מצו להקריב, ועוד להקרבה צריך מזבח, אך הכונה שתועיל קריאה של כולנו שתחשוב לנו כאלו הקרבנו התמיד בביהמ"ק על ידי הכהנים בעד כל ישראל, ולכן הקורא ביחיד אינו אומר כאלו הקרבתי אלא אומר כאלו הקרבנו לשון רבים:

פרק יב

מה שאומרים אחר ברייתא דרבי ישמעאל יהרמ"י או"א שתבנה בהמ"ק במהרה בימינו ותן חלקינו בתורתך, חקר הרב מנחת אהרן דף נ"ט ע"ד מה טעם לתפלה זו עתה, דאם לומר שיבנה בהמ"ק להקריב הקרבנות במעשה כאשר זכרנו אותם בפה, היה להם לתקן תפלה זו אחר איזהו מקומן, ששם סיימנו כל מעשה הקרבנות בפה, ועוד דאם הוא מטעם הזה למה כפלו בקשה זו, והלא כבר בקשנו כזאת קודם פרשת התמיד ואחריה ג"כ ואמאי אצטריך פעם שלישית ונדחק בזה ע"ש. ונ"ל בס"ד טעם נכון ויציב, והוא שכתב רבינו ז"ל בשער הכונות כי מן התחלת התפלה עד הודו לה' וכו' הוא בחינת ששה היכלות התחתונים דעשיה, ומן הודו עד ברוך שאמר הוא בהיכל ק"ק דעשיה שמתהפך וחוזר להיות יצירה ממש ע"י המלכות דיצירה העומדת בהיכל הזה, ולכן אומרים קדיש קודם הודו כדי להעלות היכל הז' דעשיה אל היצירה ע"י כ"ח תיבות שיש בקדיש הזה ע"ש. וידוע כי בהמ"ק הוא בסוד העשיה כי הקרבנות הם בעשיה, ועסק התורה הוא ביצירה, ולכן קודם הקדיש הזה שבו מעלים העשיה ביצירה אומרים יה"ר שתבנה בהמ"ק במהרה בימינו שהוא בסוד העשיה, ותן חלקינו בתורתך שהיא בסוד היצירה שאנחנו מחברים העשיה ביצירה ע"י תפלה זו שאנחנו מתפללים על שניהם ביחד כי עתה הוא עת התחברות העשיה ביצירה אפילו אצל אדם יחידי שאינו אומר קדיש:

פרק יג

יש כופלין פסוק הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו וטועין הם בדבר זה, כי פסוקים אלו של הודו יש בהם כונות במספר הפסוקים ועוד כונות במספר התיבות כמ"ש בספר פרי עץ חיים בהגה"ה וכן הביא הרב מנחת אהרן, וכן הוא בסידור הכונות של רבי יעקב קאפיל ז"ל הנקרא בשם קול יעקב ואם יכפול לעיכובא אבד חשבון, ואע"ג דלפעמים יקרא האדם הכתוב שנים ושלש פעמים כשהוא מקפיד לכוין בו זה שאני דאם יכפול אותו בתורת חיוב לחוד, ואם יכפול בשביל חסרון כונה לחוד:

פרק יד

באומרו אל נקמות ה' יכוין לשאל מהשי"ת שינקום נקמת עשרה הרוגי מלכות, וע"י הזכרה זאת מתעוררין גופין קדישין דילהון לברר וללקט הנשמות וניצוצי הקדושה שנשארו בקליפות דעשיה ויכוין ר"ת נפשינו חכתה לה' נח"ל וס"ת כי גמל עלי שם יל"י המעלה נצוצין דעשיה:

וככה מפורש בשער הכונות בדברי רבינו האר"י ז"ל בכונת אל נקמות ה' אל נקמות הופיע, שצריך לומר בכל יום אחר פסוקים של הודו לפי שבעולם העשיה הקליפות עצומות וחזקות אין כח להוציא ניצוצי הקדושה משם אלא רק בכח עשרה הרוגי מלוכה שהם המלקטים את הניציצות דנשמות שבעשיה, כי מזמן שאחר החרבן בית שני שנתרבו המינין והקליפות, אי אפשר ללקטם בשום אופן זולתי על ידי הנשמות של עשרה הרוגי מלוכה, וכל זה הוא בעשיה, מה שאין כן בשאר עולמות, וזהו הטעם שהוצרכו ליהרג עשרה אבירי ישראל, כדי שיוכלו ללקט אותם הניציצות שבעשיה מיום שנהרגו עד ביאת המשיח, וזהו מה שאנחנו רומזים ואומרים אל נקמות ה אל נקמות הופיע שינקום נקמת אותם עשרה הרוגי מלוכה, ועל ידי הזכירה הזאת הם מתגברים ולוקטים הניציצות של הנשמות הנתונות בתוך הקליפות שבעשיה, ע"כ וגבר ישראל:

פרק טו

מזמור ארוממך ה' כי דלתני, פשט המנהג בכל קהלות ישראל שאין מתחילין בכל יום בפסוק שיר חנוכת הבית אלא מתחילין מן פסוק ארוממך וכו', וכן מוכח מכמה סידורים דכתוב בהם קודם מזמור זה בזה"ל, בחנוכה אומרים מזמור שיר חנוכת הבית לדוד משמע דבכל ימות השנה אין אומרים פסוק זה, ולכן הוצרך הגאון חקרי לב סוף סי' ל"ב, ללמדנו טעם על אשר אין אומרים בחנוכה פסוק זה, שכתב יש קצת נוהגים בח' ימי חנוכה להתחיל מתחילת המזמור, ונ"ל שהוא טעות וכו' דהנכון שגם בחנוכה לא יאמר שיר חנוכת הבית ע"כ, והביא דבריו בש"ץ דף ע"ה ע"ש, וגם בסידורים כ"י של רבינו הרש"ש יש בידי שני סידורים ובשניהם דלגו פסוק שיר חנוכת הבית, ולא נכתב אלא מן ארוממך ואילך:

וראיתי להרב מנחת אהרן ז"ל, כלל י"ד אות ד' שכתב יש מקום לחקור אם טוב ונכון להתחיל מראש המזמור דהיינו מפסוק מזמור שיר חנוכת הבית, או די להתחיל מן ארוממך כנדפס בספרים, ואע"פ שלא נמצא גילוי לחד מן קמיא ז"ל בזה, הנה מכח הסברה נראה להתחיל מראש המזמור, כמו שתקנו דוד הע"ה, ואין לגרוע תחלת המזמור וכו', ובסו"ד כתב ששמע מן הגאון מור אביו מהרד"ף ז"ל, שהיה אומר פסוק זה בכל יום ושאלתיו הטעם והשיבני שאין לשנות במזמור מאשר אמרו דוד הע"ה, ומעתה אין ספק דהכי יאה לאומרו, דמהיות טוב אל תקרא רע עכ"ד ע"ש:

ואנא עבדא אמינא כי הנמנעים לאומרו טעמם ונימוקם עמהם, יען כי באמת הדבר יפלא מה טעם מצאו הקדמונים ז"ל לתקן מזמור זה של חנוכת הבית לאומרו כאן בתפלה בכל ימות השנה, ובשלמא בח' ימי חנוכה יש טעם לאומרו, אך בשאר ימות השנה, מאן דכר שמא דחנוכת הבית להזכירה בתוך התפלה, ועוד כיון דזה הוא מזמור יתקנו אותו לאומרו עם המזמורים של מזמור לתודה וכיוצא, אמנם באמת טעם תיקון קריאה מזמור זה כאן הוא נודע לנו מדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דף י"ז דאחר שהודיע אותנו הכונה של קריאת אל נקמות ה' וכו', שהוא בענין עשרה הרוגי מלוכה שמלקטים עי"ז בכל יום הניצוצות מן העשיה כתב שם, גם פסוק העלית מן שאול נפשי ה"ס העלאת המ"ן מבחינת הנפשות שבקליפת העשיה שאין שם אלא בחינת הנפש, וקליפת העשיה נקראת שאול דרגא תתאה דגיהנם, וזהו העלית מן שאול נפשי, גם כל שאר הפסוקים מכאן עד סוף ה' מלך, כולם מדברים בענין עשרה הרוגי מלוכה, עכ"ל:

וגם בספר משנת חסידים דף ע"ז כתב וז"ל, אח"כ ואמר מזמור ארוממך שהם הניציצות האומרים כך, ויכוין בעשר הויו"ת שבו לעשר נקודות הידועים דעשר ספירות, ויכוין בהם כסדרם וכו', העלית מן שאול נפשי בסוד העלאת מ"ן מקליפות העשיה שאין שם אלא נפשות עכ"ל:

נמצא אע"פ שדוד הע"ה יסד שיר זה בשביל חנוכת הבית רמז כי סוד העלאת המ"ן מבחינת הנפשות שבקליפת העשיה אשר בעבורם נעשה ענין הריגת עשרה הרוגי מלוכה. וכתב בפירוש שכל הפסוקים אשר במזמור זה מדברים בענין עשרה הרוגי מלוכה וכנז"ל. ולפ"ז מובן טעמן של רבותינו הקדמונים ז"ל אשר תקנו לקרות מזמור זה כאן במקום אשר אנחנו עוסקין בקריאה הרומזת על עשרה הרוגי מלוכה והעלאת הניצוצות מן העשיה על ידם. ועתה מובן הטעם שראוי להתחיל מן ארוממך שהם הניצוצות האומרים כך כמ"ש הרב מ"ח ז"ל דבזה ניכר שאנחנו אומרים מזמור זה עתה בעבור שנרמז בו העלאת הניצוצות הנז' וענין עלייתם, ע"י הרוגי מלוכה, דאם נתחיל מתחלת המזמור היה נראה שאנחנו אומרים מזמור זה בשביל חנוכת הבית כמפורש בפסוק הראשון שבו וכאשר אומרים מזמור לתודה בשביל קרבן תודה. ובאמת זה אונו דחנוך הבית מאן דכר שמיה הכא. אמנם כשאומרים מן ארוממך מוכרח דהקריאה היא בעבור העלאת הניצוצות אשר נרמזה מן ארוממך ואילך, וכמ"ש הרב מ"ח דהניצוצות אומרים כך ועתה אנחנו עוסקים בזה הענין ולכך איכא טעמא רבא בקריאת הפסוקים האלה כאן. וזה הטעם הוא ברור ונכון ויציב בעזה"י:

ולכן יפה כתב הרב חק"ל ז"ל שגם בחנוכה לא יאמרו פסוק זה של חנוכת הבית כי באמת לא נתקן מזמור זה לאומרו כאן בשביל חנוכת הבית אלא נתקן לאומרו בשביל רמז הרמוז בו על העלאת הניצוצות מן העשיה ע"י הרוגי מלוכה, אשר עתה במקום זה אנחנו עוסקים בכונת ענין זה ולכן גם בחנוכה אין נכון להתחיל מן פסוק זה אלא מן פסוק ארוממך שזה הענין רמוז מן ארוממך ואילך כדאמרן, ובשביל חנוך המזבח הנעשה בימי החנוכה אנחנו אומרים מזמור זה אחר בית יעקב וכאן מאן דכר שמיה:

פרק טז

כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף י"ז ע"א כבר בארנו לעיל כונת הקדיש דקודם הודו הוא כדי להעלות היכל הז' דעשיה אל היצירה ע"י כ"ח תיבות שיש בקדיש הזה. והנה אחר אשר כבר עלה ע"י הקדיש יש בו כח עתה לחזור הוא עצמו בחינת היצירה וכנגד זה אנו אומרים הודו לה' וכו':

והענין הוא כי מן הודו לה' עד ברוך שאמר הכל הוא בתיקון ג' ראשונות דעשיה שעלו ביצירה כנז', ואמנם מנהג האשכנזים לאומרו אחר ברוך שאמר וטעם סברתם הוא לפי שעתה הוא כבר נקראים אלו יצירה, וא"כ ראוי לאומרו באמצע תיקוני היצירה שהם מן ברוך שאמר עד יוצר כנודע. אבל הספרדים אומרים אותו קודם ב"ש, לפי שעדיין כל זה הוא בחינת תיקון עולם העשיה כי יצירה עצמה עדיין אינה נתקנת ואינה מקבלת אור אליה עצמה רק מן ברוך שאמר ואילך ולכן אין לאומרו רק בין העשיה ליצירה, ומורי ז"ל בזה נהג כמנהג הספרדים עכ"ל:

תוכן העניינים

עוד יוסף חי; הלכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה