אור ברסלב

עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד

כי תשא

פורים

פרק א

כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף מ"ב ע"ב וז"ל סוד ענין הודוי שנהגו לומר אחר חזרת ש"ץ התפלה קודם נפילת אפים, דע כי אע"פ שהתודה על חטאיו בשומע תפלה כנז"ל, עכ"ז צריך שיחזור עתה ויתודה על חטאיו ויפרשם בכלל הוידוי שמתודים כל הקהל, ואחר הוידוי יאמר ויעבור וי"ג מידות ואח"כ יאמר נפילת אפים. וטעם קדימת הוידוי אל י"ג מידות יובן מה שנבאר עתה. והוא כי בעת שאתה מתודה הוידוי תכה ביד ימינך כפוף כמו אגרוף על לבך שמצד שמאלך הכאה אחר הכאה בנחת בעוד שאתה מתודה בין בשחרית בין במנחה על כל תיבה ותיבה של אשמנו בגדנו וכו' הכאה אחת, ותכוין בזה כי הנה נודע שלב האדם נעשה מכח גודל הארת החו"ג והיסודות דאו"א מתגלים למעלה במקום הלב. והחוטא גורם הסתלקות אורות המוחין להעלותם למעלה במקום הסתום והמכוסה ומונע ירידת החסדים ההם אל מקום הלב. ותכוין שעתה ע"י הוידוי נתקן הענין ונתכפרו עונותיו בסוד ונשא השעיר עליו את כל עונותם. שע"י אמירת הוידוי שאומרים הקהל אז המקטרג לוקח חלקו בעת הוידוי והולך לו ונפרש ממקום הקדושה:

[א"ה צריך להבין דברי רבינו ז"ל שאמר אז המקטרג לוקח חלקו והולך לו ונפרש מה לקח. ונ"ל בס"ד דארז"ל כשאמר משה רע”ה בתפלתו עבור העגל אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב אז השטן וגונדא דיליה שהיו עומדים לקטרג ולדבר דלטורין על ישראל לפני הקב"ה נבדלו והלכו להם באומרם הרי פטרונם הוא מדבר בסרחונם ומקטרג עליהם ולמה אנו צריכין לדבר קטגוריא בסרחונם ואז שתקו ופרשו ולא דברו כלום, זש"ה לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו שעמד במקום הפורץ זה השטן ואחר שפירשו השטן וגונדא דיליה דבר משה רע”ה בסנגוריא שלהם שאמר ועתה אם תשא חטאתם וכו' ע"כ. ועד"ז כתב רבינו ז"ל כאן כשאומרים הקהל וידוי אז המקטרג לוקח חלקו בעת הוידוי והולך לו והיינו כי חלקו של המקטרג הם דברי קטגוריא ודלטורין וכיון שרואה הקהל שהוא עומד לדבר עליהם קטגוריא הם עצמן מודים בסרחונם ומודים על עונותיהם תשבע נפשו באמירת הוידוי וחושב שנעשית מלאכתו אשר הוא עוסק בה תמיד ועומד תמיד לדבר קטגוריא ודלטורין ודומה לו כאלו כבר לקח פרי עסקו ומלאכתו ומה צריך עתה לעמוד לפני הקב"ה לעסוק במלאכתו ולכך הולך לו ופורש ממקום הקדושה אשר הכין עצמו לדבר שם]:

ועל ידי הכאות האלו אתה גורם (בפועל דמיוני זה) להוריד החסדים אשר למעלה במקום המכוסה למטה במקום הלב שהוא מקום המגולה. ולפי שהיד ימנית היא סוד החמש חסדים בשרשם העליון לכן צריך להכות ביד ימינו על לבו ויכוין לנענע החסדים אשר למעלה ולהורידם למטה במקום הגילוי וכו':

ואחר שירדו שם החסדים במקום החזה אז אומרים ויעבור לעשות זווג לאה עם ישראל בויעבור וי"ג מידות, וזווג שני רחל עם יעקב בנפילת אפים. ולכן מוכרח הוא להקדים הוידוי אל הי"ג מידות לסיבה הנז':

פרק ב

כתב עוד בשער הכונות שם וז"ל צריך האדם לומר כל פרטי הוידוי כולם אשמנו בגדנו וכו' אע"פ שיודע האדם בעצמו שאין בו כל הדברים ההם ונראה כמדבר שקר אין חשש בזה ואדרבה הוא מוכרח לומר כך. ובזה תבין טעם נכון למה נתקן הוידוי לשון רבים כי היה צריך לומר אשמתי בגדתי וכו' אך הענין הוא דמלבד מה שנענש האדם על חטאיו גם הוא נענש על חבירו מטעם הערבות כי כל ישראל הם גוף אחד כלול מאיברים רבים, א"כ לזה ראוי לאדם שיתודה בלשון רבים כדי שיתודה גם על חבירו. ולכן אף אם יש עבירות שלא חטא בהם הנה אפשר שחבירו חטא בהם וצריך להתודות בלשון רבים אע"פ שהוא לא עשה אותה עבירה עכ"ל:

פרק ג

כתב רבינו ז"ל שם בדף מ"ג ע"ד וז"ל בביאור התיבות די"ג מידות שהם אל רחום וחנון וכו' וגם סדרן ומקומם בדיקנא עצמה דא"א והנה אל הוא מדה א'. רחום מדה ב' וחנון מדה ג'. ארך מדה ד'. אפים מדה ה'. והטעם הוא לפי שארך אפים נזכר בלשון רבים שלא אמר ארך אף והודה בזה על חיבור ב' מידות ביחד. ורב חסד מדה ששית. ואמת מדה ז'. נוצר חסד מדה ח'. לאלפים מדה ט'. יען שאפשר להיות נוצר חסד אבל לא לאלפים וא"כ שתי מידות הם. נושא עון מדה יו"ד. ופשע מדה י"א. וחטאה מדה י"ב. ונקה מדה י"ג עכ"ל:

פרק ד

יזהר לומר הוידוי על סדר אבג"ד מן א' עד תי"ו ובחמשה אותיות מנצפ"ך יאמר דברים כפולים ובאות פה יאמר פשענו פגמנו באות ברית קודש. ובאות צד"י יאמר צררנו, צערנו אב ואם:

פרק ה

מ"ש העוינו והרשענו, הכונה העוינו לאחרים דהיינו שהכשלנו אותם שסייענו אותם לדבר עבירה וגרמנו להם שיעשו עון שהעוינו אותם. ואומרו והרשענו הוא ג"כ לאחרים שהרשענו והצדקנו את הרשע. או הכונה העוינו לאחרים כי הצדקנו את הרשע ועי"כ גרמנו לו מכשול שישאר בחטאו וכסלותו ולא ישוב מדרכו הרעה. ואומרו והרשענו היינו שהרשענו את הצדיק. ומ"ש זדנו הכונה שעברנו על מש"ה כי יזיד איש על רעהו. או הכונה עשינו עון בשוגג שנחשב לנו בתור זדון כגון ששגינו מחסרון ידיעה, דזה השוגג נחשב זדון משום דהיה לנו ללמוד ולא למדנו כנז' בדברי רז"ל. ומ"ש עוינו היינו ר"ל בעונות שהם לתאבון ופשענו בעונות שהם שלא לתאבון דנחשבים כמו להכעיס:

פרק ו

יש לדקדק באות וא"ו של הודוי למה תקנו אנשי כנסת הגדולה באות של שמוש שאומרים והרשענו ולא תקנו שיהיה וא"ו עקרי באותיות המלה כגון לומר ודוי אמרנו בפינו ולא שבנו בכל לבינו. או ועדנו ויעוד של עבירה וכיוצא בזה. ונ"ל בס"ד מפני כי במטבע התפלה בחרו רז"ל לתקן סדר המטבע כפי מה שנהג דוד הע"ה בתהלים אשר יסד אותו ברוה"ק וכמ"ש בגמרא דברכות דף ט' מכדי האי יהיו לרצון אמרי פי משמע לבסוף ומשמע מעיקרא דבעינן למימר מאי טעמא תקינו רבנן לאחר שמנה עשרה ברכות לימא מעיקרא ומשני א"ר יהודה בריה דר"ש בן פזי הואיל ולא אמרו דוד אלא לאחר שמנה עשר פרשיות לפיכך תקינו ליה רבנן לאחר שמונה עשרה ברכות ע"ש. נמצא נהגו כמנהגו של דוד הע"ה בתהלים שאמרו ברוה"ק, ולכן גם בוידוי המתוקן ע"ס אבג"ד תקנו הוידוי של אות וא"ו באות השימוש ולא באות עקרי, יען כי כן נהג דוד הע"ה בכמה מזמורים שהם מתוקנים בסדר אבג"ד שסידר פסוק אות וא"ו בוא"ו השמוש כמ"ש במזמור הללויה אודה בכל לבב, וכן מזמור תהלה לדוד ארוממך אלהי המלך וכן באשרי תמימי דרך כל פסוקיו עשה בוא"ו השימוש, ואפילו פסוק אחד בוא"ו עקרי לא אמר, ועל כן תמצא כל דברי שבח שסידרו אנשי כנה"ג ביוצר וכדומה ג"כ אמרו התיבה של אות וא"ו בוא"ו השמוש ולא בוא"ו עקרי. וכמ"ש במ"ש אל ברוך גדול דעה וכו' וכן אל אדון על כל המעשים וכן מ"ש במוסף תכנת שבת וכו' והטעם כי השוו סדר תקנתם כמנהג של דוד הע"ה כי בודאי כך צריך לתקן ע"פ רוה"ק ועוד וידוי שאני כי אחריו אומרים מזמור של נפ"א שאין בו אות וא"ו כלל ולכך כאן דמוכרח לתקן תיבה באות וא"ו חסר מזה אות וא"ו העקרי והבן היטב:

פרק ז

בספר שלמי ציבור דף קמ"ט ע"א כתב בשם הרב ב"ד ז"ל כשאומר ש"ץ ויעבור צריכין הצבור לשתוק ולא יאמרו הם ויעבור אלא החזן אומר ויעבור ה' על פניו ויקרא והקהל מתחילין ה' ה' אל רחום וכו' ע"ש. ואין זה נכון אלא גם הקהל צריכין לומר ויעבור ה' על פניו ויקרא כי התיקון הנעשה למעלה לאו בקריאת י"ג מידות בלבד אלא נעשה ג"כ על ידי קריאת פסוק זה, וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל שאמר להדיא בסוד הענין בקריאת ויעבור וי"ג מידות ולא אמר בי"ג מידות בלבד, ועל כן מנהג עירנו בגדאד יע"א הוא מנהג יפה שהקהל אומרים ויעבור ה' על פניו ויקרא אך מקדימים לומר זה קודם הש"ץ ושותקים וממתינים להש"ץ והוא אומר בקו"ר ויעבור ה' על פניו ויקרא ואז הקהל קוראים כולם כאחד ה' ה' אל רחום וחנון:

פרק ח

הנה נודע כי אמירת י"ג מידות דאל רחום וחנון וכו' בלא טעמים צריכה להיות בעשרה כשאר דבר קדושה דבעי עשרה. אמנם יזדמן שאחד מן הציבור קרא הוידוי עם הציבור ולהיות שהש"ץ הוא קל המרוץ אמר ויעבור וי"ג מידות כולם, וזה היחיד עודנו לא גמר הוידוי באופן שהוא צריך לומר ויעבור והי"ג מידות כולם אחר שגמרו החזן והצבור, הנה זה צריך לומר הי"ג מידות בטעמים אע"ג שהוא התחיל לומר הוידוי עם הצבור ביחד אין לסמוך על התחלה זו לומר הי"ג מידות אחר שגמרו אותם החזן והצבור. וראיה לזה נ"ל בס"ד ממ"ש בירושלמי דמגילה פ"ד. תניא אין פורסין על שמע פחות מעשרה. התחילו בעשרה והלכו להם מקצתם גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה וכו'. אין נושאין כפיהם פחות מעשרה וכו' אין קורין בתורה פחות מעשרה אין מפטירין בנביא פחות מעשרה. אם התחיל בעשרה והלכו להם מקצתם גומר ע"ש. וכל הלכות אלו פסק אותם בש"ע סי' נ"ה ע"ש. ומשמע מכל זה דלא די ההתחלה לגמור בלא עשרה אלא דוקא שיצאו מקצתם דנשאר ששה. וכמ"ש הגאון מש"ז ז"ל דמסתמא לא בעינן רובא דמנכר כי אם ששה נמי שפיר דמי ולכן בנ"ד דבעינן עשרה בי"ג מידות וכבר גמרו אותם החזן והציבור אין היחיד הזה יוכל לאומרם לבדו על סמך ההתחלה שהתחיל לומר הודוי עם הצבור אע"ג די"ג מידות הם גמר וסיום של הוידוי ועל כן זה היחיד צריך לאומרם בטעמים כדין יחיד המתפלל לבדו:

פרק ט

כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף מ"ט ע"ב וז"ל הנה בתחלת ביאור תפלת השחר נתבאר כי כמו שהארבע עולמות אבי"ע עולים למעלה בסדר המדרגות מהתחלת קרבנות של שחר עד תפלת י"ח כמו כן אחר תפלת י"ח חוזרין הארבע עולמות אבי"ע לירד במקומם בסדר המדרגות זא"ז. אמנם בעת עלייתם עולים ממטה למעלה שבתחלה עולה העשיה. ואח"כ היצירה ואח"כ הבריאה. אבל עתה בעת ירידתם הוא להפך כי בתחילה יורדת הבריאה ואח"כ היצירה ואח"כ העשיה. ואז נמצא שחזרו כל העולמות למקומם הראשון וזהו מה שנתבאר לעיל:

אבל צריך שתדע שאין העולמות יורדין אלא עד שאומרים עלינו לשבח. והענין הוא כך כי הנה נת"ל שכל הד' עולמות עלו ונכללו למעלה בעולם האצילות וסיבת עלייתם היא כדי לקחת כל עולם ועולם השפע הראוי ליתן לו ואז אחר העשות הזווג העליון שבעולם האצילות בעת נפילת אפים אז יורד השפע משם לכל העולמות כפי הראוי להם. ובתחלה יורד השפע אל עולם הבריאה ונוטל חלקו הראוי לו. ואח"כ יורד אל היצירה ונוטל חלקו ומשם יורד אל העשיה ונוטלת חלקה הראוי לה מן השפע ההוא. אבל עדיין שלשה עולמות בי"ע הם למעלה בעולם האצילות במקום שעלו בתחלה. ובהיותם עומדים שם באצילות הם עומדים זלמ"ז וזה מלביש לזה וזה לזה חוצה לו כנודע וזכור ענין זה ובהיותם שם לוקחים שפע הראוי להם כפי סדר מדרגתם כנז"ל ואחר עלינו לשבח אז יורדין ג' עולמות למקומם עם השפע הראוי להם שקבלוהו כבר בהיותם באצילות עכ"ל:

פרק י

כתב רבינו ז"ל בשער הכונות דף מ"ט ע"ג הטעם שתקנו לומר שני פסוקים של אשרי יושבי ביתך ושל אשרי העם שככה לו אע"פ שאינם מכלל המזמור של תהלה לדוד ארוממך אלהי וכו' מפני כי הנה כתוב שארה כסותה ועונתה לא יגרע ובנפילת אפים הורדנו בחינת העונה ועתה באשרי אנו מורידין לה מלמעלה בחינת שארה שהם המזונות וזה נרמז במלת אשרי שהוא אותיות שארה. והוזכרו ג"פ אשרי והם אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלהיו אשרי יושבי ביתך, וזהו הטעם שתקנו לומר ב' פסוקים אלו אע"פ שאינן מכלל מזמור תהלה לדוד ארוממך וכו' לרמוז שלשה אשרי כנגד המזונות של שלשה עולמות. ובמזמור אשרי שאחר ברוך שאמר נתבאר שם כונת פסוק פותח את ידיך עכ"ל:

פרק יא

כתב רבינו ז"ל שם בדף מ"ט ע"ג וז"ל סוד קדושת ובא לציון הוא בחינת קדושה נמשכת מלמעלה מן האצילות וקראוה בזוהר פרשת תרומה בשם תוספת קדושה שהיא בחינת קדושה הניתנה עתה אל הבריאה והיא כדוגמת הקדושה שבעולם האצילות וכדוגמתה יולדת עתה בעולם הבריאה ואמנם הקדושה הזו נתקנת בשתי לשונות לשון הקודש ותרגום. הטעם הוא כי צריך להמשיך השפע והאורות הנז' אל עולם הבריאה בבחינת פנים ובבחינת אחור, ולכן נאמר בלשון הקודש כנגד בחינת הפנים ובלשון תרגום כנגד בחינת האחוריים כמבואר אצלינו בענין קריאת התורה שמו"ת כי לשון התרגום הוא האחוריים:

והנה ראיתי מן המדקדקים שאין לומר מלות התרגום בקול רם אלא בלחש ויש שאין חוששין ואומרים כל התרגום בקול רם עם שאר הקדושה בלשון הקודש. ומנהג מורי ז"ל היה לאומרם בקול רם ולא היה חושש למדקדקים לאומרם בלחש עכ"ל:

פרק יב

עוד כתב רבינו ז"ל שם באומרו ברוך אלהינו שבראנו לכבודו וכו' צריך לכוין בכונה גמורה כי הנה עתה אנו בעולם הבריאה אשר משם נמשכה התורה שניתנה לנו וכנז' בזוהר בראשית וז"ל ואית אורייתא דאצילות ואית אורייתא דבריאה וכו' גם מן הבריאה נמשכו נשמות ישראל בסוד מ"ש רז"ל כל הנשמות חצובות מכסא הכבוד כי משם החלק הנקרא נשמה. וזה נרמז באומרו ברוך אלהינו שבראנו לכבודו שה"ס עולם הבריאה והבדילנו מן התועים בסוד מה שברא נשמתינו מן הטוב שבעולם הבריאה והבדילנו עי"כ מן התועים. ונתן לנו תורת אמת היא התורה שנתנה לנו מעולם הבריאה. ולכן בכאן אנו מתפללים שיפתח לבנו בתורתו אשר מן הבריאה וצריך לכוין זה בכונה גמורה עכ"ל:

פרק יג

באשרי יושבי ביתך שאומרים בכל יום קודם ובא לציון גואל יש מנהג ברור וידוע פה עירנו בגדאד יע"א לומר קודם פסוק אשרי פסוק ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראנו ואחריו אשרי וכו' אמנם בכל המחזורים הנדפסים בכמה דפוסים לא נזכר פסוק זה כאן וגם מדברי הפוסקים ז"ל נראה דאין להם מנהג לומר פסוק זה קודם אשרי ומי יודע הטעם למנהג, וכלל ידוע אומרים מנהג ישראל תורה הוא על כן לא בטלנו מנהג זה אלא כולנו מחזיקים במנהג זה מאבותינו ואבות אבותינו ואין רשות לשום אדם לבטלו כיון דאין כאן חשש של הפסק במקום שאין ראוי להפסיק:

פרק יד

בבית האבל אין אומרים פסוק ואני זאת בריתי וכו' מטעם הידוע, אבל פסוק ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב נאם ה' צריך לאומרו שיש בו כונה וסוד כידוע, ועכ"ז הציבור והחזן מדלגים פסוק זה ג"כ ומתחיל החזן בקו"ר ואתה קדוש וכו' והטעם מפני שאם יאמרו פסוק ובא לציון גואל חוששין שמא מחמת הרגל שלהם ישנו ויאמרו גם פסוקים הבאים אחריו, ונראה דירא שמים יזדרז לומר פסוק זה של ובא לציון גואל בלחש ואין מחסור ליראיו:

פרק טו

קדושה זו של ובא לציון גואל קורין אותה חז"ל בשם קדושה דסדרא, ובסה"ק בן איש חי אות ט"ז בפרשה זו כ' טעם למה קורין אותה בשם קדושה דסדרא ע"ש. ואח"ז בא לידי ספר הנקרא בשם כנסת הגדולה ח"ב בסדרי נביאים וכתובים וכ' טעם שנקראת קדושה זו בשם קדושה דסדרא כבר הראיתי באמרי מועדי אל שהיה המנהג בבתי ראשי הישיבות שבבבל ללמוד בכל יום אחר התפלה שיעור ידוע במקרא והשיעור ההוא היה נקרא סידרא ר"ל סדר קריאה של היום כמו שנקראת הפרשה המיועדת לקריאה בשבת בשם סדר, כמו שנקראו הפרשיות הנקראות בבית הכנסת לבני מערבא בשם סדרים, וכמו שנקראת הפרשה המיועדת לקריאה ביום הכפורים בשם סדר כמ"ש בגמרא דיומא דף ס"ו וקורא בסדר היום ולפיכך הקדושה שהיום נוהגים לומר אחר השלמת הקריאה בסידרא נקראה קדושה דסידרא. גם קריאת הפרשה במקרא לפי סדר היום נקראה בשביל זה פסיק סידרא וכו' עכ"ל ע"ש. אמנם נראה עיקר הטעם שכתבתי אנא עבדא בסה"ק בן איש חי כנז"ל:

פרק טז

השיר שהיו אומרים על הדוכן ביום אחד בשבת הוא מזמור לה' הארץ ומלואה כי זה המזמור מסוגל לפרנסה, ולכן בכל קהילות ישראל אומרים זה המזמור בראש השנה ויוה"כ אחר ערבית ואחר מוסף ואומרים אחריו בקשה על הפרנסה לכך יכוין בו היטב ולכן אומרים אותו בכל יום ראשון שבשבוע כי האדם בטל ממלאכתו ומן מו"מ שלו ביום שבת ויצא לפעלו ביום ראשון ויכוין שאו שערים ראשיכם שערים עולה מספר כתר:

פרק יז

ביום תחנה אומרים תפלה לדוד קודם בית יעקב כי מזמור זה תקנו דוד הע"ה לאומרו ביום צרה כמו מזמור יענך ה' ביום צרה ולכן אמר במזמור זה ביום צרתי אקראך וסיים עזרתני ונחמתני:

ובספר מנחת אהרן כלל י"ז דף קע"ח ט"ז כתב בשם סדר היום תפלה לדוד הוא מזמור מיוחד להתחנן בו שישמע הוא יתברך תפלתינו. ולכן תקנו אותו אחר התפלה וצריך ליזהר בו ולא יקל מלאומרו ואדרבה ראוי הוא לקרא מלה במלה ולהתחנן וכו' ומפני שקריאתו מראה צער ושברון לב לזה תקנו שלא לאמרו בזמן שמחה דכתיב ביום צרתי וכו' ומתחילין בית יעקב וכו' והוא ג"כ מענין שיקבל תפילתינו ויאמר שיר המעלות וכו' להורות שכבר קבל תפלותינו כמה פעמים והושיענו מיד אויבינו וצרינו ולא נתננו טרף לשיניהם שאין אנחנו כפויים בטובת יוצרינו עכ"ל. וכתב הרב המחבר שם א"כ מוכרח ליזהר בתכלית הכונה במזמור זה של תפלה לדוד ובימים שאין אומרים בהם תחנונים מתחילין מבית יעקב עכ"ל:

וכתב שם מספר כונות כ"י ע"ש מהרח"ו ז"ל שם הזהרני מורי זלה"ה במזמור תפלה לדוד שאומר אותו בכונה גמורה וכו' וכ"כ בע"ח:

פרק יח

אח"כ יאמר השיר שהיו הלוים אומרים על הדוכן לעורר הארת האצילות של הנשמה יתירה של שבת המאירה עלינו בכל יום מהארתה וכנז' שם ועיין משנת חסידים. ויקיים בכל יום מ"ע של זכור את יום השבת לקדשו והוא במה שאומר היום יום אחד בשבת קודש וכן היום שני בשבת קודש וכן עזה"ד וביום ראשון כשאומר היום יום אחד בשבת קודש יכוין להשאיר בו חלק נשמה מן הארת נשמה יתירה שבאה ביום שבת שעבר, וביום שני יכוין להשאיר בו חלק הרוח וביום שלישי יכוין להשאיר בו חלק הנפש וביום רביעי יכוין להכין עצמו לקבל מחלק הנפש של נשמה יתירה שתבא אליו מיום שבת הבא, וביום חמישי לקבל חלק הרוח וביום שישי חלק הנשמה והוא כאשר נתבאר בלימוד חק לישראל בכל ימי השבוע:

פרק יט

כשאומר בכל יום תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום וכו' כשיזכיר שם אליהו יאמר אליהו זכור לטוב וכך אני נוהג כמש"ה זכר צדיק לברכה:

פרק כ

כתב רבינו ז"ל בשער הכוונות דף נון ע"א וז"ל נבאר עתה כונת עלינו לשבח וכו' הנה השבח הזה צריך לאומרו אחר כל תפלה מהשלשה תפילות ולא כאותם שנוהגים לאומרו בשחרית בלבד והנה הוא שבח גדול מאד מאד וכמו שתראה עניינו בביאורי שנבאר עתה בע"ה. וכן כתוב בתשובת שאלה לגאון רבינו האיי ורבינו שרירה גאון ז"ל ושם האריך בסיפור שבחו במאד מאד ושם הביא ג"כ תשובת הרב רבינו גרשום מאור הגולה והרי"ף ז"ל:

ועתה נבאר בחינת השבח הזה כי הנה נת"ל באשרי כי אחר שנעשה הזווג בנ"א עומדים ג' עולמות בי"ע בעולם האצילות ומקבלים כל או"א שפע חלקו הראוי לו בסדר המדרגות זה אחר זה. ועתה אנו צריכין ששלשה עולמות האלו יחזרו לירד במקומם הראשון כדי שכל עולם ועולם מהם יחלק טרף ומזון לבני ביתו המקוים לו כד"א הכפירים שואגים לטרף וכו' מן השפע אשר קבלו הם עד עתה ואמנם אנו יראים פן בירידתם יתאחזו בהם הקליפות שם ויקחו מן השפע ההוא. לכן אנחנו אומרים השבח הזה של עלינו לשבח שעי"ז השבח מתבטלים החיצונים ואינם יכולים להתאחז בקדושה:

והענין הוא כמה שנודע אצלינו בסוד החשמל בענין נעילת המנעלים בברכת שעשה לי כל צרכי כי הקל יפות נתונות בין אור פנימי לאור המקיף ופניהם אל אור הפנימי ואחוריהם נגד אור המקיף לפי שאורו עצום ורב ומסמא עיניהם ואינם יכולים ליהנות ממנו. ונמצא שאור המקיף הוא המבטל התאחזות הקליפות בקדושה. ועתה בעלינו לשבח יורד בחינת אור המקיף לכל שלשה עולמות ולכן החיצונים מתבטלים בשבח הזה:

ונמצא כי שני כוונות וסיבות יש בשבח זה של עלינו לשבח ושניהם נתלים זה בזה הא' הוא כי אחר אשר עתה קבלו ג' עולמות בי"ע בחי' אור פנימי שלהם הנה עתה הם מקבלים אור המקיף שלהם. ולפי שאוה"מ יותר גדול ומעולה מן האור הפנימי כנודע לכן בא עתה באחרונה בעלינו לשבח. וזה הכוונה צריך לכוון בתחלה. ואח"כ יכוין כונה אחרת נקשרת עם הראשנה והוא שיכוין שע"י ירידת אור המקיף בשלשה עולמות יתבטל אחיזת הקליפות אשר בשלשה עולמות ולכן היא מוכרח לומר שבח זה אחר כל תפלה מן ג' תפילות שבכל יום:

אמנם צריך עוד כונה אחת שלישית קודמת אל השתים הנז', והוא כי בתחלה אנו צריכין לספר בשבחו יתברך ובגנות הקליפות. ועי"כ יהיה נחלש כח הקליפות ונכנעים. ואח"כ צריך לכוין שלשה כונות הנז'. והוא כי אחר סיפור השבח הזה ירד או"מ של ג' עולמות בי"ע. וגם עי"כ מתבטלת אחיזת החיצונים ואחר גמר ג' כונות אלו אז יורדין ג' עולמות בי"ע למקומם הראשון אחר סיפור שבח עלינו לשבח. ונותנים טרף לביתם וחוק לנערותיהם והם יורדים מעצמן שלא על ידינו כנז' לעיל בסוד קדיש בתרא גבי קדיש הודו:

וביאור כל ארבע בחינות אלו יתבאר עתה בע"ה הנה מן עלינו לשבח עד ואנחנו משתחוים צריך לכוין כונה ראשונה. והיא לתת שבח וגדולה להשי"ת בכל ארבע עולמות אבי"ע דקדושה וליחדם יחד כדי שעי"כ יתגרשו משם הקליפות. כי ע"י סיפור שבחו יתברך וגנות הקליפות נכנעים והולכים להם כנז' בזוהר בפרשת בא בענין מצוה לספר ביציאת מצרים. ואח"כ מן אנחנו משתחוים ואילך יורד אור המקיף בכל העולמות ואז מתרגשים הקליפות. והרי אלו שני כונות ביחד. ואחר גמר עלינו לשבח יורדים כל העולמות למקומם הראשון כנז' כי כבר אינם יראים עתה מן הקליפות שכבר נתבטלו:

והנה בארנו ד' בחינות אלו דרך כלל ועתה נבארם דרך פרט. עלינו לשבח לאדון הכל הוא סיפור שבח לעולם האצילות הנקרא אדון הכל לפי שכל שאר העולמות נבראו ממנו והוא המציאם והם ברואיו ומעשה ידיו ועבדיו והוא אדון לכולם כנודע שהאצילות נקרא אלהות אבל הבריאה נקרא כסא הכבוד שלו ומכל שכן היצירה והעשיה. ומ"ש לתת גדולה ליוצר בראשית הוא עולם הבריאה ולפי שממנו נוצר עולם היצירה נקרא יוצר בראשית כי הוא יצר את עולם היצירה. ומ"ש שלא עשנו כגויי הארצות הוא כנגד עולם היצירה שעשה את עולם העשיה ולכן נזכר בו לשון עשיה באומרו ולא עשנו. ומ"ש ולא שמנו כמשפחות האדמה הוא כנגד עולם העשיה בעצמו:

והנה בעולם הבריאה זכרנו שבח עולם הבריאה ולא סיפרנו בגנות הקליפות לפי שהבריאה היא כנגד הבינה ואין הקליפות אשר שם נאחזות בקדושה אשר שם כנודע אצלינו. ומכ"ש בעולם האצילות. אבל בזכרנו היצירה ועשיה סיפרנו בגנות הקליפות כמ"ש שלא שמנו וכו' ולא עשנו וכו'. לפי שהקליפות אשר ביצירה ועשיה בסוד עץ הדעת טו"ר כמבואר אצלינו. ואחר שזכרנו שבח ד' עולמות ואפילו שבח יצירה ועשיה שלא נדמו אל הקליפות הנקראים גויי הארצות ומשפחות האדמה. אז אנחנו מזכירין בביאור גנות הקליפות מה עניינם לפי שהקליפות עומדין בסיום עולם העשיה כנודע, וזהו מה שאנו אומרים שלא שם חלקנו כהם וכו' שהם משתחוים להבל וריק וכו':

ואחר שהזכרנו שבחו יתב'. ואח"כ זכרנו גנות הקליפות אז הקליפות נכנעים ונחלשים מאד כנז"ל. ואז אנו כורעים בכריעה ואומרים ואנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה וכו' ואז יורד אוה"מ לכל העולמות ועי"כ מתבטלים החיצונים ואינם יכולים להתאחז. וזהו הטעם הכריעה הזו לכוין להוריד אוה"מ דרך ירידה בכל העולמות מלמעלה למטה עד העשיה כולה וכו' עכ"ל:

פרק כא

הנה מלשון רבינו ז"ל הנז"ל שכתב ואז אנו כורעים בכריעה ואומרים ואנו משתחוים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אז יורד אור מקיף אל כל העולמות וכו'. משמע מזה כי הכריעה היא חיוב כי הוא פועל דמיוני להורדת אור מקיף אל כל העולמות, ולכאורה נראה דסגי בכריעת הראש בלבד, מיהו נ"ל דבעי כריעת הגוף עם הראש ביחד כדי שתהיה כריעה זו פועל דמיוני לירידת או"מ לכל העולמות, ובכריעת הראש בלבד מורה על עולם הבריאה בלבד אבל בכריעה של הגוף ג"כ יהיה דמיון לירידת או"מ גם בעולם היצירה והעשיה כי היצירה היא התחלת בחינת גופא וכנז' בפתיחת אליהו זכור לטוב על כן יכרע גם הגוף. אמנם הכריעה לא יחלקנה לשתים לעשותה שתי כריעות שהוא בתחלה כריעת הראש תחלה ואח"כ כריעת הגוף כדרך שעושין שתי כריעות בעמידה בברכת אבות והשאר אלא יכרע הראש והגוף ביחד בכריעה אחת:

פרק כב

אע"ג דכריעה זו שייכה רק להמתפלל בעצמו עכ"ז גם מי שכבר התפלל ונכנס לבית הכנסת וראה ציבור מתפללין לעצמן ואומרים עלינו לשבח ואנחנו משתחוים יעמוד ויכרע גם הוא עמהם כדי שלא יהיה נראה לעיני הרואין שהוא כופר בדברים אלו שמודים בהם הציבור:

פרק כג

הא שתקנו לומר כאן לשון השתחויה ואין עושים אלא כריעה בעלמא ובגמרא אמרינן כל השתחויה היא פשוט ידים ורגלים ולא עבדי הכי כאן. נ"ל בס"ד כי לשון השתחויה יש בו משמעות הודאה וכאשר נמצא כתוב בשמואל ב' סי' ט"ז ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן בעיניך אדוני המלך, ותרגם התרגום ואמר ציבא מודינא אשכח רחמין בעינך רבוני מלכא. ולכן בכריעה זו נקטו לשון השתחויה כדי לכלול בזה משמעות הודאה כלומר אנחנו מודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכמו שאומרים בתפילת העמידה מודים אנחנו לך ועושים בזה הרכנה וכריעה שהוא פועל דמיוני להשתחויה, על כן האדם יכוין כאן באומרו ואנו משתחוים שהוא כלומר מודים וכן הוא בנחמיה סי' ט ורביעית היום מתודים ומשתחוים לה' אלהיהם שהוא ר"ל מודים כנז' באחרונים:

פרק כד

יזהר להפסיק בין לאל לא יושיע ובין ואנחנו משתחוים שלא להורות וא"ו העיטוף בוא"ו של ואנחנו:

פרק כה

יש נוהגין לומר אחר עלינו לשבח פסוקים אלו ויאמר לה אלקנה אישה חנה למה תבכי ולמה לא תאכלי ולמה ירע לבבך הלא אנכי טוב לך מעשרה בנים (שמואל א' א'): כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם ה' ושבו מארץ אויב: ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם: (ירמיה ל"א)

ויש מוסיפין לומר פסוק זה ג"כ ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלהיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאיך: (שמות ט"ו כ"ו)

פרק כו

כתב רבינו מהרח"ו ז"ל בשער הכונות דף נ"א ע"ד אחר שיאמר עלינו לשבח וכו' ועל כן נקוה לך וכו', יסיר תש"ר מעומד וינחנה בכיס ואח"כ ישב ויסיר תש"י מיושב כמו שהוא בעת הנחה וינחנה בכיס ואח"כ יסיר הטלית. ולפעמים בימי החום, אחר שהיה מורי ז"ל מסיר תש"ר מעל ראשו היה מעביר הטלית מעל ראשו ומורידו על כתיפיו ואח"כ מסיר תש"י ואח"כ מסיר הטלית לגמרי עכ"ל:

פרק כז

כמו שצריך להזהר בכניסתו לבית הכנסת לומר שלשה פסוקים של שלשה אבות הקדושים אברהם יצחק ויעקב שהם פסוק ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה, ופסוק ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך, ופסוק ה' הושיעה המלך יעננו ביום קראינו, כן יזהר ביציאתו לומר ג"פ אלו של שלשה אבות אשר מפיהם אנחנו חיים:

תוכן העניינים

עוד יוסף חי; הלכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה