עוד יוסף חי; הלכות· רבי יוסף חיים מבגדאד
וישב
פרק א
ברכה של נשמה שנתתה בי יש בה מ"ז תיבות כמנין הוי"ה אהי"ה, כמ"ש רבינו הרש"ש ז"ל, על כן לא יאמר שאתה הוא רבון כל המעשים ככתוב בסידורים דבזה יהיה המספר יותר מן מ"ז תיבות אלא יאמר מודה אני לפניך ה' אלהי ואלהי אבותי רבון כל המעשים, וצריך להפסיק מעט בין אלהי, ובין נשמה שנתת בי, שלא ישמע שהנשמה היא אלהיו ח"ו, וכנז' באבודרהם:
פרק ב
ברכות אלו על מנהגו של עולם נתקנו, ולכך גם החרש יברך ברכת נותן לשכוי בינה, והסומא יברך פוקח עורים, אע"פ שיש פלוגתא בזה, ולכן ברכת שעשה לי כל צרכי יאמר אותה האבל משום דעל מנהגו של עולם נתקנו, מלבד יוה"כ ויום ט"ב שאין אומרים אותה משום דכ"ע יחפים, כן הוא הסכמת רבינו האר"י ז"ל, ואע"פ שיש פלוגתא אין אומרים ספק ברכות להקל כנגד דברי רבינו האר"י ז"ל כנודע. ועוד מלבד טעם הנז' איכא טעמא רבא דאין לחסר שום ברכה מברכות השחר, אע"פ שלא נתחייב בה המברך, משום דלפי סודן של דברים ברכות אלו הם עומדים ברומו של עולם שנתקנו על המדרגות העליונות ופרצופים וספירות הקדושים, ולאו דוקא על מה שנעשה למטה בעולם הזה, ופוק חזי בסידור רבינו הרש"ש ז"ל כמה כונות עמוקות יש בברכות אלו:
ובדין האונן כתב הגאון מג"א ז"ל סי' נ"ח במי שהיה אונן מתחלת הלילה, והקבורה היתה ביום, דהדין שיכול להתפלל שחרית קודם חצות, כמ"ש בסי' צ"ט, אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה ע"כ, והביא דבריו אלו בבאה"ט ע"ש. ולענין הלכה העלתי בס"ד בסה"ק רב פעלים ח"א סי' נ"ד דיש להורות לברך, ולא חיישינן להכלל של ספק ברכות להקל מטעם המנהג הידוע, והבאתי הוכחות ברורות לזה בס"ד ע"ש:
פרק ג
מה שאומרים לפגרים מתים, היינו כי הגופים הבטלים ממלאכתם ושובתין מתנועתם נקראים פגרים, כי פגר הוא לשון ביטול. כמ"ש אשר פגרו מעבור וכן דפגרי רבנן וקראם מתים, היינו משום דשינה היא אחד מששים במיתה וכנז' בסידור רב יעב"ץ ז"ל. ומ"ש הנותן לשכוי הוא התרנגול היודע בינה זו והוא מלשון משכיות לבב שכיות החמדה, סוכה ברוה"ק, וגם הוא גמטריא המלאך גבריאל הוא דבטש בגדפא דתרנגולא וכנז' שם בסידור הנז':
ומ"ש פוקח עורים כתב הרד"א ז"ל אע"ג דאין האדם עיור ממש בלילה אלא סתום העין מ"מ נופל בו לשון פקיחה, ע"ד דכתיב ונפקחו עיניכם אע"פ שלא היו עורים אלא שהיו סתומים מן הדעת:
פרק ד
כתב מרן ז"ל בש"ע סי' מ"ו סעיף ה' אם קדם וברך זוקף כפופים קודם שיברך מתיר אסורים לא יברכנה, ומקור דין זה בסידור רב עמרם גאון ז"ל, והטעם מפורש בדברי מרן ז"ל בב"י משום דכפות קשה מאסור וכיון דברך זוקף הרי בכלל מאתים מנה, ולמה יחזור לברך על זה שנית, וכתב בבאה"ט דרש"ל חולק בזה וס"ל אעפ"כ מברך מתיר אסורים, וכן הוא סברת הב"ח, וכתבו המג"א והט"ז העיקר כמ"ש מרן ז"ל וספק ברכות להקל, ועיין ש"ץ וכן הבאתי בסה"ק בא"ח:
ואנא עברא השתא אמינא מילתא דכ"ע יודו לי בה בס"ד, והוא דמ"ש מרן ז"ל כיון שבירך זוקף כפופים לא יברך מתיר אסורים, לשיטתיה אזיל דס"ל ברכות אלו האדם מברך אותם בשביל הנאותיו שנהנה ונתחייב לברך את ה' על הנאותיו, ולהכי אחר שבירך זוקף כפופים על הנאתו שעמד מלא קומתו כבר בהודאתו זאת נכללה הנאתו בהתרת איבריו, ואיך יחזור ויברך על התרת איבריו, אך לפ"ד רבינו האר"י ז"ל דס"ל ברכות אלו על הנאות העולם נתקנו, ואע"פ שלא ישן אלא הוא ניעור כל הלילה חייב לברך אותם, ולכן ס"ל האבל מברך שעשה לי וכו' אע"פ שאינו לובש מנעלים מלבד יוה"כ וט"ב שכל העולם יחפים אין מברכים ברכה זו, א"כ לפ"ד רבינו אם בירך זוקף כפופים יכול לברך מתיר אסורים אחריה, דלא בעבור עצמו מברך אלא בעבור הנאות העולם שיש להם הנאה זו בפ"ע והנאה זו בפ"ע, [והם גופים מוחלקים שיש גופים שהם אסורים והתירם השי"ת ויש גופים שהם כפופים וזקפן השי"ת ואין האדם מברך בעבור הנאת גופו דהא מברך אע"פ שבאותה הלילה היה ניעור והולך ברגליו שלא היה אסור ולא היה כפוף.] וכיון דע"פ סברה זו דרבינו האר"י ז"ל יש לברך ודאי נקטינן לברך, כי כלל גדול בידינו אין אומרים סב"ל כנגד סברת רבינו האר"י ז"ל. ועוד איכא טעמא רבא ע"פ הקבלה, דברכות אלו לאו בעבור הנאות של התחתונים בלבד נתקני אלא הם כנגד אורות עליונים ואין לחסר מהם כלום, פוק חזי בברכת הנותן ליעף כח דפסק מרן ז"ל דאין לברך, ובאמת האידנא כ"ע מברכים אותה באתרי דקבלו עלייהו הוראת מרן, והיינו דאזלי בתר סברת רבינו האר"י ז"ל שהסכים לאומרה, ועל כן אע"פ שבסה"ק בן איש חי בפרשה זו אות וא"ו כתבתי דלא יברך אלא יהרהר הברכה משום דאיכא פלוגתא בזה, השתא הדרי בי ואמינא דיברך משום האי טעמא דכתיבנא בס"ד:
[ודע דיש להעיר על סברת האומר שנתקנו הברכות על הנאת האדם המברך בעצמו שהיה בשינתו כפוף ואסור איך יתקנו חז"ל ב' ברכות א' על התרת האסור וא' על זקיפת הכפוף כיון דהוא מוכן לברך זוקף כפופים איך יברך תחלה מתיר אסורים שגורם ברכה שאינה צריכה דהא בכלל מאתים מנה שמוכן לברך באותו הרגע ברכה שתספיק גם למתיר אסורים וקי"ל בעלמא כל שהוא עיקר ועמו טפלה מברך על העיקר ופוטר הטפלה ואינו רשאי לברך על הטפלה בתחלה ברכה שלה ואח"כ יברך על העיקר ברכה שלו דבזה גורם ברכה שאינה צריכה ונ"ד נמי הוי הכי. ולכן מוכרח לומר על מנהגו של עולם נתקנו והוא מברך על גופים שהיו אסורים והותרו ועל גופים שהיו כפופים ונזקפו והאי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין האדם מברך על הנאת גופו כדי שנאמר בכלל מאתים מנה, ונמצא מזאת ההערה אנחנו למידין דהדין הוא כמ"ד על הנאות העולם נתקנו:]
פרק ה
אם קודם מתיר אסירים שכח ובירך זוקף כפופים אך בעת אומרו זוקף כפופים נזכר וסיים ואמר מתיר אסורים, וככה יצא ונשמע מפיו זוקף כפופים מתיר אסורים תקופים זא"ז, ע"ד שאמרו בדין האל הקדוש שסיים תכף המלך הקדוש. הנה כתבתי בסה"ק מקבציאל לכאורה דיצא י"ח שתי ברכות, ואע"פ שלא הזכיר בפיו בא"י אמ"ה אלא פעם אחת נחשב לו זה שתי ברכות ועולין לו למנין י"ח ברכות בחשבון שתים כהלכתן, וכן עולים בחשבון מאה ברכות כשתים, והבאתי ראיה לזה מדין מאה ברכות שמנה הרמב"ם ז"ל תש"י ותש"ר שתי ברכות, אע"פ דאין מברכין אלא ברכה אחת על תש"י ורק מכוין בה גם על תש"ר, ושוב עשיתי חילוק התם שאני, כי בברכה כשאומר בא"י. אמ"ה מכוין על שתים והו"ל בזה ברך שתי ברכות, מה שאין כן כאן כשאמר בא"י אמ"ה כיון על אחת ורק באומרו זוקף נזכר והוסיף מתיר ויש להאריך בזה, מיהו ודאי לכ"ע בכה"ג לא יברך ברכה אחרת למתיר אסורים אע"פ שלא כיון בברכה עליה, ויש להוכיח לזה מדין ספירת העומר שבירך אדעתא למימר שלשה והיא ארבעה וספר ארבעה:
פרק ו
כפי סדר הנזכר בגמרא ברכת רוקע קודם שעשה, אך סדר הכתוב בש"ע ברכת שעשה קודם רוקע, ובאחרונים נתחבטו בזה, ובדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות לא נתברר ד"ז. אמנם בסידור הכונות של רבינו הרש"ש ז"ל הקדים רוקע הארץ ואחריה ברכת המכין ואחריה ברכת שעשה, כן הוא בסידור הרש"ש ז"ל הנמצא אצלי, ובגמרא דברכות דף ס' הסדר הוא רה"ש בין בתלמוד הדפיס בין בתלמוד כ"י שהביא בעטור סופרים, והיא כפי סידור הרש"ש ז"ל המצוי אצלי, ויש סידורים של רבינו הרש"ש ששם מהופך הסדר הזה הנז' ואין לסמוך עליהם, כי בסידור הרש"ש נעשה העתקות הרבה, ונעשה בהם שינויים הרבה, והסידור שהיה מתפלל בו רבינו הרש"ש אינו מצוי כדי לברר האמת, יען כי אחר פטירת רבינו הרש"ש בעה"ק ירושלים תוב"ב לקח בנו רבי חזקיה את הסידורים שלו והלך לערי המערב ושם נגנזו הסידורים כי לא נידע מי לקחם ממנו ואצל מי הם גנונזים כנודע:
ונראה ברור שזה הסדר של רה"ש בברכות הנז' המסודר בסידור אשר אצלינו הוא האמיתי יען כי הוא מכוון עם דברי רבינו הרש"ש ז"ל בספרו הבהיר נהר שלום דף ט"ל ע"ב. ששם פירש הכונות של שלשה ברכות אלו, ומוכרח לומר שהסדר האמיתי הוא רה"ש וכך אנחנו נוהגין לברך, וכן הוא מנהג העולם, ועיין שלמי צבור דף ע"ט ע"ב, שכתב שם חילוק לפי המקומות ע"ש, והעיקר הוא שבכל מקום צריך לברך בסדר זה של רה"ש כאשר כתבנו בס"ד:
פרק ז
הברכה של אלהי נשמה שנתת בי צריך שתהיה ברכה זו סמוכה לחברתה שהיא ברכה של אשר יצר, כי זו הברכה היא כנגד אימא דעשיה שהיא בינה, וברכת אשר יצר היא באבא דעשיה ואין להפסיק ביניהם, כי בינה מחוברת תמיד עם החכמה, דלא פסיק זווגייהו מבינייהו, וכמ"ש רבינו ז"ל בשער הכונות דף ב' ע"א, ובפרי ע"ח פרק ז דף י"ג ע"ג, ויש טועין לחשוב בהיכא דאין להם לברך אשר יצר דלא עשו גדולים ולא קטנים, ובאים לברך אלהי נשמה וכו', יקדימו לברך ברכת הנותן לשכוי בינה קודם ברכה זו של אלהי נשמה וכו' כדי שתהיה סמוכה לברכה שפותחת בברוך, וטעות היא בידם דהכונה במאמר סמוכה לחברתה היינו דוקא ברכת אשר יצר, וגם כי בזה שמקדישים ברכת השכוי מבלבלים הכונות הרמוזים בהם ומהפכים הסדר, ועל כן אם האדם יכול לסמוך אותה לברכת אשר יצר הנה מה טוב, ואם אי אפשר לו והוא מוכרח לברך ברכה זו של אלהי, יברך ואע"ג דאינה סמוכה:
פרק ח
ברכת שעשה לי כל צרכי תקנו אותה על נעילת המנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו, וכיון דלבש מנעליו כאלו נעשו לו כל צרכיו ואז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה, וכנז' בשלמי צבור שהבאתי זה בסה"ק בן איש חי בפרשה זו. והדבר יפלא, הנאה זו דלבישת המנעלים אינה הנאה גדולה כמו הנאת פוקח עורים ומתיר אסורים וכיוצא, דא"א לאדם לעשות צרכיו בלעדם. אמנם זאת היא הנאה מועטת דאפשר לאדם ללכת ולעשות צרכיו בלא מנעלים, דהא הערביים וכתפים ובנאים וכיוצא דרכם לעשות צרכיהם בהיותם יחפים, ורק מפני הכבוד לובש האדם מנעלים ואין זה נוגע לעיקר עשיית צרכיו, ולמה תקנו על זאת ההנאה ברכה בפ"ע, ועוד כל אותם הנאות שתקנו עליהם ברכה נצרך האדם להם אפילו אם ישאר כל היום בחדרו ולא יצא חוץ מביתו, אבל המנעלים אם ישאר בחדרו וביתו והקרקע מרוצף באבנים ומכוסה אינו צריך למנעל ויכול לעשות מלאכתו בלא מנעל, וגם מפני הכבוד ליכא אם ישאר בחדרו ולא יצא חוצה. ולמה תקנו ברכה בפ"ע על זה:
ונראה לומר בס"ד לפ"ד רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות דברכה זו לא נתקנה בעבור הנאה הפשטית שלה הנז', אלא בעבור הנאה וטובה הרוחנית, והוא על החסד הגדול שעשה המאציל העליין בפרציפי תפארת ומלכות אשר הנהגת העולם על ידם, ואנחנו בית ישראל חיים ונזונין ומקבלים השפע על ידם. וחסד גדול עשה המאציל העליון לשמור אותם מן אחיזת החיצינים ויניקתם מהם, והוא כמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, שיש בפרצופים של תפארת ומלכות אור פנימי ואור מקיף, והקליפות עומדים באמצע בין אוה"פ ובין אוה"מ, פניהם אל נוכח אור הפנימי ואחוריהם אל האוה"מ, לפי שאין בהם כח להסתכל להתאחז באוה"מ, וכיון שהם עומדים באמצע היה להם כח להתאחז ולינק מן אוה"פ של פרצוף המלכות, ואז גם מן אוה"פ של פרצוף התפארת היו יונקים ג"כ באמצעית המלכות. לפי שהיא קרובה אל החיצונים יותר מן פרצוף התפארת:
על כן חסד גדול עשה המאציל העליין בדבר זה שלא יתגברו הקליפות ולא יהיה להם אחיזה ויניקה באוה"פ הנז', והיינו שגזרה חכמתו יתברך שיהיה נמשך מן הבינה העליונה שהיא למעלה מן תפארת ומלכות אור הנקרא חשמל, והחשמל הזה מלביש את פרצופים של התפארת ומלכותו סובב אותם מבחוץ מכל סביבותיהם, וגם מתחת רגליהם, והבחינה המקפת אותם מצדדיהם נקראים מלבושים, והבחינה הסובבת מלמטה מתחת רגליהם נקראים מנעלים, ולכן כאשר האדם ליבש מלבושיו יכוין אל הבחינה הראשנה, וכשינעול מנעליו יכוין אל הבחינה השנית:
ונמצא שהכונה שתכוין בעת נעילת המנעלים היא שהבינה שהיא אימא עלאה, היא הנועלת את בניה שהם פרצופי תפארת ומלכות, באור זה הנקרא חשמל, כדי שלא יהיו יכולים הקליפות להתאחז ולינק מהם, בסוד כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, והסוד הזה נתבאר בשער הכונות בהרחבה בדף ב' ע"ג וע"ד, ואני כתבתי מהות הענין בקיצור דברים שכל אדם יוכל להבין אותם:
הרי ידעת שהברכה הזאת נתקנה על חסד גדול שעשה המאציל העליון לבטל אחיזת החיצונים ויניקתם מן פרצופי התפארת ומלכות שהם המנהיגים את העולם, ומהם אנחנו מקבלים שפע פרנסתינו וחיותינו בעולם הזה. ובאמת אין לך חסד גדול כמו זה החסד של ביטול אחיזת החיצונים ויניקתם ממקום הקדושה אשר אנחנו אחוזים בו ומושרשים בו ויונקים ונזונין וחיים ממנו, ולעשות רמז ודוגמה לזה החסד העליון חייב האדם ללבוש מנעלים ברגליו לרמוז בהם על החסר הזה של המאציל העליון שגזרה חכמתו יתברך לבטל אחיזת החיצונים ויניקתם מן פרצופי תפארת ומלכות על ידי אור הנקרא חשמל הנמשך מן הבינה העליונה, שבו נועלת רגלי פרצופי תפארת ומלכות לשמור אותם מיניקת החיצונים, ולכן אזהרה גדולה שמעני מן מרן רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, כשהאדם ינעול מנעליו יכיון אל הבחינה הזאת בחינת האור הנקרא בשם מנעלים, על שם שהוא סובב תחת רגלי פרצופי תפארת ומלכות, וכאשר העתקתי לעיל בשם רבינו ז"ל בשער הכונות:
ונמצא אנחנו בני ישראל הנולדים מפרצופי תפארת ומלכות, בעת שאנחנו לובשים המנעלים עושים בזה פועל דמיוני רמז לחסד הגדול הנז', ועל זה תקנו חז"ל ברכה בשם ומלכות על לבישת המנענים, ולא רצו להזכיר בה שם מנעלים להדיה מפני הכבוד. אלא רמזו אותם בלשון זה שעשה לי כל צרכי. דפנימיות הדברים קאי על ענין המנעלים. ולכך ביום הכפורים וט"ב שהכל הולכים יחפים, ואין אנחנו עושים אותו היום בעצמינו פועל דמיוני רמז לחסד הזה שנעשה למעלה במנעלים, אין מברכים ברכה זו של שעשה לי כל צרכי, כיון דכל בית ישראל אין לובשים מנעלים, כדי לעשות בהם בו ביום זכר ודוגמה לחסד זה הנעשה למעלה:
ובזה מובן בס"ד הטעם שאין אומרים ביום ט"ב ברכה זו מפני כי בו ביום יש תגבורת לקליפות בעוה"ר, ולכן חוששין שלא להתגרות בהם ביום תגבורת שלהם לברך הברכה שנתקנה בעבור המנעלים שהם מורים על ביטול אחיזתם ויניקתם, אבל האבל אע"פ שמדת הדין מתוחה עליו אומר ברכה זו ואינו חושש מקנאת הקליפות מפני כי כל העולם אומרים ברכה זו הקליפות נכנעים, ויוה"כ שאני דכתיב ביה ועניתם את נפשותכם, וילפי רז"ל דאסור לנעול, משום דהולך יחף מקרי עינוי דכתיב בעינוי של דוד וראשו לו חפוי והולך יחף וכנז' בלבוש סי' תרי"א:
ובזה תנוח דעתך במאמר הנזכר בירושלמי פרק וא"ו דשבת הלכה ב' על סנדל המסומר כמה מסמרין יהיו בו, רבי יוחנן אמר חמשה כחמשה ספרי תורה, רבי חנינא אמר שבעה וכימיך דבאך, (פירוש דכתיב ברזל ונחשת מנעלך וכימך דבאך, ודריש ר"ח ברזל שבמנעלך יהיו כימיך שהם ימי השבוע), רבי הוה נותן שלשה עשר בזה ואחד עשר בזה כמנין משמרות, וכמסמרות נטועים מה משמרות כ"ד אף מסמרות כ"ד, ע"כ ע"ש. והדבר יפלא במה נחשב המנעל הזה לעשות בו רמזים כנגד דברים יקרים וקדושים, ח"א כנגד חמשה חומשי תורה, וח"א כנגד כ"ד משמרות כהונה. ובזה ניחא כי המנעל רומז על חסד גדול העליון הנ' שנעשה למעלה, וכשנועל בו האדם מכוין בו על דבר קדוש ועליון שהוא אור הנקרא חשמל הנמשך מן הבינה:
ולכן בסדר נעילתו תמצא פלוגתא בגמרא דשבת דף ס"א בין החכמים, ובעבור זה תקנו הפוסקים ז"ל לצאת ידי חובת המחלוקת ע"י שילבש תחלה של ימין ולא יקשרנו, ואח"כ ינעול של שמאל ויקשרנו, ואח"כ יקשור כל ימין, וביאר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות סוד פלוגתא שיש בזה והתיקון שעשו הפוסקים ז"ל, ומזה תבין שנעילת המנעל יש בה סוד כמוס ועמוק, וממילא תדע כי לא נתקנה הברכה בעבור הפשט של הנעילה כאשר כתבנו בתחלת דברינו, ומה שלא פירשו בה נעילת המנעלים בפירוש מפני הכבוד וכדאמרן:
ודע כי יש עוד שני ברכות כיוצא בזה שנתקנו בעבור כונת הנאת הסוד שיש בהם דוקא, והם ברכת מלביש ערומים וברכת הנותן ליעף כח, שנתקנו על מלבושי הנפש. וכמפורש בשער הכונות, וכתבתי דבריו בסה"ק בן איש חי בפרשה זו אות ח: ע"ש:
פרק ט
פשט המנהג שהנשים מברכים שלא עשני גויה שלא עשני שפחה בשם ומלכות. דלא כהגאון יעב"ץ ז"ל, ומברנים שעשני כרצונו בלא שם ומלכות. וכמ"ש תפר"ח ז"ל:
וברכת שלא עשני גוי זו נוסחה אמיתית שהביאה מרן ז"ל בב"י מן גמרא דמנחות דף מ"ג, וכן הרי"ף בסוף פ"ט דברכות הביא נוסחה זו, וכן בסידור רבינו עמרם גאון וכ"כ באגודה, ומה שתראה באיזה דפוסים בהרא"ש וגם בש"ע שעשני ישראל או שעשני יהודי זה השינוי הוא מן המדפיסים, כי נתפחדו שלא יעשו עליהם עלילה כאשר עשו בזמן אחד בויכוח שהיה בין היהודים לנוצרים לכך שינו ולא הדפיסו שלא עשני גוי, וכ"כ הרב מג"א ז"ל ס"ק ט' צ"ל שלא עשני גוי וגירסת שעשני יהודי שינוי מן המדפיסים ע"כ, וכ"כ הרב מאמר מרדכי ז"ל ראיתי בש"ע בשני דפוסים שכתוב שם שעשני יהודי, ונראה דעיקר הנוסחה שלא עשני גוי ומה ששנו בש"ע שעשני יהודי הוא נראה שהוא מפחד האומות, והראיה ששנוי זה לא מצאנוהו אלא בש"ע שנדפס בוינציא ומנטובה ושינוי המדפיס הוא שהרי בבית יוסף לא הזכיר נוסח זה כלל עכ"ד יע"ש:
ודע כי הברכות שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה, הכונה שאנחנו מודיעים בזה שאנחנו שמחים ומרוצים בעול מצות ואינם מוטלים עלינו מצד ההכרח, דלכך אנחנו מברכים ומשבחים להשי"ת שהעמיס עלינו מצות הרבה ולא פטר אותנו כבני נח או כעבד ואשה, ובאומרו שלא עשני אשה יכוין לברך את השי"ת שעשתו איש שיש לו זקן ולא אשה שאין לה הדרת פנים זקן, כי ההיכר הגלוי המבדיל בין איש לאשה הוא הזקן, ובברכה זו שמכוין בה בדבר זה נותן כבוד לזקן ובשכר זה יאירו בו אורות דיקנא עלאה קדישא, והזהר בזו הכונה והיא נקיה וקלה:
ומה שנתקנו ברכות אלו בלשון שלילה היינו כדי להכניס בזה שתי משמעות, הא' היא כדאמרן והב' הוא ר"ל שלא נתחלפה נשמתינו בעת השינה בנפש גוי או עבד או אשה ולא נדבקו ביחד זע"ז:
פרק י
ברכת המעביר חבלי שינה אע"ג דברכה זו נתקנה על סוד כמוס עכ"ז אם בשעה שהוא מברך אותה גוברת עליו השינה ומתנמנם קצת ימתין עד שתעבור שינתו לגמרי ואז יברך אותה:
פרק יא
כתב הרב מג"א ז"ל גבי אונן לא יברך ברכות השחר אחר קבורה, וכונתו מפורשת בלבושי שרד ומחצית השקל, אך האחרונים ז"ל חלקו על המג"א ז"ל בזה משום דברכות על מנהגו של עולם נתקנו וכן הוא דעת רבינו הגדול האר"י ז"ל דעל מנהגו של עולם, ובסה"ק רב פעלים חלק שני באו"ח סי' ח' הבאתי דין זה והעלתי דיברך אחר קבורה ואין חוששין בכהאי גוונא לספק ברכות כיון דאתי האי דינא כפי סברת רבינו האר"י ז"ל, ושם הבאתי דברי הרב זרע אמת ז"ל א"ח סי' י"ג דף כ"ו שכתב דסברת המג"א דס"ל אונן לא יברך אחר קבורה אתיא כהלכה גם למ"ד וכו', ודחיתי דבריו אלו אחר מחילת כבודו בטוב טעם ודעת, ועוד דמצינו כל האחרונים לא סברי כדעתו של המג"א כדסבר איהו ע"ש:
ודע יש תמיהין על סברה זו האמיתית דס"ל על מנהגו של עולם נתקנו, ולכן שעשה לי כל צרכי יברך האבל, ורק ביוה"כ וט"ב אין מברכים אותה מפני שכל העולם יחפים וכמפורש בדברי רבינו האר"י ז"ל, שזה תינח בברכות דלשונם יתבאר ויתפרש על מנהגו של עולם כגון פוקח עורים ומתיר אסורים וכיוצא, אבל ברכת שעשה לי כל צרכי דקאי על עצמו שהוא מדבר בעד עצמו איך תתפרש ברכתו על אחרים אם הוא אסור לנעול. ותרצתי להם דגם על עצמו תבא נכון הודאתו וברכתו כי בכל ימות השנה נוהג בו בעצמו מנהגו של עולם במנעלים. ואותם הימים של אבלות בטלי במיעוטייה וחשיב כאלו הוא חולה ולא קם ממטתו בשבעת ימים אלו אך עכ"ז ביוה"כ וט"ב כיין דכ"ע לא שייכה גבייהו הנאה זו דמנעלים לכך לא יברך ברכה זו, דאין לחשוב ולצייר דכ"ע חולים ושוכבים על מטתם בלילה וביום:
אי נמי כך כונתו שעשה לי כל צרכי בכל הימים במנעלים, כפי הטובה שנוהג עם העולם לעת עתה, ונמצא הוא מודה ומברך להשי"ת על טובה שמטיב לו לעצמו ועל הטובה אשר מטיב לעולם עתה, ולכן ביוה"כ וט"ב לא יברך כי אין מנהג של טובה זו נוהג בעולם עתה יען כי כולם יחפים:
או יובן הכונה ע"ד שאמרו בסומא שמברך על המאורות בשביל שמאירים לאחרים ועי"כ ישמשו אותו ונמצא דהיא עצמו נהנה מן המאורות ונח לו בטובתם, כן כאן מה שאחרים נועלים ועי"כ נח לו בשמושם שמשמשין אותו נחשב נעילתם במנעלים הוא צרכו כאלו הוא נועל ונהנה בטובת המנעלים:
פרק יב
נמצא כתוב בסידור דרך החיים בשם הגאון מהר"א מווילנא ז"ל, אע"ג דאין מברכין שעשה לי כ"צ ביוה"כ וט"ב משום דאין נועלים בהם, יכול האדם לברך ברכה זו כשנועל מנעליו תכף בלילה במוצאי יוה"כ ויום ט"ב בתחלת הלילה, והוא דין חידוש מאד שלא נזכר זה בדברי הראשונים והאחרונים, ורק מצאתי לו חבר בחידוש דין זה להרב מאמר מרדכי ז"ל בסי' מ"ו סוף סק"י וז"ל, ולענין שאר ברכות נראה דאף משחשיכה אם נהנה כגון שלבש או הלך וכיוצא משחשיכה חייב לברך כן נ"ל להלכה, ולא נתבארו דברים אלו בדברי האחרונים שכבר נהגו בכל המקומות לברך כל ברכות אלו על הסדר בין נתחייבו בין לא נתחייבו עכ"ל, הרי גם הרב מאמר מרדכי ז"ל אזיל בשיטת מהרא"ו ז"ל, ועל אשר נרגש בטענה זו דלא נזכר דין זה באחרונים לא תיקן כלום. ובאמת יש להתפלאות מדין זה דפירשו רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות שלא יברך ברכה זו ביוה"כ וט"ב אמאי לא סיים שימתין לברך אותם בלילה תכף כשנועל אלא מוכרח לומר דין זה ליתא ולא יברך כלל אחר חשיכה, ובתשובתי הנז' הבאתי דברים אלו גם הבאתי דברי הגאון מהרש"ק ז"ל בשנות חיים סי' פ' דף כ"ב, שכתב אפילו לעת הערב יכול לברך אותם אם לא ברכם מקודם, ושם פקפקתי בדברי מהרש"ק אלו, ועשיתי טעם נכון שלא לברך, וגם ע"פ הסוד עשיתי טעם נכון דאין לברך שעשה לי כל צרכי אחר חשיכה קודם חצות לילה ע"ש:
פרק יג
מה שאומרין בבקשה שבסוף הברכות, ואל תביאני לידי חטא ולא לידי עבירה, מקשים על זה הול"ל ולא אבא לידי חטא, ואיך יאמר ואל תביאני, וכי ס"ד שהקב"ה יביאהו ליד"כ, ואע"פ שאמרו הבא להטמא פותחין לו, לא אמרו מטמאין אותו, ועוד הא ארז"ל הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, נמצא האדם הוא צריך להפריש עצמו מן חטא ועביה. והתשובה לזה פרשנו במ"א הכונה אל תביאנו לדבר שאפשר שנבא בו לידי חטא, כגון הא דאמרו בגמרא דהיה שביל שיש בו בית זנות. ולא רצה אותו חכם לילך בו, אלא רצה לילך בשביל ע"ז דחשש פן אם ילך שם יתגרה בו היצר הרע ויחטאהו, וכן כיוצא בזה שמתפלל שלא יזמין לפניו מעשה ודבר שאפשר שיהיה היצר הרע מחטיאו באותו דבר, ונקיט חטא על שוגג ועבירה על מזיד, אי נמי חטא על הרהור ועבירה על מעשה, ובשם גורי האר"י ז"ל כתבו חטא פלוני עבירה פלונית, והלב מהסס בזה:
ותרחקיני מיצר הרע זה היצר הרע שהוא נקרא מלאך רע הבא מן הקליפה תעזרני להתרחק ממנו, אבל אה"נ אם היצר הרע נתגרה בו צריך הוא להלחם בו. ואמר וכוף את יצרי להשתעבד לך זה יצר הרע החמרי שמתהווה מן חומר האדם שהוא מזוהמת הנחש הקשורה באדם מצד התולדה. ואמר עוד ותתנני היום ובכל יום לחן ולחסד ולרחמים בעינך ובעיני כל רואי, הכונה בדברים אשר רק בעיניך המה שאין נראין ונודעים לאחרים, ובעיני כל רואי הם דברים הנגלים, תתנני באלה ואלה לחן לחסד ולרחמים, נקיט שלשה כנגד שלשה קוין שהם ימין ושמאל ואמצע וכן הם סוף תוך ראש הנרמזים בסתר עליון ככתוב יושב בסת"ר עליון בצל שדי יתלונן:
ואומרו וגמלנו חסדים טובים וחותם בא"י גומל חסדים טובים לעמו ישראל, נראה זה הוא ע"ד מ"ש בברכת אבות של תפלת העמידה גומל חסדים טובים, שכתוב בשער הכונות דף ל"א ע"ד הכונה של חסדים הוא בסוד חסדי דוד הנאמנים, ונקראים טובים לפי שהם ממשיכים שפע אל היסוד צדיק יסוד עולם הנקרא טוב בסוד אמרו צדיק כי טוב, והם ג"כ טובים כמוהו עכ"ל ע"ש, וכן יש לפרש כאן בקשה זו של גומל חסדים טובים, וגומל הוא מלשון ויגמול שקדים פירוש מוציא חסדים טובים אלו לעמו ישראל להשפיע להם מהם, וכמ"ש בשער הכונות בברכה א' של העמידה:
פרק יד
בבקשה הב' כתב בש"ץ שלא יוסיף על מנין י"א לשונות שהם מעזי פנים ומעזות פנים מאדם רע מיצר רע מחבר רע משכן רע מפגע רע מעין הרע מלשון הרע מדין קשה ומבע"ד קשה בין שהוא בן ברית וכו' ותו לא שהם כנגד י"א סממני הקטורת וכו' ע"ש. והרב מנחת אהרן כלל ה' אות ז"ך כתב דמנהג העולם להוסיף עוד ככתוב במחזורים, והעצה הנכונה בזה הוא דאחר שיאמר מנין י"א הנז' יאמר וכן יהרמ"י או"א שתצליני היום ובכל יום ויום ממלשינות מעדות שקר משנאת הבריות מעלילה ממיתה משונה מחלאים רעים ממקרים רעים, נמצא בזה מזכיר מנין י"א וגם השאר לא תחסר בקשתו על הצלתו מהם ע"ש, ויפה כתב שלא תחסר לו הבקשה אשר טוב לו לבקש גם על הצלתו מאותם דברים רעים הנזכרים, ועל זה נאמר הרחב פיך ואמלאהו כי העת ראוי לכך שהוא עת רצון:
פרק טו
מה שמבקשים ביהי רצון הנז' הצלה מדינה של גיהנם היינו על גיהנם בחיים, דידוע דאיכא ירידה לנפש בגהינם בעודה בחיים בעולם הזה, והוא דאיתא בשער מאמרי רשב"י פ' נח, דהרשע כאשר הוא חוטא הוא מוריד נשמתו בגהינם בהיותו בחיים, ולכן בחייו קרוי מת, וכאשר יהיה רשע גמור אז גמר להפיל נשמתו בגהינם, ואם תאמר והרי אנו רואין אותו שהוא בחיים ואיך נקרא מת, והתשובה היא כי שתי בחינות נשמה יש באדם, והתחתונה נכנסת בפנימיותו והעליונה נשארת בבחינת צלם מקיף על ראשו, כמ"ש אך בצלם יתהלך איש, ובעת שהוא חוטא ויורדת נשמתו מדרגה התחתונה ממנה אל תוך גהינם, כך נכנסת בפנימיותו המדרגה התחתונה של נשמתו העליונה הנקראת צלם, וכפי הבחינות שיורדת נשמתו התחתונה בגהינם, כן בחינות מדרגות יורדות מנשמתו אל תוך גופו להחיותו, וכאשר גמרה התחתונה לצאת מתוכו ולרדת לגהינם נגמרה גם נשמתו העליונה ליכנס בגופו, ואם עוד יוסיף לחטוא אז גם זה יורד מטה מטה לגהינם מדרגה אחר מדרגה וכו', ועליו נאמר ונכרתה הנפש ההיא וכו' עכ"ד ע"ש, ובזה יובן בקשה זו שמבקשים הצלה מדין גהינם שלא תרד הנשמה בחיים לגהינם:
פרק טז
ידקדק בברכת התורה לומר אותה בכונה גדולה, ויכוין שהוא פוטר בברכה זו כל לימוד שילמוד בתורה שבכתב ובתורה שבע"פ מאותה שעה וכל היום כולו, וגם בלילה הבא אחר אותו היום עד שישן בה שינת קבע, ועי"כ אחר שישן בלילה שינת קבע ויקיץ, צריך לברך מחדש ברכת התורה וכעזה"ד:
פרק יז
כתב במנחת אהרן ז"ל כלל ה' אות ל"א אחר הפרשה של ברכת הכהנים שאומרין אחר ברכת התורה טוב ונעים לומר ג"כ איזו משנה השגורה בפיו וכן איזה כשון מדרש וש"ס, למען הברכה תשרה לתשב"כ וגם לתשבע"פ, ולייחדן ביחודא שלים, ואם בקי בחדרי החכמה ואמר ג"כ איזו בבא מפרקי ס' יצירה וכו' וכן הזהירו האחרונים עכ"ל, ואני אומר אחר פרשת כהנים משנה א' דאבות משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנה"ג הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה, שמעון הצדיק מאנשי כנה"ג היה אומר על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג"ח, תנא דבי אליהו זכור לטוב כל השונה הלכות בכל יום מבטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם אל תקרי הליכות אלא הלכות, אר"א אר"ח תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך אל תקרי בניך אלא בוניך, רחב"ע אומר רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו':
ובשבת מוסיפין אחר המשנה הנז' משנה א' דשבת יציאות השבת שתים שהם ארבע בחוץ ושתים שהם ארבע בפנים, ודי בזה, ואין צריך להשלים כל ההלכה כולה, וביו"ט מוסיף ביצה שנולדה ביו"ט ב"ש אומרים תאכל ובה"א לא תאכל:
פרק יח
מה שאומרים נותן התורה לשון הווה, ואין אומרים נתן לשון עבר היינו כי השי"ת הבטיח את ישראל שלא תשכח התורה מהם, וכמ"ש לא תשכח מפי זרעו וכנז' בגמרא, נמצא השי"ת משפיע לנו כח זכירה של התורה בכל עת והוא נותן אותה בלבינו בכל יום שלא תהיה שכוחה מאתני, והרב ש"ץ ז"ל דף נ"ז כתב בשם הרב ט"ז ז"ל מה שתקנו לחתום בא"י נותן התורה שיש במשמעותו לשון הווה ולא נתן בלשון עבר, הכונה הוא שהשי"ת נותן לנו תמיד בכל יום תורתו, דהיינו שאנו עוסקים בה וממציא לנו הוא יתברך בה טעמים חדשים, וכמ"ש רז"ל על פסוק דדיה ירווך בכל עת מה התינוק הזה וכו' ע"כ: