עבודת ישראל· רבי ישראל הופשטיין מקוז'ניץ
פרקי אבות
פרק ראשון
משנה א
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנא' ועמך כולם צדיקים לעולם יירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר:
כבר אמרנו שמלת לעולם הבא רומז על הדבר המביא את האדם לעוה"ב והשכר הצפון לצדיקים לע"ל והיינו התורה והמצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. ולז"א שכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ר"ל שלכל א' מישראל יש לו מדור ושער כל אחד לפי מדרגתו וכל חד לפום שיעורא דיליה בתורה ועבודה. וזה ישראל אותיות י"ש רל"א רומז על רל"א שערים של תורה כידוע לי"ח. וי"ש גימ' עמ"ר ורומז שזה השכר והעוה"ב הוא מדה במדה כי עמר הוא לשון מדה והיינו לכ"א לפי עבודתו ולפי מעשה התורה והמצות כן גודל שכרו כדאיתא כל צדיק נכוה בחופתו של חבירו. ועיקר השכר הוא ההארה והקדושה בעצמה מה שהבורא יתברך מאיר לנשמות ישראל גודל קדושתו בתורה ועבודה וכמ"כ לעוה"ב וזה השכר והקדושה הוא כפי עבודת האדם כפי הכנתו שמכין עצמו לקבל האור והקדושה כנ"ל. וזהו קול ה' בכח בכחו של כל אחד. וזה אשר יעשה אותם האדם וחי בהם שיעשה המצות והתורה והתפלה ע"ז האופן עם גודל הכנתו וקדושתו בכדי שיושפע ויומשך אליו בעבודתו קדושת א"ס ב"ה שהוא החי עולמים. וזה שתיקן האר"י ז"ל לומר זמר האדרת והאמונה לחי עולמים בשבת. וביותר בשבתות הספירה אז יתרבה הקדושה יותר. ובמלת ישתב"ח נרמז ח"י שב"ת וגם מספרו עולה י"ש קדו"ש. ולזה צריך לסגל מעשיו מקודם לשוב על חטאיו בתשובה שלימה ולתקן המעוות וביותר עון קרי רח"ל. שמספרו עולה י"ש שהם דברים הפוכים כי י"ש הם אותיות קדושות. וקר"י הוא מאותיות שקר. וביותר זה התיקון הוא בימי הספירה כי עמ"ר ג"כ גימ' י"ש כנ"ל. ובתקנו מעשיו ובפרט בעון קרי הנ"ל להפכם לטוב לי"ש אז יוכל לשרות עליו הקדושה. ורמז נפלא לזה כי מילוי עמ"ר עי"ן מ"ם רי"ש עולה קדו"ש וזה מלא העמ"ר. וזה והתקדשתם והייתם קדושים כדאית' אדם מקדש עצמו מלמטה מעט מקדשין אותו מלמעלה הרבה. ולז"א כל ישראל יש להם חלק בזה. שנאמר ועמך כולם צדיקים. כי ידוע כי צדיק נק' שומר הברית וזה והיה הנשאר בציון. ציו"ן הוא לשון מציין. שישראל מצויינים באות ברית קודש ברשימו דמלכא. וזה ניתן לכל ישראל בהמול להם כל זכר. רק מי שפוגם ח"ו בעון קרי רח"ל הוא מושך בערלתו ולזה צריך לתקן אותו ואז יש לו חלק לעוה"ב בקדושה של מעלה כנ"ל. נצר מטעי כי הבורא יתברך הוא האילן הקדוש אילנא רבא ותקיף. ונשמת עושי רצונו הם הענפים המסתעפים ממנו יתברך וידוע כי הענפים נק' בשם שער כמו שער כותש הנזכר במשנה וזה רמז ושער רישיה כעמר נקי:
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע:
כבר אמרנו על שהיה בבחינת ומדרגת סיני כדכתיב והאיש משה עניו מאוד. כי זה אחד ממ"ח דברים שהתורה נקנית בהם. וזהו עמוד ויסוד להעבודה ותורה ותפלה כי כפי גודל הענוה כן יוכל לקבל הקדושה מהבורא ית' כי הוא מדה במדה כמש"ל. אם האדם הוא שפל בעצמו ועניו אז גורם שגם השי"ת משפיל ומצמצם עצמו כביכול אל זה האדם. אבל אם הוא מתגאה בדעתו ר"ל שחושב שעובד את השי"ת בכחו אז גם השי"ת ג"כ אינו מצמצם עצמו. ולפי גדלו בוודאי א"א לקבל ממנו. וזה מה דאיתא כשעלה משה לרקיע מצא את ר' עקיבה דורש כתרי אותיות. אמר לפניו רבש"ע תן התורה על ידו. ולכאורה תמוה וכי לא מצא צדיקים כר"ע. אלא כי עקיבה אותיות עק"ב י"ה רומז ג"כ על מדת ענוה. ולזה אמר שתנתן התורה על ידו. והשיב לו השי"ת שכולם אומרים הלכה למשה מסיני. והיינו כי משה בכחו וגודל ענותנותו היה ממשיך התורה ומדת הענוה. עד שדורות הבאים אחריו יוכלו לעלות לזו המדרגה. וזה אור זרו"ע לצדי"ק ולישר"י ל"ב שמח"ה ס"ת עקיבה ורומז שהאור היא התורה שהיה ר"ע דורש היא כמו זריעה אליו שזרע משה. ומסרה ליהושע. כי יהישע היה ג"כ בזו המדרגה כדכתיב ויהושע ב"נ נער לא ימוש וגו'. נע"ר רומז למדת ענוה וקטנות. וכן גבי שמואל כתיב והנער נער ר"ל אף כשהגדיל היה תמיד במדרגת נער וקטנות. ומעיל קטן תעשה לו אמו. ר"ל שאמו הצדיקת עשתה לו זה הלבוש שיהא תמיד מלובש במדת קטנות וענוה. ולזה צונו השי"ת ללבוש טלית גדול וטלית קטן:
משנה ג
אנטיגנוס איש סוכו כו' הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כ' ויהי מורא שמים עליכם:
פרס הוא לשון פרוסה ופירוד כי כשמצפ' לתשלום גמול אזי השכר הוא דבר נפרד מהעבודה. אמנם העבודה צריך להיות על אופן שידבק עצמו בו ית' ממש בדביקות גמור. וזהו שכר מצוה מצוה. הוא הדביקות בו ית'. משא"כ בעבירה הוא עובר והולך ואינו דבוק בו ית'. וזה בעצמו הוא השכר הגדול מה שיכול האדם השפל להדבק בא"ס ב"ה. ואמר ויהי מורא שמים עליכם. ר"ל אחר כל העבודה והדביקות שתדבק בו יתברך תחזיק לעצמך היראה הגדולה כמו המלאכים מה שמשיגים יותר מקדושתו ומתקרבים אליו כביכול אז ניתוסף להם היראה הגדולה בהשיגם גודל גדולת המלך ורוממותו יתברך שהוא א"ס ב"ה:
א"י אל תהיו כו' אלא היו כו' ויהי מורא שמים עליכם. כי בוודאי השכר קבוע לאדם ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה אך דהאדם בעבודתו צריך לעבוד כאלו לא יהיה לו שום שכר מעולם כ"א לכוונת לעשות נח"ר ליוצרו ית'. ולזה מקושר ויהי מורא שמים עליכם. כי באם היה האדם משים תקותו לקבלת פרס היה יכול לפעמים ליישב בדעתו לומר שדי לו בשכר מועט ואסתפק במועט ולא אעבוד את בוראי. משא"כ כשעובד רק לעשות רצון קונו. אז יהא מורא שמים עליו בכל עת כי יחשוב בדעתו כי אולי לא עבדתי עוד כראוי ותמיד יהיה מוסיף והולך:
א"י ויהי מורא שמים עליכם. כמ"ש הן שמים לא זכו בעיניו וכתיב כונן שמים בתבונה. היינו שהבורא ית' גם השמים אינם כ"כ זכים וצלולים בעיניו וכונן אותם תמיד ומתקן אותם. עאכו"כ איך צריך האדם להסתכל א"ע תמיד אם עובד את בוראו כראוי.
א"י ויהי מורא שמים עליכם. כי יש שני מיני יראה. יראת העונש. ויראת ה'. למשל תינוק שהיה רץ בשווקים וישב לו קוץ ברגלו וחלה את רגלו. והבין אביו שרפואתו וטובתו הוא שיחתוך מעט בשר עם הקוץ וצוה לרופא לחתכו. ואעפ"כ יש לאביו צער גדול מזה ומוכרח שיעלים עיניו ממנו בעת חותכו כי הוא רוצה להשתיק התינוק ולנחמו ואח"כ כשהאב רואה עוד שהתינוק רץ מוכיחו ומזכירו הקוץ הראשון והתינוק ירא מזה. ואם התינוק פיקח יסור מזה בעבור הצער שבא לאביו ממנו שלא יבוא לו עוד. כן הדבר הזה כשצר לנו ח"ו כביכול בכל צרתם לו צר. ובוודאי כביכול יש לו צער מזה. אך שכל זה הוא לטובתינו. לז"א ויהי מורא שמים עליכם. שנסגל מעשינו ועבודתינו למען לא נגרום עוד צער לו ית' כביכול:
משנה ד
יוסי בן יועזר אי"צ אומר יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק בעפר רגליהם והוי שותה בצמא את דבריהם:
ירצה שצריך האדם להכין עצמו שיכנסו בו דברי חכמים. והוי מתאבק בעפר רגליהם רגליה' הם הדיבורים שלהם שיוצאים מן השכל וע"י הדיבורים יוכל להשיג קצת מה שבשכלם. ואמר בעפר רגליהם. עד"ש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. והוי שותה בצמא את דבריהם. כי כמו שהצמא אינו מבחין בין מים עכורים לצלולים מגודל צמאו כן ישתוקק האדם לשמוע דברי חכמים ואף השיחת חולין שלהם שהם נדמים אצלו כעפר. ובפרט מי שהוא חכם אינו מדבר שום דבר בטל. כי כמו שמצינו בתורתינו הק' כמה מעשיות שכפי הנרא' ח"ו כמעט אין צורך בהם וחלילה לנו מחשוב זה. כי בודאי הכל מלא סתרין וגנזין דאורייתא. כאשר מצינו שברא הש"י אבנים טובות והם מלובשים באבנים גרועים ופתי לא יבחין ולא ישגיח עליו אך מי שמבין באבנים יבחין שבתוך אבן זה יש בו אבן טוב עד מאוד וכפי גודל חשיבות אבן הטוב שבו כן גודל הלבוש אבן הגרוע שעליו. כן הדבר הזה. וכן החכם כשמדבר בעניני עוה"ז ושיחת חולין אינם כ"א לבושים להסודות שבשכלו. ולז"א והוי מתאבק בעפר רגליהם. אף שנדמה עליך כעפר. כי לבסוף והוי שותה בצמא את דבריהם. כי כשתבחין בהם תראה נפלאות בכל דבור ודבור ותשתה בצמא את דבריהם:
א"י והוי מתאבק בעפר רגליהם. רומז למה שאמרו שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד כנ"ל והיינו עפר רגליהם רומז על התאוות והמדות החיצוניות והחומריו' שצריך האדם לעבוד בהם את הבורא ית"ש ולהעלות הכל אל הקדושה כי כל פועל ה' למענהו עשה. ומזה העפר צומחין הצדיקים וגדלים ביתר שאת ועוז. למשל השדה שמזבלין אותה כל מה שמזבלין אותה ביותר אז הפירות נצמחין יותר וטוב. כמ"כ הצדיקים כל מה שהחומר והתאוות הגופניות מתגברים עליהם. והן מתגברין עליהם ומעלין אותם לקדושה. יפה כחן יותר ויותר ומתעלין עי"ז. וזהו והוי מתאבק בעפר רגליהם. ר"ל שילמוד האדם ממעשה הצדיקים בעניני העולם ושיחת חולין שלהם היאך להתגבר על כח החומר ולהעלות הכל אל הקדושה:
משנה ה
יוסי בן יוחנן איש ירושלים אומר יהי ביתך פתוח לרוחה ויהיו עניים בני ביתך כו':
כבר אמרנו בהתעוררו' דלתתא במעשה הצדקה וג"ח והרוחה לכ"א גורם אתערותא דלעילא שהבורא ית' משפיע טובו על בריותיו. וגורם שמחה לפניו כביכול כי מדרך הטוב להיטיב ויש להמשפיע תענוג ושמחה ממה שיכול להשפיע לאחרים כמ"ש האיש אשר עשיתי עמו היום. ודרז"ל יותר ממה שבעה"ב עושה עם העני העני עושה עם הבעה"ב. וגורם ג"כ לעצמו הרוחה והשפעה שתבא אליו מאתו ית'. ולהמשיל הדבר לכלי מנוקב ששופכין בו ויוצא דרך ניקבו מצד אחר יוכל לכנוס בו בלי שיעור. כן הנותן צדקה. וגם הבאר כששואבין אותה בכל עת אז מימי' מתברכין ונובעים תמיד והמים טובים עד מאוד אבל כשאין שואבין אותה אז נסתם המעיין ומימיו מסריחין וזש"ה אותי עזב מקור מים חיים לחצוב להם בארות נשברים. כי מי שאינו נותן צדקה אין ברכה מצויה אצלו ואף זה שבידו מסריח ומארה בתוכו היינו שמכלה מעותיו בקטטו' ומריבו' ובלבולים וחלאים רעים רח"ל. וזהו פי' כל המשנה יהי ביתך פתוח לרוחה. ונדקדק דהל"ל ברוחה מהו לרוחה. אלא דרומז שיהא האדם פותח ביתו לעניים ואביונים לההנות אותם מנכסיו. שיהא לו לרוחה. דהיינו שבזה יתעורר למעלה להשפיע כל טוב על בנ"י ע"י הבי"ת של בראשית שממנה יצאו כל העולמות וכל השפעות טובות: ועד"ז פי' החסיד המקובל מוה' יעקב יצחק שי' אהא דאיתא בגמרא אדם נותן מלא עומסו בעוה"ז והקב"ה נותן לו מלא עומסו לעוה"ב. והתם ג"כ היל"ל בעולם הבא כדרך שאמר בעוה"ז. אך דכן הוא הפי' כשהוא נותן מלא עומסו בעוה"ז. הקב"ה נותן לו פי' משפיע לו כל טוב. לעולם הבא: פי' כדי שיזכה בהן לעוה"ב שיסגל עוד במצות ומ"ט בזו ההשפע' שישפיע לו: ואמר עוד ויהיו עניים ב"ב ע"ד דאיתא בגמ' בהאי דאמר לדביתהו אקדימי רפתא לעניי כי היכי דלקדמו לבנייכי אמרה ליה מילט קא לייטת לי א"ל גלגל החוזר בעולם הוא. ועינינו רואות שכן הוא. ואמר התנא ויהיו עניים ב"ב. ר"ל שידמה לך שאותן העניים הם ב"ב כי גלגל החוזר בעולם הוא ומי יודע מה יולד יום: ושמעתי בשם הגאון מוה' יונתן ז"ל דקא מדקדק בלישנא כפילא דאמרה מילט קא לייטת. והנה דאיתא בגמרא דמאן דגמיר אבבי לא מהדר רק שנותנין לו דרך כבוד וכיון דשמעה מיניה כי היכי דלקדמו לבנייכי שיהיו מחזרין על הפתחים אמרה תרי קללות קללתני שיהיו עמי הארץ ועוד שיהיו עניים: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. הנה סמיכות הדברים כיון דאמר תחלה שיקבל העניים בסבר פנים יפות א"כ ה"א אף כשתזדמן לו אשה יעשה ג"כ כנ"ל ויכנס עמה בדברים עז"א שלא תעשה כן ולא תרבה שיחה עם שום אשה ואפילו אם אשתו וק"ו בעת נדתה וכדאי' בגמ' מגיד לאדם מה שיחו אפי' שיחה קלה שבין איש לאשתו: ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כל המרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו כו' וסופו יורש גיהנם. רעה הוא יצה"ר כדכתיב כי יצר לב האדם רע מנעוריו. אך דיש בהן דכר ונוק'. פעולת הזכר להבעיר האדם לכל העבירות שבעולם לכעס ולכל שאר המדות רעות שבאדם רח"ל. ופעולת הנוק' היא אשר מטמאת את האדם בלילה בטומאת קרי רח"ל. ורע הוא הזכר. ורעה הוא הנוק'. ועז"א אמר קהלת אשה רעה מר ממות ור"ל מחמת שמרבה שיחה עם הנשים ואף עם אשתו ומכ"ש כשהיא נדה ומהרהר בהרהורים רעים ומגרה עליו היצה"ר ומכח זה גורם רעה לעצמו רח"ל שמטמאה אותו בלילה רח"ל: ובוטל מד"ת: כי אותן המ"ז מבטלין אותו מד"ת ותפלה באשר הם תמיד עומדין לנגדו ומבלבלין אותו תמיד ממחשבתו: ואמר עוד וסופו יורש גיהנם. הל"ל יורד לגיהנם. אלא דהכוונה בזה. דסופו הוא הברית קודש אשר הוא סוף כל איבריו של אדם כי הרגלים אף שהן מתפשטות למטה מ"מ הם מתחילין למעלה מהברית כידוע: ואמר שהגיהנם יורש את הסו"ף הוא הברית באשר שאין יכול להמלט ממנו שלא יטמאו לבעבור אשר כ"כ מוטבע בה. וע"ז קאמר יורש שיורש ממנו. ואם דבריו כפשטן איזה ירושה שייך לכאן ממי יורש הגיהנם אלא כנ"ל:
א"י כל המשנה בד"א. יהי ביתך פתוח לרוחה. רמז בזה דהבי"ת היא התיבה והמלה שמדבר בד"ת או תפלה. וכמאמר הספר יצירה דכל אות הוא אבן וכשהן מתחברין במלה הוא בית שלם וע"ז נק' תיבה שהוא אותיות בית והן הם מזמוטי חתן וכלה אשר בכל תיבה ובכל פסוק ובכל מזמור נעשה יחודים עד אין חקר. ובזה כביכול נתרבה השמחה ותענוג לעילא מאותן היחודים והזיווגים ועז"א יהי ביתך פתוח לרוחה. ר"ל המלה שאתה אומר הן בד"ת או בתפלה יהיו לרוחה למען רבות שמחה ותענוג בעולם עולמות עליונים: ואמר עוד ויהיו עניים בני ביתך ר"ל שאתה תהא עני בדבר זה ולא משלך הוא. ותחשוב שהש"י נותן לך כח ודיבור הזה שאתה מוציא מפיך ואין לך בו כלום. ותחשוב שאין אני כדאי לדבר לפניו ית' אך מה אעשה כי כן צוה עלי להגיד שבחו ונתן בי כח לדבר וכי הוא הנותן בי כח לעשות חיל והכל הוא מרצונו הטוב ית'. וז"ש רז"ל איך לא אשא פנים לבנ"י והם מדקדקין עד כזית ועד כביצה. רומז לזה שאמרנו כמו שהביצה סתום מכל צד ואין לה פה כן האדם כשעושה עצמו כאלם ואין לו פה להשיב ומחזיר כל חושיו וכוחותיו אליו ית' והכל מידו: ואמר עוד ואל תרבה שיחה עם האשה. ג"כ רומז על זה שהיא אשה יראת ה' היא תתהלל. ואל תרבה שיחה עמה ר"ל אף כשדברת דיבורים נאים והרבית תענוג אעפ"כ לא יגבה לבבך בזה וכנ"ל: ואמר עוד. באשתו אמרו ק"ו באשת חבירו. ר"ל כי הנה הכלל הוא שצריך אדם להכין עצמו לעבודת הבורא ית' כל חד לפום שיעורא דיליה והיינו להכין א"ע בכל בוקר ולעשות הכנה במעשה המצות או בלימוד תורה כדי שיוכל אח"כ לילך ולהתפלל איזה תפלה לפני קונו ית'. ועד"ז בימות השבוע היינו ביום ד'ה' ו' להכין עצמו לשבת כי מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא מ"ש הריב"ש זצ"ל בפי' הכתוב בחריש ובקציר תשבות כי חר"ש הו' נוטריקון חמשי רביעי ששי. ר"ל כמו שהחרישה היא הכנה לזריעה ולקצירה כך אלו השלשה ימים שייכים לשבת הבא ולהכין עצמו בכל מיני הכנות שיוכל מה לעבוד את בוראו ביום השבת דהיא הזריעה ואח"כ בג' ימים שאחר שבת היינו אב"ג יהיה הקצירה שיקבל כל השפעות שירדו לו בתפלת שבת וכך הם כל ימי השבוע שלשה ימים לפני השבת ושלשה לאחריו ושבת באמצע. והנה מי שלא הכין עצמו או שאינו יכול. אזי יתחבר א"ע בשאר חבירים אשר הכינו את עצמם ומתוך כך יוכל לעלות עמהם כמו מי שלא הכין לעצמו לאכול בשבת ובא חבירו אשר הכין לו והזמינו לאכול אצלו ומתוך כך יש לו לאכול. אף זה כן שבעצמו אין לו כלום רק שהם יזמינוהו. ועז"א אל תרבה שיחה עם האשה דהיא אשה יראת ה' האשה הידוע לך שהוא שלך ובהכנתך אעפ"כ לא ירום לבבך בה. וק"ו באשת חבירו. ר"ל שבעצמותו אין לו כלום רק שהיה מתעלה ע"י חביריו בהכנתם באמרו שממנו עלה למעלה כמו שהצדיק הזה פעמים הוא מעלה אחרים ופעמים הוא מתעלה ע"י אחרים בצירוף כל הציבור אבל זה אל ירבה שיחה באשת חברו אשר עיקר עלייתו היה ע"י חבירו ומבלעדו לא יכול דבר מאומה. וכן מצינו במש"ר ע"ה דאי' שכ"א קנא לאשתו והוא תמוה אך דעל דרך זה הוא כיון דדור המדבר וודאי היו אנשים חכמים וידועים והיו חושבין שעל ידם נתעלה משה והם הנותנין לו כח לעשות חיל. ולכן קנאו לאשתו דהיא אשה יראת ה'. אבל לא היו יודעים דבהיפך הוא דמשה היה מעלן וכדאיתא אשה אחת היתה במצרים וילדה ששים רבוא בכרס אחד זה משה. ולכן בל תתגאה בה כי בוודאי אין לך בה כלום רק תחזיר העטרה ליושנה ר"ל שממנו ית"ש הכל הוא ואפס זולתו. וזהו פי' השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ל שתהדרו הקדושה הזאת למקומה לעצמותו ית"ש. ואפשר לומר שזהו הפי' עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ר"ל כל מה שצריך לך לשבת תעשה ותכין בחול. ואל תצטרך לבריות ליזון בהכנתם. ובזה מתורץ קושי' התוס' שהקשו דהש"ס סתרי אהדדי דחדא קתני עשה שבתך חול וקתני אידך לוו עלי ואני פורע. ובזה מיושב שפיר דה"ק עשה שבתך חול ותכין עצמך בכל צרכך. ורק אם א"א לך להכין בעצמך אזי לוו עלי פי' לשון לווי' והתחברות שתלוו ותדבקו באחרים אשר הכינו עצמן. ואני פורע שאגלה אלהותי והארתי עליך ותוכל להימשך אחרי. וההתגלות יהי' בשם אנ"י כמו אנ"י וה"ו. ואמר עוד מכאן אמרו חכמים כו' שגורם רעה לעצמו ר"ל בזה גורם רעה לו מחמת שנתואה בזה וחושב שמכוחו אומר כן ובטוב שכלו. בוטל מד"ת ויורש גיהנם:
משנה ו
יהושע בן פרחיה אומר עשה לך רב וקנה לך חבר וכו':
הוא למען יורנו דרכי ה' את המעשה אשר יעשה ולמען געור בו בעשותו איזה ענין אשר לא כדת: ואמר עשה לך רב ר"ל שכל א' יעשה את חבירו עליו כרב שאם יראה בו דבר מגונה יגעור בו ושיהי' דבריו נשמעין לו משא"כ בחבר לבד שלפעמים יתבייש ממנו לגעור בו כ"כ. ואמר עוד והוי דן את כל האדם לכף זכות. כי לפעמים לא ישמע לחבירו בחשבו עליו שגם הוא עשה שלא כהוגן לכך ידון אותו נכף זכות ואז ישמע אליו בכל:
א"י עשה לך רב. רב הוא לשון גדולה שתמיד יראה להוסיף בעבודה ולקדש איבריו לקדושת הבורא ב"ה להיות מרכבה להבורא ית'. למשל יקדש עיניו שיהיה מרכבה לעולם הנקרא עיני ה' וכן כל איבריו. וזה וקנה לך חבר ושעי"ז שיעשה א"ע וכל איבריו מרכבה לשכינה יקנה לו חבר הוא ההתחברות בהבורא ית' והבורא ממשיך עצמו אליו כביכול וישרה על אבריו ועל כל גופו. ועי"ז יהא דן את כל האדם לכף זכות. ירצה כי כאשר הוא מדובק בהבורא ית' יוכל להביא כל השפעות וזכיות וטובות שבעולם בדבורו עבור שמלובש לה כח הבורא ית'. ולכן צדיק גוזר והקב"ה מקיים: או יאמר והוי דן את כל האדם לכ"ז. פי' כל אדם מחויב לומר בשבילי נברא העולם וצריך לחשוב שכל העולם מחצה חייב ומחצה זכאי עד שהוא יכריע את כל העולם לכף זכות:
א"י עשה לך רב. ר"ל כי לפעמים יפול במחשבת האדם איזה דבר הוראה איך ומה יעבוד את הש"י או איזה אהבה או יראה. והוא מה ששיגר לו הש"י במחשבתו שיעבדהו בזה הדבר. ולפעמים האדם יסוג אחור ממחשבתו ולא יביט לזאת. לז"א עשה לך רב. ר"ל שתחשוב בדעתך כי זה הדבר אשר יורך הש"י לעשותו ולעבדו בו ולא תסוג אחור מחשבתך. וכמו שמצינו שהקב"ה נק' רב. כמו שאנו מברכין בברכת התורה המלמד תורה לעמו ישראל. ובוודאי שכן הוא כי הוא ית"ש הוא מלמד לנו בכל עת ושעה תורה ודרכי מוסר היאך לעבוד אותו כי זולתו אי אפשר שום מחשבה. ובפ עם אחד היה זה לעין כל כשנתן לנו את התורה על הר סיני. ועכ"ז משם ואילך אותו הארה יוצאת ללמדנו חוקי תורתו. וכמו שתפול המחשבה זו במחשבת האדם אזי יעבוד את השי"ת בזו המחשבה עצמה. ואמר עוד וקנה לך חבר. ור"ל כי יש אדם שיעבוד את הבורא ב"ה בזו המחשבה. אך תיכף בכלות העבודה יסורו הדברים מנגד עיניו וישכח' מלבו. לז"א וקנה לך חבר. ר"ל שיחבר מחשבתו ולבו באלה הדברים ולא ישכח אותם תמיד. וכמ"ש השמר לך פן תשכח כו'. והרמב"ם ז"ל חשב אותם בלא תעשה. אך שיחשוב תמיד בכל עת שהקב"ה הוא מלמדו להועיל ומקרבו לעבודתו ית"ש. ויחשוב כמו שהוא עומד על הר סיני ושומע הדיבור מפי הגבורה ואנו מזכירין זאת בכ"י ובנו בחרת וכו' וקרבתנו מלכנו וזכירה זו הוא מ"ע. ודבר זה היה אומר ר"י בן פרחי"ה וכשמו כן הוא שהיה תמיד פורח במחשבתו לעילא ומדבק מחשבתו בהשי"ת תמיד וזהו פר"ח י"ה. וזהו מה דאיתא בגמרא על האי שהיה יודע תלת מאה בעי' על מגדל הפורח באויר. ר"ל שהיה יודע תלת מאה בחי' היאך לעבוד את בוראו ולפרוח במחשבתו לעילא ולדבק בעצמותו ית"ש במחשבתו הזכה. ולבסוף מסיק דלא היה לו חלק בעוה"ב מפני שהי' חסר לו איזה ענין וע"ז נענש. וכמו בר"ן איש של קרח שהיו מבקשים כהונה גדולה ובוודאי היו מובטחים בעצמם שיש להם על מה שיסמוכו אלא שטעו באיזה ענין. ואמר והוי דן את כל האדם לכף זכות. הנה מלת את הוא מיותר. והכוונה בזה שכשיראה איזה ענינים מהעוה"ז או איזה עבירה ח"ו אזי תשכיל ותבין כי לא על חנם בא לך זאת תחת עיניך אם לא ליקח ממנו איזה מוסר. והיינו שיזכיר א"ע אולי עשה ג"כ בפעם אחר כזה או באיזה ענין אחר הקרוב לזה כגון הא דכל הכועס כאילו עובד ע"ז ח"ו רח"ל כי הכל הוא בידי שמים. וישוב אז על חטאיו. וכן הוא הכל והוי דן את כל האדם לכף זכות. כמו עם כל האדם. כדי שתבוא לכף זכות שתשוב. והפשוט הוא כי לא ידעת את יצרו הרע. ואומר עוד ואל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו. אילו הי' לך ח"ו היצה"ר של זה היית גרוע ממנו:
משנה ז
נתאי הארבלי אומר הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע ואל תתיאש מן הפורענות:
היינו שאל יקח האדם לנפשו מדת הענו' והשפלות עד שיהיה באמת שפל ונבזה ולא יעבוד את הש"י בחושבו שהוא כלה ונאבד לז"א הרחק משכן רע. ואל תתחבר לרשע. שאף אסור לאדם להחזיק עצמו ברשע:
א"י ע"ד דאי' בגמ' ששאלו על אחד מה מעשיו אמרו ראו בשכיניו כי וודאי אינו מחבר א"ע רק בדדמי ליה וזהו הרחק משכן רע:
א"י הרחק משכן רע. פי' שלא תהיה שכן רע למקום ב"ה והיינו על מי שיש לו בהכ"נ בעירו ואין מתפלל בה כדאיתא בגמ' ע"פ הוי על כל שכני הרעים:
א"י הרחק משכן רע. שלא ישכון עליך הרע דזהו היצה"ר ואל תתחבר לרשע. אף שהוא נקל מן הרע. ואל תתייאש מן הפורענות. אם תחשוב לומר האף שזה רשע מ"מ ישכון בטח. עז"א אל תתייאש מן הפורענות הבא עליו כי לא נתמלא סאתו עדיין:
משנה ח
יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כו' יהיו בעיניך כזכאים כשקבלו עליהם את הדין:
פירוש דזה המוכיח את העולם אל יאמר לפניהם הדברים ודברי דינין דהיינו כך כתיב בתורה שזו אסור לעשות וכל הרוצה ליטול יבוא ויטול אל תעשה כן רק כשיהיו הבעלי דינין עומדין לפניך יהיו בעיניך כרשעים וכשנפטרים מלפניך יהיו כזכאין כשקבלו עליהם את הדין. ר"ל הצדיק זה המוכיח את עם בנ"י צריך להמשיך עליהם שפע והארה שיחזרו בתשובה וצריך ליפוק וליעול בלב עם בנ"י ושיאמר להם הדברי מוסר בהארה גדולה עד שבדבריו יחזיר אותם למוטב ויתן להם לב בשר:
משנה ט
שמעון בן שטח אומר הוי מרבה לחקור את העדים:
העדים בה הידוע רומז להעדים הידועים המפורסמים אותם שכבר קבלום משה וישעי' והן השמים והארץ שכוללים כל העולמות והמלאכים והכוכבים והמזלות והם עדות לעולם שעל ידם בא ההשפעה לעולם. וכ"ז נתן הקב"ה ביד הצדיקים להיות עושים בהם כרצונם כמד"א והיה אם שמוע תשמעו וכו' ונתתי מטר ארצכם בעתו. הגם שחוזי הכוכבים אומרים דהכל תלוי בזמן ולכל יש עת ויודעים זמן המטר והגשם וכיוצא לפי סידור הנהגות העולם. עכ"ז הקב"ה צפה והביט עד סוף כל הדורות וסידר כל אלו המערכות כפי הכנתו עד"ז שיהיה נמסרים ביד הצדיקים והכל משתנה ע"י פעולת הצדיקים והיינו ע"י התורה כאשר הם מחזיקים בתורה. וע"ז אמר הוי מרבה לחקור את אלו העדים. כמו שנפרש בפ' וא"ו במאמר חיקור דין. ואמר שהצדיקים יחקרו וידרשו אלו העדים כל ההתחדשות שעתיד להתחדש ע"י העדים וימתיקו כל הדינים ויהפכו הכל לטובה. והיינו שכ' הרמב"ן ז"ל שהם הנסים נסתרים ר"ל בשגם שנראה שהוא מסדרי העולם והקביעות מ"מ הוא נמסר ביד עושי רצונו. וע"י פעולתם יוכלו להפכו לטובה:
משנה יב
הלל אומר כו'. אוהב שלום ומקרבן לתורה:
אוהב שלום היינו שעושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים שמוכיח אותם תמיד ומקרבן לעבודתו ית"ש:
משנה יג
הוא היה אומר נגד שמא כו' ודלא מוסיף יסיף. ודאשתמש בתגא חלף:
הנה לכאורה כפל המאמר דנגד שמא ודאשתמש בתגא חדא נינהו. וי"ל דרומז בזה על האדם כשלומד תורה או מתפלל או איזה מצוה שעושה. שלא יעשה הדבר בשבילו להגעת איזה שכר או מיראת איזה עונש רק כל דבריו יהיו לש"ש הכל לכבודו ית"ש וע"ז הזהיר אותנו הכתוב באמרו כי תשה ברעך משאת מאומה ירצה שמתפלל לכוונת איזה שכר וזהו כמו שמלוה על המשכון לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ר"ל זה האיש לא יבא אל בית המלך פנימה רק בחוץ תעמוד כו'. ואם איש עני הוא איש רומז על הבוב"ה שבזמן החורבן נראה כעני כביכול לא תשכב בעבוטו כי מצינו שהמקדש נתמשכן עמנו ואמר שצריכין בנ"י שלא ישכנו ולא ישקטו ולא ינוחו על זאת להחזיר העטרה ליושנה שתגלה ותראה עלינו מלכותו בקרוב ולז"א השב תשיב לו את העבוט ולזאת יברכך ולך תהיה צדקה. ודאשתמש בתגא פי' ששימש בכתרי אותיות. א"י כי תגא הוא אחוריים מכתר כמו שמצינו שהתרגום הוא אחוריים מלה"ק ובזה נתיישב מה דאיתא בגמ' שצריכין אנו לומר בפסוקי מלכיות דכתיבי בתורה וחשוב התם חד ותרועת מלך בו ולבסוף חשיב פסוק ה' ימלוך לעולם ועד ותמוה אמאי לא חשיב הך ברישא כדכתיב וגם אנן לא אמרינן הכי וגם מה שהקשה הרמב"ן ז"ל דהתרגום שע"פ ה' ימלוך לעולם ועד אין מכוון עם הפסוק שכתוב ימלוך לשון עתיד ומתרגם מלכותו קאים והוא הוה אך באמת הוא כי בוודאי ומלכותו בכל משלה אך דהוא דרך אחוריים שאין נראה כלל גודל מלכותו ולזה בשירת הים שצפו ברוח קדשם מה שעתיד להיות שאין זה גאולה שלימה ואמרו ימלוך דרומז על העתיד והוא לימות המשיח ואז מלכותו תהא נראה לעין כל. אבל המתרגם פי' להאמת בודאי מלכותו קאים ובכל משלה כי בודאי אפס זולתו הגם שאין נראה. והנה הש"ס הוצרכו ד' פסוקי מלכיות ורצו לסדר הפסוקים המשמשים בלשון הוה כגון ותרועת מלך בו ולא רצו לסדר זה הפסוק ה' ימלוך כו' דהוא עתיד רק אח"כ שלא מצאו יותר סמכו גם זה. אבל הסדר הוא כמו שכתוב בתורה הקודם קודם. וז"א ודאשתמש בתג"א. ר"ל שצריך האדם להתפלל על זה שיתראה מלכותו ותנשא לעיני כל חי ולא בדרך אחוריים. כי תג"א הוא אחור ים כנ"ל. ואמר הכתוב כי ישבו אחים יחדיו. רומז על כנסת ישראל. דהם אחים ורעים למקום ומת אחד מהם. ר"ל שנסתלק מהם האחדות כמו שמצינו שבית שני נחרב על שנאת חנם. ובן אין לו. ר"ל שסר צלם מעליהם שאינם ניכרים שהם בני אל חי. לא תהיה אשת המת החוצה לאיש זר יבמה יבא עליה ולקחה לו לאשה ויבמה. רצה לומר שתראה שהבורא ירחם עליהם. ולקחה לו לאשה. והיה הבכור אשר תלד. ר"ל הצדיק דהוא נקרא בן בכור שנא' בני בכורי ישראל. יקום ע"ש אחיו. רצה לומר שהצדיק הזה יקום ויעמוד בפרץ עליהם להיות להם שם שיקראו אחים ורעים למקום. ולא ימחה שמו מישראל. ואם לא יחפוץ האיש. הוא הבורא ית"ש דנק' איש כנ"ל. לקחת את יבמתו. ועלתה יבמתו השערה ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים וחלצה נעלו מעל רגליו. נעל רומז על המלוכה כמד"א מה יפו פעמיך בנעלים. אך היא בהסתר שאינה נראית כנ"ל שהוא דרך אחוריים ואינו רוצה לגלות עצמו דרך פנים. וחלצה נעלו. ר"ל שתחלוץ זאת המדה ותראה להראות מלכותו לעין כל ושיכירו וידעו כל יושבי תבל כי לו תכרע כל ברך ולו המלוכה. וירקה בפניו. דהנה האברבנאל פי' שתרוק בהמנעל עצמו והוא עד"ז שתרוק ותקונן על מלכותו ית"ש שהוא בהסתר דרך אחוריים ואין ניכרת גודל גבורתו. ולומר לפניו קצתי בחיי ומאוס לי כרוק ואם תתן לי כל חללי דעלמא לא תנוח לי עד אשר תכונן ירושלים ותכון מלכותך לעד. או וירקה בפניו. רומז על כנ"י שתתפלל למקום ב"ה על זאת ולומר לפניו שכל תענוגי עוה"ז וכל העולם איננו שוה בעיני לכלום. וענתה ואמרה ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו. ר"ל שתאמר לפניו כמו שאנו כל חפצינו בך והכל כלא חשוב לעינינו כך העכומ"ז עושים לך ומשחקים עליך כביכול אין אתה חשוב בעיניהם ומה גם אם היו ביכולתם לעלות ולבקוע הרקיע ולהלחם בך אין מן הנמנע להם. וז"א ככה יעשה לאיש הוא הבורא ב"ה. ואומר כמו שאנחנו עושין כן יעשה לך. וכל זאת למה אשר לא יבנה את בית אחיו לכונן את בית חיינו ולהשיב שכינתו בתוכינו במהרה בימינו. ונק' שמו בישראל בית חלוץ הנעל שתסיר זאת המדה ותופיע עלינו בהדר גאון עוזך ותנשא עלינו לעיני כל חי וידע כל פעול כי אתה פעלתו. וביותר צריך האדם להתעורר ע"ז בעשרת ימי תשובה לאקמא שכינתא מעפרא כי ב"ית רומז בעשרת ימי תשובה יאמר אם אין אני לי מי לי. כי הנה מצינו שהלל הי' אומר כמה דברים בשם ה' וכמו שהשי"ת בעצמו אומר כן וירצה שתעשה כ"כ התפעלות עד שהש"י יודה לדבריך ויאמר כן בודאי אם אין אני לי אנ"י רומז על המלוכה כמד"א אני אמות ואחיה מחצתי ואני ארפא ואומר אני הוא בעל היכולת כי בידו הכל ואמר אם אין אני לי מי לי כנ"ל ודאי:
משנה יד
הוא היה אומר אם אין אני לי מי לי:
יבואר ע"ד הפשוט כי בודאי הצדיק צריך להושיע לישראל ולהעלותם ולקרבם לעבודת הש"י ולעשות כל התאמצות. אך האדם בעצמו צריך ג"כ לישא בעול ולכוף עצמו כאגמון ולשמוע מוסר ותוכחת הצדיק ולא להכביד לבבו כאבן כי אז לא יועיל לו. כמאמר הכתוב לא תראה את שור אחיך. שהוא מדרגת שור שעושה מעשה בהמה. או שיו נדחים והתעלמת מהם. רק השב תשיבם לאחיך לעבודת הש"י. ואם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו דעת הוא התחברות. פי' שאין אתה יכול לחברו אל הקדושה. ואספתו אל תוך ביתך שתכנסהו במחשבתך ולהתפלל עבורו. עד דרוש אחיך אותו. ר"ל עד שירחמו עליו מן השמים. והשבותו לו. וכן תעשה כו'. הקם תקים עמו. וכמו שפירש"י ז"ל שלא יאמר הואיל ועליך מצוה כו'. לא כן הדבר רק שזה האדם בעצמו צריך שיהיה ג"כ סעד לדבר הזה ולהתחזק בעבודתו ית"ש ואז יצליח. ולז"א התנא אם אין אני לי מי לי ר"ל כשאני בעצמי איני מחזיק אותי בדבר הזה לא יועיל לי שום אדם בעולם:
א"י אם אין אני לי מי לי. פי' אם אין האנ"י דהיינו הבורא ית'. לי. כלומר שגם זה שאני עובדו גם זה הוא מכחו ית' המשפיע לי ונותן בי כח ושכל לעבוד אותו. מי לי. ואם לא עכשיו אימתי. לא כמו השוטים שמניחים לעבודת הבורא עד אחר ימי זקנותם ואחר עשיית צרכיהם. ויש אשר יעזבו ימיהם בהבל וריק מהבלי הזמן וסומכין עצמן על ימי הזקנה. כי בוודאי אם הי' האדם יודע יום קצו בוודאי הי' מקיים זאת שוב יום אחד כו' בכל רצונו וחשקו. נמצא וכי מחמת שהוא בטוח בחסד הבורא שיאריך עוד ימיו. גלל כן יהא מחסר בעבודתו ית' אין זה כ"א כפוי טובה ח"ו. וזהו משכיל לדוד. כשהיה דוד המלך ע"ה עובד את הבורא היה מסתכל בהמשכיל המשכילו כ"ז הוא הבורא ית' לומר שאין זה מצדו ומשכלו:
משנה טו
שמאי אומר עשה תורתך קבע: אמור מעט ועשה הרבה:
ירצה כי בוודאי צריך האדם לקבוע עתים לתורה ולעשותם עיקר עסקיו וזהו קבע:
א"י עשה תורתך קבע. שצריך האדם לראות שיגיע לו איזה פעולה ותכלית לעבודת הבורא ית' מהלימוד שלמד ויקבע הדברים בלבו ולא יהיה כמשפה ולחוץ כי מה יועיל לו רוב הדברים והלימוד באם לא יגיע לו ממנו שום תועלת. וזהו אמור מעט ועשה הרבה. שהאמירה והדיבור יהיו מעט ועיקר כוונתך יהי' על העשי' שתרבה. כי זה אינו כלום שילמוד האדם את התורה רק צריך להיות שהתורה תלמדהו דרכי ה' והדרך אשר ילך בה כמו שאנו מברכין המלמד תורה לעמו ישראל שהתורה מלמדת אותנו:
א"י עשה תורתך קבע. רומז על האדם כשלומד או מתפלל שיקבע הד"ת ההם למעלה ויקשרם למעלה בשרשם תחת כסא כבודו ית"ש. אמור מעט כו' ר"ל אף שאמירתך בזה העולם הוא דבר מועט אבל בעולם העליון הוא הרבה כי כמה אלפים עולמות מתתקנים אחר הדיבור שלומד כהוגן ועל דבר הנזכר:
א"י עשה תורתך קבע. כשתלמוד או תתפלל תראה שדיבורך יהי' קבוע למעלה. אמור מעט ועשה הרבה שתאמר מעט בתפלה ואעפ"כ תעשה ותפעול הרבה למעלה:
והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ר"ל כל מה שיגיע אליך ממנו ית"ש הן איזה מקריות תקבלם באהבה ובחבה ובסבר פנים יפות:
א"י והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. ר"ל הפירוש כי כל נשמה היא קשורה בשורשה כמד"א נצר מטעי כו' כנ"ל. ולזה יש בתורה ששה ושלשים כריתות כי לכל נשמה יש ל"ו מיתרים שבהם קשורה ומקושרת בשורש העליון וכשאדם עובר על כרת אחד רח"ל אזי נכרת משורש אחד למעלה וכמו כן בכל כרת ח"ו עד ח"ו כשעובר על כל הכריתות אז נכרת לגמרי רח"ל ועבר ובטל מן העולם ואין לו תקומה כלל לא בזה ולא בזה. ועכ"ו יש מקום הנק' כ"י שבו כלולים כל נשמות עושי רצונו ונק' כל האדם. וז"ש התנא כשאתה עושה כן שתעשה תורתך קבע תזכה לקבל ולמשוך החיות הקדוש מזה העולם הנק' כל אדם מכללות נשמות עושי רצונו:
א"י עשה תורתך קבע. ע"ד דאיתא בספר יצירה קבען בפה. ירצה על ך"ב אתוון שבהם ברא הבורא ית"ש כל העולמות וקבען בפה האדם. ונמצא שכן הוא ודאי כשאדם מדבר איזה דיבורים הן בתורה או בתפלה ודאי מנענע כל העולמות בזה למשל כשלשלת וראשה קשורה באיזה מקום אחד ואם אוחז בראשה השני אז אין ספק שמנענע כל השלשלת עד מקום שקשורה אף אם היא רחוקה כמה פרסאות כן הדבר הזה. וכ"ז צריך האדם לחשוב ולקבוע בלבו כי הוא בדיבורו מנענע כל העולמות. אמור מעט ועשה הרבה. ר"ל אף שהאמירה והדיבור שהוא מדבר הוא מעט ר"ל דבר קטן בעלמא אעפי"כ עושה הרבה כנ"ל:
א"י אמור מעט. שאמירתך יהי' במעט בהכנעה. ואז עשה הרבה ר"ל שתפעול ותעשה הרבה בדיבורך המעט:
משנה טז
ר"ג אומר עשה לך רב והסתלק מן הספק:
עשה לך רב ר"ל כשלומד או מתפלל תעשה לך רב. הוא הבורא ית' שתצייר במחשבתך שהבורא ית' הוא לנגדך ומלמדך להועיל. והסתלק מן הספק. ר"ל שלא יהא לך זאת לספק אצלך רק תחשוב שבודאי הבורא ית' מצוי אצלך כי הוא לעילא מכל עלמין ותחות כל עלמין ובגו כל עלמין ולית אתר פנוי מיני' כלל. כי זה הוא עיקר עבודת הבורא ית' לצייר תמיד באמת ובתמים מציאות הבורא ית' בלי שום ספק כלל וכמו שהוא עומד בפני חבירו כי ודאי כן הוא. וזה הודאי שמו כן תהלתו. ר"ל שעיקר העבודה והתפלה תלוי בודאי שמו שיצייר תמיד בודאי שהשי"ת לנגד עיניו ורואה במעשיו וכפי גודל האמנה בזאת כן תהלתו. וכמו שמצינו בדהמע"ה שאמר "ויברך "דוד "את "יה ר"ת ודאי. שבתחלה היה מצייר לפניו שבודאי מציאות הבורא ית' הוא בלי שום ספק. וכמו שמשרע"ה עלה בשם זה לרקיע שהיה מצייר תמיד לפניו זאת ועלה במעלות עד רום רקיע. ועכ"פ אם אין ביכולתינו לעשות כזאת. עכ"פ נצייר נגנדו מ"ש דהע"ה שויתי ה' כו' ששם הוי"ה יהא תמיד מצוייר לנגדנו אמיתות הויתו שהוא הוה ומהוה כל הויות ואנו אומרים הראנו ה' חסדך. ר"ל כן. שהראנו ה' זהו החסדיך שתשפיע לנו בהירותך לחשוב תמיד באמיתות הויותך. וישעך תתן לנו. כי הנה ודאי הבורא ית' חושק בנו תמיד ומשתוקק עלינו תמיד. אך אנו מתפללין "וישעך תתן לנו. לשון פונה כמו ואל קין וגו' לא שעה שתתן בלבבנו שגם אנו נשתוקק אליך להסתר בצל כנפיך:
ואל תרבה לעשר אמרות עשר הוא יראה כי עש.' הוא. והיא יראה ואמר שלא תהא יראתך כדבר מאומד אך תחשוב בדעתך ובשכלך על כל הטובות שעשה עמך כל ימיך על האדמה וגודל תוקפו ומלכות ית' ואז בוודאי תירא מלפניו כי האיך לא נירא מפני מלך גדול ונורא שאין כמוהו:
א"י עשה לך רב והסתלק מן הספק. ר"ל שישמור אדם עצמו אף מן ספק נידנוד עבירה: א"י והסתלק מן הספק ספק הוא לשון חיבור וכן הוא לשון המשנה סופקין בגפנים. וירמז כי צריך האדם לדבק ולחבר עצמו כ"כ בהבורא ית' בתורה ובתפלה עד שיהא מופשט מהגשמיו' כל עיקר ומסולק מזה העולם וכמ"ש בש"ע א"ח סי' א' שויתי ה' לנגדי זה כלל גדול בתורה וזהו הסתלק. שתהא מסולק מן העולם מן הספק. פי' מן הסיפוק והחיבור והדביקות בו ית"ש:
א"י עשה לך רב כו'. שבאמת צריך האדם לחזק את לבו בעבודת הש"י כל מה דאפשר ולעלות במעלו' ולא יביט אל מראהו לבעבור שלא יתרשל בעבודתו ית'. וז"א עשה לך רב הוא לשון גדולה כמו רב לכם בני לוי שצריך האדם להגדיל את עצמו בענין זה להיות תמיד מוסיף והולך בעבודת השי"ת ולא להתגדל ח"ו בעבודתו כי בוודאי צריך לעבוד את בוראו בענוה ושפלות כי הכל מאתו ית' אשר נתן לו הכח למעשה זו רק לצד מה שזכרנו שצריך שלא ישפיל א"ע לגמרי למעט בעבודתו ית' כי לכל אדם יש לו חלק ושורש בתורת ה' והתיקון הנאה לו לתקן:
ואל תרבה לעשר אומדות. עישור הוא יראה כנ"ל שצריך האדם לירא מהבורא יתברך שלא מאומד ושמיעה רק צריך לבחון ולהתבונן תחלה גודל רוממותו ית' ושהוא מכה"כ ואז תהיה יראתו על פניו וכדאיתא בזוה"ק על ענין פתיחת עינים בש"ע שצריך האדם כ"כ להתבונן ברעיוניו שהבורא ית' מכה"כ ולעילא מכל עלמין והוא כנקודה זעירא כו' עד שלא יוכל לפתוח עיניו מאימת הבורא עליו (חסר) ולכן צריך ליחד עצמו קודם התפלה ולבחון בעצמו באם יוכל לעמוד לפני הבורא ית' ממש פב"פ לדבר עמו ואז יתפלל:
משנה יז
שמעון בנו אומר כל ימי כו' ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה:
הוא מפרש דברי ר"ג אביו שאמר והסתלק מן הספק וכו'. ואמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה. ר"ל שידבק האדם א"ע כ"כ בהבורא ית' בדביקו' גדול עד שיתבטל במציאותו וישאר הגוף שתוק כאלם כמש"ה האמנם אלם צדק תדברון ר"ל כשהייתי במעלות אלם שנשארתי מבלתי כח וחוש לדבר אז יכולתו לדבר צדק בפני הבורא ית' ואמר נפשי יצאה בדברו ע"יהדביקות והתשוקה להבורא ית' וזה נרמז בש"ס שתוק כך עלה במחשב' כשהאדם עולה במחשבה למעלה ומדבק עצמו בהשי"ת נשאר הגוף מושתק כאלם הזה וכנ"ל:
ולא המדרש עיקר אלא המעשה. כנ"ל שצריך האדם לקבוע דבריו למעלה בשרשם שאל"כ אז ח"ו וכל המרבה דברים מביא חטא מאותן הדיבורים שמשליך מפיו בלי כוונה בלי דחילו ורחימו לא פרחת לעילא והן משוטטות ע"פ הארץ תחת השמים והן נעשים ח"ו בקליפות והוא המסך המבדיל בינו לבין קונו:
א"י כל המרבה דברים מביא חטא. עד"ש אל תתן את פיך לחטיא את בשרך רומז על בשר הקודש והוא הברית המעור. כי ע"י הדברים בטלים גורם רעה רח"ל וגם מילה הוא לשון דיבור וכשמקלקל דיבוריו מקלקל גם הברית רח"ל. כי אם האדם יכתוב הדיבורים שידבר על ניר ואחר כך יסתכל בהם יראה שיבוש מעצמו ובפרט כי גדול מאוד חטא דברים בטלים כי לא ישוב אל לבו לשוב עליהם כי דברים בעלמא הם ועל זה אמר דוד המלך ע"ה עון עקבי יסובני. רומז על העבירות קטנים שאדם דש בעקביו ולא נותן אל לבו לשוב עליהם הם יותר קשים ומרים משאר עבירות שלבסוף הם מסבבים אותו ואינן מניחים אותו לעבוד את בוראו:
בעזר ראש וראשון. נשלם פרק ראשון:
פרק שני
משנה א
רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם. כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת וכו'
פירוש שעושה תפארת לעושיה הוא הברא ית"ש בתורה ותפל' ועי"ז משפיע תפאר' לעול' התחתון לכנ"י וזהו ותפארת לו מן האדם. פי' שהעולם מתפארים עם האיש הצדיק הזה במה שמביא להם השפעות הנ"ל. ולכאורה אינו מדוקדק דמתחלה התחיל לדבר בלשון נסתר שיבור לו האדם ולבסוף אמר לנוכח והוי זהיר. אך דהענין הוא כך כי ידוע שלזה נק' רבי רבינו הקדום לגודל צדקתו שהיה מופרש ומובדל מזה העולם התחתון כלל. כי קדוש הוא לשון פרישה עד שקודם מיתתו הגביה ידיו ואמר שמימיו לא היה נהנה מעוה"ז אפי' באצבע קטנה כך היה תמיד מקושר בעולמות העליונים ולא היה יכול לדבר עם העולם לנוכח מגודל התדבקותו בהשי"ת רק היה מדבר בעדו והעם שומעין ממילא. כמו שמצינו בגמרא על אחד שהיה דורש בשוק העליון פי' בעולם העליון וטליתו היה מונח בשוק התחתון פירוש טליתו הוא הגוף הי' מונח בעולם התחתון. ומצאו נחש כרוך עליו פירוש מחמת התדבקות גופו אל הממון באמרו לפניהם תוכחת מוסר נמשך אליו ג"כ מאותן הרהורים רעים של ההמון וזה נחש שאותן המחשבות והרהורים הן מס"א ומזוהמת הנחש שבזה העולם השפל. ולזה התחיל רבינו הק' מתחלה להיות מדבר בעדו בנסתר. וכשאמר ותפארת לו מן האדם היינו כנ"ל שמשפיע ומטיב לבריות אז נחית מעט מדרגוי והעולם נתעל' מקדושתו עד שבאו לנוכח ואז דיבר עמהם לנוכח:
משנה ב
ר"ג בנו של ר"י הנשיא אומר יפה ת"ת עם ד"א שיגיעת שניהם משכח' עון כו' שזכות אבותם מסייעתם:
י"ל פי' כמ"ש הרב מ"א בספרו נ"א על פסוק ויעש כן אהרן כו' ופירש"י מגיד שבחו שלא שינה ע"ש: ותוכן דבריו שהצדיק המושלם במדרגתו צריך לקשר עצמו בקשר אחד ביחוד גמור בהבורא ית' ובכנ"י להשפיע להם כל טוב אדוניו שבידו. וזה יפה ת"ת. הוא עבודת הש"י ודביקותו בו ית' עם ד"א רומז על כנ"י כמד"א ואתם תהיו לי ארץ חפץ. ר"ל כשהוא מדבק עצמו גם בכנ"י להשפיע להם כל טוב. וגם להעלותם למעל' לעבודת השי"ת וז"ש וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה וגו'. דהעולם מקשין שאין זה מקומו של פסוק זה אך לפי הרמז שאמרנו הוא מכוון. והיינו שהצדיק צריך להדבק בכללות ישראל ואף בפושעי ישראל לבלתי ידח ממנו נדח וזה רומז עד ירכה עד פרחה ר"ל מראש ועד סוף עד שפל הדיוטא התחתונה וכדאי' במדרשים מקש"ה רומז על ארבעה דברים שנתקשה משה רבינו ע"ה בהם. מ מנרה קש ש' קל או ש' רצים ה ה' חודש ואנו נאמר שהק' רומז לשרצים כי הקו"ף הוא רמז כקוף בפני אדם ורומז לד' בחי' ישראל יש שהם צדיקים גמורים שהם כמנורה יאירו תמיד למעלה ויש שהם במשקל בינוני. ויש שהם מחדשין עצמן בכל פעם לעלות מטומאתן ויש שהם רשעים גמורים רח"ל בבחי' שרצים ואעפ"כ כולה מקשה אחת הוא ויחוד גמור ולכולם יהיה תיקון אי"ה. ומשה נתקשה בזה האיך יהא התיקון הזה לזה כתיב כן עשה את המנורה. ונחלקו בו חכמי ישראל שאומרים הקב"ה עשאו בעצמו ר"ל כי בודאי דבר זה אין שום ברי' יוכל להשיג ולתקן זאת כ"א השי"ת בעצמו יתקן כל אלה ובעצמו רומז למד"א עצם מעצמי ובשר מבשרי רומז על כנ"י שהם עצם מעצמו כביכול וחלק אלוה ממעל והאיך יפול דבר ארצה ח"ו. ובודאי יתוקן הכל אי"ה כל אשר בשם עושי רצונו יכונה אך אותן שאינן מנשמת כללות עושי רצונו כלל לא יתוקנו לעד. למשל למלכה שכל היוצא מגופה והצפרנים מגופה (חסר כאן ב' ג' תיבות) אבל יש חילוק אותן צפרנים שגדלין בטומאתה כשנטהרה מטומאתה צריכא לחתוך אותן ולהשליכם לטמיון: וזה שיגיעת שניהם משכחת עון שאם לא ירצה הצדיק לדבק עצמו בכללות ישראל היינו מפני (חסר כנ"ל) רשעי ישראל נמצא גורם ח"ו קיטרוג למעלה וגם עליו יקטרגו על איזה עון משא"כ כשמדבק בכללות אז משכח העון וזה כל תורה שאין עמה מלאכה מלאכ"ה ר"ת מל"א כ"ל האר"ץ היינו כשמדבק עצמו ומקשר העולם הכל יחד אז ממשיך הקדושה והאלהות לכל באי עולם וממלא כל הארץ כבודו ית"ש משא"כ כשאינו חפץ בזת גורם עון כנ"ל רק צ"ל בענוה יתירה ולחשוב שהוא הגרוע מכולן ואז יוכל להעלות ואמר שזכות אבותם מסייעתם כמבואר בספר תניא באריכות כי כל איש ישראל יש לו שורש הקדושה מה שהשרישו אבות העולם הם אברהם יצחק ויעקב בזרע ישראל והיא האהבה המוסתרת בלב כל ישראל למסור נפשו על קדושת שמו אף הריקנים שבהם וזה שאנו אומ' אלהי אברהם וכו' הוא האלהות והקדושה שהשרישו לנו אבותינו עד סוף כל הדורות אפס שמגודל החומרית היצה"ר מחשיך האור הקדושה ההיא. נמצא בוודאי יוכל הכל לתקן ולחזור לשורשו הקדוש:
משנה ג
הוו זהירין ברשות שאין מקרבין לו לאדם אלא לצורך עצמן כו' ואין עומדין לו לאדם בשעת דחקו:
רשות רמז על ר"ת היוצ' מפסו' ש' ק' ו' צ' י' ת' שעול' רשות. וגם אותיות ושר"ת הוא רשו"ת רומז עלהמלוכ' ושר"ת רומז על העבודה שעיקר העבודה צריכה להיות להמליך את הבורא ית' על כל העולם וישתחוו לפניו כל הבוראים כו' ואף בתפלה שמתפלל על איזה דבר דהיינו רפואה או פרנסה וכדומה עיקר כוונתו יהיה לתקן ולפעול זאת למעלה בשורשו כי בודאי כן הוא כאשר יחסר לאדם איזה דבר שצריך להתפלל עליו הוא לבעבור חטאיו אשר פגם למעלה בשורש הצינור העליון במלכות שמים עד שמגיע החסרון והפגם ממילא גם אליו ולכך צריך להתפלל ע"ז בעיקר כוונתו לתקן זאת למעלא בפגמו לתשלום המלוכ' וגם שימליך את הבורא בכל דבר אשר ישפיע לו ואשר ימלא את חסרונו שאין מקרבין לו לאדם אלא כשמתפלל לצורך עצמן ר"ל לצורך עולמות העליונים כנ"ל ואז ואין עומדין לו לאדם בשמת דחקו ר"ל ואין רומז על האי"ן סוף ב"ה עומד לו בשעת דחקו למלאות משאלותיו ג"כ כאשר עיקר כוונתו לש"ש משא"כ כשעיקר כוונתו לצורך עצמו אז לא במהרה נענה ואין עומדין לו בשעת דחקו ממש:
משנה ד
הוא היה אומר עשה רצונו כרצונך כדי שיעשה רצונך כרצונו בטל רצונך. מפני רצונו. כדי שיבטל רצון אחרים מפני רצונך:
שיעשה רצונך היינו הטוב שישפיע לך לא יהי' לך כאב המוכרח ליתן לבנו אף שאינו עושה רצונו רק ברצונו הטוב יתן לך ובשמח' רבה שמדרך הטוב להטיב גם רומז שיעשה רצונך. שיעשה לך רצון שתרצה תמיד לעשות מה שהיא רצונו ית"ש דהיינו התורה והעבודה. בטל רצונך כו' היינו כשיבא לך איזה דבר ועון לעשות מה שהוא נגד רצונו ית"ש תבטל רצונך מפני רצונו או בטל רצונך ר"ל כי השי"ת נתן הבחירה ורצון לאדם לעשות כאשר ירצה אם טוב ואם להיפך והוא למען הרבות שכרו כנודע וא"כ כשיבא לאדם איזה דבר מה שהוא נגד רצונו ית' ויצרו תקפו עליו ברצונו שיעש' אותו יבטל רצונו ויאמר לפניו ית"ש רבש"ע הריני מבטל רצוני לגמרי אי אפשי בו ולא בשכרו רק (חסר ב' או ג' תיבות) רצונך ואז השי"ת יבטל באמת רצון אחרים שהם כחות המסיתים (חסר כנ"ל) וגם יבטל רצון אחרים הם מחשבות עכומ"ז ורצונם בגזירתם על ישראל כמו פרעה והמן שהוא כנגד רצונו ית"ש. הגם שהכל הוא ממנו ית"ש ומרצונו הטוב להוכיח את ישראל. מ"מ הם לא עשו כ"ז כדי לקיים רצון השי"ת אדרבה הם סוברים שהם עושים כ"ז ברצונם ועיקר כוונתם הוא על קוב"ה ושכינתי' ועל התור' ועל העבוד' ולכן בעבור זה השי"ת יבטל רצונם וגזירתם שגוזרים על עושי רצונו ויפר עצתם ויקלקל מחשבתם וירם קרן עושי רצונו:
משנה ז
הוא היה אומר. מרבה תורה מרבה חיים. מרבה ישיבה מרבה חכמה. מרבה עצה מרבה תבונה. מרבה צדקה מרבה שלום. קנה שם טוב כו':
מרבה תורה מרבה חיים פי' ריבוי התורה הוא על ידי שדורש בטעמי התו' ופירושי' ורמזי' שזו הוא שבח התור' והריבוי כמ"ש במ"א שזו היא אשת חיל עטר' בעל' שהתורה שבכתב מתעטרת בתורה שבע"פ ועי"ז מרבה חיים דהיינו שהבורא ית"ש מוסיף חיותו בזו התורה שמוסיף כי התורה בעצמותה כמו שהיא אצלנו הוא גשמית (חסר ב"ת) בא אור החיות שהבורא ית"ש מלביש בתוכה ומזה החיות בא לכל העולם כי העולם נברא עם התורה נמצא כל דבר שבעולם תלוי בתורה וממנה שופע החיות:
מרבה ישיבה מרבה חכמה. ההיפוך מהמרבה בסחורה הנ"נ רק שמיישב דעתו ומחשבתו תמיד בעבודת הבורא ית' אז מרבה חכמה:
א"י מרבה ישיבה מרבה חכמה. רומז על הצדיק האומר ד"ת בפני ההמון שכל מה שמטים דעתם ומחשבתם אל הצדיק לשמוע ד"ת מפיו כמו כן בא השפעת התורה אל הצדיק והדבר אשר יאמר אליהם דדיה ירווך בכל עת מה הדד הזה כל זמן שהתינוק ממשמש בו מוציא טעם כן הד"ת כל מה שנכפפים אליו ומחברים מחשבתם אל מחשבת הצדיק אזי כמו כן בא ההשפעה יתירה במחשבת הצדיק וכמ"ש פי' הכ' חכמות בחוץ תרונה חכמות רומז על שני חכמות שמתחברים חכמת ההמון עם חכמת הצדיק אזי בחוץ תרונה:
חסר תשלום המאמר):
מרבה עצה מרבה תבונה. עצה רמוז על הצדיק כדאיתא בזוה"ק על פסוק לא תשחית את עצה וכוון בזה שאל יאמר האדם מה תועלת בידי לשמוע דברי הצדיק ומוסריו כלום הוא יודע די מחסורי אשר יחסר לי למלאות חסרוני ולהשיבני דבר לעניני לא כן הוא רק שע"י המוסרים והתוכחות שהצדיק דובר עי"ז יגיע אליו הרהורי תשובה ויהרהרו ברוע מעלליהם וישיבו עליהם. נמצא ע"י ההתחברות הצדיק במחשבותיהם יוכל להודיע חסרונם אף בכללם ועד"ז אומר הד"ת בפניהם דרך כלל והוא כפטיש יפוצץ סלע שמתחלק לכמה ניצוצין וכ"א וא' יוכל למצוא מרוגע לנפשו ולמלאות חסרונו ומבוקשתו אשר יחסר לו בעניניו וזה מרבה עצה מרבה תבונה תבונה הוא מבין דבר מתוך דבר ר"ל בשגם שאינם שואלין לו בפיהם מ"מ הוא מבין חסרונם מתוך מחשבותם:
מרבה צדקה מרבה שלום. הפשוט הוא כאשר נותנין צדקה לעניים עושין שלום בינו לבין השי"ת שלא יתרעם עליו ית"ש כמד"א או יחזיק במעוזי יעשה שלום לי:
א"י שע"י הצדקה שהאדם עושה מעורר הצדקה למעלה שהבורא ית"ש יוכל להתחבר אל הכנ"י ולהשפיע להם טובו ג"כ בדרך צדקה ולא יכול לבוא שום ערעור וקטרוג בההשפעה לבעבור שהיא בדרך צדקה וחסד לא בדרך שכר ולזה צריך האדם לעורר הצדקה למטה וכמו שביארתי הכתוב ובצדקה תכונני נמצא בזה גורם היחוד בין קוב"ה ושכינתיה וזה שלו"ם אותיות ש"ם ל"ו ש"ם רומז על השם אדנ"י ול"ו רומז על הצדיק כנודע ועושה היחוד ביניהם וזהו קנה שם טוב קנה לעצמו כי הבורר ית"ש לית ליה שם ידוע רק כשברא עולמו קרא לעצמו (חסר) והשם אדנ"י משותף עם הכנ"י שהם נושאים אדנותו עליהם הגם שהוא ית"ש מושל בכל אפילו בקליפין מ"מ הם בעצמותם כופרים בו ית"ש ואין נושאים עליהם אדנותו רק הכנ"י וזהו קנה שם טוב כשהאדם קונה השם טוב דהיינו שנושא אדנותו על עצמו. קונה לעצמו כביכול לעצמות היותו ית"ש והוא הממליך את הבורא ית"ש בעולם וזה גוף וברית חשבינן חד כי טוב איקרי ברית כנודע:
קנה לו ד"ת קנה לו חיי העוה"ב. ר"ל העוה"ב הוא ההשפעה השופע תמיד מאתו ית"ש עלינו וחיי העוה"ב רומז לחיות זו ההשפעה כמו התינוק כשהיא חכם ומתענג בו האב והאב נותן לו איזה דבר ע"י התענוג שעלה בלבו מתענוג בנו החכם נמצא עיקר החיות מזה המתנ' הוא התענוג שהיה לו לאביו. כמו כן הבורא ית"ש ע"י התענוג והשעשוע שמתענג כביכול בנשמת ישראל משפיע להם כל טובו נמצא חיות ההשפעה הוא תענוגו ית"ש. וכשקנה ד"ת קנה לאותז החיות של העוה"ב (חסר ב"ת) הבורא ית"ש שופע גם עליו:
משנה ח
ריב"ז הוא היה אומ' אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך:
נדקדק בזה המאמר אמאי לא יחזיק טובה ומאי נתינת טעם בדבר כי לכך נוצרת אדרבה טובה גמורה היא שהטיבו השי"ת להשלים פעלו אשר לדבר זה נפעל ונברא כי מי יתן לקיים כל המוטל עלינו לקיים אשר גלל כן נוצרנו אלא דה"פ דרומז שאל יחזיק הטובה הוא התורה שלמד לעצמו רק ילמוד לאחרים ג"כ וז"א כי לכך נוצרת ר"ל כי זה העולם הוא דוגמת עולמות העליונים שהם מקבלים זה מזה ומשפיעים זה לזה כמד"א ומקבלין דמ"ד כך בעוה"ז צריך כ"א לקבל מחבירו וזה שלמד ישפיע וילמוד לאחרים וזה רומז הכתוב אדם ל'ע'מ'ל' יולד ר"ת ל' למוד על מנת ללמד:
חמשה תלמידים היה לו לריב"ז כו' ר"א בן הורקנוס בור סיד שאינו מאבד טיפה הוא ע"ד דאיתא כי בכל יום ויום יורדין מ"ח טיפין לג"ע ושם מקבלין הנביאים ולזה היו מ"ח נביאים והשיורין יורדין לכל העולמות התחתונים ונזה יורד בכל יום וזהו המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית המחד"ש מורה על אלו מ"ח טיפין הנ"ל והן הנה השפעות קדושות איך לעבוד את הבורא ית"ש והן הן הכרוזים המוזכרים בש"ס שיוצאין בכל יום שובו בנים שובבים ויש אשר ישמעו הכרוז ממש ואף מי שאינו שומע באשר הוא מגושם בבשר האדם עכ"פ בא לו התעוררות בלבו כי אע"ג דאיהו לא חזי מזליה חזי ר"ל נשמתו אשר היא קשורה לעילא שומעת זה הכרוז וימשיך התעוררות בלבו ומזה בא לו איזה הרהור תשובה או איזה ענין טוב איך לעבוד את הבורא כי כרו"ז הוא אותיות זכו"ר ר"ל שאלו הכרוזים הם שיזכור את בוראו תמיד. אך יש כמה בני אדם אשר יכבידו אזנם משמוע ולא יביטו אל פעול' ה' ולא יחישו לזאת אף כשבא להם איזה הרהור תשובה ואתערותא דלבא הם דוחין אותה המחשבה והעצה וילכו במועצתיהם וזהו הדרך הוא רע עד למאוד אבל ר' אליעזר לא היה כן רק תיכף בבוא לו המחשב' הטהורה הזאת חתמה על לוח לבו לעבוד בה את הבורא ית' ולא הי' מאבד הטיפה הנ"ל:
רבי יהושע ב"ח אשרי יולדתו. ירצה ע"ד דאיתא בזוהר אשה כי תזריע וילדה זכר. איש אמו ואביו תיראו במה שהקדים האם לאב הנה בהיות כי צריך האדם לקדש עצמו בשעת הזיווג בכל מיני קדושות וגם האש' שלא יהי' כוונתם רק להוליד בנים לעבודתו ית"ש בלי שום מחשבת פסול ח"ו שיכוון רק להנאתו ועושה הטפל עיקר וזה יהי' כמו ילדי זנונים ח"ו רח"ל וכמו שאמר דוד מלכא קדישא ע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. משל ע"ז למי שאוהב את המלך בודאי עושה כל התאמצות להעמיד למלך עבדים ומשמשים כך זה האדם לא יהי' כוונתו רק כדי להעמיד לממ"ה הקב"ה עבדים ומשמשים לעבודתו ית"ש. ולזה מקדים בפסוק האש' לאיש כי אצל האש' היא חידוש טפי לכיון מחשבתה בלתי לד' לבדו בלי תערובת ומחשבת חוץ ח"ו להנאתה ולז"א אשרי יולדתו. ר"ל שהי' קדוש מרחם שגם אמו קדשה וכוונה לזאת בשעת הזיווג שיהי' לה בן לעבודתו ית' והית' הורתו בקדושה:
רבי יוסי הכהן חסיד. ע"ד שכתוב איזה חסיד המתחסד עם קונו:
רבי שמעון בן נתנאל ירא חטא. ר"ל כי יש ב"א אשר יראים לחטוא מפני העונש המגיע להם. אבל הוא לא היה ירא משום דבר בעולם רק מן החטא בעצמו שיהי' מונעו מעבודת בוראו באמרו איך אוכל לחטוא נגד בוראי אשר מכה"כ ולית אתר פנוי מיני'. ומה גם שלא ישמע אלי בדברי אליו עוד. וכמו שנמצא בפירש"י בחומש על פסוק ולא תטמא את הארץ אשר אני שוכן בתוכה כי אני ה' שוכן בתוך ב"י. ופירש"י ז"ל שלא תשכינו אותי בטומאה. ובודאי כן הוא כשישים האדם על לבו למי מטמא בחטאיו אשר יחטא כביכול הוא מטמא להשי"ת כאשר הוא שוכן בתוכו אף בטומאתו בודאי ממילא לא יחטא:
רבי אלעזר בן ערך כמעין המתגבר. שהי' תמיד מתגבר לעבודתו ית"ש ועולה תמיד ממדרגה למדרגה עד למעלה. משא"כ המלאכים שהן עומדין תמיד על מעמדן וקיומם. כמד"א ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. הגם שמצינו שגם העולמות העליונים לפעמים מתעלים. כ"ז הוא ג"כ ע"י הצדיק התחתון שעובד את השי"ת למטה. ומידי עברו במעלות דרך שמה בעולמות העליונים מעלה ג"כ את העולמות בדרך הילוכו וד"ל. כי כל העולמות ע"י זה עולם השפל הם קיימים. וכמ"ש בס' רזיאל. על שמנה שם השיעור קומה כביכול אצל הבורא ית"ש. וכתב כתרא דרישא הוא ששים רבוא פרסאות כנגד ששים רבוא נשמות ישראל אשר הם קיימים לעולם ולא יעדר אחד מהם. והכתר הוא שנשמות ישראל מכתירים לו ית"ש. ובזה הוא ששים רבוא פרסאות כי מיני' ובי' הוא:
משנה ט
אמר להם צאו וראו איזו היא דרך טובה שידבק בה האדם:
פירוש צאו ממדרגתכם להביט בהצטרכות העולם. ע"ד שפי' מורי הרב מ"א זצ"ל בספרו ע"פ לא יחל דברו. אבל אחרים מחלין לו. ר"ל זה הצדיק הוא בלא יחל שאינו יוצא לחולין. כי הוא דבוק תמיד במחשבתו בהבורא ית'. רק אחרים מחלין לו. ר"ל עושים אותו חולין מחמת שצריך לירד ממדרגתו להצטרכותם והנה יש חילוק בין דרך לאורח כי האורח הוא מסילה קצרה ולפעמים אשר לא ילכו בה. אבל הדרך הוא רחב ורגילות לילך בו תמיד ורבים בוקעים בו. ובוודאי היו לו כמה תלמידים כמו שמצינו שהי' דורש בצלו של היכל. ואף על זה יש ג"כ רמז שהי' דורש ומתפלל שלא יחרב בהמ"ק. כי צל הוא בלשון אשכנ"ז שט"ן והתפלל שלא יארע שום שטן ומקטרג ח"ו שיחרב ההיכל. אבל אלו החמש' היו גדולים ואנשי מעשה ותמיד היו דבוקים למעלה ואמר להם צאו ממדרגתכם לראות בהצטרכות העולם:
רבי אליעזר אומר עין טובה. הנה ע"ד הפשוט הוא. שתהא עינו טובה בשל חבירו ולא יהי' צר עין. כי זה יהא ח"ו מצד הכפיר' כי אם יחשיב האדם שהכל מאתו ית' לא יקנא לשום דבר בשל חבירו כי ה' נתן לו ודאי נכון הוא הדבר. רק אם לא יחשוב זאת ויחשוב שמהנכון הוא שיהא הכל שלו וכופר במה שהש"י נתן לו. ולזה אמר עין טובה:
א"י עין טובה. ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהוא הי' בור סיד שאינו מאבד טיפה. לז"א ג"כ עין טובה ר"ל העיוניות הוא המוח והמחשבה והשכל יהא טובה שלא יסיר עיוניתו מהשי"ת ולא יאבד שום טיפה הוא המחשב' שתפול לו וגם זה לא יוכל להיות רק בקידום תקנתו העין הגשמי שלא יקלקל בראותו דברים רעים ח"ו.
רבי יהושע אומר חבר טוב. מן הפשוט הוא שיהא לו חברים טובים שילמד ממעשיהם. וכמו ששאלו לחכם אחד מה מעשיך. אמר להם צאו וראו בחבירי:
א"י חבר טוב. הוא הבורא ית' שצריך האדם לדבק עצמו בהבורא ית"ש:
ר' יוסי אומר שכן טוב. כמד"א טוב שכן קרוב מאח רחוק. וכמ"כ הבורא ית"ש אף שמכה"כ אינו רחוק כלל אעפ"כ נראה כרחוק ולאו כל אדם יוכל לדבק בו ית'. אך יהיב לן עצה לדבק בצדיקים שהם השכנים להבורא ית' ולקרבה אליהם ואז יוכל לעלות עמהם וזה האדם הרוצה לקרב עצמו אל הצדיק צריך להפקיר עצמו עם כל אשר לו לזה הצדיק. ואז יוכל לקרב אליו ולדבק בו. כמו שמצינו בשאול ונערו כשהיו מבקשים החמורים והלכו אצל שמואל הנביא. ויאמר הנה נמצא בידי שתי כסף. ולמה לו השתי כסף אלא הענין הוא כך כי אם יבוא בפתע פתאום אל הצדיק באיזה ענין אזי לא ישמע אליו. רק שצריך מקודם לקרב אליו במה דאפשר ובאותן שתי כסף היה מקרב עצמו אל שמואל הנביא:
רבי שמעון אומר הרואה את הנולד. הוא ע"ד שאמרנו לעיל בסיפור שבחו שהי' ירא חטא. ואמרו ג"כ הרואה את הנולד כי בודאי החטא בשעתו הוא מתוק מאד ואחריתו מר לז"א הרואה את הנולד אשר יולד מחטא זה כמה מקטריגים ומשחיתים רח"ל. ובחשבו זאת בודאי לא יחטא:
רבי אליעזר ב"ע אומר לב טוב. כי הוא היה כמעין המתגבר שהי' תמיד מתגבר לעבודתו ית"ש ולבו בוער בו תמיד לעבודתו ית"ש לז"א לב טוב שלב הוא לשון להב שצריך שתהא הלהב עולה תמיד לבעור בלבו לעבודתו ית"ש:
אמר להם צאו וראו איזו היא דרך רעה שיתרחק ממנה האדם. רא"א עין רעה. הוא ההיפוך ממה שכתבנו לעיל בשני הפירושים:
ר"י אומר חבר רע. ג"כ ההיפוך מטוב. ר' יוסי אומר שכן רע ג"כ ההיפוך מטוב ובכלל זה הוא ג"כ מי שאינו בא לבהכ"נ להתפלל כמד"א הוי על כל שכיני הרעים כדאיתא בגמ' והוא שירחיק מלהיות שכן רע למקום ב"ה. ר"ש אומר הלוה ואינו משלם אחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. ע"ד שכתב האור החיים ע"פ וכיחש בעמיתו בפקדון כו' וימעול מעל בה'. כי הנה המלוה הוא בעדים ומי שלוה בע"פ בלא עדים בודאי משוי ליה להשי"ת לעד. והנה זה שמכחיש מועל בשתים בחבירו שאינו משלם לו ובהשי"ת איך שהוא משקר בו והוא עד והנה הוא כלוה מן המקום שנא' לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן נותן ונם הוא עד"ש התנא החנות פתוחה כו' הרוצה ללות כו'. והנה כי השי"ת נותן חיותו וכחו לבני אדם וזן כל העולם ומן הראוי לשלם לו במה דאפשר אבל זה הרשע אינו משלם. ואעפ"כ צדיקו של עולם חונן ונותן כי הוא יכול לקבל חובו באיזה זמן שירצה:
משנה י
הם אמרו שלשה דברים רא"א יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך ואל תהי נוח לכעוס כו':
כי אם יהי' נוח לכעוס אז לא יכבדוהו. א"י יהי כבוד חבירך כו' כמו שאמרנו לעיל חבר טיב הוא השי"ת. ואמר שיהא כבודו חביב עליך כשל עצמך וכדאי' בגמרא שנכנסו תלמידים לר"א לבקרו אמר להם יהי מורא שמים עליכם כמורא בו"ד אמרו לי' ותו לא א"ל ולואי: ואל תהי נוח לכעוס. הענין הוא כי הצדיקים בהיותם מודבקים בהשי"ת בראותם שעיר אלהים מושפלת ושועלים מרקדין בהיכלו ואומרים איה אלהיכם. אז תבער כמו אש בלבם ומגודל הצער שיש להם לפעמים יתחילו להתרעם ולומר למה נגרע מכל העכומ"ז שהמה שלוים ושקטים וזה תרעומת דמסכנא. ולז"א אל תהי נוח לכעוס. ר"ל שלא תהא נוח לדבר זה לעשות כן בכל זמן. רק בהיותך מודבק בו ית"ש. וכמו דאי' בזוה"ק ע"פ וילן שם כי בא השמש ופי' שם לשון תלונה כי בא השמש: החורבן הדומה ללילה ושוב יום אחד לפני מיתתך. פי' הרב הקדוש מוה' לוי יצחק בדרך הלצה כי הכעס הוא דומה למיתה כי הנשמה יוצאת ממנו ואמר ושוב יום אחד כו'. קודם שאתה כועס תתודה ותשוב כי בזה אתה מת. ובודאי כשיתודה מקודם שוב לא יכעוס:
והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים: והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. הנה כמו האש יש בו אור שהוא השלהבת אשר הוא נראה לעינים ויש בו גחלים אשר אינן בוערות. ולפעמים ידמה ג"כ שהן עוממות מחמת האפר שעליהן ובאמת יש בהן עוד אש ומכוה כך הצדיקים יש בהן אור הנראה לעינים. שהם בוערין תמיד בתפלתן. ואף כשפוסקין מתפלתם נשארו כמו גחלת אש. ולפעמים ידמה לעולם שכבה אורו באשר שהוא עוסק עם העולם ומדבר דיבורים כדיבורי העולם. ובאמת בפנימיותו יש בו אש כמו הגחלת אשר היא מכוסה באפר. ונמצא האדם הכסיל ילמד ממעשה הצדיק לעסוק ג"כ בדברים בטלים ולדבר דברים בטלים בחושבו להיות ג"כ כמוהו. ובאמת אינו כן כי הצדיק אף שמדבר איזה דיבורים הוא מחמת שאהבת ה' בוערת בו וצריך להוציא הדיבור בפיו. וזה השוטה יעשה ג"כ כמוהו וזה הבל ומעשה הטוב אשר הצדיק עושה שלומד ומתפלל זה לא ילמוד לז"א והוי מתחמם כנגד אורן של חכמים. כנגד אורן ר"ל הוא האור הנראה לעינים לכל מה שהצדיק לומד ומתפלל ולבו בוער תמיד לעבודת השי"ת זאת תלמוד ממנו. והוי זהיר בגחלתן שלא תכוה. ר"ל זאת המעשה שהצדיק עושה לפעמים בצרכי עולם לא תלמוד ממנו. כי הוא כמו גחלת אשר אין האור נראה בו מבחוץ רק מבפנים ויוכל להיות שיתלהב האור מבפנים ויצא לחוץ: ואמר וכל דבריהם כגחלי אש. הוא עד"ש שיחת חולין של ת"ח צריכין לימוד. ר"ל אפי' בשיחת חולין שלהן הם מיחדים בזה יחודים גדולים ועמוקים. ומתקנים בהם עולמות עליונים. וא"כ איך אתה יכול ללמוד מהם זה הדבר לעשות כמעשיהם רק למד מהם האור שלהם. הוא התור' והתפלה כמו שהם מתפללים ואז ייטב לך:
משנה יג
רבי שמעון אומר הוי זהיר בק"ש ובתפל':
נראה לפרש ע"ד שאמר ברשב"א כשעומד אדם בתפלה צריך ליזהר בג' דברים א' שלא יחשוב שראוי אני לעשות בקשתי רק לצפות לחסד עליון שיעשה עמו חסד חנם כמ"ש מש"ר ע"ה ואתחנן אל ה' אין חינון אלא לשון מתנת חנם. והב' צריך לדעת שהבורא ב"ה וב"ש יכול בוודאי לעזור לו ולא להסתפק ח"ו. והג' שלא לשום בטחונו רק בו לבד ומבלעדו אין עוד עזר. וע"ז תקנו שלש ברכות הראשונות שבתפלה בברכה הראשונה גומל חסדים טובים להורות שאין לאדם במעשיו הטובים. ובברכה השניה מחיה מתים סומך נופלים ורופא חולים ומתיר אסורים. להאמין שהוא כל יכול. ובברכה שלישית אתה קדוש כו'. וקדושים בכל יום יהללוך סלה. קדושים נק' העולמות העליונים הם יהללוך סלה. כי הכל מודים שמבלעדו אין מלך גואל ומושיע. ובסגנון זה מפרש התנא הוי זהיר בק"ש ובתפלה. כי בק"ש מבואר שתי בחינות מאלו השלשה ונתתי מטר ארצכם בעתו. שיש בידו כח לעשות הכל השמרו לכם וגו' ועצר את השמים וגו' וכשאין אני נותן מטר לא תוכלו להוושע ע"י אחר והבחינה הג' לא נרמז בק"ש ועז"א התנא וכשאתה מתפלל אל תעש תפלתך קב"ע. שהוא מלשון קביעת וחוב. אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. וזהו הבחינה הג' שנאמר כי חנון ורחום הוא חנון הוא מלשון מתנת חנם. וניחם על הרעה כי כשהאדם עושה תשובה ומחרט על מעשיו הרעים ומקבל עליו שלא לעשות עוד רע רק טוב הוא גורם שהקב"ה ג"כ מתנחם על הרעה אף שנגזר כבר הוא מבטל אותו ועושה חסד עמו. ואל תהי רשע בפני עצמך. לומר היאך אני יכול לעורר מדת החסד ואני מלא פשעים ועוונות הלא נאמר עם חסיד תתחסד. אל תחזיק עצמך כך. כי כמו שהאדם היה מזומן לחטוא. ועובר על פשע. כך מעורר למעלה מדת החסד לבטל כל הגזרות שהיה מזומן לבוא שהבורא ב"ה נוהג עמו מדה במדה כמ"ש למי נושא עון למי שעובר על פשע:
משנה יד
רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה:
תחלה נבאר הפסוקים ויהי דבר ה' אלי לאמר. מה אתה רואה ירמיהו ואומר מקל שקד וגו'. לכאורה יש לדקדק מה שאל לו והלא הראה לו מקל שקד בודאי רואה אותו. אלא כך א"ל מה אתה רואה שאין אתה רוצה לילך בנבואתך. ויאמר אליו מקל שקד אני רואה. רומז לכ"א יום מי"ז בתמוז עד תשעה באב. כמו שהשקדים גדלים בכ"א יום והם ימים שפלים מאוד והתאות והחמדות מתגברין לאדם ובאים לו הרהורים רעים. ויאמר ה' אלי היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו. הדיבור הוא המל'. כי עיקר המלוכה לפנות לדבריו לכל אשר יצוה משום זה יכונה המל' בשם דיבור ואמר לו כי שוקד אני על דבר"י פי' המלוכה שלי כי אצא להיות להם לעזר ולסעד לנשא המלוכה ולעשותו. כי בימים האלו צריך כל אדם לעשות הכנה על המועדים הבאים לטובה ולבנות המלכות שמים מחדש ולכך יש נ ימים מת"ב עד ר"ה. ומר"ה עד יוה"כ י ימים. ומיה"כ עד סוכות ד ימים. ויום א של סוכות כתיב בו ולקחתם לכם ביום הראשון. הרי ניד"א רמז לשם אדנ"י ועל ימים אלו נאמר כל רודפיה השיגוה בין המצרים. פי' כל רודפי י"ה השיגוה כי הבורא ית' יוצא לעזר ולסעד לנו כמ"ש אהי"ה אשר אהי"ה גימ' כ"א אלו כ"א יום שבין המצרים אהיה עמם בעזרתם. לכך קל להתקרב עצמו אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים כדוגמא ומשל כשהשר יושב בפלטין שלו אז אינו בקל לבוא אצלו מחמת השומרים הסובבים אותו וגם צריך להביא לו תשורה גדולה לראות פניו אבל כשהשר יוצא לדרך קל לבוא אצלו וגם תשורה מועטת נחשבה בעיניו בד' גלוסקאות או בחלה יפה. ומקבל אותו בסבר פנים יפות מחמת שהוא בדרך והחילוק הוא בין הרואה אותו בביתו לרואה אותו בדרך כי הרואה אותו בביתו יכול לראות אותו כשהוא מופשט מבגדיו. והרואה אותו בדרך רואה אותו כשהוא מעוטף בבגדיו אבל מ"מ לראות אותו בדרך יותר קל אך אותה ראיה אינה מצוחצח' כמו שהוא רואה אותו בביתו ובימים האלו יוצא הבורא ב"ה מחמת חזקת הימים וחריפותם ובת"ב לעת ערב הציתו בו וכלה חמתו על עצים ואבנים. ואז נמתקו הדינים ולכך אומרים במנחה נחם. ואח"כ מתחיליך הנו"ן ימים עד ראש השנה שבהם נפתחין הנו"ן שערי בינה שהם הנו"ן שערי תשובה. וע"ז אמר התנא הוי שקוד ללמוד. הו"י בגימ' כ"א רומז לימים הנ"ל שהם כ"א שגדלים בו שקדים וצריך אתה לשקוד על דברי תורה: ודע מה שתשוב. מה שתאמר לא נאמר אלא מה שתשוב. כלומר אינך רשאי להתחיל עמו כדי להחזירו למוטב אלא אם ירצה להדיחך דע מה שתשיבנו וצריך אדם לדעת ממחשבתו ושכלו ולא במקובל לכך אמר דע מדעת עצמך. וכך הוא הדוגמא ביצה"ר שלא תתחרה בו רק תשמור עצמך כל מה שתוכל. כמו שהבעל מלחמה צריך עיקר לשמור עצמו ממכת חבירו ואגב יוכל להיות שמכה את חבירו העומד נגדו כך העיקר צריך לשמור עצמו מהיצה"ר ואגב תוכל להכניע אותו:
משנה טו
רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכ' מרוב' והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק:
פי' ע"י שהיום קצר והמלאכה מרובה מחמת זה השכר הרבה. כי יש ימים קצרים כגון אלו הימים שבין המצרים הם נק' ימים קצרים במעלה. והמלאכה מרובה. מלאכ"ה אותיות א'ל מ'לא כ'ל ה'ארץ. כמ"ש למעלה כשהשר בדרך אזי יכול לבוא אצלו בתשורה מועטת. והפועלים עצלים. פי' בזה העולם שהוא מלא תאות וחמדות ועצלות וביגיעה רבה בא לאדם פעולת שמים. שזה העולם נקרא עולם העשי' כמ"ש בזוה"ח. היושבת בגנים גנים הוא מלשון גנות פי' שהיא יושבת בזה העולם שהוא מלא זבל ודברים גשמיי'. חבירים. הם המלאכים המקשיבים לקולך שמקשיבים לקול של בנ"י ואח"כ נגשים לומר שירה לפני ממ"ה הקב"ה. מחמת שהוא מלא זבל לפיכך הקב"ה מתאוה לתפלתן של בנ"י. כמשל יותר מה שמזבלין השדה. יותר מוציאה פירות ולכך עשי"ה בגימ' שכינ"ה שהוא שוכן גם בזה העולם. ומחמת זה השכר הרבה. ובעל הבית דוחק. כי בודאי מי שהוא מכונה בשם עושי רצונו בודאי לסוף יעשה תשובה בע"כ ע"י פורעניות שיבא ח"ו עליו. וזהו ובעל הבית דוחק מוטב שתעשה תשובה בעוד לא נגעה בך יד ה':
משנה טז
הוא היה אומר לא עליך כו' אם למדת תור' הרב' נותנין לך שכר הרב'. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' ודע שמתן שכרן כו':
פי' כי מה שדרשו אחד המרבה וא' הממעיט כו' אין זה אלא כשהממעיט אינו יכול להרבות. אבל אם יוכל להרבות אינו יוצא ידי חובתו במועט כמ"ש מעשה שהביא עשיר יונה לעולה. נותנין לך שכר הרבה. שהשכר הניתן לך הוא לך במתנה כי מי יש שכר יותר ממה שזוכה לעמוד לפניו יתברך וללמוד תורתו הקדושה. הלא בעינינו אנו רואים כמה שרים גדולים מבזבזין ממון הרבה להיות להם איזה שירות לשרת את פני המל' כגון להלביש אותו או שאר דברים אלא השכר הנותן לך נותן לך במתנה חוץ התענוג הזה שזכית להתענג בו. ונאמן הוא בעל מלאכתך כו' פי' הבורא ב"ה שהוא הבעל מלאכה שאתה עושה כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. שישלם לך שכר פעולתך כאילו פעולתך ממש כמ"ש לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו. כאילו הוא מעשהו ממש. ודע שמתן שכרן כו'. פירוש אף שבעולם הזה לא ישולם לצדיק שום שכר דע שכולו שמור לעולם הבא כי כשהבורא יודע שלא יזיק להצדיק שבשביל כך לא ירום לבו בוודאי הוא נותן לו פירות בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב. ולזה הצדיק רואה הבורא שהטוב יזיק לו בעולם הזה גונז השכר לעוה"ב:
בעזר צור ישענו. נשלם פרק שני
פרק שלישי
משנה א
עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלש' דברים ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת כו':
יש לדקדק למה חזר ואמר מאין באת מטפה סרוחה. היה יכול לומר דע מאין באת מטפה סרוחה וכן כולם. ועוד יש לדקדק על מלת דע שלכאורה הוא מיותר שכבר התחיל ואמר הסתכל. ותירצו המפרשים שאין הסתכלות שייך אלא בדבר גשמי כגון מאין באת ולאן אתה הולך שזה האדם יכול לראות בעיניו. אבל על לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אין שייך לשון הסתכלות. לכך אמר דע. כך פירשו המפרשים מלת דע. ונראה עוד ליישב. שמלת דע קאי על מאין באת דסמיך ליה. בהקדים הפסוק מי יודע רוח בני אדם העול' היא למעל' ורוח הבהמה היורד' היא למטה וגו'. כי באדם יש בו רוח היא הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל. ויש בו רוח הבהמה הוא הגוף היורדת למטה כי המיתה הוא בגוף. אבל הנשמה הקדושה בודאי אינה הולכת למקום רמה ותולעה רק היא עולה למעלה אל מקורה לחיים נצחיות. והתנא אמר דבריו בתרי אפי. נגד הנשמה אמר דע מאי"ן באת כי נגד הנשמה אין שייך לשון הסתכל וצריך אתה לדעת בעין שכלך שהנשמה באה מתחת כסא הכבוד ממקום שנקרא אי"ן. ולאן אתה הולך שהנשמה מורכבת בנוף. וצריך לדעת למה הרכיב הקב"ה הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל אל הגוף הגשמי ונתנ' בעולם השפל הזה שהוא מלא תאוות וחמדות. כדי שהנשמה תתגבר על התאוות וחמדות כדי שיעבוד את ה' ובזה יהי' יותר תענוג. כמ"ש בזוה"ק שהעולם הזה נק' טיט היון שבו צדיקים צומחין ולשם השליך ניצ"ק וצריך אדם ללקט אותם ולהעלותם. כמשל לאחד שפיזר אבנים טובות אל האשפה וטנופת וצוה לבנו ללקט אותם ולנקותם מן הטנופת בודאי יותר שבנו לוקט ומנקה אותם בודאי יותר מקבל שכר מהם. ויוכל אדם להבין שבעולם הזה מחמת שפלותו יוכל אדם להשיג מעלות גדולות ובודאי כך יש ימים בשנה שהם שפלים דהיינו בין המצרים יוכל אדם יותר להעלות יותר ניצוצות ויותר אבנים טובות ומרגליות יוכל ללקט בהם ולהעלותם. ומה שיוכל אדם לתקן בט"ב שהוא בשפלות אינו יכול לתקן בשמחת תורה וכן להיפך כי חרוצים ימיו של אדם ובכל יום ויום צריך אדם לעשות תיקונים שנחרץ עליו דבר יום ביומו ומה שיוכל לתקן ביום זה לא יוכל לתקן למחר כי למחר צריך לעשות תיקונים אחרים וללקוט אבנים טובות ומרגליות וזהו שנא' ולקטו דבר יום ביומו דייקא. וכמאמר הוזה"ק לבושין דלביש בצפרא לא לבש ברמשא לבושין דלבש ביומא דא לא לבש ביומא דא. וכל זה צריך לתקן בתורה ובתפלה ובתשובה לא כקצת המוני עם שאומרים שלא יוכלו להתפלל בין המצרים ובודאי המה כסילים ולבם בל עמם. רק צריך להתחזק עצמו בתורה בתפלה ובתשובה בימים שבין המצרים שהם ימי תשובה. שמי"ז בתמוז התחילו מ' יום אמצעים שביקש משה רבינו ע"ה רחמים על ישראל כמ"ש במדרש שבמ' האמצעים לא הניח מקום אחד במרום שלא התגולל בו לבקש עליהם רחמים. עד שנאמר לו בר"ח אלול פסל לך. ובפרקי דר"א כתיב שבאותן מ' יום חזר עליהן להחזירם בתשובה ולכאורה נראה שהם מדרשים חלוקים. אבל באמת נראה דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי שזה היה מעלת משה רבינו ע"ה יתירה משאר נביאים ששאר נביאים כשהיו מקבלי' נביאות היו צריכים להתבודד וגופם היה בטל. אבל משה רבינו ע"ה היה איש אלהים ואמרו במדרש מחציו ולמטה איש ומחציו ולמעלה אלהים. פי' שהי' יכול לדבק עצמו למעלה בהבורא ית"ש ולמטה היה איש ומדבר עם בני אדם ובאותם מ' יום עשה שני הדברי' כאחד שביקש רחמים במרום. ולמטה הוכיחן להחזירן בתשובה והעלה תשובן לפני כסא כבודו ית"ש:
משנה ב
[פירוש על משנה ב' מובא לעיל בפרשת בחוקתי]:
משנה ג
רבי שמעון אומר שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו ד"ת כו'. אבל כו' אמרו עליו ד"ת כאלו אכלו משלחנו של מקום שנא' וידבר אלי זה השלחן אשר לפני ה':
איתא בש"ס מה ענין שלחן אצל מזבח לומר לך בעת שאין מזבח שלחנו של אדם מכפר. והיינו כשיש עליו ד"ת. כי בודאי בכל דבר גשמי יש בו ניצוץ קדוש רוחני. וזה נמשך מהדיבור שצוה הבורא ית' בשעת הבריא'. מזה הדיבור הי' נמשך בו ניצוץ קדוש. וכן כתב המג"א סי' ו' ס"ק ד' שהגוף ניזון מגשמיות המאכל והנשמ' ניזונת מרוחניות המאכל. נמצא כשהאדם עוסק בד"ת על שלחנו מתעורר בזה הדיבור הק' של מעשה בראשית שהוא החיות אשר ניתן בזה המאכל ומעלה אותו. והוא דוגמת הקרבן. וזה וידבר אלי זה. רומז על הבורא ית'. שנק' זה אלי ואנוהו ופי כשהבורא ית' שורה על שולחנו אז הוא לפני ה':
א"י זה השלחן אשר לפני ה'. ר"ל אימתי הוא צירוף שלחן כשהוא לפני ה' כנ"ל. אבל כשאינו לפני ה'. אזי נעשה מאותיות שלח"ן צירוף לנח"ש רח"ל שזה השלחן הוא של הנחש והוא הס"א כדכתיב כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. כי כשאוכל בקדושה ובטהר' אדרבה מזה יכול להגיע לאיזה התעוררות האר' ושמחה וחשקות לעבוד את הבורא ית' משא"כ כשאוכל שלא בקדושה אז מגיע לו מזה המחשבות ותאות רעות שבעולם רח"ל כי אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. וזה ראשית עריסותיכם תרימו חלה. חל"ה אותיות ח"ל ה'. היינו שתראה שיהא שם הוי"ה שורה על המאכל. מראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה קאי על האדם. כמו שבש"ס כינו לאדם בשם עיסה. כמ"ש שאור שבעיסה מעכב. וז"א ראשית עריסותיכם חלה תרימו לרמז בא שתיכף בימי בחרותו יראה להמשיך הקדושה עליו. וגם יש לפרש דקאי על תחלת יצירת האדם שצריך שיהיה בקדושה יתירה. כי עיקר גידולו של אדם אחר כוונת השימוש וכמ"ש דהמע"ה הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. ולז"א עוד באם אמר יאמר האדם הן כליתי כל ימי עד עתה בהבלי עולם ומעתה אין לי עוד תקנה. לז"א אם תרצה מראשית עריסותיכם. שאדרבה אם תחזור למוטב. מראשית עריסותיכם תתנו לה' ותעלה כל המחשבות רעות שהיה לך עד עתה וביותר שאף הצדיק צריך לזה שע"י שמזכיר מעשיו הכעורים או איזה נדנוד מחשבה שהי' לו עד עתה ורוצה להעלותם. ועי"ז מעלה גם כל מעשי בנ"א הרעים אל הקדושה. וזה תתנו לה' תרומה לדורותיכם היינו שעי"ז יעלה עמו כל בני דורו: ושיערו חכמים שיעור חלה מ"ג ביצים וחומש ביצה. כי חלה גימ' מ"ג. וגם רומז כי מ"ג אותיות ג"ם וחומש היא ה רומז לשם הוי"ה ב"ה והיינו בכל מעשים שעושה יחשוב שהבורא ית"ש הוא המהוה אותה הוא עיקר המעש'. והוא כטפל לה' בלבד. וזו מלת ג"ם רומז לדבר הטפל כמו שפי' האלשיך בפסוק מתי אעשה גם אנכי לביתי ע"ש: בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. רומז כמ"ש הרב הקדוש מוהר"ר זושא ז"ל: ברצוני שלא לאכול. ומה אעשה שבוראי ית' כמעט כופה אותי במה שברא לי הפה. כי בודאי הבורא ית' לא ברא עולמו כ"א לעבדו בלבד א"כ מה היה צורך לברוא את הפה לצורך אכילה וכיוצא מדברים אלו. אך דבזה יש ג"כ עבודת השי"ת כנ"ל. שבכל ענין מעניני העולם יש בו עצם רוחני הצריך להעלותם. וזה מאמר הכתוב אשר אני מביא אתכם שמה והי' באכלכם מלחם הארץ. היינו אני מביא אתכם לזאת שאתם מוכרחים לאכול כדי שתרימו חלה לה'. וענין שלשה. היינו דכתיב ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת. ואלו שלשה מרכבה לזאת. וע"י התורה מושכים את הבורא ית' בשכלם באלו השלשה מדות. וכן בשבת כתיב ושמרו בנ"י את השבת כו' לדורות"ם. ודרשינן בש"ס לשון דירה היינו שיכין דירה נאה לכבוד שבת נר דלוק. ורמז לזה מראש מקדם נסוכה. היינו כי אותיות השניים מאותיות רא"ש הם שבת שמא דקב"ה. ואותיות שניים מאותיות קד"ם הם רה"ן למפרע הנר. וצריך ג"כ להכין דירתו הוא מחשבתו ומוחו ולבו לכבוד השבת הוא שמא דקוב"ה שישרה שכינתו בקרבו כי ר"ת ב"ני י"שראל א"ת ה"שבת אותיות ביא"ה. לזה שימוש ת"ח משבת לשבת וביאה אותיות ב"א י"ה שבשבת בא השי"ת לשרות על האדם ולזה צריך להכין עצמו בכל מיני קדושות ומלת לדורותם כבר פירשנו על עניני הכנת שבת בעבודת הבורא שזה שהכין עצמו יצרף עמו אף אותם שלא הכינו לעצמם וזה לדורותם. היינו שיעלה עמו בני דורו כנ"ל. וכן גבי ציצית כתיב ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם. פירש"י ציצית לשון הסתכלות וציצית כולל כל התרי"ג מצות (חסר) כי ציצית הם שבעה חוטין לבן חוט אחד תכלת וזה דוגמת העין שיש בו שבעה קרומים זעג"ז כמו שהעלו החכמים. וביאור הענין שהשבעה קרומים הם כנגד (חסר ב' תיבות) כי בצלם אלהים ברא את האדם. לא בצלם ממש כי אינו גוף אלא ברא את האדם שיהא מורה בתנועותיו על דרכי הבורא ית'. ועולמות עליונים שבעה. עיני ה' המשוטטות בכל הארץ והם שבעה גוונין דלבן. היינו שהבורא ית' משגיח להטיב לברואיו ולהשפיע להם כל טוב וזה שבעה חוטין לבן שבציצית מורים ע"ז. כי אינם כ"א עדות על הבורא ית' והם כנגד שבע מדות חג"ת נהי"מ כל חד כלול מעשר עולה שבעים והוא ע ובמילוי הוא עי"ן והשחור שבעין מורה על השגחת הבורא ית' בעיניו לנקום מעוברי רצונו. ולזה רומז חוט של תכלת. נמצא שהציצית מורים על השגחת הבורא ית' שיסתכל בו האדם תמיד ולא יעבור כמו שמפורש בענין. וגם תכלת הוא מצבע דג הוא חלזון ודג רומז לעינא פקיחא. וגם ע רומז לעי"ן סנהדרין שהבורא ית' משגיח ושופט העולם על כל דבר קטן וגדול ואין נסתר מנגד עיניו. כמד"א אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו: וזהו ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם: וזהו שייסד הפייטן שמור לבן כמו דרבן. מקום תכלת הנצבע. לך נפתר סוד נסתר. חוט ציצית היות מרובע. והוא תמוה. אך דר"ל כנ"ל. שמור לבן שזה רומז על שבעה עיני ה' הנ"ל. וזהו כמו דרבן שאלו שבעה חוטי לבן הם רומזים להנהגת הבורא בעולמו. מקום תכלת הנצבע. הוא לשון תכלית שיסתכל האדם על תכליתו מה יהי' בסופו שיעמוד במשפט אפי' על שיחה קלה. לך נפתר כו' חוט ציצית היות מרובע פי' כי כל שמות הבורא ית' אין בהם שם של ארבע אותיות מופרדי' כ"א שם אדנ"י והם ארבע גדפין שהבורא ית' סוכך על ישראל להצילם מכל רעה וזה לך נפתר כו'. ר"ל שזה השם אדנ"י הוא שם משותף שאין מלך בלא עם וע"י בנ"י הנושאים מלכותו נק' אדון. וזה לך נפתר סוד נסתר חוט ציצית היות מרובע. רומז לשם אדנ"י. הוא לך עם ישראל ולא לעם אחר. ולזה ציצית כולל כל התור והמצות כמו שזה השם כולל כל השמות. כי הא' היא מכל השמות שיש בהם א והי' היא מהשמות שיש בהם י. והדנ הם מעצם השם. ולזה תכלת בציצית לשון כוללות שכולל הכל. וראיתם אותו וגו' ולא תתורו וגו' אחרי עיניכם אשר אתם זונים וגו'. היינו שתראו בעיני הבורא יתברך כביכול על השגחתו ואמיתת מציאותו. ולא בעיניכם כי אשר אתם זונים אחריהם כאשר תראו בעיניכם תחטאו. ועשיתם את כל מצות ה'. בעבור שכולל כל המצות. והייתם קדושים לאלהיכם היינו שצריך האדם לקדש עצמו בכל מיני קדושות היינו מחשבתו ולבו ומוחו שבכל עת שירצה הבורא לשרות עליו שיהא הוא מוכן. כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים. ולבל יאמר האדם איך אפשר זאת שאנשים כערכינו מוטבעים בעומק העוה"ז ותאותיו נוכל לקדש עצמינו לקדושת הבורא ית' שישרה עלינו לז"א אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מעומק הקליפ' להיות לכם לאלהים. ואיתא בש"ס אני שהבחנתי בין טיפה שהוא של בכור לטיפה שאינה של בכור. כך אני מבחין בתולה קלא אילן בבגדו ואומר תכלת הן. בכור הן ישראל כמ"ש ובכורך ישראל גאלת. כי ישראל בכללות נקראו בכורים כמ"ש בני בכורי ישראל בעבור שהם בתחלת המחשבה. כי בריאת העולם היה בשביל עושי רצונו נמצא שהם נק' בכורים וטפה של בכור רומז על הבורא ית' שהוא ראש לכל העולמות ומהוה את הכל וטיפה שאינה של בכור רומז על הס"א וזה קלא אילן רומז ג"כ ע"ז. כי קל"א גימ' סמא"ל המסמא את עיני האדם שלא להשגיח על השגחת הבורא ית' ומציאותו. וזה ס"ם א"ל: או יאמר מבחין בין טפה של בכור לשאינה של בכור. כי האדם צריך להתבונן ולהשגיח על השגחת הבורא ואמיתות מציאותו עבור שהוא ממלא כל עלמין ומחיה אותם ומשגיח על מעשיהם אם טוב ואם רע. ויהא מעביר על דבריו מגודל רוממותו איך שהוא מלך נורא ורואה במעשי איך אעשה הרע בעיניו. ומזו הירא' יכול האדם להגיע לאהבה גדולה והתעוררת גדול לעבודת הבורא ית' מחמת שיתלהב לבבו מרוממות הבורא ית"ש משא"כ כשירא מחמת העונשין של גיהנם וכיוצא. אמת שטוב הוא ג"כ אך שלא יגיע לו מזה שום התעוררות לעבודתו וזה אני מבחין בין טפה של בכור ר"ל בין היראה מרוממות. הבורא בעצמו ובין טפה שאנו של בכור. ר"ל הירא' מן העונשין הבאין מצד הס"א והקליפ' וזו אני מבחין בין תכלת לקנא אילן כי תכלת ג"כ מורה על השגחת הבורא ית"ש בעולמו בעוברי רצונו כנ"ל והוא משוטט בכל וכשישגיח האדם ע"ז אז ירא ויתרומם לבבו בהתעוררות והיינו שצריך האדם לתלות תכלת בציצית כנ"ל ולזה בזמן הבית כשהיו ישראל בגדולה ושלוה היו צריכין לתכלת להזכיר היראה. ועכשיו אין צריכין לתכלת כי בלא זה לבבות ישראל נכנעים מגודל הצרות העוברים עלינו ואדרבה צריך לחוט לבן להזכיר שאעפ"כ חסד הבורא עלינו ולא יעזבנו לנצח אבל קלא אילן רומז על היראה מהעונשין והס"א כנ"ל וכן כתיב וירא ישראל את היד הגדול' וגו'. וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו. היינו שראו ידו הגדול' ותוקפו וגבורתו איך שהוא מושל בכל העולמות ושידד כל המערכות ושיבר כל מרכבות פרעה הוא מרכבות הקליפות והס"א ויראו מגודל רוממותו ומזה נתרומם לבבם ועלה בלבם לומר שירה משא"כ בשאם היה בלבם איזה יראה חיצונה לא עלה בלבם לומר שירה: