אור ברסלב
עבודת הקדש חלק א': בית נתיבות

עבודת הקדש· רבנו שלמה אבן אדרת [הרשב"א]

חלק א': בית נתיבות

הקדמה

אמר שלמה בר אברהם זלה"ה בן אדרת. במה אקדם לה' אכף לאלהי וישועות פני, האקדמנו בעולות נתחי או אקטיר חלבי וכליותי, לשוני ומלקוחי לאלהים לאל חי כי הפליא חסדו לי לתת ספי את ספו, ויורני ויאמר לי לקחת בידי צרור כספו. קטנתי מכל החסדים אשר עשית את עבדך, כי מי אנכי אשר הביאותני עד הלום, כי אם בחסדך למלא את ידי את חקי בין חכמים לענות אף אני את חלקי. ואני בער ולא אדע חסר תבונות קצר המדע, לא נעלם ממני מיעוט ידיעתי, ולא נסתרו מעיני שפלותי ודלותי, ולו חכמתי השכלתי לבל אכנס לפנים ממחיצתי, ודי אם למלמדי הטיתי אזני ואשתה את דבריהם עם שתיקתי, ואירא כי עירום אנכי ואחבא, ואיך אעלה ובית אל אנבא. ואף אמנה אמרתי אחר כוונת הלב הדברים אמורים, ורב כי אועיל מעט אל אחד הנערים, ואני בעניי הכינותי לבית אלהי בית מדות, ופתחתי שעריו שמתי שולחן וערכתי עליו שש המערכות, וסדרתי באיסור והיתר המאכלות סדריו. ועוד הוספתי שם לעת דודים לקדושים בית הנשים, הוא הספר אשר חברתי בחסד עליון ואשר קראתי: תורת הבית. ומפני שהספר ההוא לבדו איננו משלים תקנת כל הצריך לשמירת איסור המאכל והמשתה, ייעדתי בפתיחת הספר ההוא לחבר מאמר אחר בחסד עליון בקצת הענינים הצריכים עוד למלאכה הזאת במוקצה ונולד.

על כן ראיתי לחבר עוד מאמר זה, ואכלול בו המלאכות המביאות לידי מאכל בימי הקודש, כתיקוני המבואות והחצרות ושאר הרשויות, ועירובי חצרות ושתופי מבואות ועירובי התחומין, לבאר דיני ההוצאות בשבתות וימים טובים, וכן כל דיני מלאכת אוכל נפש האסורות והמותר מהם בימים טובים, ודיני מוקצה ונולד.

על כן קראתי הספר הזה עבודת הקודש. וראיתי אני כי לא תשלם המלאכה הזאת עד שאכלול עם זה בחסד עליון מלאכות השבת, וכן שאר המאכלים האסורים כערלה וכלאים, ומה שהאדם מקדש עצמו במותר לו לעשות סייג לפרישות בנדר או שבועה. אמנם יראתי פן יאריך הספר ותקצר נפש הקורא בו עד שיגמור השם עלי לחבר בהם מאמר אחר, וחלקתי המאמר הזה לשני בתים: הבית האחד "בית נתיבות" והבית השני "בית מועד", וחלקתי אותם לשערים מסודרים כדי שיהו כל הדברים מצויין לכל במקום הראוי להם בעזר העוזר ברוך הוא ומרומם על כל ברכה ותהלה.

ועתה אפיל אני תחינתי לפני המלך יתברך, ואתחנן אל ה' ולפניו אכרע ואקוד ואשתחוה, כי הוא בעל הרחמים וחנוניו חנונים ומרוחמיו מרוחמים, לחונן אותי את הדעת ויטה אלי את החסד ואת הרחמים ויגמור עלי להתחיל ולגמור, ולא יעכבו חטא ואשמים. והוא ברחמיו וחסדיו כי רבו, יאיר בנתיבתו עיני וישמר דרכי מחטוא בלשוני, ואלהי אמן אלהי האמת ידריכני באמתו ויורני דרך אמת, ויגלה עיני ואביטה נפלאות מתורתו ואומר דבר כהלכתו כי הוא אל חפץ אמת ומודיע לעבדיו בחסדיו בסתום חכמת מעבדיו, כדכתיב (תהלים נא, ח) הן אמת חפצת בטוחות ובסתום חכמה תודיעני.

הבית הראשון בית נתיבות חלקתי אותו לחמשה שערים: השער הראשון: תקוני המבוי הסתום והחצרות. השער השני: תקוני המבוי השוה המפולש, והעקום המפולש, ורשות הרבים. השער השלישי: בדיני הרשויות. השער הרביעי: ערובי חצרות ושתופי מבואות. השער החמישי: ערובי תחומין. אחלי יכונו דרכי לשמור חקיך דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני הדריכני בנתיב מצותיך כי בו חפצתי. סדרו של רבנו לבית השני: בית מועד הלכות יו"ט, הדפסנו במקומו בכרך ג אחרי חלק התשובות למס' ביצה.

שיר נאה ומשובח שיסד רבנו לספרו עבודת הקודש: עָרוּךְ מַשְֹכִּיל עֵרֶךְ, יְקַר אֵין לוֹ עֵרֶךְ. וּמַסְלוּל וְדֶרֶךְ, וְדֶרֶךְ הַקֹּדֶשׁ. צוּר כֹּל יוֹצֵר כֹּל, יְסוֹד כֹּל וּבְאֵין כֹּל. וְסוֹף כֹּל וּדְמוּת כֹּל, לְהַקְדִּישׁוֹ קָדשׁ. כְּבוֹד שֵֹכֶל יְגַל, כְּבוֹד חוּג יִתְגַּלְגַּל. כְּבוֹד חֶלֶד נִדְגַּל, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ. בְּחָכְמָה וּתְבוּנָה, וְדַעַת כָּל דָּבָר בָּנָה. וְשָׁם אֶבֶן פִּנָּה, בְּהֵיכַל הַקֹּדֶשׁ. בּשָׁם תַּבְנִית פּוֹעֲלִים, וְתַבְנִית נִפְעָלִים. וְיוֹרְדִים גַּם עוֹלִים, בְּאַדְמַת הַקֹּדֶשׁ. יְסוֹד מוֹסַד לְמָסָד, גְּבוּל קֹדֶשׁ הוּסַד. וְדַת קֹדֶשׁ יָסַד, וְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ. בּוּבָם יִכּוֹן עוֹלָם, וְהוֹד מִצְוֹת יְשׁוּלָם. לְבָנִים בִּגְבוּלָם, וְאָז נִצְדַּק קֹדֶשׁ. הַכֹּל נִתְחַדֵּשׁ, וּבִשְׁמוֹ נִתְקַדֵּשׁ. וְהוּא בַּכֹּל נִקְדַּשׁ, וְנֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ. בּהֲיֵשׁ מַאֲזִין עָדָיו, הֲיֵשׁ מְכַחֵשׁ עֵדָיו. הֲיֵשׁ אֵל בִּלְעָדָיו, וְכָמֹהוּ קֹדֶשׁ. וְאֵין יַגִּיד גָּדְלוֹ, אִנוֹשׁ יָקוּם חֵילוֹ. בְּמָקוֹם וּזְמַן לֹא, בְּטַהֲרַת הַקֹּדֶשׁ. וְיֵשׁ יָשִֹים מִקְרֶה, כְּנִשְׁבַּע כְּיָרֵא. וְאִם כֹּהֵן מוֹרֶה, וְאִם לֶחֶם קֹדֶשׁ. הֲיִכְשַׁר עִקֵּשׁ לֵב, הֲיִשְֹבַּע טוּב סוּג לֵב. הֲיִקְדַּשׁ עֲרַל לֵב, בְּבִגְדֵּי הַקֹּדֶשׁ. חֲדַל מִמּוֹקְשֵׁי עַם, בְּרִית קֹדֶשׁ וְעַם. וְדַעַת לְךָ יִנְעַם, וְלִמְשׁוֹחַ קֹדֶשׁ. וְעֵת יָקוּשׁ אוֹרֵב, זְמַן רַעַבְךָ יִרֶב. זְכוֹר מַעֲמַד חוֹרֶב, וְסִינַי בַּקֹדֶשׁ. דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב, וְעַל פֶּה זֵר זָהָב. וְהַמִּכְתָּב מִכְתָּב, אִלֹהִים בַּקֹּדֶשׁ. נְסָה אוֹר בִּמְזִמַּת, יְסוֹד דַּת וּבְתֻמַּת. יְשָׁרִים וּלְעוּמַת, תְּרוּמַת הַקֹּדֶשׁ. הֲלֹא אֶל יַד מַעֲגָל, מְאוֹר שִֹכְלָם יִגָּל. וְהֵמָּה הַגִּלְגָּל, וּמִקְדָּשׁ הַקֹּדֶשׁ. דְּרוֹשׁ בְּמִקְרָאוֹת, הֲלָכוֹת נִפְלָאוֹת. וְלֹא תָבֹא לִרְאוֹת, כְּבַלַע הַקֹּדֶשׁ. חֲדַל מִן הַמּוּפְלָא, וְתָבִין בַּנִּגְלָה. קְחָה סֵפֶר נַעֲלָה, וְאֶת בֵּיתוֹ קֹדֶשׁ. וּבוֹ תִקְנֶה חוֹפֶשׁ, וּבוֹ תִמְצָא נוֹפֶשׁ. בְּבָתֵּי הַנֶּפֶשׁ, וְכָל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ. וּבוֹ תָסִיר חֶדֶק, וּבוֹ תַחֲזִיק בֶּדֶק. וּבוֹ שַׁעֲרֵי צֶדֶק, לְמַלְכִּי בַּקֹּדֶשׁ. וְעוֹרְכֵי מַעֲרֶכֶת, תְּעוּדָה נִכֶת. נְכוֹנִים לִמְלֶאכֶת, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. הָאֵר דַּרְכְּךָ אִישׁ לֵב וּבַעַל נֶפֶשׁ, בֵּית אֵל וְתִשָֹא אֶל אִלֹהִים נֶפֶשׁ. וֶאִחוֹז סֵפֶר חֲמוּדוֹת אֶל טְהוֹר יַד מַחֲמַד עַיִן וְתַאֲוַת נֶפֶשׁ. וּרְאֵה אֲמָרָיו נִתָּנוּ צוּף דְּבַשׁ בָּהּ כָּל מַחֲמַדֵּיהֶם לְהָשִׁיב נֶפֶשׁ.

השער הראשון

השער הראשון: תקוני המבוי הסתום שאינו רחב יותר מעשר, והחצרות והבתים שנפרצו למקום האסור להם. א. ואבאר המבוי הסתום משלש רוחותיו ופתוח ברוח הרביעית למקום האסור לו במה הכשרו, אם בלחי בלא קורה וקורה בלא לחי או בלחי וקורה. ב. ואבאר קורה משום מה מתרת, אם משום מחיצה אם משום היכר. ג. ואבאר כמה שיעור חלל המבוי שתחת הקורה, ואם יש בחללו יותר מכשיעור או פחות מכשיעור שאינו ניתר בקורה, אם בא לתקנו במה יהא תקונו. ד. ואבאר אי זה מבוי ניתר בלחי או בקורה. ה. ואבאר כמה שיעור הקורה ברחבה ובבריאותה, וכמה שיעור הלחי ברחבו ועביו וגבהו. ו. ואבאר במה עושין קורה ובמה עושין לחי. ז. ואבאר היכן מעמידין את הקורה, והיכן מעמידין את הלחי. ח. ואבאר לחי העומד מאליו אם נדון משום לחי אם לאו, וקורה העומדת מאליה (ומחיצה העומדת מאליה). ט. ואבאר דין לחי הבולט מדפנו של מבוי, ודין לחי המושך לחוץ מדפנו של מבוי, ודין לחי הנראה מבפנים ושוה מבחוץ והנראה מבחוץ ושוה מבפנים. י. ואבאר אם מתירין את המבוי לחצאין בלחי וקורה. יא. ואבאר אם משתמשין תחת הקורה ובין הלחיים אם לאו. יב. ואבאר דין מבוי שאין תוכו רחב ארבעה טפחים או שרחב ד' ואין פתחו רחב ד', ודין מבוי המתלקט עשרה טפחים מתוך ד' אמות, ודין גדוד חמשה ומחיצה חמשה. יג. אחר כך אבאר דין תקון החצרות במה, אם בלחי וקורה כמבוי אם בשני לחיים או בפס ארבעה, ואי זו תקרא חצר לענין זה. יד. ואבאר דין חצר שנפרצה משני צדדיה זה כנגד זה. טו. אחר כך אבאר דין הבתים שנפרצו למקום האסור להם.
פרק ראשון: א. מבוי שיש לו שלשה כותלים הוא הנקרא מבוי סתום. וכיצד מתירין אותו עושין לו לחי או קורה ברוח רביעית ודיו.

פרק שני: א. ולמה אמרו שתהא הקורה מתרת במבוי, מפני שכל שיש לו שלש מחיצות הרי הוא כסתום דבר תורה ומותר לטלטל בכולו. ומדברי סופרים הצריכו הרביעית להיכר בעלמא, וקורה משום היכר.

פרק שלישי: א. לפיכך אם הניח הקורה למעלה מעשרים ויש בחלל שתחת הקורה יתר מעשרים אמה, אפילו היתה הקורה רחבה ארבעה אינה מתרת, שכל שהיא למעלה מעשרים אמה אין העין שולטת בה ואין כאן היכר. ויראה לי שאם היתה רחבה ארבעה ובריאה לקבל מעזיבה שהיא מתרת, ולא משום היכר אלא שפי תקרה יורד וסותם כל שאין פתח המבוי יותר מעשר. וכן יראה לי שאלו היתה רחבה שבעה אף על פי שאינה בריאה כשרה, שכל שרחבה שבעה העין שולטת בה. היתה מקצת קורה בתוך עשרים ומקצתה למעלה מעשרים כשרה. היתה למעלה מעשרים אם עשה בסמוך לה חתיכות ארזים חשובים כשרה, שכל שיש לה דבר חשוב יש לה קול והיא נכרת, והיא הנקראת בלשון חכמים אמלתרא. וכן אם עשה לה צורות נאות וציורים כשרה, שהכל מסתכלים בה ויש לה היכר. חתיכות ארזים וציורים אלו בלא קורה אעפ"י שיש להן הכר אינן מתירין את המבוי. ב. מבוי שהוא גבוה מעשרים אמה ובא למעטו, נותן קורה אחרת בתוך עשרים אמה ראויה לקבל אריח תחת אותה קורה העליונה, או ישפיל את הראשונה, או מגביה את הקרקע שתחת הקורה. וכמה יהא רחב מעוט זה שתחת הקורה, אפילו טפח. הניח את הקורה למטה מעשרה טפחים אינה מתרת, שהקורה צריך שלא יהא חלל שתחתיה יתר מעשרים ולא פחות מעשרה. היה חלל שתחתיה פחות מעשרה מגביה את הקורה או חוקק את הקרקע שתחתיה עד שישלימנו לעשרה. וכמה שיעור רוחב חקק זה, ארבע אמות לאורך המבוי או יותר, שאין עושין מבוי בתחלה פחות מארבע אמות. עשה לו צורת פתח אף על פי שאין גובה חללו עשרה, יש מן המורים שהכשירו. ולא יראה לי כן, שאין בדין שתתיר צורת פתח יתר ממחיצה, ואין מחיצה פחותה מעשרה. ג. כל אמות שאמרו במבוי יראה לי שהן דחוקות מצומצמות, ולא אמרו שוחקות אלא בכלאים ובסוכה. ויש מגדולי המורים שאמרו שלא אמרו מצומצמות במבוי אלא להחמיר ולא להקל. כיצד גובה עשרים של מבוי ורחב עשר מצומצמות, גובה עשרה ואורך מבוי ארבע אמות שוחקות מרווחות, זה להחמיר וזה להחמיר. ד. היתה הקורה ראשה האחד בתוך עשרים והשני למעלה מעשרים, רואין כל שאלו ינטל מה שלמעלה מעשרים ולא יהא בינה ובין הכותל שלשה טפחים כשרה, ואם יש בינה לבין הכותל שלשה אסורה. היתה היא למעלה מעשרה ומקצתה למטה מעשרה, רואין כל שאלו ינטל ממנה מה שלמטה מעשרה ולא יהא בינה ובין הכותל שלשה טפחים מותר, ואם יש בו שלשה טפחים אסור. היתה עקומה באמצעה, והיתה היא בתוך עשרים ועקמימותה למעלה מעשרים, או שהיתה היא למעלה מעשרה ועקמימותה למטה מעשרה, רואין כל שאלו תנטל עקמימותה ואין בין זו לזו שלשה טפחים אין צריך להביא שם קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא שם קורה אחרת. ה. ובאיזו אמה אמרו, באמה בת ששה טפחים. והטפח ארבעה בגודל, וחמש באצבע, ושש בקטנה. וכמה שיעור אמה שוחקת יתרה על העצבה הדחוקה, יראה לי חצי אצבע.

פרק רביעי: א. אי זה מבוי ניתר בלחי וקורה, כל שאין פתחו רחב יותר מעשר, והוא שארכו יתר על רחבו ואפילו כל שהוא, ושיהא ארכו ארבע אמות או יותר, ושיהיו שתי חצרות פתוחות לו, וכל פתח ופתח צריך שיהא בו ברחבו ארבעה טפחים או יותר ושיהיו שני בתים של שני בני אדם פתוחים לכל חצר וחצר מהם, וכל בית ובית צריך שיהא בו ארבע אמות על ארבע אמות או יותר, ושיהו דיורין אוכלין בכל בית ובית מהן, שמקום הפת גורם ולא מקום לינה. היה המבוי חסר אחד מכל אלה, אינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיים כחצר. ב. היה הבית האחד לאב והשני לבן, אף על פי שהבן מקבל פרס משולחן אביו ואוכל בביתו של עצמו הרי הן נדונין כשנים. וכן הרב ותלמידו המקבל פרס משולחן רבו. היה הבית האחד של ישראל והשני של נכרי, יש מגדולי המורים שאמרו שאין בית של נכרי כבית אף לדבר זה אלא כדיר של בהמה, וכל שאר המורים אמרו שכל ששני בתים פתוחין לחצר חצר זו חשובה היא והמבוי חשוב כל שחצירות פתוחות לו ובתים פתוחין לחצירות, ולזה הדעת נוטה ועיקר. ערבו בתים זה עם זה. יש מגדולי המורים שאמרו דנסתלקו בתים ואינם אלא כבית אחד, וחצרות יש אבל לא בתים. ויש שאמרו דאפילו ערבו, בתים יש וחצרות יש וניתר בלחי וקורה, וזה עיקר. ג. ויש מי שהורה דאין המבוי שאין לו אלא שלש מחיצות ניתר בלחי וקורה, אלא מבוי הפתוח לכרמלית, אבל הפתוח לרשות הרבים אינו ניתר בלחי וקורה אלא הרי הוא כחצר. ויש מי שבירר לו דרך אחרת, ואמר שלא אמרו אלא במבוי שיש בפתחו אסקופה גבוהה שלשה טפחים שמעכבת דריסת הרבים. ואחרים יש שלא הפרישו בין זה לזה, וזה עיקר. ד. איזהו ארכו של מבוי דרך כניסתו, ומה שאינו דרך כניסתו קרוי רחבו, ואף על פי שרחבו יתר על ארכו.

פרק חמישי: א. קורה שאמרו צריכה שתהא רחבה טפח כדי שתקבל אריח של לבנה לרחבו, שרחב טפח ומחצה ומעדיף מעט כאן ומעט כאן, וצריכה שתהא בריאה לקבל דימוס של אריחין בשעור ארכה. כיצד: הרי שהקורה ארוכה עשר אמות בשיעור רחבו של מבוי, צריכה שתהא בריאה לקבל עשרים אריחין שוכבין ארכם לאורך הקורה, ונמצא ארכן אוכל עשר אמות, שהאריח ארכו שלשה טפחים שהם חצי אמה. ויראה לי דדי אם יכולה לקבל שמונה עשר אריחין שקורת תשעה אמות ושני משהויין מתרת מבוי רחב עשר אמות כמו שיתבאר בע"ה (לקמן פ"ז ה"א). ב. היתה קורה רחבה ארבעה כשרה ואף על פי שאינה בריאה, כיון שיש שיעור מקום ברחבה. ויש מן המורים שאמרו דבריאה אף על פי (שאינה) [שהינה] רחבה. ולראשון דעתי נוטה. הכותלים המעמידין את הקורה, וכן חתיכות עצים שאין ברחבן טפח היוצאים מן הכותלים שבהן הקורה סמוכה, צריכין שיהיו בריאין לסמוך הקורה והאריחין. היתה עקומה רואין אותה כאלו היא פשוטה. ואם היתה עגולה רואין אותה כאלו היא מרובעת. וכל שיש בהקיפה שלשה טפחים יש בה ברחבה טפח. ג. היו שתי קורות אחת למעלה ואחת למטה ממנה תוך שלשה, ושתיהן בתוך עשרים ולמעלה מעשרה, ואין באחת מהן טפח כדי לקבל אריח, אם יש בין שתיהן טפח כדי לקבל אריח רואין אותן כאלו הן סמוכות זו לזו, דכל פחות משלשה כלבוד דמי. היה בין זו לזו שלשה צריך להביא קורה אחרת, או לקרב את שתיהן בתוך שלשה. היתה אחת מהן למעלה מעשרים או למטה מעשרה צריך להביא שם קורה אחרת. היו שתיהן תוך עשרים ולמעלה מעשרה ומתאימות זו כנגד זו ואין בזו לקבל אריח ולא בזו כדי לקבל אריח, ולא אפילו בין שתיהן לקבל אריח, אם אינן רחוקות זו מזו אלא כשיעור שיקבלו בין שתיהן ואוירן אריח לרחבו אין צריך להביא שם קורה אחרת. כיצד: הרי שהיה בזה רובע טפח ובזו רובע טפח צריך שלא יהו מרוחקות זו מזו אלא טפח, כדי שיקבלו אריח של טפח ומחצה בין שתיהן ובין אויר שביניהן. ריחקן יותר מיכן צריך להביא שם קורה אחרת. ד. הניח קורה על המבוי ופירס עליה מחצלת, אם היתה המחצלת גבוהה מן הקרקע שלשה טפחים לא עשה ולא כלום, שהמחצלת בטלה כח הקורה שאינה נראית ואינה ניכרת וקורה משום היכר, והמחצלת אינה ראויה לקורת מבוי, וקורה אין כאן ומחיצה אין כאן כל שגבוהה מן הקרקע שלשה. ה. היתה מחצלת משולשלת בפחות משלשה לקרקע, הרי זו מתרת משום מחיצה, שמן הכל אדם עושה מחיצה. היתה קורה עצמה רחבה ומשולשלת עשרה טפחים, אם גבוהה מן הקרקע שלשה טפחים יראה לי שצריך להביא קורה אחרת, שכל שמשולשלת עשרה יצאה מתורת קורה ומחיצה היא, אלא שגבוהה מן הקרקע שלשה.

פרק שישי: א. הלחי אין לו שיעור בעביו ורחבו ובריאותו אלא אפילו דק כחוט הסרבל. וצריך שיהא בארכו עשרה טפחים. הגביהו מן הקרקע פחות משלשה טפחים אף על פי שאין בארכו אלא שבעה ומשהו כשר, שכל לבוד רואין אותו כמלא. ב. מן הכל עושה אדם לחי, ואפילו בדבר שיש בו רוח חיים, והוא שיהא קבוע שלא ידפנו הרוח. היה הרוח יכול להדפו אינו לחי. ובכל דבר בין של היתר בין של איסור ואפילו באשרה עושין בין לחי בין קורה. ויש מן המורים שהורו באשרה לאיסור בקורה. ג. עשה לחי רחב ארבע אמות אסור, דכל שרחב ארבע אמות יצא מתורת לחי ונדון משום מבוי.

פרק שביעי: א. הקורה שאמרו צריך להניח על גבי המבוי, הניחה חוץ למבוי ואפילו סמוך לו עד שאין אויר מפסיק בינה ובינו אסור. כיצד נעץ שתי יתדות בשני כותלי המבוי ונמשכות חוץ למבוי והניח הקורה עליהם אסור, שאין הקורה על גבי המבוי. נעץ שתי יתדות דקות שאין ברחבן טפח ונמשכות כנגד רחב המבוי ונתן הקורה עליהן, אף על פי שאין ראשי הקורה נתונין על כותלי המבוי עצמו, אם אין מראשי הקורה לכותלי המבוי שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, דלבוד אמרינן אפילו בשתי ראשיה. היה בין ראש הקורה לכותל המבוי שלשה טפחים אסור. היו היתדות עקומות ועולות על גב הכותלים וחוזרות ומתעקמות כנגד רחב אויר המבוי, אם אין בגבהן שלשה ולא בהמשך עקימתן באויר המבוי שלשה, והביא קורה קצרה ונתנה על גבי יתדות אלו, אין צריך להביא קורה אחרת אף על פי שאין הקורה בתוך אויר המבוי, ואפילו היתה בתוך אוירו לא היתה מגעת אל כותלי המבוי מותר דאומרין חבוט, ורואין אותו כאילו היא נחבטת ונתונה תוך אויר המבוי, וחוזרין ואומרין לבוד וכאלו היא מגעת לכותלים. הביא קורה ותלאה באויר המבוי אף על פי שאינה נתונה על כותלי המבוי ולא על דבר הנתון עליהן כשר. ואף על פי שהיא אינה ארוכה כרחב המבוי, והוא שלא יהא אחד מראשיה רחוקין מן הכותל ג' טפחים, דלבוד אפילו משתי רוחות אמרו וכמו שבארנו. ב. היתה קורה יוצאה מכותל זה ואינה מגעת עד הכותל האחר. וכן שתי קורות אחת יוצאה מכותל זה ואחת יוצאה מכותל זה ואין מגיעות זו לזו פחות משלשה, אין צריך להביא קורה אחרת, שלשה צריך להביא קורה אחרת. היתה היא בתוך המבוי ומתעקמת ונמשכת חוץ למבוי, או שהיתה בתוך עשרים ומתעקמת למעלה מעשרים אמה, או שהיא למעלה מעשרה ומתעקמת בתוך עשרה, רואין כל שאלו תנטל עקמימותה ואין בין זו לזו שלשה טפחים אין צריך להביא קורה אחרת, ואם לאו צריך להביא קורה אחרת. ג. מבוי שצדו אחד ארוך וצדו אחד קצר, אינו מניח את הקורה בצד הארוך אלא כנגד הקצר, שהקורה משום היכר ובאלכסון אינו היכר. בא להתיר כנגד האלכסון אין לו תקנה אלא במחיצה או בצורת הפתח. עשה לו צורת פתח אפילו באלכסון מותר, שהפתח משום מחיצה. ד. הלחי צריך שלא יגביהנו מן הקרקע שלשה טפחים, ושלא ירחיקנו מן הכותל שלשה, אבל פחות משלשה מותר, שכל פחות משלשה כלבוד לכותל וכמונח על הקרקע. נתנו חוץ מאויר המבוי סמוך למבוי תוך שלשה יראה לי שהוא מתיר, וזה חומר בקורה מבלחי. וראיתי למקצת הגדולים שאמרו שהלחי כקורה ואף הוא צריך לינתן בתוך חלל המבוי, ואי איפשר לי להעמיד דבריהם.

פרק שמיני: א. מחיצה העומדת מאליה הרי היא מחיצה. ולפיכך אפילו לחי העומד מאליו הרי זה מתיר משום לחי שהלחי משום מחיצה. במה דברים אמורים בשסמך עליו מערב שבת, אבל לא סמך עליו מערב שבת אינו לחי. כיצד: הרי שהעמיד לחי במבוי וניטל בשבת, אף על פי שהיה שם אילן וכיוצא בו שהיה ראוי לסמוך עליו משום לחי, אינו לחי ואף על פי שנטעו הוא בידים, לפי שלא סמך עליו מערב שבת. וכל שכן אם גדל שם האילן מעצמו. לא העמיד שם לחי אחר מערב שבת או שהיה שם ונפל עד שלא תכנס השבת, אילן זה מתיר משום לחי ואפילו לא אמר שיתיר לו משום לחי. וכן כל כיוצא בזה. ויראה לי שהקורה העומדת מאליה כאותן שנותנין קורה מכותל לכותל לחזק את הכותלים אינה קורה, שהקורה משום היכר, וכל שהוא משום היכר אם עמד מאליו אין כאן היכר. ב. אבני גדר היוצאות מן הגדר ומובדלות זו מזו פחות משלשה אין צריך לחי אחר, והוא שיהא בגובה בין כולן עשרה טפחים.

פרק תשיעי: א. לחי המושך מדפנו של מבוי כנגד רחבו של מבוי, אף על פי שלא נעשית אותה בליטה משום לחי אלא לבצר החומה כעמודין וכיוצא בזה, נדון משום לחי. במה דברים אמורים בשאין ברחבו של דופן הבולט כנגד רחב המבוי ארבע אמות, שכל שהוא בארבע אמות אינו נדון כלחי אלא משום מבוי, ולפיכך צריך לחי אחר להתירו. נתן שם לחי אחר צריך שיתננו בצד השני של מבוי ולא סמוך לאותו דופן הבולט, שאלו נתנו שם הרי הוא כמוסיף עליו, ואינו ניכר שהוא משום לחי. נתנו בצד אותו דופן, אם הוא נמוך מן הדופן או גבוה ממנו או רחב או קצר ממנו הרי זה מותר, שניכר הוא שאינו מכלל הדופן אלא עומד לעצמו ומשום התרת לחי. ב. כשאמרו שאם מושך ארבע אמות אסור לא אמרו אלא במבוי רחב יותר משמונה אמות. היה רחב שמונה מותר, לפי שיש כאן עומד כפרוץ, וכל שעומד כפרוץ הרי הוא כעומד. ואין צריך לומר במבוי שאין ברחבו שמונה שהרי העומד מרובה על הפרוץ. היה הדופן יתר מארבע אמות והמבוי יותר על שמונה ואנו מסופקין אם העומד כמחצה על מחצה או מרובה על הפרוץ או אינו כפרוץ, יראה לי שמתירין מן הספק, שכל ספק בשל דבריהם להקל. ועוד שיש לומר כאן שני צדדין להקל, שמא עומד מרובה, ואם תאמר אינו מרובה, עדיין יש לומר שמא כמוהו, והרי הוא מתיר כל שאין הפרוץ מרובה, וכל שיש להתר שני צדדין ואין לאסור אלא צד אחד סומכין עליהן, ואפילו בדבר שאיפשר לשער ולדקדק, שלא הצריכו לדקדק ולשער בכיוצא בהן. וצריך עוד להתישב בדבר זה. כלל דברים אלו שאמרנו לא אמרנו אלא בשלא נשארה שם פרצה יתירה על עשר, שכל פרצה יתירה על עשר אין הלחיים והקורה ולא עומד מרובה על הפרוץ מתירין אותה עד שימעטנה ויעמידנה על עשר, או שיעשה לה צורת פתח וכמו שיתבאר (ש"ב פ"א הי"ד). ג. לחי המושך עם דפנו של מבוי כלפי חוץ פחות מארבע אמות נדון משום לחי, ומותר להשתמש במבוי עד כנגד חודו הפנימי. היה מושך ארבע אמות נדון משום מבוי, ולפיכך צריך לחי אחר להתירו. ואם היה הדופן שכנגדו נמשך כמוהו מותר להשתמש בכולו, מפני שהלחי הזה שנתן עכשיו מתיר את הכל, שהרי אותו דופן הנמשך הרי הוא מכלל המבוי. ד. לחי הנראה מבפנים ושוה מבחוץ, וכן שוה מבפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. לפיכך כותל המבוי שהוא כנוס מחברו, בין ששוה מבפנים וכנוס מבחוץ בין כנוס מבפנים ושוה מבחוץ נדון משום לחי. ה. היה עמוד בולט מאחורי כותל המבוי תוך שלשה טפחים לראש כותל המבוי הרי נדון משום לחי, וזהו בכלל מה שאמרנו נראה מבחוץ ושוה מבפנים. במה דברים אמורים בשאין אותו עמוד מושך ארבע אמות שאם היה רחב ומושך ארבע אמות אינו נדון משום לחי, ואין רואין אותו כמחיצה הנתונה על פי המבוי כדי להתיר את המבוי משום עומד מרובה על הפרוץ, שלא אמרו עומד מרובה על הפרוץ אלא בעומד ברחב אויר המבוי ולא בנתון מאחוריו. ויש מתירין, והראשון נראה לי עיקר.

פרק עשירי: א. מתירין את המבוי לחצאין בין בלחי בין בקורה. כיצד: היה המבוי ארוך ונתן הקורה או הלחי באמצע המבוי, מה שלפנים מן הקורה ומן הלחי מותר, מהם ולחוץ אסור. במה דברים אמורים בשנתון בתוך חלל המבוי. נתן את הלחי אחורי המבוי כנגד אמצע המבוי, כל שהרחיקו שלשה טפחים מראש כותל המבוי יראה לי שאינו מתיר כלום, שלא אמרו נראה מבחוץ ושוה מבפנים נדון משום לחי אלא בנתון תוך שלשה טפחים לפתח המבוי מאחריו. אימתי מתירין הקורה והלחי את המבוי לחצאין, בזמן שיש לפנים מהם ארבע אמות וכל תנאי מבוי, לא היה לפנים מהם ארבע אמות וכל תנאי המבוי אינן מתירין, שאין כאן מבוי, ואינו ניתר אלא בפס ארבעה או בשני לחיים כחצר, לפי שאין הלחי והקורה מתירין כל מבוי אלא בתנאים ידועים כמו שנתבאר למעלה. ב. מבוי ארוך שרצפו בלחיים, אם אין בין לחי ללחי שלשה טפחים הרי אלו כלחי יחידי, שכל פחות משלשה כלבוד דמי. ולפיכך אם אין מחוד פנימי של לחי פנימי ועד חוד חיצוני של לחי חיצוני משך ארבע אמות מתירין משום לחי ואין צריך לחי אחר להתירו. היה בהם משך ארבע אמות יצאו אלו מתורת לחי ותורת מבוי יש להם, ולפיכך צריך לחי אחר רחוק מהם שלשה להתיר אותם ואת המבוי. במה דברים אמורים בשאין הלחי החיצון בולט כלום חוץ למבוי. היה משהו ממנו בולט חוץ למבוי, אותו משהו נדון משום לחי, שהרי בארנו (לעיל פ"ט ה"ד) שהנראה מבחוץ אף על פי ששוה מבפנים נדון משום לחי. היו רחוקים זה מזה שלשה טפחים, משתמש עד חוד חיצון של לחי החיצון, ואין אומרים כל לחי ולחי מתיר עד שלפנים ממנו, אלא הלחי החיצון מתיר כל המבוי וכנגד הלחיים שלפנים ממנו. ולפיכך כל שיש מן החיצון ולפנים שיעור מבוי הלחי החיצון מתיר, ואין צריך שיהא בין לחי ללחי שיעור מבוי ותנאי המבוי.

פרק אחד עשר: א. מבוי הפתוח לרשות הרבים והכשירו בלחי מותר להשתמש אפילו בין הלחי, שמקום הלחי נמשך אחר המבוי ונחשב מכללו, וחודו החיצון של לחי סותם. היה פתוח לכרמלית מה שהוא כנגד הלחי נגרר אחר הכרמלית שהוא מינו, ולפיכך אסור להשתמש בין הלחי. במה דברים אמורים בשאין הלחי רחב ארבעה. היה רחב ארבעה, יש אומרים שאפילו פתוח לרשות הרבים אסור להשתמש בין הלחי, ויש מגדולי המורים שהתירו אפילו ברחב ארבעה, ולזה דעתי נוטה. ב. הכשיר את המבוי בקורה, יש מגדולי המורים שהורו שאפילו פתוח לכרמלית מותר להשתמש תחת הקורה, ויש מי שהורה שהקורה כלחי, וכל שפתוח לכרמלית אסור להשתמש בין הלחי ותחת הקורה, ולזה דעתי נוטה. במה דברים אמורים בקורה שאינה רחבה ארבעה או שאינה בריאה לקבל את המעזיבה. היתה רחבה ארבעה ובריאה, אפילו פתוח לכרמלית יראה לי שמותר להשתמש תחתיה, לפי שפי הקורה יורד וסותם וחודה החיצון סותם.

פרק שנים עשר: א. מבוי שאין ברחבו ארבעה או שרחב ארבעה ואין פתחו רחב ארבעה, יש מי שהורה שכל שיש ברחבו שלשה טפחים צריך להתירו בלחי וקורה. ויש מגדולי המורים שהורו שכל שאין ברחבו ארבעה או שאין בפתחו ארבעה אינו צריך כלום, ולזה דעתי נוטה. ב. מבוי שמתלקט עשרה מתוך ארבע אמות רואין המתלקט כמחיצה, וכל שלפנים ממנו אין צריך לא לחי ולא קורה, בין ששוה לתוכו ונעשה מדרון לרשות הרבים, ובין ששוה לרשות הרבים ונעשה מדרון לתוכו. ג. היתה גדודית בפתח המבוי גבוהה חמשה או פחות או יותר ועשה מחיצה על גבה והשלימה לעשרה, מצטרפין למחיצה ואינו צריך דבר אחר להתירו, ולא עוד אלא שנדון משום מחיצה, וכל שנדון משום מחיצה מתיר כל המבוי, ואף על פי שאין בו ארבע ולא אפילו אחד מכל תנאי המבוי.

פרק שלשה עשר: א. חצר שהיא פרוצה למקום האסור לה אינה ניתרת בלחי וקורה כמבוי, ולא אפילו בלחי עם הקורה. ואי זהו שנדון משום חצר, כל שאין אורך כניסתו יותר על רוחב תוכו. ויש מגדולי המורים שאמרו שאינה נידונת משום חצר, אלא כל שהיא מרובעת ואין ארכה יתר על רחבה ולא רחבה על ארכה. ב. ובמה מתירין את החצר, בפס ארבעה וגבוה עשרה, או בשני לחיים ואפילו דקין כחוט הסרבל, ומעמידין אחד מצד זה ואחד מצד זה, או בעומד מרובה על הפרוץ. במה דברים אמורים בשלא נשאר שם פתח יותר על עשר אמות. היה שם פתח יתר על עשר אמות אינו ניתר באחד מכל אלו כמו שיתבאר (ש"ב פ"א הי"ד), עד שימעט את הפתח או שיעשה לו צורת פתח. ג. באיזו חצר אמרו, ביש לו שלשה כותלים ופתוחה ברוח רביעית כמבוי, אבל דופן שלישית אינה ניתרת לעולם אלא בצורת פתח או בעומד מרובה על הפרוץ. ד. חצר שנפרצה בקרן זוית והוא שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים, אם פרצה פחות משלשה טפחים היא אינה צריכה כלום, משלשה ועד ארבעה צריכה שני לחיים. פרצת ארבעה מקום חשוב הוא ואין לה הכשר עד שימעטנה מארבעה, או עד שימלא ראש הכותל האחד כדי שלא תהא פרצה אוכלת קרן שני הכותלים. מלא ראש הכותל האחד יש לה הכשר. ה. וכיצד הכשירה, כל פרצה שהיא באמצע הכותל או אפילו בראשו, בין שנפרצה החצר ברוח אחת בין שנפרצה בשתי רוחותיה פחות משלשה אינה צריכה כלום. משלשה ועד ארבעה ועד עשר אמות אם היה עומד כפרוץ אינה צריכה כלום. היה הפרוץ מרובה, אם נפרצה מרוח אחת ואפילו נפרצה במלואה עושה לה שני לחיים או פס ארבעה. נשארו בכותל קצת צדדין, אם נשאר שם מעט בצד זה ומעט בצד זה השני ובגובה עשרה, הרי אלו נדונין משום שני לחיים. ואם לא נשאר אלא בצד האחד צריך שיהא רחב ארבעה ונדון משום פס, וחצר ניתרת או בשני לחיים או בפס ארבעה. ו. נפרצה משתי רוחותיה, צריך שיהא הרוח האחד מהם עומד מרובה על הפרוץ, שאין רשות היחיד עד שיהו לו שלש מחיצות, או שיעשה לה צורת פתח ואחר כך יכשיר את השני על הדרך שאמרנו.

פרק ארבעה עשר: א. חצר שנפרצה משתי רוחותיה זו כנגד זו פרצות שאין בהן יתר מעשר, אם נפרצה למבוי מראשו האחד והשני לרשות הרבים, אם החצר רחבה מן המבוי, אף על פי שנפרץ לה המבוי במלואו החצר מותרת, ואף על פי שלא ערבה עם המבוי, ואף על פי שהרבים בוקעין בה ונכנסין בפתח זה ויוצאין בפתח אחר, שאין רגל הרבים מבטלת שלש מחיצות גמורות, ורשות היחיד גמורה היא אפילו לטלטל בתוכה. אימתי בזמן שנשארו לחצר בפרצה שכנגד המבוי צדדין כל שהוא מצד זה ומצד זה ובגובה עשרה, ששני צדדין אלו לחצר כשני לחיים. ואם לא נשארו אלא מצד אחר צריך שישאר שם שיעור פס ארבעה. וכן בצד השני הפרוץ לרשות הרבים צריך שיהא בו צורת פתח או עומד כפרוץ. לא נשאר לה מצד המבוי לא פס ארבעה ולא שני פסין קטנים כלחיים, אם לא עירבה חצר עם המבוי שניהם אסורין, שכל אחד מהם פרוץ במלואו למקום האסור לו. היתה החצר פרוצה משתי רוחותיה לרשות הרבים, אפילו זו כנגד זו ורבים בוקעין בה נכנסין בזו ויוצאין בזו, אם יש לה צורת פתח מכאן ולחיים או פס ארבעה מכאן מותרת. ואין צריך לומר בשיש לה צורת פתח מכאן ומכאן, או עומד מרובה מכאן וצורת פתח מכאן, שאין רגלי הרבים אוסרת במבואות וחצרות בכיוצא בזה. ב. אמת המים העוברת בחצר, נכנסת מכאן ויוצאה מכאן, עמוקה עשרה ורחבה ארבעה, אף על פי שהיא חולקת רשות לעצמה ונידונת משום כרמלית ואסור למלאת ממנה לחצר כמו שיתבאר בשער הרשויות (ש"ג פ"ו ה"י), לטלטל בחצר מותר, ואף על פי שהאמה שבחצר נפרצה ביותר מעשר למים שחוצה לה, לפי שאין החצר כפרוצה במלואה לאמה שהיא כרמלית, מפני שעומק עשרה של גדות האמה כמחיצות לחצר, ואף על פי שמלאה על כל גדותיה אין המים מבטלין המחיצות. לא היתה עמוקה עשרה ונפרצה לאמה שחוצה לה ביתר מעשר אסור לטלטל בחצר, מפני שהאמה פרוצה למה שחוצה לה ביתר מעשר, וכן החצר פרוצה למקום האסור לה ביתר מעשר, ולפיכך אסור לטלטל אפילו בחצר עד שימעט פתח האמה מעשר, או שיעשה גדודין סביב אורך האמה להשלים עומק האמה לעשרה טפחים. ג. וכן לשון ים שנכנס לחצר, אם פרצתו יותר מעשר ואין בעומקו עשרה אסור למלאת ממנו ואסור לטלטל בחצר. עשה גדודין סביב הלשון משלשת צדדיו עד שיהא בין קרקעיתו ובין החצר גובה עשרה, מותר לטלטל בחצר ואסור למלאות, שעומקו של לשון מצטרף לעשרה. ואם אין בפרצתו יותר מעשר מותר בין למלאת בין לטלטל, מפני שאינו אלא כבור שבחצר. ד. וכן מים שנתכנסו בחצר, בין שעמוקין עשרה ורחבין ארבעה ואפילו כבית סאתים או יתר מבית סאתים, מותר למלאות מהן ומותר לטלטל בחצר, שאינן אלא כפירות המכונסין בחצר. במה דברים אמורים במים יפין לשתיה, אבל במים שאינן יפים לשתיה, רואין אם יש במקום עמקן של עשרה יתר מבית סאתים אף על פי שהן במיעוטה של חצר, או שהן ברובה של חצר ויש בין החצר ובין המים כשיעור יתר מבית סאתים, אסור לטלטל בחצר יתר מארבע אמות. ויראה לי שאם הם יפים וראויה לתשמישין אחרים לכביסה וכיוצא בה, הרי הן כמים יפים. ועוד יתבאר זה בשער הרשויות (שער ג' פ"א המ"ה ופ"ג הט"ו). אין בעומקו עשרה בין כך ובין כך מותר, שהרקק אינו חולק רשות לעצמו.

פרק חמשה עשר: א. בית שנפרץ כותלו כולו במלואו, אם אין הפרצה יתירה על עשר אינו צריך כלום, רואין פי תקרה כאילו יורד וסותם. היתה הפירצה יתר על עשר צריכה פס ארבעה או שני לחיים, שאין אומרים פי תקרה סותם כל שנפרץ במלואו ביותר על עשר. לא נפרץ במלואו אלא שנשאר שם קצת, אפילו היתה שם פירצה יתירה על עשר פי תקרה יורד וסותם. נפרץ בקרן זוית שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים ונפרץ הקרוי כמדת הפירצה באלכסון, אסור עד שיתקן, ואפילו אין פרצה יתירה על עשר, שאין אומרים פי תקרה יורד וסותם באלכסון. נשאר הקירוי כמו שהיה אינו צריך כלום, שפי התקרה סותם. ויש מגדולי המורים שהורו בהפך, דיפה כח הקירוי העשוי באלכסון מכח הקירוי השוה ונשאר אלכסונו של קרוי באויר, ואינו סותם עד שישאר תחתיו פס אחד בין רחב בין קצר בקרן. ב. בית שנפרץ משתי רוחותיו זה כנגד זה ונעשה מפולש, אפילו פרצה פחותה מעשרה אין פי תקרה סותם בכיוצא בזה, ואפילו לא נפרץ במלואו, עד שישאר שם עומד מרובה על הפרוץ. וכבר נתבאר (לעיל פ"ט ה"ב) שעומד כפרוץ הרי הוא כעומד. נשלם השער הראשון בעזר שמים

השער השני

השער השני: תיקוני המבוי המפולש ותיקוני צורת הפתח ותיקוני ר"ה והעיירות. א. אבאר בו תיקוני המבוי המפולש השוה והעקום, ושנכשר בלחי או בקורה ואחר כך נפרץ מראשו או מצידו, והרחב מעשר. ב. ואבאר בכלל זה צורת פתח שאמר בכל מקום כיצד, וכן עומד מרובה על הפרוץ כיצד. ג. ואח"כ אבאר דין מבוי או חצר שנפרצו בשבת או שנטלו הלחיים והקורה בשבת, ודין מחיצה שנעשית בשבת. ד. ואבאר תיקון רשות הרבים והעיירות.
פרק ראשון: א. מבוי המפולש לרשות הרבים כיצד מערבין אותו, אם היה מפולש לרשות הרבים מכאן ולכרמלית מכאן, עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. וכן הדין אם היה מפולש לכרמלית. היה מפולש לרשות הרבים מכאן ומכאן, עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן. ויש מי שהורה גם בזה להכשיר בצורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. ולראשון דעתי נוטה. איזה דלת אמרו, דלת הראויה לינעל, ואינו צריך לנעול. כיצד, היו שולי הדלת משוקעין בעפר עד שהעפר מונע אותה מלנעול צריך לפנות העפר. היתה ראויה לנעול אינו צריך שינעול אף בלילה, כל שראוי לנעול הרי זה מותר. ב. איזהו מבוי המפולש מכאן ומכאן לרשות הרבים, כל שאינו רחב שש עשרה אמה. היה רחב י"ו אמה נעשה הוא עצמו רשות הרבים, ואין רשות הרבים מתערב עד שיהו דלתות נעולות בלילה כמו שיתבאר (פ"ד ה"א). ויש מי שהורה שכל שאורך המבוי מפולש לאורך רשות הרבים, בין שהמבוי רחב שש עשרה אמה בין שאינו רחב הרי הוא רשות הרבים, ומבוי המפולש לרשות הרבים כיצד, כגון שאורך המבוי מפולש מכאן ומכאן לרוחב רשות הרבים, ודברי טעם הם וראוי לחוש להם. ג. כבר בארנו (ש"א פ"ט ה"ד) שהמבוי השוה מפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. לפיכך מבוי שנפרץ במלואו לחצר ונפרצה החצר כנגדו לרשות הרבים, אם לא נפרצה החצר גם היא למבוי במלואה הרי הוא כסתום, ואינו צריך כלום מצד החצר, והמבוי והחצר מותרים, ואף על פי שלא עירבו זה עם זה, לפי שהמבוי ניתר במה שנשאר קיים מכותלי החצר בצד המבוי משום לחי, ואין רגל המבוי אוסרת אותו. ד. היו כותלי המבוי נמשכין ונכנסין בתוך חלל החצר שלשה טפחים או יותר, ומופלגין מכותלי צידי החצר שלשה טפחים, אם לא עירבו המבוי והחצר, המבוי אסור לפי שרגלי החצר במבוי ואוסרין אותו, והחצר מותרת ואף על פי שפרצת המבוי ופרצת החצר שבצד רשות הרבים מכוונין זה כנגד זה, ואפילו רבים בוקעין בחצר ונכנסין לה בזו ויוצאין בזו, אף על פי כן החצר כרשות היחיד ומותר לטלטל בכולה. במה דברים אמורים בשנשארו בכותליה מצד זה ומצד זה משני צדי המבוי פסים קצרים וגבוהים עשרה, ואפילו אין רחבין אלא מעט, לפי שהן נדונין כשני לחיים. ואם לא נשאר אלא מן הצד האחד צריך שישאר שם פס ארבעה, שכבר נתבאר (ש"א פי"ג) שאין החצר נתרת אלא בשני לחיים או בפס ארבעה. ה. נפרץ לאמצע רחבה של רבים שאין דיורין שם, אפילו כותלי המבוי נמשכין לתוך חלל הרחבה בין עירבו בין לא ערבו אף המבוי מותר, שהרחבה שאין בה דיורין אינה צריכה עירוב ואינה אוסרת את המבוי, שאין אוסר אלא דיורין בלבד. במה דברים אמורים ברחבה שאינה יתירה על בית סאתים ואף על פי שלא הוקפה לדירה, או שהוקפה לדירה ואפילו יתירה על בית סאתים. אבל היתה יתירה על בית סאתים ולא הוקפה לדירה ונפרצו זה לזה במלואן שניהן אסורין, כרמלית היא זו, והרי מבוי נפרץ במלואו לכרמלית. ו. היה נפרץ במלואו לצידי החצר או לצידי הרחבה ונפרצה החצר והרחבה אפילו שלא כנגד המבוי אסור, לפי שנראה המבוי מבפנים כמבוי עקום ומפולש משער זה לשער זה. ולפיכך אסור עד שיעמיד לחי או קורה בין המבוי לבינה. היתה רחבה או חצר של יחיד, אפילו נפרץ המבוי לאמצען במלואו החצר מותרת כמו שבארנו, והמבוי אסור חוששין שמא ימלך ויבנה בתים בחצר וברחבה מן הצד, ונמצא המבוי כלה לצידי הרחבה והחצר. ז. מבוי שכלה לים או לאשפה של יחיד הרי הוא כמפולש, וצריך לסתמו לצד הים או לצד האשפה, או שיעשה צורת פתח מכאן ולחי וקורה מכאן. ולמה אמרו כן ועכשו סתום הוא מאותו צד שהרגל מסולקת משם, אלא חוששין שמא יעלה הים שרטון ושמא תנטל האשפה. היתה אשפה של רבים אין חוששין לה שאין עשויה ליפנות. ח. רחבה יתירה על בית סאתים שלא הוקפה לדירה הרי היא ככרמלית כמו שיתבאר (ש"ג פ"א הכ"ט, פ"ב הי"ח), ואסור לטלטל יותר מארבע אמות. ולפיכך אם היה צדה אחד פתוח למבוי שבעיר, אף על פי שהמבוי מושך מפתח העיר ויש לו צורת פתח וכלה לאותה רחבה אסור לטלטל בתוך המבוי אלא בד' אמות, לפי שהוא פרוץ במלואו לרחבה שהיא אסורה לו ככרמלית. במה דברים אמורים בשהיו כותלי הרחבה שעל פתח המבוי רחבין מצד זה ומצד זה ד' אמות, ויצאו מתורת לחי כמו שבארנו. היה אחד מהן פחות מד' אמות המבוי מותר, שכבר נתבאר שהמבוי השוה מפנים ונראה מבחוץ נדון משום לחי. מעשה היה ברחבה כזו שצידה האחד היה פתוח למבוי כזה שבעיר וצידה השני היה פתוח לשביל של כרמים, ובראש השביל היו קצת בתים פתוחין לו אבל לא בתים וחצרות, והיה השביל כלה לגדודית שעל הנהר הגבוהה עשרה טפחים על הנהר, והשביל שוה מתוכו, ובא מעשה לפני חכמים ואמרו שאי אפשר להתירן אפילו אם קבעו לחי על פתח הרחבה שבצד השביל, ואפילו קבעוהו לשם דירה, כדי שלא יאמרו שהלחי מועיל לשביל של כרמים שאין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. וכן אי אפשר לעשות מחיצה לשם דירה על גדודית שעל הנהר, לפי שאין מחיצה על גבי מחיצה. הרחיק ארבעה מן הגדודית ועשה מחיצה עשרה לשם דירה, הותרה הרחבה כאלו הוקפה לדירה ונתוסף השביל על הרחבה, ואם נשתתפו המבוי והשביל מותר לטלטל במבוי וברחבה ובשביל ומזה לזה. וכן הדין אם עשה פס ארבעה בפתח הרחבה הסמוך לשביל, והוא שיהא הפתח רחב עד כדי שיהא בו מעבר רחב לבהמות, כדי שלא נחוש שמא יפילו הגמלים את הפס. ט. עשה לחי בפתח הרחבה סמוך למבוי מותר, דמתוך שמועיל לחי זה להתיר את המבוי מתיר גם את הרחבה לטלטל בתוכה כאלו הוקפה לדירה, ומותר לטלטל אף מן המבוי לרחבה ומן הרחבה למבוי. הכשירו אותם בלחי זה, יש מי שהורה לאסור את המבוי, גזירה שמא יאמרו לחי מתיר כל שביל של כרמים ואפילו אין בתים וחצרות פתוחין לתוכו. ויש מי שהורה להתיר אפילו המבוי, שאין כאן גזירה הואיל ואין הלחי ממש מתיר את השביל, ודברים של טעם הם ולזה הדעת נוטה. לפיכך מותר לטלטל בכל ומותר לטלטל מזה לזה. במה דברים אמורים בשנשתתפו המבוי עם השביל, אבל אם לא נשתתפו כל אחד אוסר את הרחבה על חברו, שיד שניהם שולטת בה. ובאיזה רחבה אמרו ברחבה של רבים. היתה רחבה של יחיד אסורין, חוששין שמא יבנה אותה ויעמיד שם דיורין, שכבר בארנו במבוי הכלה לרחבה של יחיד שהמבוי אסור מחמת חשש זה. ויש שהורה להקל גם בזה, שלא חששו לכך אלא ברחבה הפתוחה לרשות הרבים. אבל רחבה זו שהיא רשות היחיד דבר תורה ואינה פתוחה אלא לכרמלית לא חששו. ולזה הדעת נוטה. י. מבוי שהוא עקום כמין גא"ם ומפולש משני ראשיו לרשות הרבים או לכרמלית הרי הוא כמפולש. יש מי שהצריך צורת פתח בעקמימותו ולחי או קורה לשני ראשיו כאלו מפולש כל אחד ואחד מכאן ומכאן לרשות הרבים או לבקעה. ולפי מה שבארנו למעלה (ה"א) במפולש כאן וכאן לרשות הרבים, שיש מי שהורה שצריך דלת מכאן ולחי וקורה מכאן, אף זה צריך דלת לעקמימותו. ואין דברים אלו מחוורים בעיני, אלא יראה לי שאין צריך לעקמימותו כלום אלא לשני ראשיו. ולפיכך אם פתוח כאן וכאן לרשות הרבים עושה דלת מכאן ולחי או קורה מכאן, ואם פתוח לכרמלית מכאן ולרשות הרבים מכאן או לכרמלית כאן וכאן, עושה צורת פתח מכאן ולחי או קורה מכאן. היה עקום ומפולש כמין חי"ת, יראה לי שהוא כסתום ואינו צריך אלא לחי או קורה מכאן ולחי או קורה מכאן. יא. מבוי שהוא סתום שיש לו שבילין מצד זה ומצד זה, וכל אחד פתוח לרשות הרבים או לכרמלית, אף על פי שאינן מפולשין זה כנגד זה הרי כל אחד מהם כמפולש. וכיצד מכשירין אותן, אם מפולשין כאן וכאן לרשות הרבים עושה דלת הראויה לינעל לראש המבוי הגדול, וכן לכל פתח ופתח של השבילין שבצד האחד, ולחי או קורה לכל פתח ופתח של שבילי הצד השני. ואם פתוחין לכרמלית כאן וכאן או לכרמלית מכאן ולרשות הרבים מכאן, עושה להם צורת פתח ואינן צריכין דלת. ולעולם אין צריכין לעקמימותן כלום כמו שביארנו (לעיל ה"י). יב. מבוי שהכשירוהו בלחי או בקורה ונפרץ מצדו כלפי ראשו מקום שהקורה או הלחי נתונין שם, ואין הפרצה יתירה על עשר, אם נשאר תחת הקורה או סמוך ללחי פס ארבעה הרי הוא מותר כמו שהיא, אף על פי שאין תחלת מבוי פחות מארבע אמות סוף מבוי בארבעה טפחים שעדיין מקום חשוב יש. במה דברים אמורים בזמן שבעלי המבוי דעתן לגדור אותה פירצה, ומונעין רגלי הרבים משם. ואם לא, לעולם אסור עד שלא תהא הפרצה ארבעה טפחים. נשארו בפרצה למטה במקום דריסת הרגל גבשושיות שמונעות רגל הרבים הרי זה כמקום שאין בוקעין בו רבים, ופס ארבעה מתיר עד עשר. נשאר שם פס פחות מארבעה, אם אין בפרצה שלשה טפחים מותר, שכל פחות משלשה כלבוד דמי וכמו שאין שם פרצה. היתה הפרצה שלשה אין לו תקנה עד שימעט את הפרצה משלשה, או שיעמיד את הפס עד ארבעה טפחים. יג. נפרץ בקרן זוית שהפרצה אוכלת ראש שני הכותלים, אם היתה הפרצה ארבעה טפחים אף על פי שהקורה מונחת במקום אחד במבוי המבוי אסור, פירצה היא זו ולא פתח, שאין אדם עושה פתח כיוצא בזה. (וכבר ביארנו שאין אדם עושה פתח כיוצא בזה). וכבר ביארנו (פ"ד ה"א) שאין הלחי והקורה מתירין את הפרצה, ולא אפילו עומד מרובה על הפרוץ, ואין לו תקנה עד שימעט ויוציאנה מכלל פרצה. יד. מבוי הרחב מעשר אינו ניתר בלחי וקורה לעולם עד שימעט ויעמיד רחבו על עשר, ואף על פי שעשה לה אמלתרא, שאין אמלתרא מועיל לרחב מעשר אלא לגבוה מעשרים כמו שביארנו (ש"א פ"ג). ויש מתירין באמלתרא, שספק הוא וספק של דבריהם להקל. ואין דעתי כן, שלא אמרו להקל במחיצות אלא להחמיר, הואיל ועיקר מחיצות דבר תורה. לא מעטו עושה לו צורת פתח ודיו.

פרק שני: א. ואיזו היא צורת פתח, קנה מכאן וקנה מכאן וקנה על גביהן. עשה קנה מכאן גבוה עשרה וקנה מכאן וקשר קנה באמצען לא עשה ולא כלום, פתח מן הצד הוא זה, ואינו פתח עד שיעמיד הקנה על גביהן. צורת פתח זה שאמרנו בין שתהא באמצע הכותל בין שתהא בראש הכותל לצד הקרן, שאין הפרש בין זה לזה. ואף על פי שיש מגדולי המורים שאסרו כשעשאה לצד הקרן אין דברים אלו מחוורים, והראשון עיקר. ב. צורת פתח זו יראה לי שאינה צריכה כלום, לא הכר ציר ולא שתהא בריאה לקבל שום דלת. ויש אומרים שאינה צריכה הכר ציר, אבל צריכה שתהא בריאה לקבל דלת של קשין. ויש מחמירין להצריכה היכר ציר ובריאה לקבל דלת של קשין, וראוי לחוש לדבריהם. קנה שעל גביהן שאמרנו שהוא כמשקוף, אינו צריך ליגע לשני קני המזוזות אלא אפילו גבוה מהן. ולפיכך כיפה שיש ברגליה עשרה עד שלא תתחיל להתעגל ויש ברחבה ארבעה הרי זה פתח ומתרת לענין שבת. אין ברגליה עשרה או שאין ברחבה ארבעה, אף על פי שיש בה כדי לחוק ולהשלימה לשעור אינה כלום. ג. מבוי הרחב עשרים אמה או חמש עשרה אמה ובא למעטו, ונעץ דף אחד קצר באמצע עד שלא נשאר לא מצד זה ולא מצד זה פתח יתר על עשר אמות, לא עשה ולא כלום, עד שיעמיד שם פס רחב שיהא רחבו מרובה על האויר שבאחד מן הצדדין, לפי שהאויר המרובה שמכאן ומכאן מבטלין אותו, ואף על פי שנתן קורה עליו. וכיצד מכשירין אותו, עושה פס גבוה עשרה במשך ארבע אמות, ומעמיד ארכו לארכו של מבוי ונותן את הקורה עליו, והוא שהגיע הקורה מכותל החיצון של המבוי האחד ועד הכותל החיצון של המבוי השני, ולא תהא הקורה גבוהה מעל הפס שלשה. שכבר ביארנו שצריכה הקורה להיות על גב המבוי. ולמה אמרו משך ארבעה, לפי שהפס חולק באמצע ועושה את המבוי כשני מבואות, ואין משך מבוי פחות מארבע אמות כמו שביארנו. ומעתה אין אויר שמכאן ומכאן מבטלין את הפס, שאין אויר מבטל כותלי המבוי, ולפיכך אין הפס הזה מתיר להיות כל חלק מהן מוכשר בלחי וקורה, אלא אם כן יש בכל מבוי ומבוי מהם בתים וחצרות פתוחות לתוכו, שכל אחד ואחד מבוי בפני עצמו, וכל שהוא כן ניתר כל אחד ואחד מאלו בקורה כמו שאמרנו, או בלחי בכל אחד, או בלחי באחד וקורה באחר כשאר המבואות. לא היו בתים וחצרות פתוחין לתוכן עושה להם שני לחיים לכל אחד כדין החצר וכמו שביארנו (ש"א פי"ג ה"ב). פס זה המשוך ארבעה מתיר אף על פי שיש בין חודו הפנימי לכותל האמצעי של מבוי יותר מעשר אמות, ואין זה כמבוי עקום, שכבר ביארנו למעלה (פ"א ה"י) שכל מבוי עקום כמין חי"ת הרי הוא כסתום. ד. אין לו פס רחב ארבע אמות, אם היה מבוי רחב עשרים עושה פס שלש אמות ונותנו רחוק מן הכותל שתי אמות, ועושה כן לצד הכותל השני, ונמצאו הפסין שבצדדין יתירים על הפרוץ שמהן ולכותלים והרי זה כעומד, ולא נשאר באמצע אויר יתר על עשר, ולחי או קורה מתירין אותו. והאויר שמן הפסים ולכותלים אין צריך כלום שהרי ניתר בעומד מרובה על הפרוץ. וכן הדין אף במרחיק שתי אמות ושני טפחים ועושה פס שתי אמות וארבעה טפחים מצד זה ומצד זה, שכל שהפס רבה על האויר שבינו ובין הכותל נדון כעומד. ומכאן אתה דן לכל כיוצא בזה. ה. עומד מרובה על הפרוץ שאמרו שהוא כעומד, במה דברים אמורים כשהעומד מצד אחד. היה עומד משני צדדין מרובה על הפרוץ אינו כעומד. כיצד היו העומדין אחד לצד ימין המבוי ואחד לצד שמאלו ואויר בנתיים, אינו נדון משום עומד. היה עומד שתי בלא ערב או ערב בלא שתי הרי זה כעומד גמור. ו. מבוי שיש לו שני פתחים מצדו, ואין באחד מהן יתר על עשר, ויש באמצען פס יתר על כל אחד ואחד מן האוירין או אפילו ככל אחד ואחד מהן, אף על פי ששני האוירין לכשיצטרפו רבין עליו, נותן קורה על אחד מהן ודיו, ואין השני צריך כלום.

פרק שלישי: א. מבוי שנטלה בשבת קורתו או לחייו, וכן חצר שנטלו לחייה או פס ארבע שלה, אסורין אפילו לאותה שבת. במה דברים אמורים בשנפרצו לרשות הרבים או לכרמלית, אבל נפרצו לחצר שאינה מעורבת לו מותר, שדיורין הן שאוסרין אותו, ודיורין הבאין בשבת אינן אוסרין, דשבת הואיל והותרה הותרה. ולפיכך כותל שבין שני חצרות שנפל, זה מטלטל בכל החצר עד עיקר הכותל אפילו כלים ששבתו בתוך הבית, וזה מטלטל בכל החצר עד עיקר הכותל. ב. חצר שנפרצה ונעשית שם מחיצה בשבת מחיצה היא, ואם נעשית בשוגג מותר לטלטל בה, ואם נעשית במזיד אף על פי שהיא מחיצה אסור לטלטל בה מדבריהם.

פרק רביעי: א. מקום שהרבים בוקעין בו משער לשער, ושעריו מכוונין זה כנגד זה כדגלי המדבר, אם רחב שש עשרה אמה זו היא רשות הרבים גמורה ואסור לטלטל בו חוץ לארבע אמות. רצה לערבו ולהתיר לטלטל בכלו כיצד הוא מכשירו, עושה לו דלתות ננעלות בלילה והרי חזר זה רשות היחיד. ויראה לי שאין צריך דלתות ננעלות מכאן ומכאן, אלא כל שיש כאן דלת ננעלת בלילה ולחי או קורה מכאן הרי זה רשות היחיד, שאין רשות הרבים אלא המסור לרבים בכל עת, והואיל ויש לזה דלת ננעלת בלילה וחוסמת העוברים שם בלילות אין זו רשות הרבים. ב. וכיצד מכשירין את העיירות, אם עיר של יחיד היא אף על פי שנעשית לרבים, מערבין כל חצר וחצר לעצמה, אף על פי שמשתתפין בכל העיר, שאין סומכין על שתוף במקום עירוב כדי שלא לשכח תורת עירוב מן התינוקות כמו שיתבאר (שער ד פרק א), ואחר כך עושה לה דלתות ננעלות בלילה ונעשית כל העיר כמבוי אחד, ומערבין את כולה בפת. אבל אין מערבין כולה לחצאין חצי העיר אלו לעצמן ואלו לעצמן בין לארכה בין לרחבה, מפני שרגליהן של אלו אוסרין את אלו, לפיכך אין מערבין אלא כולה ביחד או כולה מבוי מבוי בפני עצמו. ערבה מבוי מבוי בפני עצמו, צריכין לעשות אצטבא גבוהה שלשה ורחבה ארבעה בפתחי המבואות כדי לסלק רגלי האחרים משם. ג. איזו היא עיר של יחיד, כל שבנאה היחיד לעצמו וישכירנה לרבים, או שמכרה אחר כן לרבים, או שבנאה להושיב בה דיורין ומשייר לעצמו דרכים פלטיות וסרטיות כדרך שהמלכים עושין. היתה עיר של רבים אף על פי שמכרוהו ליחיד, אם יש לה שני פתחים שנכנסין לה בזו ויוצאין לה בזו אין מערבין אותה לחצאין כמו שביארנו, ולא אפילו כולה, אלא אם כן יש לה חוצה לה שיור שאינו תוך דלתותיה הנעולות ואינה מתערבת עמה, אלא אלו משתתפין לעצמן ואלו משתתפין לעצמן, ויהיו הנשארים מותרים במקומן ואסורין לטלטל בשאר העיר, והעיר מותרין במקומן ואסורין לטלטל במקום השיור. ולמה הצריכו שיור זה, להיכר שהעירוב מתיר את רשות הרבים הזה, ושרשות הרבים אסור לטלטל בו, שהרי המקום הנשאר ולא נשתתף עמהם אין מטלטלין אלא אלו לעצמן ואלו לעצמן. וכמה יהא שיור זה אפילו בית אחד בחצר אחת, ואף על פי שאינו פתוח לעיר אלא פתוח לחוץ לעיר ואחוריו לעיר, ואף על פי שאין ראוי להתערב עם העיר ואפילו דרך חלון או דרך גגות הרי זה שיור, ומניחין אותו ומערבין את השאר בפת כמו שביארנו. ד. עיר של רבים שאין לה אלא פתח אחד הרי היא כעיר של יחיד ואינה צריכה שיור. היו לה שני פתחים ונעשית אשפה של רבים בפתח האחר, הרי הוא כסתום וכמי שאין לו אלא פתח אחד. פנו את האשפה חזר הפתח למקומו. היה לו פתח בצד זה וסולם בצד זה, אף על פי שנכנסין ויוצאין לה דרך אותו סולם אין הסולם כפתח אלא כמחיצה. ה. מפני מה אמרו בעיר בין של יחיד בין של רבים שאין מערבין אותה לחצאין, מפני שכל עיר שהכשירוה בדלתות ננעלות וראויה לערב את כלה עכשיו בפת, הרי הוא כמבוי אחד שאין מערבין את כולו לחצאין אלו לעצמן ואלו לעצמן, אלא או כולו ביחד או מקצתו לבד ולשייר מקצתו. לפיכך באו לערב חצי העיר לבד כדינה או מקצת מבואות העיר כדינן לבד, עושין ואינן נמנעין, שלא אסרו אלא לערב את כלה לחצאין, אבל לערב את חצייה מותר.

נשלם השער השני ת"ל

השער השלישי

השער השלישי: שער הרשויות א. אבאר בו דין רשויות של שבת, בין של תורה כרשות הרבים ורשות היחיד, בין של דבריהם ככרמלית ומקום פטור ומבואות שאינן מפולשות וחצרות של רבים והגנה והקרפיפות, ומהו שנחשב מכלל כל אחד ואחד מהם. ב. ואחר כך אבאר אי זה מהן מותר לטלטל בכולו, ואיזה בארבע אמות בלבד. ג. ואבאר בכלל זה את שאסור לטלטל בכולו אם יש לו הכשר, ובמה יהיה הכשרו לטלטל בכולו. ד. ואבאר בכלל זה ארבע אמות שאמרו כיצד נותנין אותן לו, אם הם בלא אלכסונן או אפילו הן ואלכסונן. ה. ואחר כך אבאר דיני הכנסתן והוצאתן מזה לזה המותר והאסור מהן. ו. ואבאר בכלל זה דין כחו ברשות הרבים ודין כחו בכרמלית ודין כחו בקרפף. ז. וכן אבאר בכלל זה רשויות של דבריהם אם מותר להחליף מזה לזה דרך מקום פטור אם לא. ח. ואחר כך אבאר דיני העומד באחד מן הרשויות אם מותר לטלטל או לשתות או להטיל מים ולרוק בשני אם לאו. ט. ואחר כך אבאר דין הרשויות המיוחדות והמשותפות כיצד דין טלטולן מזה לזה, ומהו שנגרר אחר זה ולא אחר זה לטלטל מזה לזה.
פרק ראשון: א. איזו היא רשות הרבים, כל מקום שרחב שש עשרה אמה על שש עשרה אמה ומתקבצין שם בני אדם לסחורה ולעשות שם צרכיהם כשוקים שבמדינות, ואף על פי שדלתות המדינה ננעלות בלילה, וזו היא פלטיא שאמרו. וכן המבואות המפולשין ופתחיהן מכוונין זה כנגד זה ורחבין שש עשרה אמה והעם עוברין ביניהן כדגלי המדבר והעגלות. במה דברים אמורים בשאין דלתותיהן ננעלות בלילה, היו דלתותיהן ננעלות בלילה אין זה רשות הרבים, שאין רשות הרבים אלא הנמסר לרבים בכל שעה. כל מקום שהוא מקורה אינו רשות הרבים לפי שאינו דומה לדגלי מדבר. ב. מבואות הרחבין שש עשרה אמה, אף על פי שמקצתן מתקצרין ואין בו שש עשרה אמה, הרי זה רשות הרבים, שאי אפשר לרשות הרבים להתלקט במלקט. לפיכך המבואות המפולשין לרשות הרבים ואורכן לאורך רשות הרבים, אף על פי שאין ברחבן שש עשרה אמה הרי הן רשות הרבים גמורה. היה ארכן מפולש לרחב רשות הרבים אינן רשות הרבים. ואלו הן מבואות המפולשין לרשות הרבים שאמרו בכל מקום. ג. כל דבר שהוא גבוה שלשה אף על פי שעומד בתוך רשות הרבים אינו נדון כרשות הרבים, אלא אם רחב ארבעה נדון משום כרמלית, ואם אין ברחבו ארבעה הרי זה מקום פטור. אין בגבהו שלשה הרי הוא כרשות הרבים, שכל פחות מג' הרי הוא לבוד עם הקרקע, ועוד שאי אפשר לרשות הרבים להיות שוה כולו כמתלקט במלקט. ולפיכך לבנה או קוצים וברקנים או גללין המוטלין ברשות הרבים אם אין בגבהן שלשה הרי הן כרשות הרבים. ד. עמוד או תל או ענפי אילן שהן ברשות הרבים, אם אין גבוהין שלשה הרי הן כרשות הרבים. משלשה ועד תשעה, אם רחבין ארבעה הרי זה ככרמלית, אם אין ברחבן ארבעה הרי אלו מקום פטור. היה בגבהן תשעה לא פחות ולא יתר, אם יש ברחבן ארבעה ורבים מכתפין עליו נידון משום רשות הרבים. ויש מי שהורה אפילו בשאינן רחבין ארבעה, ואפילו אין מכתפין עליו, שכל שיש בגבהו תשעה ראוי לכתף עליו, וראוי לחוש לדבריו. ולפיכך אסור לטלטל ממנו לרשות היחיד ואפילו לכרמלית ומהם עליו. ה. גומא ברשות הרבים עמוקה שלשה, או יותר ומשלשה ועד עשרה, אם יש ברחבה ארבעה הרי זו כרמלית, ואם לאו הרי הוא מקום פטור ואפילו עמוקה מאה אמה. ומה בין גומא לעמוד, שהלוך על ידי הדחק שמיה הלוך, ותשמיש הגומות שעל ידי הדחק אינו תשמיש. ו. גג הסמוך לרשות הרבים והוא בתוך עשרה לרשות הרבים ולמעלה מעשרה לחצר, ורבים משתמשין בו ומורגלין להניח שם כלים קטנים כובעין וסודרין וכיוצא בזה, הרי זה כרשות הרבים ואסור לבעל הגג להשתמש בו מחצרו עד שיעשה לו סולם קבוע מחצרו לו. עשה לו סולם קבוע הרי זה מיוחד לו וסלק את הרבים ממנו, ומותר להכניס ולהוציא ממנו לחצר ולבית ומהם לו. איזהו סולם קבוע כל שקבעו שם בין לחול בין לשבת. קבעו שם לשבתות ולא לחול אין זה קבוע. ומה בין זה לעמוד שברשות הרבים שאינו גבוה עשרה שהוא נדון משום כרמלית, יראה לי לפי שהעמוד אינו גבוה עשרה, וגג זה גבוה מצד החצר עשרה. למה הדבר דומה לבור ברשות הרבים עמוק שבעה וחוליא שלשה משלימתו לעשרה, שהחוליא נדונית משום רשות היחיד אף על פי שאינו גבוה מרשות הרבים יתר משלשה. ז. איצטבאות שברשות הרבים שהתגרין יושבין בהן, ולפניהן עמודין שהתגרין תולין שם פרקמטיא העומדת לימכר, אין האיצטבאות ולא מה שבין העמודים נדונים משום רשות הרבים אלא ככרמלית, שהעמודים מעכבין הלוך הרבים ואינן יכולין להתהלך שם ברחבה. ויש מי שהורה שבין העמודים נידון משום רשות הרבים הואיל והרבים דורסין ביניהן שם לפעמים, והראשון עיקר. ח. עמוד וכותל שעל רשות הרבים, פניהם רשות הרבים עד גובה עשרה. כיצד זרק בצק או דבלה שמנה וכיוצא בה לכותל וטח על פני הכותל, למטה מעשרה הרי זה כאלו נח על הארץ שאויר רשות הרבים תופס עד עשרה. ולפיכך לזרוק ולהטיח שם אפילו מכרמלית הרי זה אסור, ואין צריך לומר מרשות היחיד שאסור דבר תורה. ט. חורי רשות הרבים אינם כרשות הרבים, ולעולם נדונין כפי גבהן ורחבן. כיצד עד שלשה הרי הם כקרקע, והרי אלו נדונין משום רשות הרבים, ומשלשה ועד עשרה, אם רחבן ארבעה נדונין משום כרמלית, פחות מארבעה הרי אלו מקום פטור. י. רקק מים שרשות הרבים מהלכת בו הרי זה רשות הרבים. ואיזהו רקק מים, כל שאין בעמקו עשרה טפחים, כל שפחות מעשרה טפחים אין רגל הרבים כלה ממנו לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, ואף על פי שאין מהלכין בו אלא בדחק, הילוך על ידי הדחק הלוך הוא כמו שביארנו לעיל (ה"ה). יא. קופה שאינה גבוהה עשרה, בין רחבה ארבעה בין אינה רחבה ארבעה כלי הוא ואינה חולקת רשות לעצמה, והרי היא כרשות שהיא עומדת בתוכה. יב. איזהו רשות היחיד, חריץ שהוא עמוק עשרה ורחב ארבעה, וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה זהו רשות היחיד גמורה. קופה שהיא גבוהה עשרה ורחבה ארבעה ונתונה ברשות הרבים, חולקת רשות לעצמה והרי היא כרשות היחיד, שכל שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד. לפיכך עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ובלבד שיהא באלכסונו חמשה טפחים ושלשה חומשים כמו שיתבאר (לקמן פ"ד ה"ג). לפיכך עמוד עגול אינו נעשה רשות היחיד עד שיהא בעגולו כדי לרבע בו ארבעה על ארבעה. יג. בור ברשות הרבים עמוק עשרה ורחב ארבעה אפילו מלא מים הרי זה רשות היחיד, שאין המים מבטלין כח המחיצות. מלא פירות, פעמים שהפירות מבטלין כח המחיצות ופעמים שאינן מבטלין. כיצד פירות של טבל הרי זה כמלא עפר או צרורות שאי אפשר לפנותו. פירות מתוקנין שאפשר לטלטלן הרי הן כמים כיון שאפשר לפנותו, ואפילו בטלן בטלה דעתו אצל כל אדם. ויש מגדולי המורים שהורו שאם בטלן ואין בדעתו לפנותן הרי הן כעפר ומבטלין כח המחיצות, ואין דעתי נוטה לדברים אלו. יד. מקום מוקף שלש מחיצות גבוהות עשרה טפחים ורחב ארבעה או יותר, בין פתוח לכרמלית בין פתוח לרשות הרבים הרי זה רשות היחיד דבר תורה, אלא שצריך הכשר מדבריהם בדופן רביעית לחי או קורה או צורת פתח לפי מה שהוא רשות, וכמו שביארנו בתקוני המבואות והחצרות. טו. היה מוקף אפילו ארבע מחיצות ואין ברחבו ארבעה טפחים אין זה רשות היחיד, שאין רחב רשות היחיד פחות מארבעה טפחים. ויראה לי שאם היה רוחב כותליו משלימו לארבע הרי זה רשות היחיד, שרחב הכותלים מצטרפין לחללו. ובמה דברים אמורים בכותלין בריאין יכולין לקבל כסוי, שאם רצה לכסותו ולהשתמש עליו מכסה ומשתמש. היו הכותלים רעועין וחלושין מלקבל כסוי הראוי להשתמש עליו אינן מצטרפין. היו בריאין אף על פי שאין העומד מרובה על החלל יראה לי גם כן שמצטרפין, לפיכך חולית הבור מצטרפת עם הבור לעומק עשרה בין בריאה בין שאינה בריאה, וכן לרחב ארבעה והוא שתהא בריאה כמו שאמרנו. חוליא זו שאמרנו אפילו אינה גבוהה מעל גבי רשות הרבים שלשה מצטרפת לעשרה. לפיכך אין ממלאין ממנו בשבת אלא אם כן עשה סביבותיו מחיצה גבוה עשרה טפחים שהוא רשות היחיד, וכשממלא נמצא ממלא מרשות היחיד לרשות היחיד. וכן אין שותין ממנו בשבת אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום ששותה. טז. נעץ קנה ברשות היחיד ובראשו טרסקל אפילו אינו רחב ארבעה וזרק ונח על גביו חייב דבר תורה, שרשות היחיד עולה עד לרקיע. ואפילו אין בראשו טרסקל, שהקנה עצמו כרשות היחיד, שכל העומד ברשות היחיד כרשות היחיד. יז. נעץ קנה ברשות הרבים ובראשו טרסקל אפילו רחב ארבעה ואפילו פי טרסקל למטה, כל שהטרסקל גבוה מן הקרקע שלשה טפחים אינו נדון משום רשות היחיד, שאין אומרים גוד אחית במחיצה שהגדיים בוקעין בה, שבקיעת הגדיים מבטלת המחיצה. במה דברים אמורים במחיצה שביבשה, אבל במחיצה שבים רואין כאלו המחיצות נמשכות ויורדות למטה, ואף על פי שהדגים בוקעין בה אין זו בקיעה המעכבת מפני שאינה נכרת. לפיכך ספינה שבים כל שיש ברחבה ארבעה ובעומקה עשרה אף על פי שאין ברחב קרקעיתה ארבעה ולא בתוך שלשה לקרקעיתה ארבעה, הרי היא רשות היחיד כאלו המחיצות העליונות נמשכות ויורדות. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה ואין בעיקרו ארבעה, אם יש בקצר שלו רחב שלשה הרי זה נדון כרשות היחיד, דכל שהקצר שלו עבה כזה אומרים גוד אחית המחיצות. יח. הדיר והסהר, והם מקום שעושין לבהמות להטיל שם גללים לזבל את השדות והרועה גודר שם מקום לדירתו, הרי זה רשות היחיד ואפילו יתרים על בית סאתים, ומטלטלין בכולן. וכן החצר שלפני הבתים והמוקצה שהוא רחבה שאחורי הבתים, בזמן שהוקף לדירה ואף על פי שהוא יתר על בית סאתים, כל אלו נדונין משום רשות היחיד גמורה ואף על פי שאין לאחד מהם תקרה. יט. אסקופה שבפתח המבוי גבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, יש מי שאומר שהוא מקום פטור כשאר המקומות שאין בהם ארבעה על ארבעה ומותרת עם כל הרשויות. ולא יראה לי כן, שכל המוקף שלשה מחיצות רשות היחיד גמורה היא, ומכלל המבוי הוא ונגרר אחריו, ולפיכך אסקופה זו רשות היחיד היא, אלא שצריכה לחי להתירה מדבריהם. ואף על פי שאין לה לחי, מותרת עם המבוי שבטלה היא אצל רשותה שהוא המבוי, ואסורה עם הרשות העוברת לפניה בין כרמלית בין רשות הרבים. ואי אפשר לומר שעשאוה ככרמלית להתירה עם הכרמלית, שהכרמלית אינה אלא מדבריהם. אינה גבוהה שלשה ואינה רחבה ארבעה, והיא עומדת בין הלחיים או תחת קורת המבוי ורשות הרבים עוברת לפניה, הרי היא כלפנים. ואם כרמלית עוברת לפניה צריכה לחי אחר חוצה לה להתירה והרי היא רשות היחיד. לא עשה לה לחי אחר הרי היא ככרמלית. היתה רחבה ארבעה, אם פתוחה לרשות הרבים יש מגדולי המורים שהתירו להשתמש בה ואף על פי שלא עשה לה לחי אחר, ולזה דעתי נוטה, וכמו שראינו למעלה בהכשר המבוי (ש"א פי"א ה"א). היתה חציה מקורה וחציה אינה מקורה וקרויה כלפי פנים ודלת נוקף על הקרוי, בזמן שהפתח פתוח כל האסקופה כלפנים, ואפילו החצי שאינה מקורה כמקורה. פתח נעול וכשננעל נמצא הקרוי לפנים, מה שבחוץ כלחוץ ואסור להשתמש בו עד שיעשה לו לחי חוצה לו להתירו. היה הקרוי כלפי חוץ ואסקופה רחבה ארבעה הרי היא כרשות היחיד, שהקירוי מתירה. כ. אסקופת בית רחבה ארבעה מקורה, הרי היא כלפנים ואפילו בזמן שהפתח נעול. במה דברים אמורים בשקרה אותה בקורה אחת, ואפילו בשתי קורות שאין ביניהן שלשה טפחים ואין דלת נתונה בין זו לזו. היתה דלת נתונה בין שתיהם ואין בחיצונה ארבעה טפחים, פתח פתוח כלפנים, הרי שתי קורות אלו כאחד, שכל פחות משלשה כלבוד דמי, ופי תקרה יורד וסותם. פתח נעול מה שנשאר לחוץ כלחוץ, שהדלת מפסקת ביניהן ומבטלת כח הלבוד, ונמצאת קורה שבחוץ פחותה מארבעה ואין פי תקרה פחותה מארבעה יורד וסותם. אסקופת חצר כאסקופת בית לכל דרכים אלו שכתבנו. כא. המקיף מקום ארבעה במחיצות גבוהות עשרה בין בכרמלית בין ברשות הרבים, אף על פי שאין רחב המחיצה אלא כל שהוא, עובי ראש המחיצה נדון משום רשות היחיד גמורה, לפי שהמחיצה עושה את המקום רשות היחיד, וכל שעושה את האחרים רשות היחיד בדין הוא שיעשה את עצמו רשות היחיד וכל שכן. כב. חורי רשות היחיד הרי הן כרשות היחיד. ומהו שיקרא חורי רשות היחיד, חור שבכותלים של רשות היחיד ועוברין כלפי פנים, אף על פי שהן למטה מעשרה טפחים ואין רחבין ארבעה על ארבעה. היו בהן חורין פתוחין כלפי חוץ ואין עוברין כלפי פנים, בין פתוחים לרשות הרבים או לכרמלית אין אלו חורי רשות היחיד, אלא נדונין לפי גבהן ורחבן. כיצד, אינן גבוהין שלשה, פתוחין לרשות הרבים כרשות הרבים, לכרמלית ככרמלית. היו גבוהין שלשה ומשלשה ועד עשרה ורחבין ארבעה הרי אלו ככרמלית. גבוהין עשרה ורחבין ארבעה הרי אלו כרשות היחיד. אין בהן ארבעה כל שגבוהין שלשה הרי אלו מקום פטור. כג. דף רחב ארבעה היוצא מכותל של רשות היחיד, בזמן שגבוה עשרה הרי זה כחורי רשות היחיד, אף על פי שיש תחתיו בקיעת גדיים, יראה לי שאין בקיעת גדיים מעכבת בחורין אלא ברשות עצמה שלא לעשות רשות היחיד, ובזה יפה כח החורין מכח הרשות, והדין נותן שהחורין נגררין אחר הרשות ואינן עיקר הרשות, אבל לעשות עיקר רשות היחיד אינה עד שתהא רשות שלמה שלא תהא בקיעת גדיים עוברת תחתיה. לפיכך דף היוצא מכותל שאינו מוקף לרשות היחיד ואין ברחבו ארבעה, אף על פי שיש ברחב הזיז ארבעה על ארבעה וגבוה עשרה אין זה רשות היחיד, והרי זה כנועץ קנה ברשות הרבים ונתן טרסקל על ראשו, שאינו נדון משום רשות היחיד אלא כאויר ומקום פטור. דף היוצא מכותל רשות היחיד ואין ברחבו ארבעה, כל שסמוך לראש הכותל או לחלון שבכותל תוך שלשה, אם אינו בולט חוץ לכותל שלשה הרי זה נדון משום חורי רשות היחיד. היה יוצא למטה משלשה או שהיה בולט לחוץ שלשה הרי זה מקום פטור. היה הדף ארוך ארבעה ונתן ארכו לארך הגג או לארך החלון, אף על פי שאין ברחבו ארבעה ורחבו בולט חוץ לשלשה, הרי זה כחורי רשות היחיד, שהגג או החלון משלימין אותו לארבעה. כד. חורי רשות היחיד יש להם גובה ואין להם עומק, עשויין הן להשתמש על גביהן, ולפיכך רואין אותן כמלאין עד לרקיע. ואין עשויין להשתמש תחתיהן כדרך שאדם משתמש ברשות היחיד עצמו ברומו ובעומקו, ולפיכך אין לחורין עומק, ואין בקיעת גדיים ולא אפילו בקיעת רגלי אדם מעכבת בהן כמו שאמרנו. כה. בית שאין תוכו עשרה אף על פי שגגו משלימו לעשרה תוכו כרמלית כמו שיתבאר (לקמן הל"ח). חקק בתוכו ארבעה על ארבעה והשלימו לעשרה מותר להשתמש בכולו כרשות היחיד, לפי שנעשה כל הבית שאין בגבהו עשרה כחורי רשות היחיד. רשות היחיד יש לו גובה ועומק, לפיכך בור ברשות היחיד אפילו עמוק מאה אמה ואין ברחבו ארבעה הרי הוא רשות היחיד גמורה, שרשות היחיד נוקב ויורד עד התהום. כו. אילן העומד ברשות היחיד ונופו נוטה לרשות הרבים, אין אומרים ענף האילן נגרר אחר מקום העיקר והרי הוא כרשות היחיד, אלא דנין אותו לפי מה שהוא הנוף עצמו בגבהו ורחבו. כז. עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה הרי הוא רשות היחיד כמו שביארנו (לעיל הי"ב). ואם נעץ בו ברחב גגו יתדות, בין יתד אחד בין הרבה, בין גבוהין שלשה בין אינן גבוהין, אין ממעטין את רחבו שעדיין ראוי להשתמש בו. אם יתד יחידי הוא ראוי לתלות בו דבר, ואם הרבה ראוין להניח עליהן דף ולהשתמש על גבן. ויש מהחכמים שכתבו הפך זה, ואין לאותן דברים עיקר אלא כמו שכתבנו. כח. כבר ביארנו (לעיל הט"ז) שרשות היחיד יש לו גובה ואויר שלה עולה עד לרקיע. ויראה לי שהדין כן בכל מה שנעשה כרשות היחיד, ואפילו עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורחב ארבעה, ואף על פי שאין לו מחיצות ניכרות למעלה. וראיתי למקצת מגדולי המורים שאמרו שאין אויר אלא לרשות היחיד שיש לו מחיצות כבית וחצר וכיוצא בהן, ולא יראה לי כן. כט. כל מקום שיש ברחבו ארבעה ויש לו גדרים גבוהים עשרה, אפילו נעשו מעצמן ואפילו יתר מבית סאתים, מחיצות הן דבר תורה ורשות היחיד הוא. אלא שכל שמחוסר דיורין ויש בו יותר מבית סאתים, החמירו עליו חכמים שלא לטלטל בו אלא בארבע אמות. לפיכך תל שביבשה או סלע שבים גבוהין עשרה, אם אין בו יתר מבית סאתים מחיצות הן ורשות היחיד גמורה, ואם יתר מבית סאתים רשות היחיד היא אלא שאין מטלטלין בו אלא בארבע אמות. וכן אילן המיסך על הארץ ואין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים, והוא שחבר את הנוף בארץ עד שאין רוח מצויה יכול לטלטלו. וכן הדין לקרפף שלא הוקף לדירה. ל. ספינה שבים בזמן שהיא עמוקה עשרה ורחבה בפיה ארבעה אף על פי שאין בשוליה ארבעה, כבר בארנו (לעיל הי"ז) שהיא רשות היחיד, שמחיצותיה מחיצות הן ועשויות הן לדירה. הפכה, בין שהפכה לדור תחתיה בין שהפכה לזופתה על גבה רשות היחיד היא ואפילו יתרה על בית סאתים, אלא שאם הפכה לדור תחתיה גבה רשות היחיד גמורה כגג יחיד ומותר לטלטל בכולו. ואם הפכה לזופתה, יתירה על בית סאתים אין מטלטל אלא בד' אמות, בית סאתים מטלטל בכולה. לא. איזהו כרמלית, כל מקום שאין רגל הרבים מצויה שם תמיד כמדינות והשוקים והדרכים המפולשין מעיר אל עיר, אלא מוקצין כמדברות והיערים, אינם בדין רשות הרבים דבר תורה לא לטלטל ולא להוצאה והכנסה, וכן אינן בדין רשות היחיד עד שיהא גדור גדר גבוה עשרה או עמוק עשרה כחריץ. לב. חכמים עשו סייג לתורה ואסרו את הכרמלית עם הרשויות להכניס ולהוציא, וכן אסרוהו בטלטול כרשות הרבים גזירה שלא יבא לטלטל ברשות הרבים. והמכניס והמוציא ממנו בין לרשות היחיד בין לרשות הרבים פטור אבל אסור, וכן המטלטל ומעביר בו ארבע אמות. כרמלית זו אף על פי שהחמירו עליו ועשאוהו כרשות של תורה, הקילו בו שאם יש ברחבו ארבעה נדון משום כרמלית, פחות מכן אינו נדון משום כרמלית אלא הרי זה מקום פטור. עוד הקילו בו מקולי רשות הרבים, שאינו תופס אויר עד לרקיע כרשות היחיד, אלא עד עשרה בלבד כרשות הרבים. לג. האיצטבאות שאין גבוהות עשרה הרי אלו כרמלית, והוא שיש ברחבן ארבעה כמו שביארנו. קרן זוית הסמוכה לרשות הרבים נדון משום כרמלית. איזהו קרן זוית, בית הסמוך לרשות הרבים וקרן אחד נכנס וקרן אחר יוצא, הקרן היוצא מעכב את הרגל מליכנס ולעבור דרך שם אלא באלכסון, וכל שאין רגל הרבים מצויה שם אינה רשות הרבים כמו שבארנו. וכן צידי רשות הרבים אינו כרשות הרבים אלא ככרמלית. ואיזהו צידי רשות הרבים, בית הסמוך לרשות הרבים וכותליו בולטין וכנס ובנה והניח בין הכותלים קצת מקום פנוי סמוך לרשות הרבים הרי זה כרמלית, שאין תשמיש אותו מקום נוח לעבור ולהשתמש בו הרבים דרך הלוכן. וכן בית שנפרץ לרשות הרבים, מקום הכותל הפרוץ אף על פי שהכותל שבימין וכותל שבשמאל נפרצו בעובי אותו הכותל הפרוץ הסמוך לרשות הרבים עד שנשאר כל מקום אותו הכותל חוץ מן המחיצות, נדון משום צדי רשות הרבים והרי זה ככרמלית. לד. מקום המוקף שלש מחיצות ונשאר רוח רביעית פתוח לרשות הרבים, אף על פי שאסרוהו ככרמלית עד שיכשירהו בלחי או בקורה אינו בדין כרמלית, דבר תורה שלש מחיצות רשות היחיד גמורה היא כמו שביארנו למעלה (לעיל הי"ד), והזורק מתוכו לרשות הרבים או מרשות הרבים לתוכו ואפילו למעלה מעשרה טפחים חייב. ויש מי שהורה שהוא כרמלית ולא יראה לי כן. לפיכך אם נעץ שם קנה אפילו גבוה מאה אמה אסור לזרוק עליו בין מרשות הרבים בין מן הכרמלית, והזורק מרשות הרבים ונח על גביו חייב. וכן אסור לטלטל ממנו לכרמלית ומן הכרמלית לו. לה. גדר רחב ארבעה ואינו גבוה עשרה וכן חריץ רחב ארבעה ואינו עמוק עשרה הרי זה כרמלית. וכן מקום המוקף גדר פחות מעשרה. לו. מקום קבוץ מים שברשות הרבים, אם יש בעמקן עשרה ורחבן ארבעה נדון משום כרמלית. וכן הנהרות והימים אף על פי שיש בעומקן עשרה ורחבן ארבעה אינן חולקין רשות לעצמן להיותן כרשות היחיד, אלא רואין את המים שבהן כקרקע עבה שאין רגל הרבים מצויה שם. במה דברים אמורים במים המכונסין שברשות הרבים שאין המחיצות ניכרות, אבל בור עמוק עשרה ורחב ארבעה אף על פי שהוא מלא מים רשות היחיד הוא, שאין המים מבטלין המחיצות. ואם היה מלא פירות טבלים הרי הוא כמלא עפר או צרורות וחזר להיות כרשות שהוא בתוכו וכמו שביארנו למעלה (הי"ג). לז. הבקעה והוא מקום השדות, בין בימות החמה בין בימות הגשמים הרי הוא ככרמלית לענין שבת. אבנים או קוצים וגללים וכיוצא בהן המונחין ברשות הרבים, אם רחבין ארבעה וגבוהין שלשה ומשלשה ועד עשרה, נדונין משום כרמלית. לח. בית יתר מבית סאתים ואין בחללו עשרה וקרויו משלימו לעשרה, על גגו רשות היחיד ומטלטלין בכולו, בתוכו אין מטלטלין בו אלא בארבע אמות, לפי שאין תוכו ראוי לדירה והרי זה ככרמלית. לט. כשם שאין הכרמלית תופסת למעלה מעשרה טפחים כך אינה תופסת למטה מעשרה טפחים. לפיכך בור בכרמלית עמוק עשרה ורחב ארבעה הרי זה רשות היחיד, ואם אינו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור. ויש מגדולי המורים שלא הורה כן ולא נתכוונו בזה דבריו. חורי הכרמלית אינן ככרמלית, שאין לרשויות חורין אלא לרשות היחיד בלבד. מ. איזהו מקום פטור, כל מקום שבכרמלית או ברשות הרבים גבוה מן הרשות שעומד בתוכו שלשה ומשלשה ולמעלה, אם אין ברחבו ארבעה הרי זה מקום פטור. וכן מקום שהוקף אפילו גדר עשרה אם אין בין חללו ומחיצותיו רחב ארבעה הרי זה מקום פטור. מא. חצרות של רבים הם שיש להם מחיצות גמורות כתקנן, אלא שהבתים פתוחים לתוכן והחצרות משותפות וכל בית ובית מיוחד לבעליו, אף על פי שהחצר רשות היחיד גמורה הוא דבר תורה, חכמים אסרו להכניס ולהוציא מן הבתים לחצר ומן החצר להם עד שיערבו, גזירה שמא יתחלף להם רשות הרבים דעלמא ברשות חצר זו המשותפת לרבים ויוציאו מביתם לרשות הרבים. עירבו מותר, שהעירוב עושה כל בתי החצר כמיוחדין לכלן יחד. ומבואות שאינן מפולשות הוא הדין והוא הטעם, ואפילו הכשירו אותן בלחי וקורה עד שישתתפו בו. ודיני הכנסתן והוצאתן יתבארו בשער עירובי חצרות ושתופי מבואות (שער ד). מב. איזהו קרפף, כל מקום שמחיצותיו גבוהות עשרה טפחים ולא הוקף לדירה כגנה והפרדס וכיוצא בו, בין שאינן יתרים על בית סאתים בין שיש בהן יתר מבית סאתים. אלא שיש הפרש בטלטולן בין בית סאתים ליתר מבית סאתים כמו שיתבאר (לקמן פ"ב הי"ח). רחבה שאחורי הבתים שלא הוקפה לדירה, אם יתירה מבית סאתים הרי היא כקרפף. וכן גג יתר מבית סאתים שאין מחיצות נכרות נדון משום קרפף. היה פחות מבית סאתים אף על פי שאין מחיצותיו נכרות או יתר מבית סאתים ומחיצותיו ניכרות אינו נידון משום קרפף, והרי היא כרשות היחיד גמורה. מג. כל דירה שתשמישה לאויר, כסוכה בכרם ובורגנין שבשדות ששומרי השדות והנוצרין יושבין שם, שאין דירתן מחמת עצמן אלא לשמור האויר שלפניהן, אין זו דירה חשובה מחמת עצמה והרי זו כקרפף. אילן המיסך על הארץ, אף על פי שאין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים ואף על פי שתקע נופו בארץ בקנים וערבה וכיוצא בזה ואין רוח מצויה מטלטלת אותו, הרי זה כקרפף, ואפילו נטעו מתחלה לדור תחתיו, לפי שאין תשמישו אלא לאויר לישב שם שומר גנות ופרדסים ותבואה שבשדות, ודירה שתשמישה לאויר אינה דירה. מד. מחיצה שנעשית לצניעות אינה מחיצה. כיצד, מחיצה שעושין לנוח שם לשעה חוצבי אבנים והבנאין, ושאוכלין שם ועומדין שם לשעה בהצנע, אין זו מחיצת דירה אלא מחיצת הצניעות ואינה מחיצה גמורה, ולפיכך הרי היא כקרפף. כיוצא בה מחיצה העשויה להניח שם פירות וכלים וכיוצא בהן אינה מחיצה והרי היא כקרפף. כיוצא בהן דירה שאין מחיצותיה שתי וערב, אלא שתי בלא ערב וערב בלא שתי, כשיירה שחנתה במדבר והקיפו סביבותם בחבלים זה על זה בגובה עשרה או קנים עומדים, אף על פי שאין בין חבל לחבל ובין קנה לקנה שלשה טפחים אין זו מחיצה גמורה. ולפיכך אם יחידים הם אין נותנים להם אלא בית סאתים כדין הקרפף. ולפנינו יתבאר (להלן פ"ג) דין היחידים והשיירה בזה. מה. חצר או קרפף שהוקפו לדירה ואחר כך נזרע רובו, בטלו הזרעים את המחיצות. וכן אם נתמלא רובו מים שאינן ראוין לתשמישן כמים המלוחים והעכורים. מו. גג יחידי או גגין שוין שאין להם מחיצות ניכרות, אלא תקרת הבית בולטת חוץ לכותלין, אם יתרים על בית סאתים הרי הן כקרפף שלא הוקף לדירה ואין מטלטלין בהן אלא בארבע אמות. לא היתה התקרה בולטת חוץ לכותלי הבית הרי אלו רשות היחיד גמורה, ואף על פי שאין המחיצות עולות למעלה מן הגג, נכרות הן כל שאין תקרת הבית שעליהן בולטת לחוץ. במה דברים אמורים ביתרים על בית סאתים. לא היו יתרים על בית סאתים אפילו היתה התקרה בולטת הרי הן כרשות היחיד גמורה. ועוד יתבארו דינין אלו לפנינו. מז. כמה הוא שיעור בית סאתים, מאה אמה על חמשים, באמה בת ששה טפחים כחצר המשכן, שהם שבעים אמה וארבעה טפחים על שבעים אמה וארבעה טפחים, שהם חמשת אלפים בתשבורת.

תוכן העניינים

עבודת הקדש

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה