אור ברסלב

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תשובה· רבי מנחם קרקובסקי

פרק ג · הלכה ט

הלכה ח

שנים הם המומרים מישראל, המומר לעבירה אחת והמומר לכל התורה כולה וכו'. והנה הרב לח"מ עמד להקשות על דברי רבנו גם בפ"י מהל' עכו"ם וגם כאן בה"ה, דכיון דרבנו ס"ל דמומר להכעיס הוא מין, והרי אמרו בע"ז כ"ו סמי מכאן מומר. למ"ד דמומר להכעיס הוא מין, וא"כ למה מנה להו רבנו בתרתי. וכבר כתבנו בזה.
והנה באמת עי' בתוס' ע"ז כ"ו שם ד"ה סמי מכאן מומר שכתבו נראה דדוקא לגבי הורדה לבור מסמי ר' יוחנן מומר מלמתנייה בהדי מינים אבל לדברים אחרים מצינו בכמה מקומות שונה מינים ומומרים יחד בפ"ק דר"ה י"ז המינים והמומרים והמסורות יורדין לגיהנם ובפ' השולח ספר תורה שכתבו מין ומומר ומסור וכו' עכ"ל (לרבותינו בעלי התוס' כאן היתה הגי') בסוגיא בגיטין מ"ה גם מין (וכן כתבו בע"ז כ"ז א' שם בד"ה וכי היכן וישבו דלמה נקיט מין משום דאינו בקשירה עיי"ש) והנה פשטות דברי התוס' מראים דס"ל לרבותינו, דבכלל המומרים היורדין לגיהנם ואינם עולים הוא גם מומר לתיאבון, וכן גבי תפילין גם מומר לתיאבון פסול וכן פרשו דבריהם הרב מרכבת המשנה והמג"א בסי' ל"ט. ונמצא דפליגי על רבנו דס"ל דדוקא מומר להכעיס הוא בכלל המומרים כאן, וכן גבי תפילין עי' במ"ש הב"י בסי' ל"ט להוכיח דבעינן ג"כ דוקא מומר להכעיס לפוסלן, דהרי טעמא הוא משום שאינו מאמין בהם פסול לכתיבתן ומומר לתיאבון אינו בכלל זה, (ועי' מ"ש שם בהל' תפילין פ"א) ולא ראיתי מי שיעורר על רבנו בדבריו כאן לענין חלק לעוה"ב שכתב דדוקא מומר להכעיס הוא בכלל המומרין כמו שכתב להדיא והוא שיעשה להכעיס דרבותינו בעלי התוס' חולקין ע"ז. והנה לפי"ז קושית הלח"מ ז"ל לא על רבנו תסוב, אלא על הגמרא והיא קושית התוס'. ובאמת צ"ע למה סמי ר' יוחנן מומר רק בבריתא דמורידין ולא מעלין ולא בשאר דוכתי. לפי שיטת רבנו דבכל מקום דוקא בלהכעיס הוא, ומומר להכעיס הרי הוא בכלל המינים, אולם לפי מה שכתבנו לעיל הנה באמת גם באפיקורסים אף שכולל גם כופר בתורה ומ"מ מנו להו באפי נפשיהו וכן הכופר בתחית המתים ובביאת הגואל בודאי הוא ג"כ בכלל האפיקורסים ומ"מ מנה להו באפי נפשיהו. ולולא דמסתפינא הו"א שגם התוס' ס"ל כדעת רבנו דדוקא מומר להכעיס הוא מן היורדין ואינם עולים וכן לענין תפילין דוקא מומר להכעיס פסול והביאור בדבריהם הוא פשוט דכדתני ר' אבהו קמיה דר' יוחנן גם מומרין וא"ל ר"י אני שונה לכל אבדת אחיך לרבות את המומר סמי מכאן מומר ור"ל דר' אבהו היה שונה מומר ומפרש במומר לתיאבון ולהכי אמר ליה סמי מכאן מומר, משום דמומר לתיאבון מחזירין לו אבידתו ופריך ולישני ליה כאן במומר לתיאבון כאן במומר להכעיס, ומשני קסבר אוכל נבילות להכעיס מין הוא, ור"ל ר"א סובר הכי, ולהכי כדתני מומר בכלל מורידין. שנה ליה באוכל נבילות לתיאבון, ולהכי אמר ליה סמי מכאן מומר. אבל באותן בריתות קאי על מומר להכעיס, ואע"ג דהוא בכלל מין מ"מ מנה להו באפיה נפשיה, וכמו דמנה במשנה דחלק האומר אין תורה מן השמים בפני עצמו אף דהוי בכלל אפיקורס ופשוט.
ודע דמשמע מרבנו חננאל שלא היתה גירסתו בגמ' כלל ולישני ליה כאן במומר אוכל נבילות לתיאבון וכו' דהא מסיים על זה ש"מ דאפיקורס רע מן המומר הוא עיי"ש ולפי"ז בודאי יונח הכל, ועי' בבה"ג דמשמע מדבריו בהגמ' הקשה אח"כ למאן דס"ל דמומר להכעיס מומר הוא למה לא שני כאן במומר לתיאבון כאן במומר להכעיס, ומשני דסבר על מומר לתיאבון לא בעי קרא, וא"כ ר' יוחנן דלמד לרבות את המומר לענין השבת אבידה קאי גם אמומר להכעיס ולהכי סמי מכאן מומר. ואנן לא ס"ל כן אלא כמ"ד דדוקא לתיאבון מחזירין אבידתו ועדיין יש להאריך בכל זה ולעיין טובא.

מומר לעבירה אחת זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה אפילו היתה מן הקלות כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז או להקיף פאה ונמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו הרי זה מומר והוא שיעשה להכעיס. ויש לעמוד בזה טובא. דמ"ש רבנו זה שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה על כרחך כוונתו להא דאמרינן בהוריות י"א אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן ה"ק אכל חלב לתיאבון הרי זה מומר להכעיס הרי זה מין ואיזהו מומר דבסתמא מין הוי אומר אוכל נבילה וטריפה שקצים ורמשים ושתה יין נסך. והנה רש"י ז"ל פי' דלהכי בכל הני הוי מין בסתמא משום דהני אוכלים דבר שהנפש קצה בהן הוא ודאי להכעיס הוא עושה וכבר הקשו עליו בשלמא בנבילה היינו מתה מעצמה וכמ"ש התוס' בע"ז (ועי' מ"ש בזה בפ"י דעכו"ם) אבל טריפה מאי איכא למימר וכתבו דרש"י ז"ל לא היה גורס טריפה כלל וגם ביין נסך הקשו עי' בתוספות הרא"ש ז"ל שם ועי' בתוס' בכורות ל"ז א'. אבל שיטת הרמ"ה ז"ל דעיקר החילוק הוא אם אכל פעם אחת אז בעינן שנדע שהוא להכעיס אבל בסתמא לא, ולהכי באכל פרעוש או יתוש הוי רק מומר כדאמר בגמ' משום דאמר בעינא למיטעם טעמא דאיסורא אבל הכא דאתפקר כולי האי לאכול נבילות וטריפות תדיר בדבר שאין הגוף נהנה מהם ודאי מין הוא. והנה עי' בתוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה התם שעמדו ג"כ לתמוה מאי שנא אוכל פרעוש או יתוש מאוכל שקצים ורמשים דהוא מין אף בסתמא וי"ל דהכא מיירי במפרש בהדיא דלכך הוא עושה ר"ל דאוכל פרעוש או יתוש ויאמר דעושה כן משום דבעי למטעם טעמא דאיסורא ולפי"ז בסתמא מין הוא כאן שאוכל דבר שהנפש קצה בו א"נ התם קתני אוכל שקצים ורמשים דמשמע הרבה בזה אחר זה דמקמייתא טעם טעמא דאיסורא אבל הכא קתני פרעוש אחד או יתוש אחד.
והנה רבנו נראה דס"ל ג"כ כשיטת הרמ"ה וכאידך פירושא בתוס' ולהכי אצריך בדבר שאין הגוף נהנה ממנו כגון לבישת שעטנז והקפת פאה שהביא רבנו שיחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון והורגל ונתפרסם בה, אבל קשה דא"כ למה סיים והוא שיעשה להכעיס והרי בהוחזק לכך ועושה הרבה פעמים אפילו בסתמא הוא מומר להכעיס. ואשר נראה לומר דהא דכתב רבנו והוא שיעשה להכעיס ר"ל דאותם הפעמים שהוחזק בהם לעבירה היה בגדר שביק התירא ואכיל איסורא. ויסוד הדברים בגיטין מ"ו גבי ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי ואתא לקמיה דר' אמי דלפרקיה דאמרו ליה רבנן לר"א האי ישראל מומר הוא דקא חזו ליה דאכיל נבילות וטריפות אמר להו אימר לתיאבון הוא דקא אכיל א"ל והא זמנין דאיכא היתרא ואיסורא קמיה ושביק היתירא ואכיל איסורא א"ל זיל לא קא שבקי לי דאפרק ליך הרי דאע"ג דקא חזו ליה דאכיל נבילות וטריפות והוחזק בכך מ"מ לא הוי מומר עד שיעידו עדים דשביק היתירא ואכיל איסורא עי' רש"י שם וזהו כוונת רבנו באמרו והוא שיעשה להכעיס ר"ל דשביק היתירא ואכיל איסורא ואז אחזיק למומר להכעיס.
ולכאורה קשה מהך סוגיא להרמ"ה ודעימיה דס"ל דאוכל הרבה פעמים הוי מומר להכעיס וצ"ל שכתבו כן דוקא באוכל דברים שנפשו של אדם קצה בהם אלא דבפעם אחת אמרינן דקא בעי למיטעם טעמא דאיסורא אבל אם עושה כן הרבה פעמים לא אמרינן כן. והכא בגיטין שאכל נבילות וטריפות שאין נפשו של אדם קצה בהם (ולפי"ז על כרחך צריכים גם הם לפרש כרש"י ז"ל דהא דתני בבריתא אכל נבילות וטריפות וכו' ושתה יין נסך דהוא מומר בסתמא דמיירי באלה שנפשו של אדם קצה בהם שהרבו להקשות ע"ז עי"ש היטב) ולפי"ז רבנו דנקיט דינו בלבישת שעטנז והקפת פיאה שאין נפשו של אדם קצה בעינן דוקא דשביק היתירא ואכל איסורא, ועל כרחך צ"ל כן דהא בתמורה כ"ז אמרינן ואת"ל הכא נמי (כאן) [כיון] דאכתי גברא לא אתחזק באיסורא לא שביק היתירא ועביד איסורא בעי רב אשי היו לפניו ד' בהמות של קודש ואחת מהן בעלת מום וד' בהמות של חולין ואמר הרי אלו תחת אלו מהו הכא ודאי כיון דאתחזק גברא באיסורי לקי בד' מלקות או דלמא אע"ג דאתחזק באיסורא לא שביק היתירא ועביד איסורא ופסק רבנו בפ"ב מהל' תמורה דאם אמר עשר בהמות אלו תחת עשר בהמות אלו ואחת מהן בעלת מום אינו לוקה אלא ט' מלקות שאע"פ שהוחזק זה במלקות הרבה הואיל ויש שם דרך היתר אינו מניח דבר ההיתר ועושה האיסור הרי להדיא דכל כמה דלא ידעינן בודאי דשביק היתירא ואכל איסורא לא אמרינן דנמצא כאלו בטלה מצוה זו מן העולם אצלו וכמ"ש רבנו כאן.
וביתר ביאור נראה ע"פ מה שהביא בשו"ע יו"ד סי' ב' ס"ה בהגהה דמי שאינו חושש בשחיטה ואכל נבילות בלא תיאבון אע"פ שאינו עושה להכעיס דינו כמומר להכעיס כך העלה הב"י מדברי הרא"ש ועי' להרא"ה ז"ל בבדק הבית והביאו מרן הגר"א ז"ל שם דס"ל להרא"ה דסוגיא דע"ז בפלוגתת רב אחא ורבינא אי מומר להכעיס דינו כמין או כמומר בכי האי גונא מיירי דהיכא דאיכא היתירא ואיסורא לא קפיד בין האי להאי אבל להכעיס ממש ודאי מין הוי ואיהו ס"ל לפי מאי דקי"ל דבפלוגתא דר"א ורבינא לקולא אזלינן וא"כ הלכה דמומר הוי באופן זה ולרבנו ז"ל דפסק לחומרא צריך להיות גם באופן זה שאינו להכעיס ממש דינו ג"כ כמין, ועי' לרבנו יונה בשעריו ש"ג אות קמ"ג שכתב וענין להכעיס שאיננו חוטא לתאות מאכל תאוה כי גם בהיות לפניו בשר שחוט יקח מן הנבילה כי הוא מורד ואיננו מקבל על נפשו להשמר מאיסור נבילה ומשמע דס"ל כהרז"ה ז"ל דזה הוי להכעיס. אמנם איהו ס"ל דגם בזה דינו כמין ולא בעינן להכעיס ממש והרשב"א ז"ל במשמרת השיגו וכתב וזו טעות גמורה דלהכעיס היינו שמניח ממש את שלפניו ופושט ידו ולוקח את האיסור וזהו להכעיס שמראה בעצמו שאינו מתכוין באכילתו אלא כדי לעבור על מה שאסרה תורה וכו' וכן פרש"י ז"ל להכעיס מין להיות איסור והיתר לפניו ומניח ההיתר לאכול האיסור אם עשה כן זהו להכעיס וכו' עי"ש היטב, ולפי"ז זהו כוונת רבנו דס"ל כהרשב"א ז"ל ובעינן דוקא שיעשה כן להכעיס ר"ל אבל לא היכא שאינו חושש על האיסור ולא קפיד בין איסור להיתר כמ"ש הרז"ה והב"י בשם הרא"ש ז"ל ויש לי עוד להאריך בכל הענין הזה ויבואר במקומו, ועי' מ"ש בפ"י דעכו"ם ואע"פ כן צ"ב דלמה בפי"א מהל' גזילה ואבידה ובפ"ד מהל' רוצח במה שנוגע למעשה לא ביאר רבנו כלל וכתב סתמא אוכל נבילות להכעיס וכאן בדבר הנוגע לשמים וקמי שמיא גליא מי הוא הלהכעיס ביאר רבנו הדברים בפרטיות יותר ולפי מ"ש בפ"י בעכו"ם יונח הדבר דזהו רק מומר ולא מין והתם מין הוי ועוד עלינו לברר הדברים.

כגון שהוחזק תמיד ללבוש שעטנז. עי' בהוריות שם ר' יוסי בר' יהודא אומר אף הלובש כלאים מאי ביניהו איכא ביניהו כלאים דרבנן מר סבר מדאוריתא הוי מומר בדרבנן לא הוי מומר ומר סבר כלאים כיון שמפרסם איסוריה אפילו בדרבנן הוי מומר. ובכלאים דאוריתא הרי לכו"ע הוי מומר, והנה שיטת רש"י ז"ל דאף בכלאים הוי כמו בחלב דאם לבש לתיאבון הוי מומר לתיאבון ודוקא אם עשה כן להכעיס הוי מין, ושיטת הרמ"ה ז"ל דלובש כלאים דינו כאוכל נבילות שאינן ראוין לאכילה דבסתמא הוי מומר להכעיס ומין וכתב הרא"ש ז"ל דמסתברא כשיטת רש"י והכין נוטה גם דעת רבנו דבעי שיעשה כן להכעיס דוקא שהרי כתב ע"ז והוא שיעשה להכעיס. ולא זכיתי להבין דברי מרן הגר"א ז"ל ביורה דעה סי' קנ"ח סק"ח שכתב וכלאים פלוגתא בהוריות י"א א' ת"ק ור' יהודה משום דס"ל דאין כלאים דאוריתא אלא שוע וטווי ונוז אבל הרמב"ם אזיל לשיטתו (פ"י דכלאים) דס"ל דכלאים בכל ענין דאוריתא אפילו באחד מהן ע"כ. ולא אוכל לרדת לסוף דעתו הקדושה דמאי ענין לכאן דאטו אמרו שם בגמ' דפליגי באינו שוע טווי ונוז רק בחדא, והרי בגמ' אמרו רק דפליגי בכלאים דרבנן וכמו שהבאתי ופרש"י ז"ל כמו שכתב הגר"א ז"ל ועי' פר"ח ז"ל בזה, ולרבנו דס"ל דגם זה דאוריתא יצויר באופן אחר פלוגתתם דהרי גם לדידיה משכחת לה כלאים דרבנן דאל"כ יהיו דבריו סתורים מסוגיא זו. אלא דרבנו פסק כת"ק דבעינן דוקא דבר שהוא מדאוריתא וצ"ב.
וראיתי עוד להעיר בכאן על ספיקת האחרונים ז"ל אי בעבירת מצות עשה נעשה ג"כ מומר אי עושה כן להכעיס ועי' פמ"ג באו"ח סי' ל"ט, ומדברי רבנו נראה דדוקא בלא תעשה הוי מומר, דהרי רבנו מהדר כאן לאשמועינן חדושא שהרי כתב שהחזיק עצמו לעשות אותה עבירה בזדון אפילו היתה מן הקלות, וא"כ הו"ל להשמיענו דאפילו בעבירת עשה הו"ל מומר ויש לעיין עוד בזה.

מומר לכל התורה כולה כגון החוזרים לדתי העכו"ם בשעה שגוזרין גזירה וידבק בהם וכו'. ובהשגת הראב"ד כתב שהרי זהו מין. ועי' בכ"מ שתירץ ג' תרוצים והסכימו רבותינו האחרונים לתירוצו השלישי דאינו מאמין בדתם, אלא שחוזר לדתם מחמת תאוה כדי שלא יהיה שפל, וכן נראה בדברי המגדל עוז. ונראה שכיון כאן רבנו למ"ש בפ"ה מיסודי התורה ה"ד בעבר על דת באונס שאין מלקין ואין ממיתין אותו בי"ד, אבל אם יכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה הנה הוא ככלב שב על קיאו והוא נקרא עובד ע"ז במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם (ועי' מה שכתבתי שמה) וזוהי המדרגה שעוסק בה רבנו כאן, ובודאי דמין לא הוי ועי' גיטין מ"ה ב' דמוקי ברייתא דמעשה בעכו"ם אחד בצידן שהיה כותב ספרים והתיר ר' שמעון בן גמליאל ליקח ממנו, בגר שחזר לסורו, ופריך לסורו כ"ש דהו"ל מין ואמר רב אשי שחוזר לסורו משום יראה. הרי להדיא דבאופן זה לא הוי מין והרי רבנו כתב כאן החוזרים לדתי העכו"ם בשעה שגוזרין גזירה, והרי זה הוי מחמת יראה והא דנקרא מומר ואין לו חלק לעולם הבא משום שיכול לברוח.

תוכן העניינים

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תשובה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה