עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ז · הלכה יג
ואין בין נדוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב. ונחלקו רבותינו הראשונים ז"ל על רבנו ורבו הרי"ף ז"ל דמאי דלא מחלקי בין ממונא לאפקרותא עי' הגהות מיימוני ועי' השגת הרמ"ך לעיל בה"ז והשיטות ידועות, ודברי רבנו מקורם בירושלמי פ"ג דמו"ק העתקנו אותו לעיל ביומיה דר' זירא הוו מרחקין ומקרבין אמר רבי לא השתא מרחקין והשתא מקרבין א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהו מקרבין אותו ואלה הם דברי רבנו לכשיחזור המנודה למוטב, דאז מנדין ומתירין ברגע אחד ועי' רא"ש פ' ואלו מגלחין ובפי' הראב"ד שם ולא השיג על רבנו כאן, הרי נראה דלאחר התקנה ליכא שום נפקותא בזה בין ממון לאפקרותא וכל הנך עובדי דש"ס דילן קודם תקנה הוו וכדס"ל לר' אילא בירושלמי שם וסרו כל הגמגומים.
ואם ראו בי"ד להניח זה בנדוי כמה שנים מניחין כפי רשעו. עי' כ"מ שהרי בי"ד רשאים לעשות סייג, ובאמת הוא מבואר להדיא בגמ' שם בכמה עובדי, ובעובדא דאמתא דבי רבי שהניחו לשלש שנים וכן רמז מרן הגר"א ז"ל.
וכן אם ראו בי"ד להחרים לזה לכתחלה. (נוסח אחר במעשה רוקח הספרדי להחרים לזה בתחלה וכן הוא בדפוס קונשטנדינא רס"ט) ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בד' אמות מחרימין וכו'. שם בגמ' ומנ"ל דמחרימין דכתיב אורו ארור, ומפרש רבנו דה"ק דאף דאין מחרימין אלא לאחר ששים יום שכבר עמד בנדויו מ"מ יש רשות לבי"ד להחרים גם בתחלה וכ"כ להדיא הריא"ז ז"ל והטור לא העתיק הך לכתחלה שכתב רבנו משום שהטור הביא דעת הראב"ד ז"ל שאין מחרימין אלא למי שנתקשה לבי"ד פעם ושתים כדאמרינן מנדין לאלתר וכו' ומחרימין וכו' וצ"ע בשו"ע שלא העתיק הך בתחלה שכתב רבנו, וכן הבין מרן הגר"א ז"ל ברמיזותיו, ומ"ש רבינו להחרים מי שאוכל ושותה עמו ולמי שיושב בד' אמות שלו הוא ג"כ בגמ' שם דאכיל ושתי בהדיה וקאי בד' אמות דיליה דכתיב יושביה, וקאי ג"כ על הא דיש רשות לבי"ד לעשות כן אם ימצאו לגדור הפרצה וכן הוא מבואר להדיא באשכול הל' מו"ק סי' מ"ו ודאמר מנדין דאכיל ושתי בהדיה לאו בכל נדוי אלא כשראו בי"ד שיש צורך להחמיר עליו מנדין גם הבא בד' אמות שלו אבל נידוהו סתם אע"פ שאסור לישב בד' אמות מ"מ אינו בנדוי ע"כ. וכן הוא מבואר להדיא גם בריטב"א ז"ל בארוכה וכן הוא כוונת רבנו הגר"א ז"ל בציונו שם.
אע"פ שיש רשות לחכם וכו' אינו שבח וכו' ולא עוד וכו'. עי' היטב בב"ח מ"ש בזה לבאר דברי רבנו ולהשוות פרטי הדינים.
בד"א כשביזהו או חרפהו בסתר וכו'. עי' כ"מ וכן כתב הר"ן ז"ל בפ"ק דר"ה והביאו הב"י בסי' של"ד, והא דיש לדקדק מהא דאמר לכל מאן דצערן ומשמע אפילו בפרהסיא, הנה הוא מחל רק על צערו ולא על כבוד התורה, ועי' כ"מ מה שהביא בשם הראב"ד, ואפשר לומר דרבנו גם כן ס"ל כהראב"ד ז"ל וכמ"ש לעיל סוף פ"ה עי"ש אלא משום דבצנעא ליכא בזיון אלא צערא וצערא דידיה יכול למחול, ונאה לתלמיד חכם להיות מהלך בדרכי אבינו שבשמים להיות מוחל וסולח.
סוף הספר