אור ברסלב

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה· רבי מנחם קרקובסקי

פרק ו · הלכה יב

הלכה יא

אע"פ שהמבזה וכו' אם באו עדים שבזהו אפילו בדברים חייב נדוי. עי' כ"מ מקור רבנו דאפילו בדברים, והנה כתב רבנו אם באו עדים שבזהו, אבל להלן כתב רבנו בחכם עצמו שמנדה לכבודו וא"צ לא עדים ולא התראה, ועי' להריב"ש ז"ל בתשובה ח"ג סי' ל"ג והובא בב"י סוף סי' של"ד המבזה את החכם בי"ד חייבים לנדותו וכו' אלא שהחכם עצמו יכול לנדותו בלא עדים כל שברור לו והבי"ד אין מנדין אלא בעדים ועי' עוד להרשב"א ז"ל בתשובותיו ח"א סי' קע"ט שכתב אלמא המבזה ת"ח בדברים כמבזה אותן בגופן ובין יש שם עדים ובין אין שם עדים יכול הוא החכם לנדותו לכבוד עצמו וכו' ובמרדכי סוף הל' נדוי ז"ל וזה הדבר אשר צריך החכם לדעת ולעמוד על נפשו, שאע"פ שמשמתין ומנדין אותו שלא בהתראה מיהו אין משמתין ואין מנדין עד שיודע הדבר בעדים כשרים ובראיה גמורה, דגרסינן ביבמות פ' האשה ההוא גברא דטבע באגמא וכו' א"ל רב לשמואל נשמתיה א"ל לשלח ליה ברישא וכו' קרי ליה עליה דרב לא יאונה לצדיק וכו' הרי לך בהדיא שאין מנדין ואין משמתין עד שיודע הדבר בעדות ובראיה גמורה והביאו גם המהרי"ק ז"ל בשרש צ"ג. ואם כי לא זכיתי להבין ראיתו דבעינן עדים אבל כן הוא בדבריהם ז"ל והרב מהרי"ק ז"ל הוסיף קמחא שהרי פשיטא שאין מלקין בלא עדות כ"ש שאין משמתין דהא שמתא חמירא מנגידא, ועי' להרמ"א ז"ל בסי' של"ד סמ"ג שהביא בשם מהרי"ק ואין צריכין לענין נדוי עדים וראיה ברורה אלא אומד הדעת כאמתת הדברים שהתובע טוען ברי ואז אפילו אשה ואפילו קטן נאמן וכו' ועי' בחו"מ סי' ל"ז, ועי' למרן הגר"א ז"ל שציין מקור הדברים להא דמו"ק י"ז א' ת"ח עביד דינא לנפשיה במידי דפסיקא ליה (וזהו מקורו של הריב"ש ז"ל על הא דכתב רבנו לקמן וכן החכם עצמו וכו' וא"צ לא עדים וכו' והביא הריב"ש ז"ל מהכא ע"פ פי' הראב"ד ז"ל דעביד דינא לנפשיה היינו לנדות במידי דפסיקא ליה) ואמרינן בב"ק קי"ב ב' שליח דבי"ד וכו' ע"כ. ולכאורה המה נגד דעת רבנו, ודוקא חכם עצמו א"צ עדים וכן שליח בי"ד נאמן ע"ז לנדותן בלי עדים אבל לא אחרים ועי' במהרי"ק שם מ"ש בשליח בי"ד ועי' בש"ך שם סקצ"ו אם יש שם עדים שכתב ולפעמים א"צ עדים כשרים אלא אפילו אשה או קטן או קרובים נאמנים וכו' צ"ע טובא שהרי לכו"ע זה אינו אלא לחכם עצמו אבל לא לענין שינדוהו אחרים דעסיק ביה.

ומנדין אותו בי"ד ברבים. ר"ל שהרי רק בנשיא ואב בי"ד אמרו דאין מנדין אותן בפרהסיא וכמ"ש רבנו לקמן בפ"ז ואפילו לת"ח לא ס"ל לרבנו דאין מנדין אותו בפרהסיא וכן הוא לקמן בדברי רבנו דרק אסור לקפוץ מהרה ולנדותו ורק בחכם וזקן כתב שהוא כמו אב בי"ד ועי' ב"י שם ובמ"ש שם ועי' ב"י סי' רמ"ג הביא סיעתא דמנדין אותו ברבים מקדושין ע' דאפיק שיפורא ושמתיה לההוא גברא דקרייה בר שוויסקאל, אבל לפנינו ליתא כן בנוסחת הגמ' ובודאי היה כן לפני הב"י ז"ל.

וקונסין אותו לטרא זהב בכל מקום. עי' כ"מ שהוא מירושלמי דב"ק ועי' בדברי רבנו בפ"ג מהל' חובל ומזיק ה"ה כבר נפסק הדין שכל המבייש ת"ח אפילו בדברים קונסין אותו וגובין ממנו משקל שלשים וחמשה דינר מן הזהב שהוא משקל תשע סלעים פחות רביע וקבלה היא בידנו שגובין קנס זה בכל מקום בין בארץ בין בחו"ל מעשים היו אצלנו תמיד בכך בספרד וכו' ועי' בתשובת הרשב"א ז"ל ח"א סי' קע"ט שהוכיח דאפילו בדברים לבד קונסין בלטרא דדהבא.

והמבזה את החכם בדברים אפילו לאחר מיתה וכו'. כן הוא לשון הירושלמי בפ"ג דמו"ק שהביא הכ"מ ומה שהביא בשם הריב"ש ז"ל שנראה שגדול עונש המבזהו בחייו מהמבזהו לאחר מותו, עי' ירושלמי פ"ו ה"א דשביעית ולמה יושע חסר ה"א פגם הכתוב כבוד צדיק בקבר מפני כבוד צדיק בשעתו.

והן מתירין אותו כשיחזור בתשובה. בירושלמי דמו"ק שם השתא מרחיקין והשתא מקרבין א"ר יוסי חזרו ונמנו לכשיחזור בו יהא מקרבין אותו הרי להדיא דבעי לחזור בתשובה, ומלשון הירושלמי מוכח דזו היתה תקנה שניה דהרי אמר חזרו ונמנו ור"ל אחרי שאמרו אין בין נדוי ולהפרה ולא כלום אבל קודם התקנה לא היה מועיל תשובה כי אם שיחול הנדוי דוקא ל' יום ובזה מסולקת קושית רבותינו על דברי רבנו מעובדא דעקביה שסקלו את ארונו והרי בודאי חזר בו, ועוד הקשו מכמה דוכתי, אבל כל זה היה קודם שחזרו ונמנו שלאחר תשובה יקרבוהו מיד.

אבל אם היה החכם חי אין מתירין אותו עד שירצה זה שנידוהו בשבילו. עי' כ"מ שדעתו בכונת רבנו שר"ל עד שיפייס את זה שנידוהו בשבילו אבל לא בעינן שיִרְצֶה, אבל המעיין בדיוק לשון רבנו דלקמן בהלכה זו שכתב ואין מתירין לו עד שיְרַצֶה את החכם, יראה דכאן לא כוון רבנו לפיוס החכם אלא שיִרְצֶה ולהכי חזר וכתב עוד פעם, מה שהוא תמוה לפי דעת הכ"מ, ולומר דהכא בנידוהו אחרים והתם בנידהו החכם בעצמו, קשה מאד דמאי שנא ודברי הפר"ח ז"ל בחדושיו בזה אינם מובנים לי, אשר על כן היה נראה דבאמת בעי רבנו שיִרְצֶה החכם להתירו, אלא שנעלם מקור הדברים ונראה דרבנו יליף לה מעובדא דריש לקיש שם י"ז דקאמר מאי תקנתיה זיל לגביה דלשרי לך, לא ידענא ליה, אמרו ליה זיל גבי נשיאה, והנה אי אפשר לומר דלהכי היה צריך למיזל גביה דלשרי ליה הוא משום דהיה צריך לפייסו ודבר זה הרי מעכב להתרת הנדוי שהרי כאן לא היה צריך ר"ל לפייסו לההוא גברא אף שר"ל נידה אותו שלא כדין מ"מ איהו הוא דאפסיד אנפשיה דהא ר"ל רמא ביה קלא ולא שמע ליה, ומכ"ש לפי גרסת הירושלמי דלסטים הוו וגם אי משום פיוס הבעל דין הוא דאמר ליה זיל לגביה א"כ מאי הוי מהני התרת נשיא והרי גם בנשיא ברור דצריך לפייס את הבעל דין תחלה, כדין שצריך לפייס לבעל דינו שהביא הכ"מ ועי' מ"ש בזה לקמן בפ"ז, וגם אין לומר דלהכי בעי למיזל גביה דוקא משום שהיה צריך שדוקא המנדה יתיר לו, א"כ למה לא פשיט הגמ' מעובדא זו כמו דאמר לעיל בההוא טבחא דאתפקיר ברב טובי בר מתנה, אלמא קא סבר אביי הני בי תלתא דשמיתו לא אתו תלתא אחרינא ושרו ליה וזוהי באמת קושית הראב"ד ז"ל דלמה היה צריך לנשיא כלל ולא התירו לו שלשה.
אשר על כן ס"ל לרבנו דבעינן שיִרְצֶה מי שנתנדה בשבילו ולהכי אמר לו זיל לגביה ורצונו לומר שהוא יגלה שרוצה להתיר לו, כיון שבשבילו נתנדה ועל זה אמרו דהיכא דלא ידע ליה ילך אצל נשיא ויתיר לו נדויו אבל אחרים לא יוכלו להתיר בלי רצונו וזהו מקור דברי רבנו (ומצאתי לחד מקמאי רבינו יהודה בר ברכיה ז"ל הובא בגליון האלפסי החדשים שכתב להוכיח דהא דאמרו עד דאתו תלתא אחריני ושרו ליה דבעינן תלתא דחשיבי כוותיהו (וכ"כ כמה מן הראשונים ז"ל) מדאמרינן בההוא מרבנן דשמתיה רבי יהודה, גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך וממעשה דריש לקיש דשמתיה ההוא גברא ומשום דלא ידע חשיבותיה אמר ליה זיל גבי נשיאה וכן הוא דעת הראב"ד ז"ל לקמן בפ"ז והשיג על רבנו שלא כתב כן, והביאו הטור ושו"ע והרא"ש ז"ל אבל רבנו הרי חולק ע"ז כמו שמבואר לקמן) ונראה עוד דזהו מאי דאמרו בירושלמי שם בעובדא דר' ירמיה ור' יעקב בי רבי בון דאמר וצריכין משתרוי אילין מן אילין דלמה להם להתיר זה את זה והרי גם שלשה אחרים יכולין להתיר, ובעל כרחך צ"ל משום דבלא רשותם א"א היה לאחרים להתיר, ובודאי דחוק לומר דמשום פיוס היו מצטרכין זה לזה דלשון וצריכין משתריין אילין מן אילין, לא משמע כן, אלא דהיו צריכין לעצם ההיתר ועוד דהרי פשוט כיון דחשין זה לזה וסברו כי אולי הנדוי של חבירו הוא כדין בודאי היו צריכין לפייס זה את זה, ויש לפלפל עוד.
שוב מצאתי למרן הב"י בסי' רמ"ג ונראה שם דעתו להדיא דלא כמו שכתב כאן שהכונה הוא שיפייס את החכם, אלא דבעינן דוקא שירצה חכם והשיג שם על הטור בזה ועשה ט"ס והביא לזה ראיה מחולין י"ח בההוא טבחא דלא סר סכינא קמיה דרבא בר חיננא דשמתיה ועבריה ואכריז אבישריה דטרפה, אקלעו מר זוטרא ורב אשי לגביה א"ל ליעיינו רבנן במילתיה דתלו ביה טפלי בדקה ר"א לסכיניה ונמצאת יפה ואכשריה א"ל מר זוטרא ולא ליחוש מר לסבא א"ל שליחותיה קא עבדינן ומשמע דאי לאו דשליחותיה קא עבדי לא היו רשאים לעשות כן ומשמע דה"ה להתירו לא היו רשאים בלי דעתו ע"כ, ואין זה מוכרח דאפשר רק משום להכשירו הוא ומשום חכם שאסר שאין חבירו רשאי להתיר ועל כרחך צ"ל דהא על הנדוי לא היה לו לרבא בר חיננא לבקש מרבנן שיתירו לו והרי היה יכול להתיר לו נדויו בעצמו, והא דא"ל ליעיינו רבנן במילתיה דטפלי תליי ביה אינו אלא כדי להכשירו שלא מצא לו היתר בעצמו משום שהיה סובר דכי קאמר רבא מעברינן ליה אפילו נמצאת סכינו יפה קאמר, והוא פשוט וכנראה שגם הרב ב"י הרגיש שאין מכאן ראיה, וכבר הארכנו בזה.

וכן החכם עצמו מנדה לכבודו לעם הארץ שהפקיר בו. עי' כ"מ דהוא דינא דתלמיד שנידה לכבודו נידויו נידוי, ועי' סנהדרין ח' באושפזיכניה דרב דא"ל רב כהנא דחזי דקא גאיס ביה ופירש"י שמדבר גבוהות, וא"ל מפיקנא לך רב מאונך, אבל התוס' פירשו דהתם לאו משום כבוד הואי ועי' כ"מ שכתב מדיוק לשון רבנו דדוקא לעם הארץ מנדה לכבודו אבל לחכם אחר לא ואפילו אינו גדול כמוהו והאריך בזה וכ"כ בב"י אבל לא הראה יסוד הדברים ומקורם, ואולם לפי"ז יתישב הא דאמרו בירושלמי מו"ק שם ר' חייא בשם ר' יוחנן זקן שנדה לצורך עצמו אפילו כהלכה אין נדויו נדוי וכבר נתחבטו בדברי הירושלמי רבותינו הראשונים ז"ל ועי' להרשב"א וז"ל בתשובה ח"א סי' תר"ט שכתב דר"ל דוקא במקום רבו והרשב"א ז"ל דחה זה, ועי' בטור בשם אבי העזרי דלא ידע מאי פירושה ועי' ב"י שם מה שכתב בזה ובדרכי משה בשם אור זרוע ועי' בשו"ע ובתרומת הדשן סי' רע"ד ובאבקת רוכל סי' קפ"ו אבל נראה דרבנו מפרש כפשוטו, דזקן מנדה לכבודו רק לעם הארץ אבל לחכם אף למי שקטן ממנו אינו מנדה בשביל כבודו וזהו ביאור הירושלמי.
ולפי"ז צ"ל דעובדא דר' יהודה בן קנוסא בב"ק פ"א דאמר רבי אי לאו יהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגזירא דפרזלא התם לאו משום כבוד עצמם הוי אלא משום גסות הרוח דמחזי כיוהרא עי' פרש"י ז"ל שם וכן צ"ל בעובדא דר' ירמיה ור' יעקב בירושלמי שהבאנו לעיל, התם ג"כ לאו משום כבוד הואי אלא שר' יעקב נידה לר' ירמיה לפי שעשה לדעתו שלא כדין שהטיל מס על תלמיד חכם ור' ירמיה נדה לר' יעקב משום שנדה למי שאינו חייב נדוי וכדלקמן (מיהו זה אינו אלא לפי פי' הקרבן העדה שם דר' יעקב נידה לר' ירמיה ור' ירמיה חזר ונידהו, אבל לפי מה שנכתוב לקמן דר' ירמיה נידה לר' יעקב תחלה א"א לומר כן שהרי ר' ירמיה נדהו על שאמר עדיין הוא ברעתו ונידהו לכבודו) אבל עדיין צ"ע מהא דאמר ליה רבא לרב הונא מדסקרתא בב"מ מ"ז אי הוי לוי הכא הוה מפיק לאפך פולסי דנורא, ועי' פרש"י ז"ל שם דהוא לשון שמתא, הרי להדיא דחכם יכול לנדות לכבודו אפילו לחכם. אבל באמת יש להבין דאם היה חייב שמתא אי הוה לוי הכא והיה לוי משמת ליה, למה לא שמתיה רבא כדין המבזה ת"ח אם היה בזה בזיון כזה שלוי היה רשאי לנדות ע"ז, והרי גם רבא היה חייב לעשות כן וצ"ל דהא דכתב רש"י דלשון שמתא הוא, אין כוונתו שלוי היה משמת ליה לרב הונא אלא דרבא א"ל לשון שמתא, ולא שמתיה באמת משום דלא היה רשאי לשמת לחכם, וכמ"ש לעיל.

ולא צריך לא עדים ולא התראה. עי' כ"מ שכתב ומ"ש שא"צ עדים אם העם הארץ מכחיש אפשר שלמד כן מדאמרינן דשליחא דבי דינא מהימן כבי תרי וכו' ויש לחלק דשאני התם דהשליח בי"ד אינו נוגע בדבר אבל הכא החכם נוגע בדבר מנ"ל שיהא נאמן בלא עדים ע"כ, וכנראה מפרש הכ"מ דהא דאמר א"צ עדים ר"ל שהעם הארץ מכחיש לחכם שנידהו ולא זכיתי לעמוד על כוונתו, דמלבד שדברי הריב"ש שהביא בעצמו המה נגדו, דהרי למד זה מדינא דצורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה במילתא דפסיקא ליה ולפי"ז אין מקום לכל הדברים, אבל הרי פשוט דכוונת רבנו לחלק דאם אחרים מנדין לכבוד החכם צריכים לעדים דוקא, והחכם שמנדה בעצמו א"צ שידע הדבר ע"י עדים דוקא כי אם שיהיה הדבר ברור אצלו מאיזה צד שיהיה, ולא בהכחשת העם הארץ לחכם איירי הכא, כי אם בדין מתי יוכל החכם בעצמו לנדות, ומתי יוכלו אחרים לנדות לכבודו והדברים פשוטים לכאורה.

ואין מתירין לו עד שירצה את החכם. זהו דין הפיוס שהזכרנו לעיל ושמקורו הוא במועד קטן י"ז בההוא טבחא דאתפקר ברב טובי בר מתנא עי"ש.

ואם רצה החכם למחול לו ולא נדהו הרשות בידו. בירושלמי פ"ג דמו"ק שם בעובדא דר' יהושע בן לוי דשדר בתר חד בר נש תלתא זמני ולא אתא ושלח ליה אלולי דלא חרמי בר נש מן יומאי הוינא מחרם לההוא גברא הרי דיכול למחול אבל עי' לקמן מ"ש דעובדא דריב"ל לאו משום כבוד ת"ח הואי כלל, אלא משום דין מי ששלחו לו בי"ד ולא בא ועי' מ"ש שבאמת אפשר נידה אותו אלא שלא החרימו, ולפי"ז אין מזה ראיה כלל, ועי' בתשובות מהר"מ מרוטנבורג ח"ג סי' תנ"ד הביא נוסח בירושלמי דמו"ק תיתי לי דלא שמית אינש מן יומי, וזהו מקור דברי רבנו בפ"ז הי"ג, שכתב וחכמים גדולים היו משתבחים, וזהו מקורו גם כאן.

תוכן העניינים

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות תלמוד תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה