עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק יב · הלכה ה
אע"פ שהאשה מותרת לגלח פאת ראשה הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה. ובהשגה א"א האיסור הזה אינה לוקה עליו לא בגדול ולא בקטן אלא מדרבנן הוא דאסור מדאמר רב אדא בר אהבה לרב הונא חובה דמקפה לבניה קטנים תקברייהו לבניה אלמא איסורא אית בהו, והנה דברי הראב"ד תמוהין ממש לית להו פתרון, דהרי רבנו כתב להדיא לעיל בה"ב דאשה שגלחה פאת ראש האיש פטורה וכו' וגם כאן לא הזכיר אלא איסור ועי' כ"מ דר"ל דהראב"ד נתכוין רק לחדש דאין זה אלא איסור מדרבנן עיי"ש ועי' לח"מ דעשה את הראב"ד לפרשן בדברי רבנו בפרק זה והסכים על ידו גם הרב מרכבת המשנה אבל הוא פלא.
והנה אחר העיון באמת דברי רבנו תמוהים, דהרי מבואר שם דלרב הונא דס"ל דרשא דכל שיש לו השחתה יש לו הקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה ליתנהו נמי בהקפה האשה מותרת להקיף בין גדול ובין קטן וכמ"ש התוס' להדיא, דאפילו לגדול מותרות וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל והרא"ם ז"ל וכן העיר הסמ"ג וכן מטין גם דברי הבה"ג בהל' נזירות, דאף דהעתיק ג"כ בנשים דפטורות מהקפה, ובכל זאת העתיק עובדא דרב הונא ורב אדא בר אהבה, ולא העתיק סיומא לטותא דרב אדא בר אהבה. כי אם דידך מאן מגלח להו א"ל חובה ותו לא מידי, ולר"א בר אהבה דס"ל דכל היכא דניקף מחייב מקיף נמי מחייב הנה בהקפת גדול הרי לוקה ג"כ, ובהקפת קטן מותרת ודברי רבנו דלא כמאן, ומה גם דס"ל כר"ה, אלא דיש מרבוותא דדייקו מהא דאיענשה חובה בבניה, מוכח דאיסורא איכא, (ואינהו לא ס"ל כדעת התוס' דהוי כשגגה שיצאה מלפני השליט עיי"ש) ולפי"ז דברי רבנו שכתב הרי היא אסורה לגלח פאת ראש האיש ואפילו קטן אסור לה לגלח לו פאה צ"ע דמאי חידוש בקטן טפי מגדול, ואדרבה יסוד האיסור בקטן נאמר בלטותא דר"א בר אהבה.
והנה לכאורה אפשר לומר בדברי רבנו בפשוטו דבאמת באשה המקפת לגדול איכא לא תעשה דלפני עור, ואף שהאשה אינה בהקפת אחרים מ"מ איסורא דאורייתא אית בה משום לתא דלפני עור, וכמ"ש באמת הגאון רע"א בחידושיו לשו"ע בסי' קפ"א לדבר פשוט, ובקטן ליתא ללאו דלפני עור, אבל מ"מ איסורא איכא מדרבנן מדלטייה ר"א בר אהבה, או דנימא דעכ"פ הרי לא ספינן לקטן בידים מלתא דאיסורא, ואף דאשה אינה חייבת לחנך את בנה כמבואר בנזיר כ"ט אבל מ"מ לספות בידים אסורה (והגרעק"א לא ס"ל כן עיי"ש ולא אדע למה) וזהו שיעור דברי רבנו, אבל הראב"ד ז"ל כנראה לא רצה לפרש כן דברי רבנו, משום דהרי הראב"ד ס"ל בדעת רבנו, דליכא לאו לניקף כלל, וכדעת הכ"מ שם בדעת רבנו ומסייע דחייב, הוא רק משום דהוי מקיף וכמ"ש לעיל בה"א ולהכי השיג על רבנו (ואפשר גם לומר דהראב"ד ס"ל כשיטת הסוברים, דהיכא דהוא היתר גמור להמכשיל ליכא לפני עור, וראיתם מסוגיא דפסחים כ"ב דפריך, והרי אבר מן החי דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ותניא ר' נתן אומר מנין שלא יושיט אדם וכו' ואבר מן החי לבן נח ת"ל ולפני עור לא תתן מכשול הא לכלבים שרי, ולא מוקי לה במפרכסת, ומוכרח דכיון דמפרכסת לישראל שרי אף דאסורה לבני נח, מ"מ ליכא בזה לאו דלפני עור ולפי"ז גם באשה המקפת לגדול ליכא לאו דלפני עור) אבל כפי מה שבארנו לעיל בדעת רבנו דס"ל ג"כ דאיכא לאו בניקף א"כ דברי רבנו מתפרשים יפה כמו שבארנו.
אבל באמת נראה בדעת רבנו דס"ל דלרב הונא דדריש כל שיש לו השחתה יש לו הקפה, וממעט נשים מהקפת אחרים, מ"מ אינו ממעט לה אלא דמלקות ליכא אבל איסורא מיהא איכא ולא משום לתא דלפני עור כמ"ש לעיל, אלא משום איסור הקפה גופא, וראיה מסוגיא דב"מ באיש דאמר לה לאשה אקפי לי קטן, דלחד לישנא איכא בזה שליחות וחייב המשלח, ואי דאין שום איסור באשה המקפת מאי שליחות לדבר עבירה איכא הכא, והרי הוא היתר גמור, וכי יהיה אסור לכהן לומר לכהנת שתטמא למתים כיון דהיא מותרת, ולא דמי לכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה, דהרי מלתא דאיסורא איכא לקדש לכהן גרושה אבל כאן ליכא שום איסור והרי סוגיא דב"מ לר"ה היא דס"ל דאסור להקיף את הקטן הרי דלר"ה עכ"פ איסורא איכא גם באשה, ובבני דר"ה דגלחה אותן חובה אשתו צ"ל כמו שפירש"י ז"ל שהיה אחר חלין ויש לעיין בזה טובא, ולפי שהוא דבר חדש לא רציתי להאריך. ובאמת לפי"ז יתישבו גם דברי רבנו לעיל בה"ב גבי איסור העבדים, ומצאתי אח"כ בקרן אורה לנזיר דפשיטא ליה מסוגיא זו דיש איסור בהקפת האשה לקטן אף שלא עמד שם על כל הדברים, ויישב בזה דעת הסוברים דיש שליחות לעכו"ם לחומרא א"כ הא דקי"ל דאמירה לעכו"ם שבות הא איסור תורה איכא להך לישנא דיש שליח אי לאו בר חיובא הוא, ולפי"ז ניחא כיון דהעכו"ם מותר במלאכה מותר לשלחו ג"כ ואין כאן איסור כלל, והדברים ארוכים.