עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק יא · הלכה יב
הלוחש על המכה וקורא פסוק מן התורה וכו'. כרב ור' חנינא שם דפליגי על ר' יוחנן דס"ל דבעינן דוקא רקיקה ולפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה. ולדידהו עיקר הטעם משום שאין מתרפאין בדברי תורה. והנה הרמ"ה ז"ל כתב בנימוקיו דרב ור"י הלכה כר"י ובעינן דוקא שם ורקיקה ואפשר דאה"נ דלענין חלק לעולם הבא דינא כר"י, אבל עכ"פ כללו אותו בכופר בתורה ובאמת רבנו ס"ל דכלם לא אמרו אלא אליבא דר' עקיבא, ואנן כסתם מתניתין ס"ל לענין עולם הבא. ואף דהרמ"ה ז"ל כתב ומדטרחי הני אמוראי כולהו לפרושי מימריה דר"ע ש"מ הלכתא כוותיה, כבר הבאנו בכמה מקומות בשם מרן הגר"א ז"ל דזה אינו מוכיח כלום, דהרי שקלו וטרו גם אליבא דבית שמאי. ועכ"פ רבנו לא הביא גם בהל' תשובה דין זה דרוקק על המכה וקורא. ש"מ דלא ס"ל הכין. ומ"מ כתבו רבנו שפיר כאן דהוא בכלל הכופרין בתורה, והרי לרב ולר"ח אין להם חלק לעוה"ב אליבא דר"ע.
וכן הקורא על התינוק שלא יבעת והמניח ספר תורה או תפילין על הקטן בשביל שיישן. הוא בירושלמי דשבת פ"ו ה"ב וירושלמי עירובין פ"י ה"א, ומדכללוהו שם עם הקורא פסוק על המכה בשם (וכן היא הגירסא בירושלמי דעירובין ועי' קרבן עדה כאן) ש"מ דחד טעמא הוא.
אבל הבריא שקרא פסוקים ומזמור מתהלים כדי שיגן עליו זכות קריאתן. זהו מבואר בשבועות ט"ו ב' ובירושלמי הנ"ל כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע ומיהו צ"ע לדעת רבנו הא דאמרו בשבת ס"ז לאשתא צמורתא לימא הכי וירא אליו מלאך ה'. והנה התוס' כתבו דהיכא דאיכא סכנתא מותר, ולדברי רבנו על כרחך זה אינו, ומוכרח לומר דג"כ התירו כדי שלא תטרף דעתו עליו וכדלעיל הי"א ואינו משמע כן מתוך הסוגיא.