עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ח · הלכה יב
מזבח עכו"ם שנפגם עדיין הוא אסור בהנאה עד שינתץ רובו ביד עכו"ם. ועי' כ"מ דבעי בידי עכו"ם דוקא דאי לא"ה כשנשתברה מאיליה, ותמה הלח"מ דהא אמר בגמ' שם גבי בימוס דאפילו למ"ד עובדין לשברים ה"מ עכו"ם אבל הני שקיל להאי ומייתי בימוס אחרינא, וא"כ אפילו נשתברה מאיליה הוי לן למשרי גם גבי מזבח דהרי לא דמי לעכו"ם דכיון דפלחה זילא ביה מלתא לבטולה, וכן תמה מרן הגר"א ז"ל ונשאר בצ"ע. ולא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, וכי משמשים א"צ ביטול ומהני להם נשתברו מאיליהם והרי אמרו בירושלמי פ"ד ה"ד כל שאלו מאיליה היא בטלה ישראל מבטלה וכל שאילו מאליה אינה בטלה אין ישראל מבטלה, ובפשוטו קאי שם אהך עזקא דאשכח בר קפרא, וכן בסוגיא דידן בדף מ"ג בטבעת דר' אלעזר הקפר, והרי אין זה אלא משמשין, אבל באמת הך דבימוס הוא משום דמעמידין עליה ע"ז וכמבואר לעיל ט"ז והרי קי"ל דאבן שהעמיד עליה ע"ז הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת, וכיון שנפגם הבימוס דשקלי להאי ומייתי בימוס אחרינא להכי שרי משא"כ במזבח דהוי משמשין ובעי בודאי שיבטל העכו"ם ונפגם מאליו אסור בהנאה ככל דין המשמשין בלא ביטול והא דצריך דוקא שנתץ רובו, אף דבשאר משמשין לא בעי כן, הוא מגזירת הכתוב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות ונצטערתי על זה עד שמצאתי להרב מרכבת המשנה ח"ב עמד ע"ז, ולפי"ז באמת בבימוס שנפגם לא בעינן ע"י עכו"ם ולא הזכיר רבנו גביה כלל שיפגם ע"י עכו"ם.
ואם היתה של ישראל בין לצרכה בין שלא לצרכה וכו' בין היא ובין שפאיה אסורה לעולם. עי' כ"מ שהשיג בשם הרמ"ך מאי אריא של ישראל אפילו של עכו"ם נמי ישראל ששיפה אותה בין היא בין שפאיה אסורין וכדאמר בגמ' שם משום גזירה דרבא דלמא מגבה לה ישראל. ובאמת הרי כתבו התוס' בדף ס"ד ב' דגזירה דרבא הוא רק לריש לקיש דנשתברה מאליה מותר ולר' יוחנן לית ליה הך גזירה, אלא דמדינא אין ישראל יכול לבטל, ועי' בתוס' מ"ב ב' ד"ה והא שיפויין שכתבו דבשיפויין אפילו שיפה ישראל נמי הוי שרי מדינא אלא משום גזירה דרבא, וא"כ אפשר דלר"י בשיפויין גם בשיפה ישראל שרי, ודוקא בע"ז של ישראל אסור, ומצאתי להמרכבת המשנה ח"ב שכתב ע"פ הירושלמי דמודה ר"י דבאינו עתיד להחזירן לכליין מותר ומוקי הך דהכא בע"ז של ישראל וכן אליבא דרב שם, אפשר דס"ל דגזירה דרבא לא שייכא אלא בתלוש, משא"כ באשרה לא שייך גזירה דלמא מגבה לה שהרי השפוי הוא הביטול, ושפיר פסק רבנו כרב בירושלמי דלצרכה השפויין מותרים ואפילו שיפאן ישראל דלא שייך כאן גזירה דרבא וברייתא דעכו"ם ששיפה בתלוש איירי, ומיושב בזה הסוגיא עיי"ש ולפי שיש לפלפל בזה הרבה הנחתי הדבר.