עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ח · הלכה ג
ישראל שזקף לבינה וכו' שזקיפתה מעשה. ר"ל דמנכרא זקיפתה שגם לענין גלוי דעת דניחא ליה בעינן מינכרא זקיפתה כמבואר בגמ' שם, והוא פשוט, וכתבתי לפי שראיתי מחברים מסתבכים בזה משום דקשיא להו והרי בתלוש לא בעינן מעשה כלל ועוד הרי העכו"ם שהשתחוה לא עשה בה שום מעשה ומטעם זה רצו לחדש בזה דברים שאינם מוכרחים כלל. אבל האמת הוא דגם לענין זה דגלוי דעת בעינן שתהא הזקיפה ניכרת עיי"ש בסוגיא.
השתחוה לחצי דלעת וחצי האחר מעורה בו הרי זה אסור מספק שמא זה החצי כמו יד לחצי הנעבד. ובהשגה לא אמרו זה היד אלא לענין טומאת עכו"ם בלבד אבל לענין איסור לא אמרו שאין אסור משום יד.
והנה רש"י ז"ל פי' בסוגיא בב' אופנים, דמיבעי ליה אי הוי חציה שלא השתחוה לה יד להוציא טומאה או לא, והאיבעיא הוא אי אוכל נעשה יד לאוכל אחר או לא. וע"ז תמהו בתוס' שם דהא מבואר בכל הסוגיא דאוכל נעשה יד לאוכל כמו גבי כוליא של נבילה בחלבה, דנעשה החלב יד לכוליא, ואשר על כן הסכימו בתוס' לפי' הראשון דהאיבעיא הוא אם נגע שרץ בחצי שהשתחוה אם נעשה יד לחצי האחר הואיל ואינו ראוי לקבל טומאה לר' שמעון דאמר דאוכל שאינו יכול להאכילו לאחרים אינו אוכל. אבל גם זה דחוק דהרי אנן לא קי"ל כר"ש ואיסורי הנאה מטמאין טומאת אוכלין, כמבואר בסוף פ"א מהל' טומאת אוכלין. והר"ן ז"ל בשיטותיו מפרש אי החצי השניה היא יד להוציא טומאת ע"ז מי אמרינן כל העומד לחתוך ולשרוף כשרוף וכחתוך דמי, וכיון שזה אסור וזה מותר לחתוך ממנו הוא עומד. וגם זה קשה לפי מה דאסקו רבותינו דאנן לא סבירא לן כל העומד לשרוף כשרוף דמי, ועי' שער אפרים סי' א'. אשר על כן מפרש לה רבנו לענין איסור וסובר רבנו כמו שהסביר הרב אור שמח ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה דכיון דאפקה רחמנא לאיסור זה בשם טומאה שייך גביה ידות. ואפשר דרבנו מפרש כפי' השני שברש"י, אבל אין כוונת רש"י ז"ל משום דאין אוכל נעשה יד לאוכל בכל מקום, אלא דכוונתו כאן משום דטומאה זו דעכו"ם הוא רק מדרבנן, והוא משום דאסורה משום ע"ז גזרו בה טומאה ג"כ כדי שיהא בדיל ממנה, והאי חצי דלעת השניה שלא השתחוה לה אי אינה נאסרת משום ע"ז שפיר י"ל דלא שייך גם סרך טומאה עליה אף משום יד, ולהכי ס"ל לרבנו דעצם האיבעיא היא אי נאסרת החצי השניה משום יד לע"ז, וא"כ שייך בה גם טומאה, או אינה נאסרת משום יד לע"ז ואין בה טומאה ג"כ. ופסק רבנו באיסור ע"ז לחומרא כאיבעיא דלא אפשטה ולענין טומאה לקולא וכן הרגיש בס' לב אריה בחדושיו.
היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם עכו"ם וכו' אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. הנה רש"י ז"ל פירש במשנה דמיירי שגידעו ופיסלו כדי לעבוד הגידולין שיגדלו בו מעתה. והתוס' לעיל כתבו דיפה פי' שאם נתכוין העכו"ם לעיקר האילן לעשותו עכו"ם ודאי הכל אסור וכמו בחפר בה בורות שיחין ומערות שנאסר גם שאר הקרקע לפי שעשה בה מעשה וכן החזיק הטור וצ"ל דגם רבנו מיירי באופן זה, אף שהוא דחוק מאד דלא הו"ל למסתם כ"כ. ואמנם הריטב"א ז"ל הביא בשם הרבינו יונה דא"א לומר דמיירי בגידעו ופיסלו רק לעבוד הגידולים דא"כ מאי פריך עלה בגמ' גדעו ופסלו מאן קתני לה אי ר' יוסי בר' יהודה הא אמר עיקר אילן אסור, ואם איתא דגדעו ופסלו בפירוש לעבוד הגידולין בלבד האיך יהא העיקר אסור ואפילו לר"י בר"י אלא בודאי בשגדעו סתם. ולפי"ז צ"ל דג' חלוקים איכא דבמכוין להדיא לעיקר האילן אסור גם העיקר וכמו בחפר בה בורות שיחין ומערות, ובסתמא, לר"י בר"י נאסר גם העיקר ולרבנן רק הגידולים נאסרין ולא העיקר, ובמכוין להדיא לגדולין גם לר"י בר"י רק הגדולין אסורין, וא"כ אפשר דרבנו כשיטה זו ס"ל ומיירי כאן בגדעו ופסלו סתמא, אמנם יש עוד דעה שלישית הביאה הטור בשם הרא"ש, דאפילו במכוין לעיקר אינו אסור כי אם הגידולים, משום דלא השתחוה להם ובחפר בה בורות שיחין ומערות בעינן דוקא שישתחוה להם אח"כ, ושיטה זו מצאנו גם להרב רבנו יונה ז"ל הביאה בשמו הריטב"א ז"ל, ולפי מ"ש לעיל בה"ב דגם רבנו יסבור דבעינן השתחויה אח"כ, הנה בפשוטו ניחא מה דלא נאסר העיקר משום דלא השתחוה, אבל לפי"ז בשל ישראל דגם הגידולים אינם נאסרים אלא עד שיעבדו יאסר אף העיקר בגדעו ופסלו שלא לשם גידולים ביחוד אמנם בזה אפשר לומר, דשאני אילן מקרקע עולם דהא באמת גם בחפר בה בורות כתבנו בשם הריטב"א משום דנחשב לתלוש ואיני רוצה להאריך בזה.
והנה התוס' לטעמייהו אזלי דס"ל דלא בעינן השתחויה, שפיר מוכרחים לומר דמיירי כאן בגדעו ופסלו לשם גידולים, אבל רבנו א"צ לזה. וצריך עיון בשיטת רש"י שהרי הבאנו לעיל שיטתו ז"ל בחולין דבעי ג"כ השתחויה אחר שחפר בה בורות, ואם כן מי דחקו לומר דמיירי כאן בגדעו ופסלו לשם גדולים דוקא. ויש לי אריכות בזה אכ"מ.
אילן שהיו העכו"ם משמרין את פירותיו וכו' אסור בהנאה מפני שסתמו שהוא אשירה. עי' כ"מ דפסק רבנו כשמואל דאפסקה הלכתא כוותיה שם. והנה לפנינו הגי' בגמ' ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי לבי נצרפי וכו' ור"ל שהוסיף אדרב דס"ל דבעינן דוקא כל שכומרים יושבין תחתיה ואין טועמין מפירותיה, וא"כ אחרי דסבי דפומבדיתא אמרי דהלכתא כשמואל היה לו לרבנו להביא גם הך דרב דכל שכומרין יושבין תחתיה ג"כ. אמנם מצאתי בדקדוקי סופרים הגי' בכת"י ושמואל אמר כגון דאמרי הני תמרי הויין שכרא לבי נצרפי וכו' וליתא שם אפילו א"כ שמואל פליג אדרב וס"ל דדוקא זה הוי סתם אשירה, ולא כל שכומרים יושבין תחתיה והלכתא כשמואל ולכן לא הביא רבנו הך דרב. וכן ראיתי אח"כ בסוגית הש"ס דעירובין פ"א מבואר להדיא הגי' ושמואל אמר כגון דאמרי וכו' והוא פשוט וברור.