אור ברסלב

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי

פרק ח · הלכה א

פרק ח

כל שאין בו תפיסת יד אדם וכו' לפיכך עובדי כוכבים העובדים את ההרים וכו' ואת המעינות הנובעין לרבים ואת הבהמה הרי אלו מותרין בהנאה. ודברי רבנו אלה מפליאים, דלמה כתב מעינות הנובעין לרבים והרי אף של יחיד מותר מטעם שאין תפיסת יד אדם בו כמ"ש בדף נ"ט א' ואין אסור בשל יחיד אלא דטפחינהו בידיה ולמאן דאסר בתלשינהו גלא ושם בדף מ"ז איבעי להו אם אסור לגבוה בשל יחיד ויותר תמוה דתלי של רבים באין בו תפיסת יד אדם, דשל רבים אפילו תלושין מותרים כמ"ש בדף נ"ט שם, ועי' לח"מ כאן, ובדברי רבנו אלה נשאו ונתנו רבותינו המחברים טובא, ועי' ט"ז וש"ך בסי' קמ"ה ובנקודות הכסף שם האריך מאד, וסוף דבר או דלאו דוקא נקיט של רבים, א"נ נקיט של רבים לאשמועינן דאפילו של רבים לא שרי אלא במעינות, ודעתו דרבנו לא ס"ל הא דר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק ופסק כריש לקיש דבעי לאסור שם בתלושין, ואף דקי"ל כר"י לגבי ר"ל האריך בזה ומרן הגר"א ז"ל השיגו דדבריו תמוהין וגם דברי הנקודות הכסף דחוקים מאד. ובאמת לא ידעתי אפוא ראה הש"ך ז"ל דר"ל חולק על ר"י אלא דריש לקיש שאסר לבני בצרה וא"ל ר"י אדמקטורך עלך זיל הדר, ולא מציין שר"ל יחלוק ע"ז כלל. וראיתי עוד מחברים רבים וביניהם גם הרב מרכבת המשנה נדחק מאד. נלאיתי להעתיק הדברים ולסותרם ודברי רבנו נשארו פלא.
ואשר מצאתי בעניי ליותר נכון ופשוט בדברי רבנו מ"ש הפרישה ז"ל דדוקא נקיט של רבים דודאי רבים לא חפרו לשם אליל, אבל ביחיד איכא למיחש שמא חפר לשם אליל ונאסר דאף מחובר נאסר בעושה בו מעשה לשם אליל, והשיג עליו הט"ז ז"ל וכתב עליו ולא דק בגמרא שהבאתי דבהדיא פריך כן דשל יחיד נמי מותר כל שהוא מחובר (וז"ל שם בדף נ"ט דפריך על ר' יוחנן הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו) ותו מ"ש שנאסר ע"י מעשה לא נ"ל כלל דאע"פ שאמרו חפר בה בורות וכו' דאסרו במעשה שאני התם שהוא משתחוה להבור שהוא מעשה ידיו משא"כ אם משתחוה להמים שבאים מעצמם אע"פ שבאים מחמת החפירה מ"מ במה שנשתחוה לו לא עשה בו עצמו מעשה וזה מוכח מדלא מצי לאשכוחי בגמ' שהבאתי דיחיד נאסר אלא בטפחינהו בידיה ועשאם תלושים וכו' עיי"ש גם הש"ך ז"ל נשאר שם בצ"ע עליו.
אבל דברי הפרישה ממקום קדוש יהלכו, ממקורם של הראשונים ז"ל וז"ל הריטב"א ז"ל בסוגין דף נ"ט הא דיחיד נאסרים כבר פרשתי לעיל דביחיד שיש לו בהם זכות מיירינן דומיא דמים של רבים שהכל שותפין בו, וכי אמרינן דתלשינהו גלא או דטפחינהו בידים לא בא אלא להוציאו מדין מחוברין כדמוכחא שמעתתא, ומיהו אי טפחינהו על דעת עבודה זרה אפילו דחבירו נאסרו ואפילו דרבים והכא בדלא טפחינהו על דעת עבודה זרה ודומיא דתלשינהו גלא דהוה אמרינן מעיקרא וכן פי' הרמב"ן ז"ל ואע"ג דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרקע עולם שאפילו הוא שלו אינו נאסר אלא כשחופר בה לדעת עבודה זרה וכדפירש"י ז"ל (ר"ל ואיך אמרינן הכא דנאסרו אף דלא תלשינהו לע"ז) התם הוא במחובר גמור אבל במיא דניידי בתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי וכדפרישנא לעיל וכן נראה מפירוש רש"י ז"ל ע"כ, והנה לעיל בסוגיא דף נ"ד כתב הריטב"א ז"ל אע"פ שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ופרש"י ז"ל חפר בה בורות לע"ז אסרה אף להדיוט ע"כ. וכן פי' הראב"ד ז"ל דדוקא שחפר בה בורות לשם ע"ז לחשבה שימצאו שם מים לעובדיה. וקשיא לן דהא משמע דחפירה זו כדי שיהא בה תפיסת ידי אדם היא באה ולאפוקי לקרקע עולם מדין מחובר וא"כ למה לי לשם ע"ז והא נפקא ליה מדין מחובר ולא הוי לה דומיא דהר.
(בענין זה נרשם בהכת"י מהגאון המחבר ז"ל "צריך ביאור שני").
תדע דהא באבני הר שנדלדלו איכא מ"ד אסורות ואע"ג דלא הוי בהו מעשה לשם ע"ז ומ"ד מותרות משום דבעינן תפיסת ידי אדם וליכא. ויש לתרץ דכל שהדבר הנעבד נתלש לגמרי ודאי אסור אע"פ שלא נתלש לשם ע"ז כיון דהשתחוה לו בתלוש אבל בזו שעדיין קרקע עולם מחוברת כתחילתה וחפירת בור אינו מעשה אלא למקום הבור דלית ביה מעשה אלא אוירא בעלמא לא מתסרא בהשתחוה משום מעשה שעשה במקצתו אלא בשעשה אותו מעשה לשם ע"ז וכו' ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ז והשתחוה לו נאסר אע"פ שאינו שלו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר עכ"ל.
הרי לפנינו להדיא דרבותינו ז"ל ס"ל דאם חפר בו למצוא שם מים לשם ע"ז, וכן בתלשינהו לשם ע"ז נאסרו אפילו של אחרים וקרקע עולם, וסוגיא דדף נ"ט דתלשינהו בידיה מיירי שלא נעשה כן לשם ע"ז דומיא דתלשינהו גלא, וא"כ בבור של יחיד שחפרו לשם ע"ז והשתחוה לו לכו"ע אסורים המים, ושפיר כתב רבנו מעינות הנובעין לרבים, דבזה ליכא חששא דחפרו לשם ע"ז והשתחויה לבד לא אסרה למחובר, והרי להדיא מבואר גם בדברי הראב"ד שהבאנו דחפר בה בורות למצוא מים לאליל נאסרה קרקע עולם עי"ז, ולפי"ז היה אפשר לומר בדעת רבנו דס"ל ג"כ כהראב"ד ז"ל דאם היה של רבים אינו נאסר אף בשחפר לשם ע"ז, ולהכי כתב דמעינות הנובעין לרבים לא יצויר בהם שיאסרו משום דהם מחוברים, ואפילו אם חפרן לשם ע"ז, לא נאסרו משא"כ בהיו של יחיד, דאז אפשר שיאסרו אף במחוברים והיינו בעשה בהן מעשה וחפרן לשם ע"ז, והא דלקמן בה"ב בנתנן לתוך ידו והשתחוה להן, דלא מחלק רבנו בין יחיד לשל רבים וכמו שהשיג עליו הראב"ד שם הוא כמ"ש הרב מרכבת המשנה דס"ל לרבנו כיון שנתנן לתוך ידו הרי הוא שלו, והוו של יחיד, ומצאתי בתוס' רי"ד שם במהדורא תנינא כתב להדיא לא צריכא דטפחינהו בידיה פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהם דליהוי דיחידאה. וס"ל לרבנו דדוקא דידעינן שלא נתכוין לזכות, אבל מסתמא אסור, דהו"ל של יחיד.

וכן חליפי חליפין. עי' כ"מ תמה דהא בגמ' מסיק דהוא למ"ד שני כתובין הבאים כאחד מלמדין, וכבר ציינו המחברים לדברי התוס' וקושיתם שם וכן לדברי התוס' בקדושין נ"ח א' ובמהרש"א שם. ואין כאן קושיא, אולם מרן הגר"א ז"ל וכן הרב מרכבת המשנה כתבו דרבנו סמך עצמו על הירושלמי פ"ה דע"ז ה"א, דמוכח דהיתה שם גי' דר' ישמעאל בר' יוסי ס"ל דמותר ורבנן ס"ל דחליפי חליפין אסור (ודלא כבגמ' דילן דלא מסיימי עיי"ש) דהא קאמר התם טעמון דרבנן והיית חרם כמוהו כל שאת יכול לקיימו ממנו הרי זה כמוהו מאי כדון אמר ר' יוסי בי רבי בון כמוהו כמוהו שני פעמים על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, הרי מבואר דרבנן ס"ל דאסור והלכה כרבים וכבר הרגיש בזה הפני משה שם, ועל כרחך צ"ל דרבותינו הראשונים ז"ל דס"ל דמותר היתה להם הגי' דרבנן סברי דמותר וכמו שהוא לפנינו בתחלה עי' בדברי מרן ז"ל בזה, ועי' באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג כתב ובחליפי חליפין לא אפשיט הלכתא, ואין הכוונה מבוארת בדבריו.

בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם או החליפה לא נאסרה שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ובהשגה א"א אינו כן אלא אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כדרב הונא וכו' מיהו דוקא בעכו"ם או בישראל מומר אבל בישראל אחר אמרינן לצעורי קמכוין ע"כ, והנה רבים תמהו על הראב"ד ז"ל שהרכיב שני הפסקים גם יחד דכיון דפסק דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה וכר"ה א"כ איך חזר וכתב דדוקא בעכו"ם או בישראל מומר שזהו לרב נחמן ורב עמרם דס"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו עי' לח"מ וכבר ראיתי מי שהגיה בדברי הראב"ד ז"ל דצ"ל מיהו יש אומרים דוקא בעכו"ם וכו' והוא ע"פ מ"ש הרשב"א בתורת הבית הארוך, אבל דברי הראב"ד ז"ל פשוטים ומבוארים וכ"כ הבה"ג בהל' שחיטת חולין (אף דהראב"ד לא ס"ל כוותיה בעצם הדין) וז"ל והיכא דהוי בהמת חבירו רבוצה בפני ע"ז ושחטה, ואפילו אמר הריני שוחט לע"ז ולא כלום, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, ואפילו למאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו ה"מ גוי דבלבו לע"ז וכו' והני תיובתא שנים שאוחזין בסכין וכו' שנינהו בישראל מומר. ואיהו מפרש סוגית הגמ' בחולין שם דר"נ ור"ע קא אמרי לה למ"ד אדם אוסר ה"מ גוי אבל ישראל לצעורי קמכוין, אבל ר"נ ור"ע ס"ל באמת דאפילו גוי ומומר ג"כ אינם אוסרים, ופסק הבה"ג בהל' יין נסך כר"נ ור"ע דאפילו בגוי ג"כ אינו אוסר, ובזה חולק הראב"ד ודעימיה על הבה"ג וס"ל דהלכה כרב הונא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אבל בזה לא פליגי כלל וס"ל דמאן דאוסר ג"כ דוקא בגוי ומומר אבל ישראל לצעורי קא מכוין וכן בהל' חובל ומזיק פ"ז שהשיג שם הראב"ד על רבנו א"א לצעורי קא מכוין, ותמהו ע"ז המבארים הוא ג"כ מבואר דסבירא ליה להראב"ד דלטעמא דישראל אינו אוסר משום דלצעורי קמכוין לא מהני אית ליה שותפות בגוויה, וכמ"ש רבותינו הראשונים ז"ל עי' בתוס' בסוגיא ועי' באשכול הל' שחיטת חולין סי' י"ד דמדלא הביא אח"כ פירוקא קמא בדאית ליה שותפות מכלל דס"ל למאי דאסיק בישראל לצעורי קמכוין נאיד תלמודא מהאי פירוקא ואמרינן לצעורי קמכוין אף בשותפות אע"ג דאפסיד אנפשיה כדאמרינן בעלמא אפילו מקלקלה נפשה (עי' יבמות ק"כ) ומטעם זה השיג שם על רבנו שכתב דהיכא דאית ליה שותפות בגויה אדם אוסר, וכתב ע"ז לצעורי קמכוין, ור"ל דלפי"ז לא מהני שותפות עי' מה שהארכנו בכל זה במקומו עכ"פ הרי דברי הראב"ד ושיטתו ברורים וכן יתבארו גם דברי הרשב"א ז"ל בתורת הבית הארוך.
אבל באמת דברי רבנו מופלאים מאד ודרכו נסתרה, דלכאורה משמע דס"ל כשיטת הבה"ג דהלכתא כרב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו גוי ומומר ולהכי לא הביא כאן שום חילוק וסתם דאם שחט בהמת חברו או החליפה לא נאסרה משום דבכל אופן לא נאסרה (וקושית הרמב"ן ז"ל על הבה"ג דלא משכחת לה יין נסך בשל חבירו ישבוה רבותינו בכמה אנפי) ואלו בפ"ב מהל' שחיטה כתב דבאית ליה שותפות אוסר (ומזה אין סתירה למ"ש כאן) ולא הזכיר שם מומר. ובפ"ז מהל' חובל ומזיק כתב דמומר מפני שהוא כגוי אוסר, וכן הזכיר שם אית ליה שותפות ורק בישראל אינו אוסר ולא הזכיר טעמא דלצעורי קמכוין כמו שהזכיר בפ"ב דשחיטה, וכל זה הוא כמאן דאמר אדם אוסר דבר שאינו שלו, או דס"ל באמת אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, אלא דס"ל כמ"ש רש"י דמומר ושותפות הוא למאן דאית ליה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ועי' בתוס' רי"ד מהדורא קמא לדף נ"ט ב' כתב להדיא להשיג על הבה"ג, במאי דפסק כר"נ ורב עמרם ור"י, והרי אינהו גופיהו מודו דבגוי אוסר אע"פ שאינו שלו עי"ש היטב.
והנה הכ"מ והלח"מ ועוד כתבו דכוונת רבנו גם כאן דוקא בישראל אבל בעכו"ם ומומר אוסר וסמך עצמו על מ"ש בהל' שחיטה ובהל' חובל ומזיק, ואם נסכים לדבריהם אין כוונת ההשגה מבוארת דהרי אין שום חילוק בין הרמב"ם והראב"ד והמחברים האריכו בכל זה הרבה באופנים שונים, אבל קוטב הדברים, דרבנו ס"ל באמת דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואפילו במומר וגוי, וכמו שסתם כאן וכהבנת הראב"ד בדבריו, אולם התם בחובל ומזיק גבי מנסך דכתב רבנו דגוי ומומר אוסרים, מטעם אחר אתי עלה משום דהתם איירי בהגביהו תחלה וכמבואר בדברי רבנו שם ונעשית שלו בגוי ומומר, ובישראל לא מהני מה דאגבהה משום דאמרינן איסורא לא ניחא ליה דלקני, ולכן בהל' שחיטה לא הזכיר רבנו דמומר אוסר, משום דהתם בלא קנין מיירי וא"כ גם המומר אינו אוסר ורק בדאית ליה שותפות בגוה, גם ביארו דברי רבנו ולשונו שאין אדם אוסר, וגם טעמא דלצעורי עי' עליהם ומתבאר בזה גם הסוגיא אל נכון, ועי' להרב עונג יו"ט סי' נ"ט האריך בחיזוק הדברים וביסוסם בדברי טעם, וביסוד הדברים כבר קדמוהו רבים. אבל מה נעשה ורבנו הרמב"ן ז"ל העיד בחדושיו לע"ז בשם רבנו דס"ל דמומר וגוי אוסרין בדבר שאינו שלו, וכן רוצה לתפוס גם בדעת הבה"ג ז"ל אף שלא כתב כן בהל' יין נסך עי"ש היטב והוא כמ"ש הכ"מ כאן וכפשטות הדברים.
והנה רבנו כלל בדין אין אדם אוסר דבר שאינו שלו גם החליפה, ובסוגיא וכן בירושלמי מבואר רק דחליפין אוסרין אף בבעלי חיים ובירושלמי דגם בקרקע עולם נאסרת ע"י חליפין, ולא הוזכר דין החליפין בדבר שאינו שלו. ולכאורה דין זה אינו תלוי כלל בהפלוגתא אם אדם אוסר דבר שאינו שלו, דזה לא שייך אלא כגון ששחטה לעכו"ם, דעשה מעשה דלא הדרא, אבל בעשה חליפין בבהמת חבירו הלא לא חל עליה דין חליפין כלל וליכא מעשה כלל, דאיך יכול להחליף לקנות ולהקנות את של חבירו, ואם נימא דגם זה שייך לדין אין אדם אוסר, דאע"ג דאין כאן קנין מ"מ נעשה חליפין של עכו"ם, א"כ יקשה בודאי דבזה לא שייך לצעורי קא מכוין כלל, דמה בכך בעושה לצעורי אבל הרי נעשה חליפין ודמי עכו"ם, ודמי לנותן חלב בבשר חבירו כמו שכתבו התוס' ז"ל ואפשר שזהו כוונת ההשגה, דגם הראב"ד ס"ל כרבנו, ודוקא בישראל אין אדם אוסר משום דלצעורי עביד וא"כ לא שייך טעם זה בעשאה חליפין ונבוך הנני בכל זה ה' יאיר עיני.

חפר בה בורות שיחין ומערות לשם עכו"ם אסרה. הנה הטור העתיק דין זה דבעי גם השתחויה אח"כ, ובדעת רבנו נחלקו רבנן, הרב ב"י ופרישה כתבו דס"ל לרבנו דלא בעי השתחויה כדעת הר"י בתוס' שם, והב"ח ז"ל דעתו דגם רבנו בעי השתחויה וקאי אדלעיל מינה המשתחוה לקרקע עולם לא אסרה וע"ז אמר דאם חפר בה בורות שיחין ומערות ור"ל והשתחוה אסרה. ודבר זה הוא פלוגתא דרבוותא, ועי' רש"י חולין מ' כתב להדיא דבעינן גם השתחוה אח"כ וכן דעת הראב"ד הביאו הריטב"א ז"ל שם בסוגיא, ואע"ג דע"ז של גוי אסורה מיד ולא בעינן שתיעבד ה"מ בתלוש אבל זו שהיתה מחוברת וחפירה זו עשאה תלוש להיות ראוי ליאסר לא מיתסרא עד שתיעבד לדברי הכל וכן דעת התוס' רי"ד בע"ז שם.
אבל ראה זה מצאתי באשכול פ' כל הצלמים סי' נ"ג כתב להדיא וכן המשתחוה לקרקע עולם ולמחובר מעולם לא נאסר, עשה בה מעשה לכבוד אליל כגון שחפר בה בורות אסרה מיד ע"כ, הרי להדיא דלא בעינן השתחויה אח"כ, ולולא דמסתפינא הוי אמינא דגם הראב"ד באשכול ס"ל ככל הנך רבוותא דבעי השתחויה בחפר לשם ע"ז, אבל איהו מפרש שחפר בה בורות לכבוד אליל, ור"ל באופן שזה דרך עבודתה, ולפי"ז אין האיסור משום ע"ז אלא משום משמשין. והנה ראיתי מקשים דאם נימא דבעי השתחויה אח"כ אפילו בשל עכו"ם, ומכ"ש בישראל שאינה אסורה עד שתיעבד הרי בודאי בעינן השתחויה אח"כ לכו"ע והרי הך השתחויה כבר נעשית במחובר שהרי משתחוה לקרקע עולם ואיך נאסרת, ולא ראו שדבר זה כבר עמד עליו הריטב"א ז"ל וכתב והא דאמרינן שאם חפר בה בורות שיחין ומערות אסרה, ארישא קאי לומר שאסרה בהשתחויה בשחזר והשתחוה לה דהשתא חשיב כמשתחוה לדבר תלוש ליאסר אפילו להדיוט כל מה שהשתחוה לו עיי"ש בכמה מקומות בדבריו ועוד נאריך בזה.
והנה פשוט דרבנו אשמעינן רק דינא דחפירת בורות שיחין ומערות מהני להוציא הקרקע מדין מחובר, דכיון שחפר בה יש בה תפיסת יד אדם, והוא בקרקע שלו, ובקרקע של אחרים תלוי בדין אם אדם יכול לאסור של אחרים במעשה, וכמפורש בריטב"א ז"ל שכתב ומדברי רבותינו ז"ל שכתבנו לעיל נראה דכל שעשה בקרקע עולם מעשה לשם ע"ז והשתחוה לו נאסר אע"פ שאינו שלו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, אלא שלדעת הראב"ד ז"ל אם הוא דבר של רבים אינו נאסר אע"פ שעשה בו מעשה, ולדעת הרמב"ן ז"ל אף הוא נאסר, ולדרך זה אפשר לומר כי לכך הביאוה לזו בכאן גבי שמעתתא דלעיל ללמוד שאף קרקע עולם שאינה שלו נאסר בשחפר בו בורות שיחין ומערות לשם ע"ז, וכבר כתבנו לעיל דגם דעת רבנו היא כן דאין דבר של רבים נאסר, כתבתי הדברים לפי שראיתי מחברים מסתבכים בזה והוא פשוט.

תוכן העניינים

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה