עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ד · הלכה ח
ועיר הנדחת שהוזמו עידיה וכו' ולמה זכה בה שכל אחד ואחד כבר הפקיר ממונו משעה שנגמר דינו. עי' קרבן העדה בירושלמי דסנהדרין שם ה"ז, ונמשך אחריו הרב מנחת חינוך שהקשו, דהא אמרינן בגמ' דכריתות כ"ד שם טעמא דעיר הנדחת משום דרבים נינהו וכל חד אמר בדעתיה אנא לא חטאי אחרינא חטא ומפקר ממוניה, וכיון דפסק רבנו בפי"א מנזקי ממון ברבע שורו דלא מפקיר ליה, דכיון דידע דלא רבע טרח ומייתי סהדי, א"כ דינא דהפקר עיר הנדחת לא משכחת לה אלא בהיה רוב גדול שהודחו, אבל אם רק אחד הכריע את הרוב ואיהו ידע דלא חטא הרי לא מפקר לנכסיה ואז לא זכה בו המחזיק ולמה לא חילק כן רבנו ובגמ' אפשר לומר דזהו כוונתם דדוקא היכא דאיכא טעמא דאחריני חטאו עי"ש שהאריכו בזה.
ואינו נכון דמאי דאמרי בגמ' אנא לא חטאי אחרינא חטא, ר"ל שגם דבר זה אינו יודע, אם רק הוא משלים את הרוב וסובר שישנם הרבה גם בלעדו ומתיאש, ודוקא ברבע שורו כמ"ש רבנו שהוא מיחל לזה שיבאו עדי הזמה, שהרי ברור לו שאם רק יבאו עדים לא יאסר השור בהנאה אבל הכא אינו יודע גם זה שאפילו אם יזימו עדיו מ"מ יהא נכסיו אסורים דדלמא איכא אחריני שמשלימין את הרוב ופשוט אבל גם מלבד זה הוא חשבון בטעות, שהרי דין עיר הנדחת חל על העיר ע"י בי"ד הגדול אחרי שבאו ב' ת"ח לעוררם ולהחזירם למוטב, והרי אם חזרו למוטב אף שנהרגין בתורת יחידים שעבדו עכו"ם אבל על העיר אין דין עיר הנדחת, והרי ברור דאם לא חזרו למוטב כל העיר רק מיעוט חזרו אבל לא נשאר רוב בעיר שלא חזרו הרי ג"כ אינה נעשית עיר הנדחת, ולפי"ז באחד המשלים את הרוב והוא יודע בעצמו ששקר ענה בו הלא בעת שבאו ב' החכמים היה חוזר בו למוטב שהרי באמת לא עבד כלל, ולא נשאר רוב בעיר שהודחו ואינה נעשית עיר הנדחת כלל, ובעל כרחך דהך דינא דעיר הנדחת שהוזמו עידיה לא יצוייר באופן זה שהאחד השלים הרוב ובעל כרחך שנשאר רוב מודחים גם אחר שחזר למוטב, ומ"מ נכסיו אבודין כדין נכסי צדיקים שבתוכה. ובאמת כשנעיין היטב, לא משכחת דינא דעיר הנדחת שהוזמו עידיה, כי אם באופן שבאמת עבדו עכו"ם ולא חזרו בהם למוטב גם כשבאו ב' החכמים לעוררם, ומ"מ הוזמו העדים, אף שבאמת עבדו וזה לא משכחת לה בהיה אחד יותר על הרוב והוזמו עדיו בלבד, דהרי אלו רצה להציל בניו ורכושו היה יכול לחזור בו ולהציל עי"ז את כל העיר מדין עיר הנידחת, ואין מקום להאריך יותר.
ומה שהקשה הפר"ח ז"ל מאי שנא מהא דאמרינן אדעתא דארי אפקריה, גם זה ליתא דהתם בעובדא דרב ספרא דלוינהו ארי היה כל אחד נותן לו מזונותיו ביומו, ומה שהשאיר הארי ממזונותיו הרי הוא של נותן המזונות ואין זה בגדר הפקר בטעות כלל משא"כ הכא ועי' בתוס' שם במקומו ובתוס' ב"ב קל"ח א' בקושית הר"ר פטר ותירוצם שם ומיושב בזה כמה דחוקים שנדחקו רבותינו ז"ל בהם ואכ"מ להאריך.