עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ד · הלכה א
מדיחי עיר מישראל הרי אלו נסקלין אע"פ שלא עבדו עכו"ם אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. וכ"כ רבנו לקמן במסית בריש פ"ה דלא בעינן שיעבוד עכו"ם, ועי' בספר המצוות ל"ת ט"ו שהזהירנו מדרוש לע"ז ר"ל שידרוש ויקרא האנשים לעבודתה ויזרזם על זה, ואע"פ שזה הדורש לא יעשה פעולה מהפעולות זולת הדרישה אליה וזה נקרא אם דרש אל העם מדיח וכו', ועי' כ"מ כאן שכתב דאי בשעבדו עכו"ם תיפוק ליה דאפילו בלא דין מדיח נמי נסקלין, והרב פר"ח ז"ל השיגו דהרי אפשר דבלא דין מדיח, ורק משום שעבד עכו"ם היה דינו בסייף כמו שאר כל אנשי העיר, ויש שכתבו להדיא ראיה לזה מהא דאמרו במשנה סנהדרין ס"ז שם גבי מסית אם חזר בו מוטב, מוכח דבלא עבד מיירי דאם בעינן שעבד דוקא מה מהני חזרתו, ובאמת מצאתי כן ביראים סי' פ"ג ובחדש סי' רל"ח וזה לשונו אע"ג דאמרינן בחולין ד' ב' אין הסתה בדברים, ופרכינן והא כתיב כי יסיתך אחיך בן אמך ומתרצינן באכילה ושתיה, התם אין דרך להם אלא באכילה ושתיה (ועי' מ"ש לקמן בפ"ה בזה) מיהו אם הסית בדברים גרידא מיחייב, דתנן כל חייבי מיתות אין מטמינין להם חוץ מזו אמר לשנים והם עדיו וכו' אם חוזר בו מוטב ואם לאו אלו שאחורי הגדר מביאין אותו לבי"ד וסוקלין אותו אלמא בהסתת דבור גרידא חייב, ותנן המדיח זה האומר נלך ונעבוד עבודת כוכבים ואמר רב יהודה אמר רב מדיחי העיר שנו עכ"ל היראים.
ונראה גם ראיה מוכרחת לזה מהא דדריש בספרי ראה סי' צ"א גבי מסית, ומנין לאומר אעבוד וכו' ת"ל לא תוסיפו לעשות כדבר הרע הזה בקרבך לא כדבר ולא כרע, יכול אף המגפף והמנשק וכו' ת"ל הזה, הזה בסקילה ואין כל אלו בסקילה, והלימוד הוא דאינו חייב משום מסית בהסתה לגיפוף ונישוק שהרי בעבודת כוכבים הגיפוף ונישוק דאינו חייב לאו מהכא נפקא כדתנן במתניתין דף ס' דע"ז עובר בל"ת והוא מקרא דלא תעבדם וכמ"ש רבנו לעיל בפ"ג ה"ו, אלא דהלימוד הוא כאן לענין מסית דלא מחייב על הסתה לגיפוף ונישוק, ואי נימא דבעינן לדין המסית שיעבוד בעצמו ע"ז א"כ למה בעינן קרא למעט הסתה בגיפוף ונישוק, דאם הוא לא עבד ג"כ אלא בגיפוף, הרי בלאו הכי אינו חייב סקילה שהרי בעינן לדין מסית שיעבוד ע"ז ואי דאיהו עבד עכו"ם ומסית לאחרים לגיפוף, הרי חייב סקילה משום שעבד עכו"ם ודוחק לומר דבעי קרא שלא התרו בו לעכו"ם ולהסתה הרי לא בעי התראה, ועל כרחך דלא בעינן שיעבוד הוא כלל, ולהכי בעינן קרא לגיפוף דבזה אין דין מסית וה"ה למדיח, ועי' עוד בסוגיא דסנהדרין קי"א ב' לאמר שצריכין עדים והתראה לכל אחד ואחד, ופרש"י ז"ל לאמר נלכה ונעבדה משמע שצ"ל לפנינו שכך אומרים נלכה ונעבדה, ואין אמירה אלא בעדים אלמא צריכים עדים לכל אחד ואחד שיעידו עליהם מה שאמרו וה"נ צריך התראה לכל אחד ואחד, ומזה מוכח דקאי אמדיחים דבעינן שיהיו עדים שאמרו לכל אחד ואחד נלכה ונעבדה והתראה ג"כ לכל אחד ואחד, ומוכרח דאין צריכים המדיחים לעבוד ע"ז וכן פירש הרמ"ה ז"ל שצריכין עדי אמירה לכל אחד ואחד וכיון שמחולקים הם צריכים נמי התראה לכל אחד ואחד והדברים מוכרחים, ועי' בספרי דבי רב דמשו"ה פירש"י ז"ל דמדיחין משום דפשטא דקרא מיירי בהו, ועוד דאי בנידחין פשיטא דבעו התראה והלא כל עבירות שבתורה בעו התראה אלא דבמדיחין החידוש הוא דבעי התראה משום דגביהו ליכא אלא אמירה בעלמא לאחרים והם לא עבדו כלל, והם הם הדברים שביארנו, אמנם גם בלא זה ניחא ג"כ הא דבעי קרא למדיחין דהו"א דלא ליבעו התראה כמו במסית, אבל מ"מ דברי רבנו ברורים.
אלא הדיחו את יושבי עירם עד שעבדו אותה. הנה נתבאר בדברי רבנו דאין המדיח חייב סקילה אלא דוקא אם עבדו המודחין, ואלו גבי מסית לקמן בריש פ"ה כתב רבנו דחייב משום מסית אע"ג שלא עבד הניסת, ומאי שנא מדיח ממסית, וכבר עמדו המחברים טובא למצא מקור החילוק, וביותר קשה דכאן משמע דבעינן דוקא לחייב את המדיח אם עבדו המודחין ולא סגי אם אמרו המודחין נלך ונעבוד, ומנ"ל הא ומחברים רבים מראים מקור דברי רבנו בסוגיא דסנהדרין ס"א ברומיא דמתניתין שם העובד עכו"ם, עובד אין אומר לא והאנן תנן אעבוד וכו', ואיכא שם הרבה תרוצים, וס"ל לרבנו כתירוצו של רב יוסף שם דמתניתין דהכא דדוקא עובד חייב ברבים הניסתין דרבים ממלכי ולא טעו בתריה ולהכי בעינן דוקא שיעבדו, וביחיד הניסת דלא מימלך, גם באומר אעבוד סגי וזהו יסוד דברי רבנו, דבעיר הנדחת דהוי רבים בעי דוקא שיעבדו ולא סגי גם באמרו נלך ונעבוד, משא"כ במסית ליחיד סגי גם באומר אלך ואעבוד.
והנה לא ירדתי לכאורה לסוף דעתם בזה, דהרי סוגית הגמ' לענין הניסתין קאי, דברבים הניסתין בעינן דוקא שיעבדו, משא"כ ביחידים הניסתין דסגי גם באומרים נלך ונעבוד, אבל כל זה הוא רק לחייב המוסתין, ויהיה מזה מקור דברי רבנו במ"ש לקמן בהלכה זו ואנשי עיר המודחין נהרגין בסייף והוא שעבדו עכו"ם או שקבלוה עליהם באלוה, ואלו במסית הרי חייבין המוסתין גם כשאמרו נלך ונעבוד וכמ"ש רבנו לקמן בפ"ה ועל זה היה אפשר לומר דרבנו ס"ל כרב יוסף, אבל לא לענין המדיח והמסית, ואנן קיימינן על מה שכתב רבנו דאין המדיח חייב סקילה עד שיעבדו המודחין, ועל כרחך צ"ל דחדא תליא בחברתה דאם אין המודחין חייבים מיתה שוב ליכא כאן מדיח וכמ"ש רבנו לקמן בה"ו דאם לא הודחו רובה אין סוקלין מדיחיה ועי"ש מה שהארכנו בפרט זה.
ועל הך חילוקא גופא דבמסית חייב אף שלא הוסת ובמדיח דוקא שהודח, הנה דבר זה מבואר כמ"ש במתניתין במסית לשנים דהם מביאין אותו לבי"ד הרי מבואר דאף שלא עבדו חייב המסית ובמדיח לא אשכחן הכי, ועי' להרב קרית ספר שכתב דבמדיח כתיב וידיחו שכבר הדיחו משמע אבל במסית לא כתיב אלא אמירה לחוד, וכ"כ הרב סדר משנה דבמסית כתיב כי בקש להדיחך אבל כל זה הם דרשות שדרשו מעצמן.
ויש לעיין טובא ביסוד הדבר, דהנה לפי"ז על כרחך צ"ל דחלוקו של רב יוסף בין יחיד הניסת לרבים הניסתין, דהכוונה היא בין עיר הנדחת, למוסתין דעלמא אף שהם רבים, אלא שדין מסית עליהם ולא דין נידחת, ואז סגי גם באומרים נלך ונעבוד, ואם כי קשה להבין דמאי חילק בסברת מימלך ולא טעו בין עיר הנדחת לרבים הניסתין דעלמא, אבל על כרחך צ"ל כן וכן מוכח גם מתוך הסוגיא, דהרי אביי פריך על הא דרב יוסף מבריתא דכי יסיתך אחיך בן אמך, אחד יחיד הניסת ואחד רבים הניסתים והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד, ויחיד מכלל רבים להחמיר על גופו ולהקל על ממונו, רבים מכלל יחיד להקל על גופם ולהחמיר על ממונם, בהא מלתא הוא דשאני הא בכל מילי כי הדדי נינהו, ואי נימא דהא דאמר רב יוסף דרבים הניסתין בעי עובד דוקא, הוא בכל רבים אף שאין עליהם דין עיר הנידחת, א"כ מאי קושיא דאביי, והרי הכא בבריתא דהוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד בודאי על עיר הנדחת קאי, וא"כ שפיר הא בשאר מילי כי הדדי נינהו, דהרי גם ביחידים הניסתין דעלמא אף שדין יחידים עליהם, מ"מ בעינן ג"כ שיעבדו דוקא משום דממלכי ולא עבדי, וא"כ על כרחך מוכרח דרב יוסף דוקא בנידחין קאמר דזה הוי גביה רבים, ולפי"ז תמוה דא"כ מתניתין דהעובד עכו"ם חייב דעובד דוקא ולא אומר על כרחך בעיר הנדחת קאי אליבא דרב יוסף, והרי בעיר הנדחת דינם בסייף ולא בסקילה ומתניתין בנסקלין קאי.
ואפשר לומר דמוקי לה בעיר הנדחת שיש עליהם דין סקילה, וכגון בירושלים או בספר וכדומה (ועי' מ"ש לקמן דבזה גם המדיח חייב סקילה) או שהודחו ע"פ יחיד וכדומה, וכל זה דחיק טובא. וראיתי להתוס' יו"ט ז"ל במשנה י' בפ"ז דסנהדרין שכתב וז"ל וראיתי בחבורו של הרמב"ם שהוא תופס שנוי רב יוסף וכו' שהרי כתב בריש פ"ד מדיחי עיר מישראל וכו' אלא הדיחו יושבי עירם עד שעבדו אותה ובריש פ"ה כתב המסית אחד מישראל וכו' אע"פ שלא עבד המסית ולא המוסת וכו' ותמיהני דהא אביי אותביה לרב יוסף מבריתא דדייק מינה דלא שני בין ניסת דרבים לניסת דיחיד להך מלתא ולא שני רב יוסף כלל וצ"ע, והנה הדברים אינם מדויקים כמ"ש לעיל, אבל קושיתו בודאי תמוה דהרי חילוקו של רב יוסף אדחי. וצ"ל כמ"ש הרב משנת חכמים ז"ל דאביי פליג רק אחילוקא דיחיד דס"ל לרב יוסף דביחיד סגי באומר אלך ואעבוד וס"ל לאביי דזה אינו אלא בניסת מפי אחרים אבל בדין רבים הניסתים לא פליג אביי כלל וס"ל ג"כ דאינם חייבים מיתה אלא א"כ עבדו ממש וכל זה הוא דחוק מאד.
והנה זכיתי ומצאתי במדרש תנאים שהו"ל הרה"ג פרופ' הופמן זצ"ל בדברים י"ג י"ד (עמוד 67) על הפסוק וידיחו את יושבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלהים אחרים מכן אתה למד שאינה נעשית עיר הנידחת עד שידיחוה מדיחיה בלשון רבים ויאמרו להם נלך ונעבוד וכו' או נלך ונקבל באלוה והן שומעין ועבדו וקבלו באלוה, וזהו מקור דברי רבנו לקמן בה"ה כמו שנתבאר שמה, והנה מבואר להדיא דבעינן בנידחת והן שומעין ועבדו או קבלו באלוה, והנה לכאורה צ"ב דבשלמא שיאמרו בלשון רבים יליף לה בספרי מקרא דנלכה ואף דגם במסית הרי כתיב נלכה ונעבדה אלהים אחרים וצ"ע טובא ועי' מ"ש לקמן, אבל מנין למד דבעינן שהן שומעין ועבדו וקבלו באלוה ועל כרחך צ"ל מקרא דוידיחו את יושבי עירם למד כן, וא"כ הרי מבואר להדיא דבעינן בעיר הנידחת דוקא שיעבדו ממש, ומדרשה זו למדנו שאינו נעשה מדיח עד שיעבדו ממש ודברי רבנו מאירים ומבוארים בעהי"ת.
ואזהרה למדיח מנין שנאמר לא ישמע על פיך. עי' כ"מ שהוא מבריתא דסנהדרין ס"ג ב' וכדאמר עלה בגמ' במסית בהדיא כתיב אלא אזהרה למדיח, ועי' בספר המצוות ל"ת ט"ו אחרי שהביא רבנו לשון הגמרא אמר וכן אמרו במכלתא דר' ישמעאל לא ישמע על פיך אזהרה למדיח, ולפנינו ליתא במכלתא אבל נמצאת במכלתא דרשב"י שהו"ל הה"ג פרופ' הופמן הנ"ל.