עבודת המלך על משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ב · הלכה ט
מגדף שחזר בו בתוך כדי דיבור וכו'. עי' כ"מ שממה שכתב אלא כיון שגידף בעדים נסקל משמע ליה דמגדף א"צ התראה, וכבר הביאו דעת הראב"ד בפ"כ מהל' עדות שהשיג על רבנו ומבואר דס"ל דבעי התראה וכן ס"ל בדעת רבנו שהרי השיג עליו דא"כ גם מגדף לא ליבעי התראה, וכן מבואר ברש"י ז"ל בפירושיו על התורה ונשא חטאו בכרת כשאין עדים והתראה, וראיתי להרב משנת חכמים ז"ל הביא ראיה מהא דאמרינן בסנהדרין ע"ח ב' דר' נחמיה יליף חבישה ממגדף דאע"ג דלא הוי ידע אי בר קטלא הוא וחבשוהו, ורבנן מגדף הוראת שעה היתה וכו' שלא היה משה יודע אם הוא בן מיתה כל עיקר, וקשה דהא על כרחך גם לר' נחמיה מוכרח לומר דמגדף הוראת שעה הוי, דהרי לר' יהודה דס"ל דבעינן שיודיעוהו באיזה מיתה נהרג אמר לקמן בדף פ' ב' דס"ל דמקושש הוראת שעה הוי, ולפי"ז אי נימא דמגדף בעי התראה, הרי כיון שלא היה משה יודע אי יש חיוב מיתה במגדף כלל ממילא ליכא התראה, ועל כרחך לומר דהוראת שעה הוי לכו"ע ומוכח דמגדף לא בעי התראה, ואולי כיון לזה גם הכ"מ בציונו לסוגיא זו, אבל הוא תמוה דהרי אפילו אם נימא דמגדף א"צ התראה, הוא עכשיו שאנו יודעין שדינו בסקילה אלא כיון שאין בו מעשה א"צ התראה, אבל כל זמן שלא ידענו כלל שיש חיוב מיתה הרי ברור דאף דלא צריך התראה מ"מ לא היה אפשר לחייבו, שהרי לא נודע כלל לשום אדם שיש כאן חיוב מיתה, וא"כ על כרחך הוראת שעה הוי אפילו אי לא בעי התראה.
ועל כרחך לומר דפירוש הגמ' ורבנן מגדף הוראת שעה היתה היינו החבישה, ולהכי לא נוכל למילף חבישה מזה, ור' נחמיה ס"ל דהחבישה לא היתה הוראת שעה אבל אין זה נוגע לעצם דין המיתה דלכו"ע היתה הוראת שעה ועי' במראה הפנים בירושלמי דסנהדרין שם שכתב דאם נימא דאיכא כרת במגדף, על כרחך צ"ל דבעי התראה, וחיוב המיתה הוא היכא דאתרו ביה וכרת בלא אתרו, אלא שרבנו לא הביא כלל חיוב כרת במגדף בשום מקום וא"כ אפשר לומר דלא בעי התראה ע"כ. וכל דבריו תמוהים. רבנו הביא חיוב כרת במגדף בפ"א דשגגות ה"ב, אלא שחטאת אינו חייב במגדף, משום דלית ליה דר' עקיבא, אבל אינו מוכח מזה כלום לענין התראה דאפשר שפיר לומר דלא בעינן התראה למיתה, וחיוב כרת הוא היכא דעבר במזיד בלא עדים, וכבר כתבתי בגליון הירושלמי שדבריו ז"ל תמוהים ועי' תשובת הרדב"ז ח"ה סי' כ"א ורי"א מה שהאריך בדין התראה במגדף, והפשוט בדברי רבנו במ"ש דכיון שגידף בעדים נסקל ר"ל דאילו הוי מהני חזרה תוך כדי דיבור היו צריכין העדים להיות משך תוך כדי דיבור אחר הגידוף משום דילמא חזר בו אבל כיון דלא מהני חזרה במגדף א"צ העדים אלא לשמוע הגידוף וכיון שגידף בפניהם נסקל.
ואם לא הרגוהו קנאים ובא לבי"ד אינו נסקל. עי' כ"מ דלמד כן מבועל ארמית וכו' עי"ש ואין צורך והוא מבואר להדיא בגמ' פ"ב ב' שם מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן ניקום וניקטול ליה וכו' והא המקלל בקוסם הא תני רב יוסף יכה קוסם את קוסמו דמיחזי כמברך את השם והוא מבואר.