עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ט · הלכה א
דבר ברור ומפורש בתורה שהיא מצוה עומדת לעולם וכו' אין לה לא שנוי ולא גרעון וכו'. עי' בעיקרים מאמר ג' פי"ד ט"ז י"ט וכ' ועיין היטב בדברי רבנו בפ"ג מהל' תשובה ה"ח, ולא ראיתי להאריך בזה. ומה שכתב רבנו ונאמר לא בשמים היא הא למדת שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. עי' כ"מ מ"ש בזה ועי' לח"מ שכן דרך רבנו להביא פסוק שלא נזכר בגמ' מאחר שהוא מבואר יותר ועי' תמורה ט"ז א' מה שמבואר שם, וכבר העירו ע"ז. ויש לבאר הכוונה שם למה יהושע השיב לא בשמים היא ושמואל השיב דרשא דאלה המצות שאין נביא רשאי לחדש, ופנחס השיב לא בשמים ואלעזר מאלה המצות ועי' מהרש"א שם ויש שם חילוף גרסאות עי' בעין יעקב שם וברש"י ואכ"מ להאריך בכל זה.
לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל (ובכת"י אברבנאל אם יעמוד איש בין מלך מישראל בין מאומות ואין לו מובן) ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה וכו' הרי זה נביא שקר. והנה דברי רבנו צריכים עיון במה שכתב בין מן האומות, הרי דגם בנביא מן האומות איכא דין נביא השקר, ובספרי שופטים פיסקא קע"ה דריש נביא מקרבך ולא מחוץ לארץ מאחיך לא מאחרים יקים לך ה' אלקיך ולא לגוים ומה אני מקיים נביא לגוים נתתיך בנוהג מנהג גוים, הרי להדיא דממעט נביא מאחרים וקשה מאד לומר שאין זה לדינא אלא הבטחה לישראל שלהם יקים ה' נביאים מאחיהם, ולא מאחרים ולא לאחרים, וצ"ל דהספרי ממעט אחרים רק ממצוה דאליו תשמעון דגביה קאי, אבל לא מדין נביא השקר דשם לא כתיב מאחיך כלל, וממעטינן שם רק חשוד למפרע עיין מבארים, ולא יותר, והנה באמת צ"ב גם הדרשה דנביא מקרבך ולא מחוץ לארץ, וביותר יפלא דכאן במצות אליו תשמעון דרשו מקרבך ולא מחוץ לארץ, ובנביא השקר דכתיב ג"כ בקרבך שם דרשו בספרי שם בקרבך לרבות את האשה ולא למעט חוץ לארץ עי' בספרי הובא במדרש תנאים הוצאת הרב הד"ר הופמן זצ"ל וכן הובא בילקוט ראה שם, והוא ג"כ כנ"ל דבדין נביא השקר לא ממעטינן כל הני ורק במצות אליו תשמעון ודרשו ע"ז אפילו אמר לך לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה לפי שעה שמע לו, בזה רק ממעטינן כל הני וצע"ג.
והנה כתב רבנו לפיכך אם יעמוד איש וכו' ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה וכו' הרי זה נביא שקר וכו' ומיתתו בחנק. ותמהו רבותינו מאד בדברים אלו דהנה בסוגיא דסנהדרין צ' פליגי אמוראי דרב חסדא וכן אביי ס"ל דנביא שהדיח בעקירת כל הגוף דשאר מצות לכו"ע בחנק (וזהו לגרוע מצוה שכתב רבנו) ובקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות לדברי הכל פטור ולרב המנונא וכן לרבא בעקירת כל הגוף דשאר מצוות לרבנן דס"ל נביא שהדיח בסקילה גם זה בסקילה ובקיום מקצת וביטול מקצת דשאר מצוות ס"ל ג"כ דדברי הכל פטור, והנה זה ודאי דרבנו ס"ל כר"ח ואביי דעקירת כל הגוף דשאר מצות בחנק שהרי כתב להדיא כן דלגרוע מצוה חייב חנק (אף שהוא קשה דלמה לא פסק כרבא נגד אביי ועי' ברבנו חננאל שם כתב להדיא וקי"ל כרב המנונא דרבא קאי כוותיה, אמנם מרש"י הוריות ד' ב' דמביא שם ברייתא דהכא ופירש שם רש"י רק פירושא דרב חסדא משמע דס"ל ג"כ דהכי עיקר) אבל מה שכתב רבנו דגם לפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, בסוגיא דהוריות ד' מבואר שם דאי אמרי העראה בשומרת יום שריא והעראה באשה דוה הוא דכתיבא או אי אמרי מושיט וזורק בשבת שריא, או בעכו"ם אי אמרי דהשתחויה דוקא בפישוט ידים ורגלים אסורא זהו ביטל מקצת וקיום מקצת דתנן שם במתניתין הורו לבטל מקצת ולקיים מקצת הרי אלו חייבין כיצד וכו' ובביטול היום וקיים למחר אבעי לן שם בגמ' אין שבת בשביעית מהו מי אמרינן כיון דמקיימין ליה בשאר שני שבוע כביטול מקצת וקיום מקצת דמי או דלמא כיון דקא עקריין ליה בשביעית כעקירת כל הגוף דמי ופשטו לה דגם זה הוי עקירת מקצת, והנה במה שכתב רבנו דאם מפרש פירוש אחר הרי זה כולל מה שהבאנו לעיל דהעראה בשומרת יום שריא או מושיט וזורק שריא ומ"מ כתב רבנו שחייב חנק ותמוה דהרי בעוקר מקצת וקיים מקצת לדברי הכל פטור, ועי' בלח"מ מה שתמה עוד טובא בכל זה.
וראיתי להרב מרכבת המשנה ח"א שכתב ע"ז ז"ל והדברים מרפסין אגרא, שהרי רבנו לא איירי כלל מדין מסית ומדיח דהרי לענין מסית ומדיח בעינן דינים מיוחדים שישיב המסית איך נניח וכו' והמסית אומר כך חובתנו. והרי בעינן ג"כ שיקבל המסית ובלא אהני הסתתו כלל בודאי פטור המסית, וא"כ התם בסוגיא על כרחך באהני הסתתו, ואלו רבנו רק בדין נביא שקר איירי ובזה היכא שעוקר מצוה לגמרי הוי בודאי נביא השקר ובקיים מקצת וביטל מקצת, אם כבר הוחזק בנבואה שומעין לו ואדרבה מצוה איכא ובלא הוחזק ג"כ פטור דאולי אמת קאמר אלה דבריו ז"ל, ולא זכיתי לרדת לסוף דעתו, דבודאי הא דאמרו בגמ' דבקיים מקצת וביטל מקצת פטור לדברי הכל, היינו אחר שנתגלה שהוא נביא שקר, דאי לאו הכי פשיטא דפטור והרי אדרבה מצוה איכא לשמוע בקולו היכא דהוחזק לנביא, ואי לא הוחזק וליכא מצוה דאליו תשמעון אבל בודאי דלא שייך לומר שהוא יחויב מיתה, ובעל כרחך הא דאמרו שם דפטור בשכבר נתגלה שהוא נביא שקר ומ"מ פטור כמ"ש רש"י ז"ל דבנביא השקר דכתיב ביה כי יזיד לדבר דבר בשמי דבר שלם בעינן ולאו אעוקר דבר תורה קאי דהתם סקילה הוא דחייב, וקרא דכי יזיד אדברים בעלמא כגון צדקיה בן כנענה, וזהו מה שתמוה בדברי רבנו שכתב דאם פירש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמע ממשה חייב חנק משום נביא השקר, והרי בכלל זה איכא גם קיים מקצת וביטל מקצת כמבואר בסוגיא דהוריות, והו"ל לרבנו לפרש דדוקא אם עוקר כל הגוף בשאר מצות הוא דחייב משום נביא השקר (משום דס"ל כרב חסדא או משום דכאן מיירי בדין נביא השקר ולא מיירי בדאיכא חיוב מדיח כלל) אבל אי קיים מקצת וביטל מקצת אף שהוא נביא שקר מ"מ פטור וכמבואר בסוגיא ולא ידענא מקום לתירוצו של המרכבת המשנה ז"ל.
אבל באמת שיטת רש"י ז"ל תמוה מאד דלמה יהיה כן דבדברים בעלמא יתחייב משום נביא שקר ובעוקר דבר תורה אם רק קיים מקצת ליפטר משום נביא שקר והרי עכ"פ התנבא מה שלא שמע ואם אין כאן דבר שלם מה בכך, גם תמיהת הלח"מ דהא כתב רבנו בפ"ה מהל' עכו"ם וכן נביא השקר מיתתו בחנק ואע"פ שנתנבא בשם ה' ולא הוסיף ולא גרע, ויפלא דהיכא דלא שינה כלל ממה שכתוב בתורה יתחייב מיתה ובשינה מקצת יפטר, והוא תמוה.
והנה הופיע עלינו אור חדש דברי רבנו חננאל ז"ל בסוגיא וזהו נוסחתו אמר רב חסדא מחלוקת בעוקר הגוף דעבודה זרה כי בקש להדיחך מן הדרך אפילו מקצת מן הדרך אבל המדיח בעיקר הגוף דשאר מצוות דברי הכל פטור וכו' ופליג עליה רב המנונא בעוקר הגוף דשאר מצוות ואמר רבנן אמרו בסקילה ור' שמעון בחנק אבל במדיח בקיים מקצת שאר מצוות ובביטול מקצת דברי הכל פטור עד דמתודע לך עכ"ל. והנה אנו רואים מדבריו, דכאן אפלגו ר"ח ור"ה אי יש דין מדיח גם בשאר מצוות דס"ל לר"ח דבשאר מצוות ליכא דין מדיח ופטור מתורת מדיח, וגם קרא דללכת בה דקאי על מצות עשה ג"כ בעכו"ם קאי בעשה דונתצתם אבל בשאר מצוות ליכא הדחה כלל, ולר"ה גם בשאר מצוות איכא דין מדיח ותלוי בפלוגתא דנביא שהדיח דלרבנן בסקילה ולר"ש בחנק, אבל מודו כולהו דבביטול מקצת וקיום מקצת ליכא דין הדחה, ופטור מתורת מדיח עד דמתודע לך ר"ל דאז עכ"פ חייב משום נביא השקר, דאי מתודע ששקר דיבר חייב משום נביא שקר אבל משום מדיח פטור לעולם.
ולפי"ז ליכא קרא כלל למעט נביא שקר בקיים מקצת וביטל מקצת אלא מדין מדיח הוא דממועט למאן דאית ליה דגם בשאר מצות איכא דין מדיח, ולא הוזכר בדברי רב חסדא כלל דין קיים מקצת וביטל מקצת דכיון דליכא דין מדיח בעוקר כל הגוף דשאר מצות בודאי מכ"ש בביטל מקצת (כגירסת רבנו חננאל) ורק לרב המנונא דס"ל דאיכא דין מדיח גם בשאר מצוות בעי למעט קיים מקצת מדין הדחה, אבל בודאי חייב משום נביא השקר, ולפי"ז במפרש במצוה מן המצוות פירוש שלא שמענו ממשה, הנה אם אמר דהעראה בשומרת יום שריא ורק באשה דוה הוא דכתיבא, או אם פירש דמושיט וזורק בשבת שריא דהוי קיים מקצת וביטל מקצת, משום הדחה פטור גם לרב המנונא ומשום נביא השקר חייב אליבא דכו"ע דזה הוי שקר בודאי שאין הנביא רשאי לחדש פירוש חדש מה שלא קבלנו ממשה, ואי קיים מקצת וביטל מקצת באופן שאמר לבטל היום ולקיים למחר, הנה במדיח כן לעכו"ם שאומר עבדוה היום ומחר בטלוה זה הוי מדיח באופן שיתאים לכל דיני הדחה וכאשר יתבאר לקמן ובמנבא בלא הדחה הוי נביא השקר בודאי וביה איירי רבנו בסוף פרק זה ואי עשה כן בשאר מצוות, הנה לא יצוייר שום חיוב כי אם כשיודע תיכף שהוא משקר וזהו מה שאמרו פטור עד דמתידע לך, אבל אי לא נודע תיכף אפשר שאפילו יתודע לאח"כ שמשקר פטור דהא חסרה לה התראה דהא א"א להתרות בו, דדלמא אמת קא אמר וממילא פטור גם משום נביא השקר.
ולפי"ז בריתא דמביא בגמ' אח"כ המתנבא לעקור דבר מן התורה חייב לקיים מקצת ולבטל מקצת ר' שמעון פוטר ובעבודת כוכבים אפילו אומר היום עבדוה ולמחר בטלוה דברי הכל חייב, ומתרץ לה אביי אליבא דרב חסדא דמתנבא לעקור דבר מן התורה דברי הכל בחנק, ר"ל משום נביא השקר ובזה הרי ליכא פלוגתא כלל, והדר תני לקיים מקצת ולבטל מקצת ר"ש פוטר וה"ה לרבנן, על כרחך היינו באומר בטלוה היום ולמחר קימוה דוגמא דעכו"ם דמסיים אח"כ ובעכו"ם אפילו אומר וכו' ובקיום מקצת כזה פטור אפילו מנביא שקר כמ"ש לעיל דהא אין כאן התראה, אם לא דמתידע לו תיכף בתוך כדי דבור שהוא משקר, אבל בקיום מקצת וביטול מקצת דפירוש אחר בתורה כמו להתיר העראה בשומרת יום וכדומה בודאי הוי נביא השקר וביה לא איירי כאן בבריתא כלל ולפי"ז דברי רבנו מבוארים ומבוררים בכל פרטי הדינים, והא דפסק רבנו כר"ח באמת אינו מבואר כאן בפרק זה, אבל הוא מוכרח מהא דלא הביא רבנו דין מדיח בשאר כל המצוות בפ"ה דעכו"ם, וצ"ל דטעמו כמ"ש הלח"מ משום דר"ח רביה דרב המנונא, או משום דאביי ורבא לא פליגי אליבא דנפשיהו וכמ"ש הרדב"ז ז"ל בלשונותיו סי' מ"ו לדבר פשוט דהיכא דלא פליגי אליבא דנפשיהו ליתא להך כללא עכ"פ הדברים מבוארים כל הצורך.