עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי מנחם קרקובסקי
פרק ז · הלכה ז
וכשמשלחין אותו נותנין לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת. מבואר בגמ' דסנהדרין פ"ט ב' המוותר על דברי נביא מנא ידע דאיענש דיהב ליה אות, וכן הוא בירושלמי סוף סנהדרין והנביא שנתנבא בתחלה אם נתן אות ומופת שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו, ולפי"ז הא דאמרו במדרש רבה במשה שאמר והן לא יאמינו וכתיב אחריו מה זה בידך ויאמר מטה כלומר מזה שבידך אתה צריך ללקות, הוא מחמת שאמר לו הקב"ה ושמעו לקולך, וידע הקב"ה שאינם צריכים לאות אבל בלא זה בודאי היתה טענת משה חזקה שהרי אין צריכים להאמין לו שהרי לא הוחזק עדיין בנבואה, ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"ח ה"ב דרבנו מפרש באופן אחר לגמרי שאלת משה והן לא יאמינו לי, ובמ"ש שם.
ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא. וכ"כ לקמן ואפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, הוא כת"ק דר' עקיבא בסנהדרין צ' שם, דהרי ר"ע ס"ל חס ושלום שהקב"ה מעמיד חמה לעוברי רצונו ועי' בספרי שם, דהוא פלוגתא דר' יוסי הגלילי ור"ע ועי' היטב ברבנו חננאל לסנהדרין שם כתב וק"י כר"ע אבל נביא השקר מתחלתו ח"ו שהקב"ה נותן אות או מופת על ידו להטעות עולמו עי"ש היטב.
אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחלתו שהוא ראוי לנבואה וכו' ואח"כ בא ועשה אות ומופת. על כרחך צ"ל דאין כוונת רבנו שהוא מוחזק בנבואה דזה שהוא מוחזק לנביא אינו צריך אות ומופת וכמ"ש בגמרא שם היכא דמוחזק שאני, והיינו שהוחזק כבר לנביא, וכאן כוונת רבנו שחזקתו ראוי לנבואה ועי' מ"ש רבינו במורה נבוכים ח"ב פ' הארבעים. ומסגנון לשון רבנו משמע דבלא אות ומופת אין מאמינים לו וכמ"ש בגמ' וירושלמי שהבאנו ועי' בדברי רבנו לקמן בפ"י ה"א וה"ה ושם מבוארים הדברים כדי צרכם. וקצת צ"ע מהירושלמי סנהדרין שם בעובדא דחנניה בן עזור וירמיה שחנניה בקש אות מירמיה והרי ירמיה היה כבר נביא מוחזק וא"צ לאות, ואפשר לומר לפי שסתר החשבון שלו שהיה בנוי על נבואת ירמיה עי"ש.