אור ברסלב

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה· רבי מנחם קרקובסקי

פרק ו · הלכה ח

הלכה ז

כתבי הקודש כולן ופירושיהן וביאוריהן אסור לשורפם או לאבדן ביד. הנה מבואר בדברי רבנו דגם פירושיהן וביאוריהן דהיינו תרגום ותורה שבעל פה יש להם דין כתבי הקודש לענין זה, ולכאורה הרי הם אסורים בכתיבה שהרי דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבם והותרו רק משום עת לעשות לה' ומ"מ דין כתבי הקודש עליהם ועי' תשב"ץ סי' ב' שם הביא מקור הדברים ממעשה דאבא חלפתא בשבת קט"ו א' זכורני את רבן גמליאל אבי אביך שהיה עומד ע"ג מעלה בהר הבית הביאו לפניו ספר איוב תרגום ואמר לבנאי שקעו תחת הנדבך וכו' וכי מותר לאבדן ביד אלא מניחן במקום התורפה והן מרקיבין מאליהן הרי מבואר דאף דאסור בכתיבה מ"מ לאבדן ביד אסור, ושם ב' אמרו כותבי ברכות כשורפי תורה, ובכל זאת כשנטל טומוס של ברכות ושקעו בספל של מים אמר לו גדול עונש האחרון מן הראשון ועי"ש עוד מה שהאריך בכל זה, ועי' בתוס' ורא"ש ומרדכי והגהות מיימוני בפכ"ב מהל' שבת ועי' במאור ומלחמות שם שהביא ראיה מהא דתניא במס' סופרים פי"ז דברי חכמים כדרבונות כולם נתנו מרועה אחד, ורועה אחד אמרן וכולן מצילין אותן מפני הדליקה וספרי אגדתא אע"פ שלא ניתן לכתוב אפ"ה מצילין אותן מפני הדליקה מה טעם עת לעשות לה' הפרו תורתך, ועי' בפט"ז שם ה"ב הדא אגדתא הכותבה אין לו חלק לעולם הבא, ומ"מ אסור לאבדה ועי' בשו"ת באר שבע סי' מ"ג.

והמאבדן ביד מכין אותו מכת מרדות. עי' בספר המצוות שכתב ואין מאבדין כתבי הקודש שנאמר וכו' מ"מ אין זה מדאוריתא, ועי' מג"א סי' קנ"ד סק"ט וכלל שם רבנו גם בתי כנסיות ובתי מדרשות וזה בודאי אינו אלא מדרבנן וכמ"ש הר"ן במגילה פ' בני העיר ועי"ש מ"ש בשם הרמב"ן ז"ל והתשב"ץ שם הביא ראיה מוכרחת שאין בכתבי הקודש אלא איסור דרבנן, מהא דאמרינן בשבת קט"ז א' שם, הגליונין וספרי מינים אין מצילין אותן מפני הדליקה ר' יוסי אומר אף בחול קודר אזכרות שבהן וגונזן והשאר שורפן, והנה ספרי מינים שם, הם המה ספרי תורה נביאים וכתובים שכתבו להם המינים כתב אשורית ולשון הקודש כמ"ש רש"י ז"ל וכל הראשונים ומחלק שם ר' יוסי בין האזכרות לשאר הספר דלאזכרות מצריך קדירה ושאר הספר נשרף, ומשמע דבשריפת שאר הספר ליכא לאו ומלקות בשום מקום דאי לאו הכי לא היה מיקל בשאר הספר יותר מן האזכרות, ועי' ארחות חיים ח"ב העתיק דברי רבנו דהמאבדן ביד לוקה, וצ"ע. אבל פשוט דכוונתו ג"כ מכת מרדות ומצאתי בכת"י ברלין הנוסח הרי זה לוקה מכת מרדות, ונשמטו שתי המלות האחרונות.
ומ"ש רבינו אבל אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו. והנה רש"י ז"ל בגיטין מ"ה כתב הטעם מפני שכתבן לשם עבודת גילולים, כנראה לפי שרש"י היה גורס שכתבן מין וסתם מין בישראל הוא עובד גילולים עי' ע"ז כ"ו וחולין י"ג, אבל גירסת רבנו היא שכתבו אפיקורס ואפיקורס הרי אינו עובד ע"ז אלא שאינו מאמין וכמ"ש רבינו בהל' תשובה ולהכי כתב הטעם מפני שאינו מאמין בקדושת השם, וכן כתבו המחברים ועי' בעין יצחק קמא חלק או"ח ס' ה', אבל זה אינו, דבכל הנוסחאות הישנות איתא גם בדברי רבנו כאן אבל מין ישראל ולא אפיקורס ישראל ונשתבש לאפיקורס ע"י הבקורת כידוע, אבל מ"מ דברי רבנו מכוונים דרש"י ז"ל הרי ס"ל בכל מקום דמינים ר"ל עובדי ע"ז או תלמידי אותו הידוע כמבואר בכל המקורות הישנים, אבל רבנו חשב את המינים לענין בפני עצמו עי' בפ"ג מהל' תשובה ולא שייך גביהו הטעם מפני שכתבן לשם ע"ז שהרי בכלל המינים גם האומר שאין אלוה ואין לעולם מנהיג וכדומה עי"ש וא"כ לא שייך לומר גביהו שכתבו לשם ע"ז ולהכי כתב רבנו מפני שאינו מאמין בקדושת השם וכו', והנה עי' לקמן בדברי רבנו בפ"ב מהל' עכו"ם ה"ה שכתב ומחשבה של אפיקורס (ובנוסחא הישנה של מין) לעכו"ם ולפי"ז צע"ג לישב דברי רבנו כאן דהרי מבואר להדיא דמחשבת מין לעכו"ם והוא כשיטת רש"י ז"ל. אמנם עי' בכ"מ שם מ"ש בלשון רבנו דקאי שם דוקא על הנך אפיקורסים התרים אחרי מחשבות לבם עי"ש ולא בכל המינים ועדיין צריך בירור.
אולם עי' מ"ש שם בעז"ה לברר הנוסחא האמיתית בדברי רבנו שהיא כמו שנמצאת בדפוס קונשטנדינא רס"ט וכך צ"ל ואסור לספר עמהן ולחשוב עליהן תשובה כלל שנאמר ואל תקרב אל פתח ביתה ומחשבה של מין לעכו"ם ור"ל דאסור לחשוב לבקש תשובה על דברי המין שגם המחשבה בענין זה לעכו"ם הוא עי"ש היטב מה שבארתי הדברים והוא מוכרח שם לפי הענין וא"כ אין שוב מקום לסתירה ודברי רבנו כאן ברורים.

שורפין אותו עם האזכרות שבו. עי' כ"מ ומשמע דס"ל דפסק רבנו כר' טרפון וכר' ישמעאל שם, ואין צורך בזה עי' בתוס' שם ד"ה ספרי מינים אומר ר"י דמיירי שנמצאו ביד מינים דאי כתבן מין הא אמר בפ' השולח נמצא ביד מין יגנז כתבן מין ישרף, ודוחק לומר דאתי כר"ט ולא כרבנן ור' יוסי עי"ש עוד בראשונים ז"ל.

מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו לשמו אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם ומצוה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולמעשיהם. חילק רבנו את הדין לתרתי, חדא שאין כאן קדושת השם ולא קדושת כתבי הקודש, וממילא מותר לאבדן, ואח"כ כתב דכדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולמעשיהם מצוה איכא לשורפם, ועכ"פ מבואר דכיון דלא נכתב השם לשם קדושת השם, אין בו איסור איבוד וכבר עמדתי על דברי רבנו אלה בה"ו, להוכיח מכאן דרבנו ס"ל כשיטת הראשונים ז"ל היראים הסמ"ג והסמ"ק והרשב"ץ דכולהו ס"ל דשם שלא נתקדש אין בו איסור מחיקה ואמנם מבואר כן בדברי רבנו לפי הנוסחא שהיא בידנו.
אבל ראה זה מצאתי בנוסח כת"י ברלין מפני שאינו מאמין בקדושת השם ולא כתבו בשמו. ולפי"ז יש כאן כוונה אחרת ור"ל שאינו מאמין בקדושת השי"ת ואינו כותב בשמו והאריך רבנו להסביר דבריו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן לא נתקדש השם, מה שאינו מבואר הכוונה בזה לכאורה אבל ר"ל כיון שהוא אינו מאמין בה' וכל מה שכותב אינו כותב אלא כשאר דברי חול, ולהכי לא נתקדש השם אבל ישראל כשר שכותב בשם ה', אלא ששכח לקדש את השם ולכוין בו לקדושת השם לא ידעתי אם כלול בדין זה ועי' באשכול הל' ס"ת סי' י"ג דאם בתחלת הכתיבה אמר הריני כותב לשם קדושת ס"ת ושכח אח"כ לקדש השמות לא מפסל ועי' באחרונים וש"ך וט"ז סי' רע"ו ויש להאריך בכל זה אכ"מ ובאתי רק להעיר.

וכן כתבי הקודש שבלו יגנזו. משנה שבת פ' ר' עקיבא צ' מקק ספרים ומקק מטפחותיהם כל שהוא שמצניעין אותן לגונזן ובריש פ' כל כתבי אמרו רב חסדא מתרץ לטעמיה וכו' בין שקורין בהם נביאים ובין שאין קורין בהם כתובים אע"פ שכתובין בכל לשון נמי מצילין וה"ק ומקק שלהן טעונין גניזה.
והנה עי' בשו"ת באר שבע סי' מ"ג שכתב לדבר פשוט דבעי גניזה בכלי חרס ואצל תלמיד חכם וכמ"ש רבנו בפ"י מהל' ס"ת ה"ג ורבנו סמך את עצמו כאן על מ"ש בהל' ס"ת וצ"ע לומר כן בדעת רבנו שסמך עצמו על דלקמן, גם קשה לומר כן על ס"ת שכתבה עכו"ם שגם היא צריכה גניזה. ואולי דרבנו מיירי שם בהל' ס"ת בס"ת שהיתה בכשרות ונפסלה, ואפשר גם ס"ל דדוקא בנשתייר בה פ"ה אותיות וכמו דאמרו בשבת ואז צריך גניזה בכלי חרס ואצל ת"ח ויש להאריך בכל זה טובא.

תוכן העניינים

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות יסודי התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה