אור ברסלב

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות דעות· רבי מנחם קרקובסקי

פרק ו · הלכה ז

הלכה ו

הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה מצוה להחזירו למוטב. חלק להו רבנו בתרתי כנראה כוונתו במ"ש בדרך לא טובה להא דאמרו בברכות ל"א מכאן לרואה בחבירו דבר שאינו הגון שצריך להוכיחו ועי' תוס' שם דר"ל אע"ג דליכא איסורא דאוריתא ויליף לה מקרא דחנה אולם רבנו הרי כללו במצוה דהוכח תוכיח, וצ"ל כיון דכבר ילפינן מחנה שוב הרי איכא גלוי מלתא שגם זה בגדר הוכח תוכיח, ועי' בערכין ט"ז ב' מדרשא דהוכח תוכיח ברואה בחבירו רק דבר מגונה עי"ש ואפשר עוד לומר דכוונת רבנו באמרו דרך לא טובה לדעות נפסדות עי' פ"ז מהל' תשובה ה"ג וכבר עמדו על זה ויש לעיין עוד.

המוכיח את חבירו וכו' צריך להוכיחו בינו לבין עצמו. זהו דרשתם ז"ל בערכין ט"ז יכול אפילו פניו משתנים ככרום ועי' פרש"י ז"ל, וכן הביא רבנו לקמן בה"ח, ועי' ביראים סי' ל"ט ובחדש סי' קצ"ה והוא דלא כמו שפי' הרב בעל קרבן אהרן דהכונה דאם ראה שפניו משתנים ונתבייש שוב א"צ להוכיחו ואפשר עוד דרבנו מפרש הא דרבי אליעזר בן מתיא שהבאנו לעיל דר"ל אם יש לך דבר אזי בינך לבינו אומרהו ר"ל רק בינו לבין עצמו ואל תהא חוטא בו.

וידבר לו בנחת ובלשון רכה וכו'. עי' ביראים סי' ל"ז ובחדש סי' רכ"ג כתב ועל המוכיח להוכיח בנעימות ובנחת כדי שיתקבלו דבריו כדאמרינן בשבת ל"ד א' וכן הוא בגיטין ו' עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, ואמר רבה בר בר חנה צריך למימרינהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה וכן העתיק גם הסמ"ג דבריו במצוה י"א.

אם קיבל ממנו מוטב ואם לאו יוכיחנו פעם שניה ושלישית. עי' ביראים שם דבתוכחה שניה ושלישית יכול להוכיחו ברבים דכיון דלא קיבל רשע הוא ואינו מוזהר שלא לביישו ועי' בדברי רבנו לקמן ה"ח המוכיח את חבירו תחילה ובמ"ש שם.

וכן תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו איני שומע. וכבר תמה הסמ"ג על דברי רבנו שפסק כרב דעד הכאה, נגד שמואל ור' יוחנן והוא נגד כללא דהלכה כר"י נגד רב ושמואל ועי' תוס' ר"ה ל"ד ב' ד"ה לדידי ותירץ בכ"מ משום דר"י כבן עזאי ואין הלכה כמותו דהוא תלמיד נגד ר' אליעזר ור' יהושע בודאי תמוה כמ"ש הלח"מ דא"כ הו"ל למפסק כר' יהושע דעד קללה, אמנם גם תירוצו של הלח"מ תמוה ביותר לומר דלא דייקי קראי כוותיה ובשל"ה כתב דהיינו טעמא דרבנו משום דרב ושמואל תרווייהו בחדא שיטתא ופליגי על ר"י לכך אין הלכה כר"י, והוא פלא דהרי בכל מקום כך הוא.
וראה זה מצאתי למרן הגר"א ז"ל בסי' תר"ח סק"י כתב ג"כ כהשל"ה וסיים ע"ז ועי' רי"ף פכ"ב דשבת, ור"ל דגבי כבשים שסחטן בדף קמ"ה דפסק שם הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כר' יוחנן משום דרב ושמואל בחדא שיטתא והו"ל ר"י יחיד ותמוה טובא דבשלמא שם ניחא שפיר דהא ס"ל לר"י דכבשים שסחטן למימיהן חייב חטאת ורב ושמואל תרויהו ס"ל דלמימיהן פטור אבל אסור, א"כ הו"ל יחיד לגביהו אבל כאן תמוה דהרי כשם דר"י הו"ל יחיד נגד רב ושמואל כן רב הו"ל יחיד נגד שמואל ור"י וראיתי להרב דמשק אליעזר שם וישב הדברים, מדפריך הגמ' שם על ר"י דס"ל דעד נזיפה דהא כתיב הכאה וקללה ולמה לא פריך גם על שמואל דס"ל עד קללה והא כתיב הכאה בקרא ועי' תוס' שם שהקשו כן וב' התירוצים דחוקים ואי גם נימא דקללה חמירא מהכאה הו"ל למפרך ארב והא כתיב קללה.
אשר על כן נראה לו לומר דרב ושמואל לא פליגי כלל בעצם הדין ותרויהו ס"ל דמצות תוכחה הוא עד הגבול היותר אחרון ולא כר' יוחנן דרק עד נזיפה. אלא דבהא פליגי דרב ס"ל דהכאה חמורה מקללה, ושמואל ס"ל דקללה חמורה ובאמת יש בכל אחד חומרה מיוחדה והראיה מדכתבה תורה מכה אביו ומקלל הרי דחד מחבריה לא אתי וא"כ הרי רב ושמואל בחדא שיטה לגבי ר"י דצריך להוכיח עד המדה האחרונה וזהו דלא כר"י ולהכי לא פסק רבנו כוותיה דר"י, ובנוגע למחלוקת דרב ושמואל איזו חמורה, פסק כרב ע"פ הכלל הידוע דהלכה כרב באיסורא.
ולא יכלתי לעמד על טיבם של הדברים מ"ש דרב ושמואל תרויהו ס"ל דמחויב להוכיח עד הגבול האחרון אלא דפליגי איזו מדה חמורה, אי קללה אי הכאה, והוא תמוה דהא מתחילה קללו ליהונתן לבשתך ולבשת וכו' ואע"פ כן הרי כתיב אחריו ויען יהונתן וכו' למה יומת מה עשה עד ויטל עליו שאול את החנית להכותו, ושוב לא הוכיחו ואי נימא דשמואל ס"ל דקללה חמורה א"כ לא היה מחויב להוכיח עוד.
וראיתי בתשובות שער אפרים סי' ס"ה האריך טובא ולמדתי ממנו, שרוצה לומר דאף שהו"ל לפסוק כר' יוחנן דעד נזיפה היינו דוקא בבן לאביו שלא יוכיח לאביו יותר מכדי נזיפה והיינו כמו יהונתן שהוכיח לשאול משא"כ באדם אחר יש לפסוק כרב דעד הכאה והוא מוקשה כמו שדחה בעצמו וסוף דבריו כיון דחזינן בגמ' דמשום חביבותא יתירתא דהו"ל ליהונתן בדוד מסר נפשיה טפי והוא עד הכאה, וא"כ בדברים שבין אדם למקום דאין לך חביבות יתירה מאהבת ה' לכן פסק רבנו דצריך להוכיח עד הכאה עי"ש.
ולולא דמסתפינא היה נראה לי באופן פשוט. דלא שייך הכא כללא דרב ור' יוחנן הלכה כר"י. דהרי ברור דגם לר"י וכן לשמואל אם מוכיח יותר משיעור נזיפה וקללה, מקיים מצות הוכח תוכיח, אלא דלדידהו אינו מחויב עוד להכניס עצמו בזה, אבל מצות עשה של תוכחה ישנה גם ביותר משיעור זה. והרי חזינן דיהונתן משום חביבותיה דדוד הכניס עצמו להוכיח את אביו עד הכאה, ואי נימא דיותר משיעור נזיפה וקללה אין עוד מצות תוכחה א"כ לא היה יהונתן רשאי לומר לאביו דבר וכן לרבו, דרק למצות תוכחה את רבו וג"כ בדרך כבוד כמ"ש רבנו בפ"ה מהל' תלמוד תורה וכן בהל' ממרים וא"כ הרי כולהו מודו דאיכא מצות עשה של תוכחה עד הכאה, אלא שאינו מחויב להכניס עצמו עד לכך, ולרב אינו יוצא במצות עשה של תוכחה עד הכאה, והרי הממרה מצות עשה זו שלא מצינו שחזר הקב"ה מטובה חוץ מזו כדאמרינן בשבת להכי פסק כרב ועי' הגהות מיימוני כאן שהביא ממדרש תנחומא תזריע דהחיוב הוא עד הכאה, וכן הוא בזוהר הקדוש פרשת נח ועד כמה יזהר ליה עד דימחי ליה הא אקמוה חברייא וכ"כ במדרש רבה איכה על הפסוק ולא זכר הדום רגליו וזהו יסוד דברי רבינו ונכון.
והנה ראיתי בסמ"ק סי' קי"ב שכתב ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו ואם נזף בו אסור להוכיחו מכאן ואילך שנאמר אל תוכח לץ והוא מגמ' דיבמות ס"ה ב' כשם שמצוה וכו' כן מצוה על אדם שלא לאמר דבר שאינו נשמע. ר' אבא אומר חובה שנא' אל תוכח וכו' והוא נגד דברינו שכתבנו דלכו"ע עד הכאה רשאי להוכיח והוא בכלל מצות תוכחה, אבל הדברים נפלאים מאד דלפי"ז איך אמרו בערכין דמשום חביבותיה דדוד מסר נפשיה, והרי איסור יש בדבר אחר נזיפה לכו"ע ומכ"ש אצל אביו.
והברור אצלי דהסמ"ק קאי התם אדלעיל מיניה שהרי כתב הרואה חבירו עובר על דבר תורה וכו' וספק אם יקבל תוכחתו אם לאו אפ"ה חייב להוכיחו וכו' אך אם ברור לו שלא יקבל תוכחתו וכו' ואם החוטא מזיד וברור למוכיח שלא יקבל וכו' אך הוא עובר על מצות הוכח תוכיח (כמ"ש כל הראשונים שהבאנו) עד שינזוף בו החוטא ואפילו מאה פעמים צריך להוכיחו ואם נזף בו אסור להוכיחו מכאן ואילך, ובזה שפיר כיון דברור לו שלא יקבל וגם נזף בו אסור להוכיח משא"כ היכא דאינו ברור לו אז אין איסור להוכיח גם אחר נזיפה, ועדיין הוא בכלל תוכחה.
ומצאתי להריטב"א ז"ל בשיטתו ליבמות וז"ל כך מצוה שלא לאמר וכו' פירוש לרבו אבל לחבירו עד הכאה והא דאמרינן בשבת אפ"ה לוכחינהו התם בשלא הוכיחם כלל אלא שמכיר בהם שלא ישמעו כי אולי ישמעו, ועוד דכדי שלא יהיה להם פתחון פה, אבל אחר שהוכיחם פעם אחת ולא שמעו ומכיר בהם שלא ישמעו עוד מצוה שלא לומר להם כלום עכ"ל הרי להדיא דדוקא שמכיר בהם שלא ישמעו והוא להדיא כדברינו שכתבנו בדעת הסמ"ק וכדברינו לעיל דיש מצות תוכחה גם אחר נזיפה ועי' בנמוקי יוסף ביבמות שם כתב באופנים אחרים לחלק בין יחיד לרבים דביחיד מחויב עד הכאה ועוד דהתם שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ומשום דאולי ישמעו או שלא יהיה להם פתחון פה היה חייב להוכיחם לפחות פעם אחת עי"ש והוא ג"כ כנ"ל, ולפי"ז דברינו קיימין וברורים. ובתוך כך מצאנו לשני גדולי הראשונים דס"ל ג"כ כרבנו דעד הכאה יש מצות תוכחה, וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפס בעון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם. האריך רבנו בדבריו וכיון להא דאמרו בשבועות ל"ט דהאי וכשלו איש באחיו בעון אחיו ביש בידו למחות, ובאינו יכול למחות אם יש עליו מ"מ מצות עשה דהוכח תוכיח אלא שאינו נתפס, בזה איכא פלוגתא דרבותא דשיטת הסמ"ק במצוה י"א דאין כאן שום מצות עשה ואדרבה בשוגגין נתנו לנו חז"ל עצה טובה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין ובמזידין חובה לשתוק וכן ביראים הישן אבל ביראים החדש מבואר להדיא, וה"מ בשוגגין אבל מזידין אע"פ שאתה ערבה ענשו שחטא בהתראה אין בכך כלום וכו' וכאשר פירשתי למעלה שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו וכו'. וכן הביא בהגהות מיימוני בשם היראים ובתנא דבי אליהו רבה פי"ח איתא הוכח תוכיח את עמיתך לעמיתך שהוא אוהבך ושהוא עמך בתורה ובמצות אתה חייב להוכיח אותו, אבל לרשע שהוא שונאך אין אתה חייב להוכיח אותו.

תוכן העניינים

עבודת המלך על משנה תורה, הלכות דעות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה