עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה קח
ראובן ושמעון מדיינים זע"ז בעסק ברירת השליש ושמעון אמר שאין לברר השליש עד שיבררו מקודם רל אחד ואחד בורר שלו וראובן אינו רוצה:
תשובה. נלע"ד פשוט וברור ששמעון דינא קאמר שאין לברור שליש עד שיבררו מקודם כל א' וא' בורר שלו אע"פ שלכאורה נראה שהטעם שטוען שמעון הוא לפגם שאין לנו לחשוד להשליש שיקבל סדר טענותיו של ראובן ויעבור על לא תשא שמע שוא או על עשה שמוע בין אחיכם ח"ו וא"כ אם יודיעו להשליש שהוא נברר מדעת שניהם ודאי יהי' זהיר בנפשיה שלא ישמע סידור טענות של א' מהם. מ"מ הדין עם שמעון ולא מטעמיה דהא איתא בריש ז"ב דעת הדיינים כ"ע לא פליגי דבעינן (שיבררו אדם הגון שישב עמהם) כי פליגי דעת בעלי דינין כו' וא"כ איך אפשר שיבררו שליש קודם שיבררו כל א' בורר שלו הלא בעינן שיסכימו הבוררים מי שיהי' השליש זה הוא דבר פשוט וברור יותר מביעא בכותחא ואינו צריך פנים כלל:
אמנם מתוך הלשון השאלה משמע שראובן ושמעון מחולקים עו' בדבר א' והוא זה אף אם יסכים ראובן שיבררו בוררים קודם שיבררו לשליש מ"מ דעתו ורצונו להתנות עמהם שלא יבררו שליש כי אם מדעת השני בעלי דינים ושמעון לא כן יחשב כי אם שהשני בוררים את אשר ירצו יבחרו לשליש בלי ידיעת ורצון הבעלי דינין ובחילוק זה יש פנים לכאן ולכאן והנה לכאורה נראה שהדין עם שמעון גם בזה דהא חכמים ס"ל דעת ב"ד לא בעינן וידוע דהלכ' כחכמי' אע"פ שלפי נוסחא שברמב"ם שבידינו משמע שפסק כר' מאיר כמ"ש הכ"מ ונותן טעם לדבריו למה פסק כר"מ מ"מ הא הוא עצמו וכבודו תבר גזיזיה וכתב שהנוסחא האמיתית שברמב"ם הוא בזה הלשון. הרי אילו שני הדייני' שבררו זה אחד וזה א' בוררי' להם דיין שלישי עכ"ל ומלשון זה משמע שהדיינים בוררי' להם שליש והלכה כחכמים דדעת בע"ד לא בעינן ממילא צדקו דברי שמעון. מ"מ יש מקום לחלוק ולומר אעפ"י שהלכה כחכמי' דלא בעינן דעת בע"ד היינו אם כבר ביררו כל א' וא' בורר א' סתם אזי יכולי' הבוררי' לברר שליש את אשר ירצו בלי ידיעת הבע"ד אפילו עמדו הבע"ד וצווחו שלא יבררו השליש ההוא אבל אם ירצה הנתבע לציית דינו בזב"לא והתנה מתחלה שהשליש יבורר ע"פ הבוררי' וע"פ הבעלי דינין יחדיו ידובקו הדין עמו כי מעולם לא אמרו חכמי' שלא יהי' השליש נבחר גם ע"פ הבע"ד רק אמרו דעת בע"ד לא בעינן לאפוקי דר"מ דס"ל כל זמן שלא נבחר השליש מדעת הבע"ד יש לחוש שלא יצא הדין לאמתו והכי משמע לע"ד מדברי הרא"ש דאין קפידא כלל אם יהא השליש נבחר גם מדעת בע"ד שכתב וז"ל אר"י א"ר כך היו נקיי הדעת שבירושלים עושין לא היו חותמין וכו' הילכך בעינן דעת הדיינין שלא יבררו הבע"ד מי שאין הגון בעיניהם לישב עמו כו' עכ"ל מלשון זה משמע אם יש כאן דעת הדיינין שלא יבורר דיין שאינו הגון לישב עמהם תו ליכא למיחש למידי גם מדברי הכ"מ משמע כן שכתב שלדברי רבנן בדעת הדייני' סגי ולשון סגי משמע שאין צריך יותר אבל לא שיעכב דעת הבע"ד:
הנה לא נעלם מעיני מ"ש רע"ב בפי' המשנה וז"ל וחכמי' אומרי' שני הדייני' בוררי' להם א' בלא דעת הבעלי דיני' כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל א' מהם והלכה כחכמי' עכ"ל הרי משמע מלשונו אם יהיה השליש נבחר מדעת הבע"ד יש לחוש שיהא לבו של זה השליש נוטה אצל א' מהם ממילא חכמי' בדוקא אמרו שהדייני' יבררו השליש שלא מדעת הב"עד ממילא צדקו דברי שמעון שהבוררים יבררו שליש שלא מדעת הבע"ד דוקא מ"מ הרי תשובתו בצדו הלא כתב הת"י שאין בידו דבר מספיק שיאמר עליו כי הוא זה אשר מפני כן יהא נוטה לא' יותר מלחבירו.. והנה נראה לע"ד שיצא להר"עב דבר זה מדברי הרמב"ם בפי' המשניות וכן הבין הת"י דברי הרמב"ם אבל לענ"ד נראה שאין כוונת הרמב"ם לומר שמתוך שהדייני' בוררים להם את השליש שלא מדעת בע"ד לא יהא לבו של השליש נוטה אצל א' מהם משא"כ אם יבררו ג"כ הבע"ד אזי יש לחוש שיהא נוטה אצל א' מהם דזה לא עלה על לבו רק כוונתו שאין אנו צריכי' לדעת הבע"ד כי גם בלא דעתם יצא הדין לאמתו ולא יהא לב השליש נוטה אצל א' מהם לאפוקי מר"מ דס"ל אם יבררו השליש שלא מדעת הבע"ד לא יצא הדין לאמתו כללא דמילתא שלעד"נ שצדקו דברי הת"י שאין סברא לומר שאם יבררו השליש גם מדעת בע"ד יש לחוש שיהא לב השליש נוטה לא' יותר מלחבירו וגם הרמב"ם בפירש המשניות לא נתכוין לסברא זו כלל:
והנה ראיתי למהרר"מ יפה בלבוש שכתב וז"ל ואין צריך שיהא השליש ברצון הבע"ד דשמא לא יוכלו להשוות על האחד ויבא לידי עינוי הדין לתובע שהנתבע ידחה אותו לעולם כדי להישמט מן הדין עכ"ל שמעינן מהא מדבריו שלא שמיע ליה ולא ס"ל מ"ש הרע"ב ולפ"ז אם התובע יאמר שהוא רוצה שיבורר השליש מדעת הבע"ד דלית להאי טעמא של רמ"י שומעין לו ובנ"ד לפי מה שבא בשאלה שכל א' וא' בדעתו הוא תובע שומעין לראובן במ"ש שיבורר השליש מדעת הבע"ד אבל לעד"נ שגם מ"ש הוא להטעים דברי רבנן אינו עולה יפה ע"פ הסוגיא דאית' התם מ"ט עבדי הכי ופירוש הרא"ש ל"ל אמרו שיבררו בין שניהם שלשה ולפ"ד הלבוש קשה מה מקשה תלמודא הלא טעמא רבה איכא אם יבררו גם מדעת שלשתן ודאי יבואו לידי עינוי הדין שהנתבע יבקש תחבולות להישמט מן הדין משא"כ בענין זבל"א וזבל"א אליבא דרבנן שאין ביד הנתבע לדחות כלל ואפילו לר"מ (מלבד שדוחק הוא לומר שהקושיא הוא אליביה דר"מ ולית הילכתא כוותיה מ"מ יש יותר לחוש לעינוי הדין אם יבררו גם מדעת שניהם מאשר יש לחוש לזבל"א וזבל"א אלא ודאי נראה שאין לחוש לעינוי הדין כלל. כי כשהתובע רואה שהנתבע דוחה אותו יכופו אותו ג' הדיוטות או יחיד מומחה לדון לפניהם כמ"ש הרא"ש שם וממילא גם הנתבע יוכל לומר כן ולא נקרא סרבן אם רוצה לל"ד בזבל"א וזבל"א ובאופן שיהי' השליש נבחר גם מדעת שני הבע"ד כן נראה לי גרשון אשכנזי: