עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי
שאלה עא
מי כמוהו מורה צדק בהוראתו אלהי ממעל חילק לו מחכמתו אין שערי עזרה ננעלו על כמותו. זיו הדרו מאיר ומבהיק כצאת השמש בגבורתו ה"ה אהובי אדוני מורי חמי הגאון הגדול המופלג כל סתום מברר ומלבן כשלג נ"י ע"ה פ"ה ר"מ ואב"ד הישראלי:
אוני וחילי:
כמה"ר מענדל נר"ו יאיר ולא יכבה ומחול ימים ירבה. וכל המסתופפים בצלו צל החכמ' והמדע שלום עד בלי ירח. ואור תורתו עליהם יופיע ויזריח. עד כי יבא מלך המשיח:
אחר פריסות השלום באתי עד הלום לידע ולהודיע שמגיל' עפה אל מול עבר פני האיר' בענין עדות אשה עגונ' גמול' מבעל' וצרור' אשר הוד מכ"ת איזן וחיקר בחקיר' עשה אזנים לתור' בפלפול ובסברא לא הניח דבר קטן וגדול שם הוא הויית אביי ורבא ושיטת הגאונים אשר פירש אותה בשפ' ברור' צידד בכל צידי צדדי' וצלל במים אדירי' כל חפצו בידו העל' כל אבן יקרה עדיף כח דהתיר' ואשתומ' על המרא' הגדול' והנורא' ועניתי ואמרתי בהרמות קול ענות גבור' אשרי הדור אשר רבינו בתוכה שורה ה' יאריך ימיו ושנותיו על כסא ממלכתו בקרב ישראל ידין יתיר ויורה:
הנה נפשי יודעת מאד את מך ערכי תולעת ולא איש אנכי לא שמשתי כל צרכי ובפרט בענינים עמוקים כאלו והמד' הזאת נכונה היא בעיני שאהי' נחבא אל הכלים בלתי לצאת חוץ לגדר מחיצתי להתעסק בהם אפי' דרך פלפול בעלמא אע"פ כן מטובו דמר קאמינא תורה היא וללמוד אני צריך לגמר' ולסברא דידי' באיז' דברים אשר לא עמדתי על סוף דעתו העמוק' ולא באתי ח"ו להשיב על דבריו רק להבינם על עמדם ומקור' ובטוח אני במעלתו וגדולתו אשר שם ענותנותו שלא יזיח ולא יזניחני ובמעגלי צדק יניחני. ועל אמיתת הדברים יעמדני:
האמת אגיד ולא אכחד שעדין לא היה הזמן מכיל לי לעיין בדברי מכ"ת מראש ועד סוף כי המלאכ' מרוב' והזמן קצר כי האלוף כה"רר מיכל שי' בא הנה ביום ה' העבר סמוך למנח' מלבד שטרידנא טובא בשארי לימודים אעפ"י כן אמרתי אפנ' ואשנה על מה שבנה מכ"ת יסוד בניינו בשריות' דההיא איתת' ונסתפקתי באיז' ספיקות:
וזה יצא ראשונה שמכ"ת פלפל בחכמה להיתרא ע"פ העדות של כמר יודא בן יעקב והקשה לשאול שלפי הנראה אין ממש בעדותו כיון שלא ראה ההרוג מיד אחר עלייתו מן המים והסכמו' כל הפוסקים כל שלא ראה מיד אחר עלייתו מן המים אין מעידין עליו מפני שהוא משתנה וניחא לי' למכ"ת לסמוך אמ"ש הרא"ש וחילק בין מי שראה הטביעה שחיישינן שאמר בדדמי ע"כ צריך להעיד מיד שהעלהו מן המי' אבל מי שלא ראה הטביע' לא אמר בדדמי ומעיד אפי' אחר כמה ימי' זהו תורף דברי מכ"ת בזה:
תשובה. נסתפקתי מנא ליה למכ"ת דלדעת הרא"ש מעיד עליו אפי' לאחר כמה ימים בנדון דידן דלמא ע"כ לא קאמר הרא"ש שלא חיישינן לבדדמי אלא היכא שלא ידע כלל מטביעתו או מאבידתו שנאבד רק מצא הרוג א' אשר לא נודע עד היום שנטבע או שנאבד ואמר זה הוא פלוני אלמוני ודאי בכיוצא בזה לא חיישינן שאמר בדדמי אבל אם ידע מקודם ויש קלא דלא פסק שפלוני נהרג כמו בנ"ד וביותר שמקודם אמרו לו להיהודי הנ"ל שר' זלמן הנ"ל הי"ד היה מונח ביער ודאי יש לחוש לבדדמי:
וכן מצאתי כתוב בריב"ש בסי' שע"ח שמפרש כן דברי ב"ה שס"ל אפי' למאן דבעי קברתיו ה"מ כשראו הטביע' וכו' יעוין שם ואין להקשות אם כן דעת הרא"ש למה נקט בלישני' ויראה וכו' היינו אותם שראו הטביע' ולא נקט בלישני' רבותא טפי אפי' מי שידע הטביע' אף שלא ראה הטביע' ולא קשיא כלל כי יש להקשות בלא"ה לפי דעת הרא"ש שחילק בין מי שראה הטביע' למי שלא ראה הטביע' א"כ הוא למה תירץ הגמרא במעשה בשני ת"ח שהיה באי' עם אבא יוסי בן סמאי בספינות וטבעה וכו' דאסקינו וחזינו לאלתר וכו' לישני דלא אסקינהו וחזינהו לאלתר והא דהתיר נשייהו ע"פ נשים היינו ע"פ נשים דלא היה בשעת הטביע' וכן הקש' הרמב"ן על בעל המאור והריב"ש מביאו:
אבל לע"ד הקלושה לא קשיא ולא מידי כי התרצן השיב למקשן לפי סברתו שהיה סובר שהנשים ראו הטביעה כי הפשטן רצה לפשוט שלא אמרינן בדדמי במלחמה והא דאמרינן בדדמי היינו אם מסופקי' אם מת הוא אם לאו אמרו בדדמי שמת ממילא כשרצה לפשוט ממעשה דשני ת"ח יסבור שגם שם הי' מקום לחוש שלא נטבעו ממש ואמרו בדדמי כשראו הטביעה וא"כ הוא השיב לו שפיר אפילו לדבריך שמיירי שהתיר נשותיהן ע"י הנשים שראו הטביעה מ"מ אין כאן פשיטות לאבעיא כי התם מיירי אסקינהו קמן וחזינהו לאלתר וכו' זה מה שנ"ל לתרץ לפי דעת הרא"ש ונכון הוא בעיני וא"כ שפיר נקט בלישנ' מי שרא' הטביע' אבל לעולם גם מי שידע מהטביע' אינו מעיד אלא מיד כי איכא למיחש לבדדמי זה הוא ספק אחד מה שנסתפקתי בדברי הוד רום כת"ר. ובפרט באשר שרבים מהאחרונים לא חשו לדברי הרא"ש כמ"ש הגאון מהר"ר אהרן ששון בתשובותיו בכמה דוכתי ולאחר שכתבתי זאת מצאתי בתשובו' משאות בנימן סי' מ"ו שכתב ג"כ שאין לסמוך אהר"אש בזה וגם כתב שהר"אש מודה בנ"ד הגם שיש לחלק במקצת בין נ"ד לאותו נדון אבל באמת לפי הסברא שוים הם ודאי רב גוברא הוא מכ"ת להכניס ראשו בין הרים גדולים ולהכריע ביניהם אמנם זאת היא בקשתי שיודיעני מכ"ת מה היא הכרעתו:
חדא ועוד קאמינא מה שכתב מכ"ת וז"ל אמנם ע"פ עדות שהעיד כמר זלמן וכו' יש להתיר האשה הזאת בהרווח' כי הוא שמע מגוי מסל"ת שרוצח אחד נידון בעיר גאליץ והודה על העינוי שרצח מימיו י"ב בני אדם בדברי העד שכתב לפני ליתא שהודה כן על העינוי ואפשר שטעות סופר הוא בלשון העדות) והוד רום מכ"ת פלפל בחכמה ודייק היטב הדק בדברי הרוצח שאמר היהודי האוסדליצר משמע הידוע ואין זה כי אם שנהרג בקרוב ולא בזמן קדמון ואסיק בסוף דבריו אע"פ דהעד משה לא אמר שאמר הרוצח היהודי שמשמעו הידוע מ"מ אזלינן בתר רוב דעות הנה באמת יש לי כאן ספיקות טובא ולא אמנע מלכתוב א' מנהו ולא ידעתי מנ"ל למכ"ת הא שאזלינן בתר רוב דעות בכה"ג דהיינו שהעד המעיד הוא יחיד רק שמעיד ששמע מגוים רבים וחשיב לרוב דעות וממילא גדולה שמיעתו מראיתו כי אלו עד אחד כשר שראה באחד שמת או נהרג ושנים פסולים מכחישים אותו ה"ל כמחצה על מחצה וספיקא הוא ואלו יאמר ששמע כן משלש' פסולים יהא נאמן אע"פ ששנים מכחישים אותו ואמרו לא מת ואפי' אחד פסול שיאמר ששמע מג' פסולים שפלוני מת יהא נאמן אפי' שני פסולים אחרים מכחישים אותו ואומרים לא מת נמצא שמיעתו גדולה מראיתו דלמא לא היא ע"כ לא קאמרינן שאזלינן בתר רוב דעות אלא כשהם בעצמם באין ומגידים בפני הב"ד אבל לא בענין אחר בפרט להקל כי לולא סיפא דמתניתן ה"א כי אזלינן בתר רוב דעות לחומר' אבל לא לקולא שמשמע שחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וביותר מגוי מסל"ת שחידוש הוא בלא"ה כמ"ש הריב"ש בסי' שע"ז ועוד יש לי להביא ראיה שלא אמרינן בכה"ג אזלינן בתר רוב דעות.
אמנם באשר לפי ענ"ד נראה שאין תמיה זו הכרח לדברי מכ"ת כלל כי יש לתרץ ולהסר ספק זה בריוח כאשר אבאר ע"כ לא רציתי להאריך כי יש לי ליישב דברי העדים באופן שלא יהיו סותרים זה את זה כי ידוע שמשפט הגוים לענות החייבים מיתות יותר מפעם אחד כן שמעתי שהוא ע"פ הרוב הגם שאין כל נימוסיהם שוים והם משתני' לפי המקום והשררה מ"מ שכיח הוא ולכאורה משמע כן מדברי העד כמר שלמה שהעיד וז"ל בל"א וכו' דז ער האט מודה גיוועזן אוף דר ערשטי עינוי וכו' עכ"ל מלשון הזה משמע שעינוי אותו עוד וא"כ הוא יש לישב דברי העדים באופן שאינם מכחישים זא"ז כלל כי כל אחד ואחד הגיד על עינוי אחרת ופעם אחד אמר הרוצח היהודי מאויסטרליץ ופעם אחד אמר יהודי אחד סתם אף אם יהי' זה דרך רחוק היינו מתרצים דבורייהו כדי שלא יכחישו זה את זה כמ"ש הש"ע בח"מ סי' כ"ט והוא מתשובות הר"ן סי' ל"ד (הגם שבזה יש לפקפק ולחלוק כי הדבר זה אינו מוכרח בדברי הר"ן ומהראי' שמביא מהא דאמרינן שא' טעה בעיבורא דירחא ואין כאן מקומו להאריך) מכ"ש שיש ליישב דבריהם בדרך קרוב ושכיח ורגיל וא"ל בודאי אלו היו הב' עדים מחולקי' איך ששמעו מגוי א' אזי היינו מתרצים דבריה' באופן שלא יכחישו זה את זה כי שארית ישראל לא ידברו כזב אבל מאחר שהם אינם מחולקים רק כל אחד ואחד אומר מה ששמע באופן שהם אינם מכחישים זה את זה רק שהגוים מכחישים זה את זה ואין אנו מתרצים דבריהם כי פיהם דבור שוא הא ליתא כיון שמסיחים לפי תומן ודאי לא משקרי ואומרים אמת ולכן האמינם חז"ל ע"כ מתרצינן דבריהם שלא יכחישו זה את זה וכן משמע במהרי"ק שורש קכ"ח שאף דברי גוים מתרצינן ע"ש ממילא אין כאן סתירה בדברי העדים כלל:
איברא אעיקרא דדינא יש לי להסתפק כי מאן לימא לן שאמר הרוצח שהוא הרג היהודי מאויסטרליץ בלי שום שאלה כלל כי משמעות הלשון שאמר הרוצח שהרג היהודי מאויסטרליץ בלשון ידוע משמע שזה הוא תשובה על שאלה ששאלהו אם הרג היהודי מאויסטרליץ והשיב שגם היהודי ששאלהו אותו עליו הרג הגם שיש לומר שהוא מעצמו עשה אותו כידוע באשר שבקרוב עשה הרציחה כאשר פי' מכ"ת מ"מ דוחק הוא שיעשה אותו כידוע בענין זה ויותר מיושב הלשון אם נאמר שהשיב על השאלה ששאלו אותו עליו וא"כ הוא שהשיב על השאלה אין זה מסל"ת אע"פ שמהר"א בת"ה כתב שאף אם השיב על שאלת גוי שלא בפני ישראל לא יצא מכלל מסל"ת ומהרמ"א מביאו בהג"ה סעי' י"ד מ"מ יצא מתורת מסל"ת משום טעם אחר והוא זה כי איכא למימר שהוד' מחמת יראת יסורין ודמי' להא דאמרינן קטול אספסתא וקומנטריסן שיש אמתלא בדבר הזה ואין זה מסל"ת כמ"ש בתשובות מ"ב סימן ס"ח. ומ"ש מכ"ת דרך העברה ומחמת יראת יסורין נמי ליכא. שהרי הודה בעינוי על הרבה רציחות וכו' עכ"ל ואנכי בער לא אדע מה דעתו ודאי אלו הוד' מעצמו בלי שאל' צדקו דברי מכ"ת כי מה לו להודות על מה שלא שאלוהו אלא ודאי קושטא קאמר. אבל אם שאלהו עליו יש לומר שהודה מחמת יראת יסורין כי אם לא יאמר כן יענו אותו עוד באולי יודה גם על היהודי משא"כ כשהודו לדבריהם יניחו אותו וירוויח לו וחשש לחיי שעה ואינו מפסיד בהודאה זו כי בלאו הכי בן מות הו' אע"ג דאפשר דלמרדן האלו יש להם קצבה מ"מ די הוא לאמתלא ולומר שאינו מסל"ת. ומה שהביאו הפוסקים ראי' מהא דאמרינן אלמלא נגדוהו וכו' שמשמע דוקא ביסורין ומרדן שאין להם קצבה י"ל שהודה מחמת יראת היסורי' אבל במרדן שיש להם קצבה לא אמרינן שמחמת יראת היסורי' הודה היינו משום שיש לומר שודאי קושטא קאמר. דא"א לומר שהוד' כדי שינצל מיסורי' הלא יהי' לו יסורי' עד שערי מות ממש אם יודה ויותר טוב לו שיסבול היסורין אלו לפיכך אמרו שאלו היסורי' קשים יותר כדאמרינן אלמל' וכו' אבל אם הוא בן מות בלא"ה כמו בנ"ד ודאי יש לחוש שהודה לשאלתן כדי להפטר מן היסורין אע"פ שיש להם קצבה יחוש לחיי שעה וא"כ הוא יש לפקפק בעדים מסל"ת זה פשיט' לדברי הר"ן ומהרמ"א מביאו שגוי מסיח לפי תומו מפי גוי צריך לומר שאותו הגוי אמר לו לפי תומו פשיטא אין כאן עדים כלל כי בכאן הי' הגוי מסיח לפי תומו מפי גוי כי הרוצח הוא הגוי הראשון. והגוים שאמרו הדברים לפני העד הם השניי'". ובאשר שלא אמרו שהרוצח הודה מעצמו שהוא מסיח לפי תומו ודאי אין בעדים זה ממש כי יש לחוש שהודה ע"י שאל' ואין כאן מסיח לפי תומו אלא אפי' לדעת מהררא"י שכתב בסי' רל"ט גוי מסיח לפי תומו ששמע מפי גוי אחר אצ"ל בפי' שגוי הראשון סיפר לו במסיח לפי תומו רק מסתמא דיינינ' ליה כמסיח לפי תומו אפשר לומר שלא קאמר שמסתמ' דיינינ' לי' כן אלא דוקא בנדון דידיה שאמר הגוי השני סתם ששמע מגוי הא' שנהרג פלוני ואין מוכרח כלל באותו הלשון לומר שאמר ליה לשום איזה כוונה לכך דיינינ' ליה כמסל"ת אבל בנ"ד שמתוך משמעו' הל' שאמר הגוי הב' בשם הגוי הראשון משמ' שלא אמר הגוי הראשון במסל"ת כי יותר קרוב לומר שהודה ע"י השאלה מאחר שאמר בלשון ידוע היהודי מאויסטרליץ ממילא לא הוה מסיח לפי תומו רק הודה מיראת היסורי' כנ"ל אף על גב שמהרא"י מביא ראיה מתשובות מור"ם שכתב שלא תלינן להחמיר אלא היכא דמוכח ומשמע הוכחה ממש. זה אינו כי ודאי הוכחה זו לאו דוק' הוכח' ממש כי מה ששמ' מקומנטריסין שנהרג פלוני אין זה הוכחה ממש כי אפשר לומר שלא אמרו להתפאר אלא לפ"ת אמרו שפלוני נהרג אלא לפי שקרוב הדבר יותר אמרינן שזה מיקרי הוכחה ה"ה אפשר לומר בנדון דידן אף על פי שיש לחלק קצת נכון הוא לומר כן שלא לעשות פלוגת' רחוקה בין הפוסקים שהר"ן יסבור אפילו במקום שאין הוכחה כלל חיישינן שמא לא אמר הגוי הא' לפ"ת. ות"ה יסבור אפילו במקום שיש הוכחה קצת שאינו מסיח לפי תומו אף על פי כן דיינינ' כמסיח לפי תומו. ואף אם נאמר שאין זה דוחק לפרש דברי הרוצח שאמר בל"א דער צוועלפטי איז גועזן דער אויסטרליצר יוד שמשמעו היהודי הידוע אף על פי שלא שאלו אותו אם הרגו כיון שמקרוב נהרג אותו היהודי ונודע לרבים ע"כ אמר בלשון ידוע ממילא לא יצא מכלל מסל"ת לפי דעת בעל ת"ה גם לפי לשון העדות שכתוב לפני שלא הזכירו שהודה על העינוי לא יצא עדות זה מכלל מסל"ת. מ"מ אין להתיר אשה זו בעדות זו כי לפי דעת הר"ן אין זה מסיח לפי תומו כיון שאפשר לפרש דברי הרוצח עכ"פ ג"כ שהוא תשובות השאלה ממילא הוה ליה פלוגתא דרבוותא ומהררמ"א מביא דעת שניהן וכל היכא דאיכא פלוגתא בעדות אשה אזלינן לחומרא כמ"ש רמ"א בשם הריב"ש וביותר שהריב"ש לית ליה כלל להתיר ע"י גוי מפי גוי. ואפי' אמר בפירוש לפ"ת שהגוי הראשון א"ל לפ"ת הוא ספק גדול בעיני באופן שנפל העדות של כמ"ר זלמן בבירא ואינו עושה רושם כאצבע בקירא בכל זאת יעמדני מכ"ת על האמת ואדעה שאהבה נפשי.
והנה באמת היה נראה לע"ד הקלושה והחלושה לא להלכה ולא למעשה כי עלי הדבר קשה להכניס ראשי להתיר בעדות האשה ולבי אטום בערלה כבושה. רק אדון לפני רבינו על קרקע קשה דרך פלפול לתאוה נפשי גרסא שיש מקום להתיר האשה לכל גבר ע"פ עדותן של עדים כשרים כמ"ר יודא בן יעקב. וכמ"ר דוד בן יודא והוא זה:
כי באמת הלשון שהעידו שניהם בשוה דהיינו שהעיד כמ"ר דוד וז"ל בל"א האב איך ניט אנדרשט קענן דר קענן אין זיינם פנים וגם אן זיינם בארט וכולי. ומה שהעיד כמ"ר יודא וזה לשונו בלשון אשכנז האב איך אים דער קענט אן זיין פנים וגם אן זיין בארט כו' ע"כ אלו הלשונות יש לפרש אותם בשני פנים ושניהם קרובים לשמוע האחד שהעידו שהכירו בפניו בפני עצמו וגם בזקנו הכירהו. ואלו היה פי' זה מוכרח לא היה כאן מקום עיון כלל כי היה כאן שני עדים אע"פ שכמ' דוד חזר והעיד בע"א לאו כל כמיני' שכיון שהגיד שוב אין חוזר ומגיד אבל באמת יש לפרש דברי שניהם שחדא קאמרי שע"י הזקן הכירו בפנים כמו שביאר דבריו העד כמ"ר דוד ופירש נכון הוא שדבריו סובלים אותו וכן כתב בתשובות הרא"ש סי' ט"ו כיוצא בו בענין זה והביא ראי' מדברי מהריב"ל ע"ש וא"כ הוא צריכי' אנו לדקדק אם עדותן עדות אם לאו. ולפום ריהטא לפי הנראה אין כאן עדות כלל דהא תנן במתניתן אין מעידים אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע בלי שום התעוררות הכרה אחרינא. ולכן נקט התנא לשון שלילא ולא קתני מעידי' על פרצוף פנים עם החוט' ולא על סימנים שבגופו ושבכליו וכיוצ' בזה דייק הרשב"א בסיפ'דמתניתין אין מעידין אלא עד ג' ימים ולא קתני כל שעבר עליו ג' ימים אין מעידין עליו. והוציא מזה דין מחודש שבספק אם הוא תוך ג' ימים או לאחר ג' אזלינן לחומרא. והדברים כתובים בדברי אחרונ' אף אם אנו נדייק לשון התנא שנקט לשון שלילא ממילא הוה משמע שאין עדותן של העדים הנ"ל כלום אמנם כד דייקינן שפיר איכא למידק איפכא. כי לשון מה שכתב אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' אינו מתיישב שפיר כי הכי הל"ל אין מעידי' אלא ע"י פרצוף פנים עם החוטם והוה משמע מדקתני בלשון שלילא ולא קתני מעידי' ע"י פרצוף פנים וכו' משמע להורות דוקא ע"י הכרת הפרצוף פנים עם החוטם בלי שום התעוררות הכרה אחרת הוא מעיד ולא בהכרת פרצוף פנים וכו' ע"י הכרה אחרת. ומדלא קתני הכי רק קתני אין מעידין אלא על פרצוף פנים וכו' אין משמעו כלל למעט הכרת הפרצוף על ידי התעוררות הכרה אחרת רק אדרבא אין התנאי כ"א שיעיד על הפרצוף פנים וכו' איך שיהיה. וזה נראה לי דקדוק נכון:
ובאמת מילתא דמסתברא היא שלא יגרע כח ההיכר' מה שמכיר הפרצוף פנים וכו' ע"י התעוררות הכרה אחרת ובפרט ע"י הזקן כי עיקר הכרת הפרצוף הוא ע"י הזקן כדאמרינן בכמה דוכתי' ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירו מלמד שהניחו בלא חתימת זקן וכו' משמע מה שהכירן ומה שלא הכירוהו אותו הי' הכל ע"י הזקן ודאי אין ללמד מההכרה הזו כי יכיר לחוד והכרת פנים לחוד כדאמרינן בפ' יש בכור לשנוי' בתרא מ"מ לפי התי' הא' א"ש והפוסקים נקטו לשנוי' קמא לעיקר כמו שכתב מהר"מ פד"ווא סי' ל"ו.
ולכאורה היה נראה להביא ראיה ממה שכתבו תוס' בפ' האשה שלום דף קט"ו ע"ב ד"ה וקאמר סימנים שהתם כתבו תוספות שעל ידי טענות עצמו ליכא להאמינם דאמרי בדדמי וכו' ובסוף דבריה' כתבו הא דסמכינן אסימנים אע"פ שאינם דאורייתא היינו משום דאיכא נמי ט"ע ע"כ משמע שעל ט"ע לחוד לא סמכינן. אבל כשט"ע הוא ע"י סימני' סמכינן עליו. משמע שט"ע ע"י סימני' הוה יותר טוב מט"ע בלא סימנים וכן משמע בטור סי' י'"ז).
אבל באמת אין משם ראי' דאיכא למדחי דשאני התם שעד אמר שמכירו בט"ע בלא סימנים ועוד יש בו סימני' ג"כ לכן סמכינן עליו כיון שמחזיק דבריו בסימנים מאמינים לו שמה שאמר שמכירו בט"ע אמר אמת ולא בדדמי אבל כשהעד בעצמו אמר שאינו מכירו בט"ע כי אם ע"י סימנים שמעוררים אותו. אפשר לומר שאין הכרה זו מועלת. אבל נ"ל להביא ראיה מת"ה שכתב בסי' רל"ט דברי הא"ז שכתב בשם ר"ש ז"ל ור' נתן דאין מסל"ת נאמן אלא כשאמר נהרג או מת משום דלא צריך ט"ע. אבל מצאתי פלוני הרוג עם סימנים היכא דאיכא למיחש וכו'. וכתב הוא ז"ל אמנם כי דייקי שפיר נוכל לומר לעולם עם סימנים שאינ' מובהקים קאמר ור"ל ע"י אותו סימנים הכירו בט"ע דכי האי גונא גבי ישראל המתכוין להעד מהני וכו' עכ"ל הרי מבואר שגבי ישראל מהני הכרת פנים ע"י התעוררות סימנים שאינם מובהקים. ונלע"ד להביא ראי' ערוכה ושמורה להא דאמרינן אעפ"י שאין מכיר הפרצוף פנים אלא ע"י התעוררות הכרה אחרת מיקרי שפיר הכרת פנים וזה הוא. דאמרינן בכתובות דף כ' ת"ר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה לאחר כמה שנים. אמר רבי הונא והוא שזכרו מעצמו ור"י אומר אע"פ שאין זכרו מעצמו וכו' ופירש הנכון בשיטה זו הוא מה שפירש הרי"ף ופי' רש"י ז"ל שאין זה שטר שביד המלוה, אלא כגון ספר או שמש וכו' ואר"י אע"פי שאין זכרו מעצמו אלא שמן הכתב שלו נזכר והולך ומעיד וכו' זהו פי' הרי"ף ורש"י. משמע להדיא אעפ"י שאין זכר לדבר אלא ע"י דבר אחר שמזכירו ה"ל זכירה מעליא. ולא חיישינן שמא יעיד מתוך הכתב אעפ"י שלא יזכור הענין ממש ואז לא יהיה ממש בעדותו לכ"ע כיון שאינו ראוי להגיד וה"ל כאולם ה"ה נמי הכרה שמכיר ע"י התעורות הכרה אחרינא הוה הכרה מעליא ולא חיישינן שאמר בדדמי אף על פי שאינו מכירו רק ע"י הזקן או סימן אחר שאינו מובהק ולא חשדינן לסהדי שיאמרו בדדמי כמ"ש התוס' במס' יבמות דף קט"ו ד"ה טעמא דע"א דלא חיישינן לסהדי שאמרו בדדמי ונסבי' ולא דייקת. ועדין יש לבעל דין לחלוק ולומר וכי ילפינן איסור' מממונא. כדמקשינן בב"מ דף כ' ע"ש אע"גב דממון חמור שאין מוציאין ממון אלא בעדות ברור ולא אזלינן בממון בתר רוב. ואלו באיסורא אזלינן בתר רובא. ואפילו בדיני נפשות אזלינן בתר רובא. כדמוכח בסוגיא בפ"ק דחולין. כבר הקשו תוספת לשם קושיא זו ותרצו לחד שנוי' דבאשת איש החמירו. ממילא יש לבעל דין לחלוק ולומר איסורא מממונא לא ילפינן. אמנם יש לנו להביא ראיה מפורשת שבדבר הזה ממון ואיסורא שוי' הן שאף באיסורא אמרינן הכי דאי' בתוספת והר"ן מביאה להכריח הימנה שפי' הרי"ף הוא הפי' הנכון וז"ל מצא כתב בשטר מת פלוני לא תנשא אשתו ואם אמר מה שכתוב בשטר שמענו ושכחנו תנשא אשתו עד כאן לשונו וביאר הר"ן מ"ש שמענו ושכחנו כלו' וע"י ראיית הכתב נזכרנו דמהימני עכ"ל. הרי מבואר נגלה שגם באיסר א"א סמכינן אהזכרה ע"פ השטר ולא חיישינן דלמא לא אידכר שפיר דאז לא הוה עדות כלל כמ"ש הר"ן בהדיא אפי' לפי מה דס"ל משיאי' ע"פ השטר משום דבעדות אשה הקילו. היינו אפשר לומר דוקא היכא שאין אנו יודעי' אם שכח או זכר הכותב מה שכתב אבל אם בוודאי אינו זוכר דאין ראוי להגיד אין כאן עדות כלל ואם סמכינן באיסור א"א אהזכרת השטר להעיד נ"ל פשוט שסמכינן ג"כ אהזכרת הסימנים שאינם מובהקים שיכיר פרצוף פנים עם החוטם כי שקולים הם ואם במאזנים יעלו יחד לא יכריע א' את חבירו כמלא נימא. וא"כ הוא שזכינו לדין ע"פ הגמ' והתוס' (וכן הוא מבואר בת"ה הנ"ל) שהכרת הפנים ע"י התעוררות סי' אחר הכרה מעליא היא אין כאן נמי מקום לחוש לאישתהי אע"פ שכל הפוסקים פסקו דחיישינן לאישתהי אפי' בספק וכאן הוא ודאי אישתהי כאשר פלפל מכ"ת והוכיח כן מלשון העדים. מ"מ כיון שיש כאן שני עדים תו ליכא למיחש למידי וכי חיישינן באישתהי דוקא בעד א' דחיישינן שיאמר בדדמי אבל שני עדים לא דייקינן בתרייהו ולא חיישינן דאמרי בדדמי אע"ג דהרי"ף פסק אפי' בשני עדים חיישינן שיעידו באומדנ'. כבר הקשו וחלקו עליו כל הפוסקים ולא מצאתי לא חבר הגם שיש אתי עמי לענ"ד תי' מספיק על הקושיא שהקשה הרא"ש (בפ' האשה שלום על הרי"ף בזה מסוגי' דשמעתא דההוא מעשה דשני ת"ח וכו' והוא מיוסד על אדני פז מ"ש הריב"ש שהרי"ף מפרש האבעיא בעד אחד כשאמר קברתיו.
מכל מקום כיון שכל הפוסקים חולקי' על הרי"ף אין רצוני להאריך. ואין לומר אע"פ שלא דייקינ' בתר תרי סהדי היינו היכא דאמרו שמת במלחמה או טבע במים. אבל באשתהי טעמא אחרינא איכא דמתפח תפח ונשתנו צורתו עד שעדים סבורים שהוא זה כי דמיא ממש בכל ענייניו לצורת זה שמעידין עליו. ואפי' מאה עדים יכולים לטעות בזה ואינם אומרים בדדמי רק מכווני' צורתו ממש אף על פי שאין זה הוא שמעידין עליו זה אינו דאם כן הוא דאיכא למיחש להכי מה שכתב הרא"ש לחלק בין מי שראה הטביעה ללא ראה הטביעה אין לו טעם כל עיקר אע"פ שרוב פוסקים אינם מסכימ' עם הרא"ש כדכתבינן לעיל היינו שחולקי' עליו מכח הדין ולא מכח הטעם כי סבירא להו דאע"פ שלא ראה הטביעה מעיד בדדמי או העד לעולם אינו מעיד בדדמי רק האשה לא דייקת ומנסב' לפיכך אין לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה.
אבל כולם מודים וסבירא להו דלא חיישינן שישתנ' צורתו כ"כ עד שאי אפשר לעמוד עליו בשום ענין וכן משמע מדברי הרי"ף שגם באישתהי לא סמכי' עלייהו משום דמסהדי לפי אומד דעתייהו יעוין שם וא"כ הוא אפשר שאתת' הדא שרי' להתנסב' לכל גבר ובאמת נ"ל פשוט שט"ע ע"י סימנים שאינם מובהקים ט"ע מעלי' הוא ומה שהארכתי בזה לפי שראיתי הרב הגדול מהר"ר אהרן ששון בתשובותיו סי' ט"ו מסתפק בזה הגם שאין אני כדאי לחלוק עליו. ואין משיבין ארי לאחר מותו מכל מקום מה שנראה לע"ד כתבתי להוד רום מכ"ת באולי יישב דבריו ויונעם לו. ועדיין יש לפקפק ולומר שמה שביאר כמר דוד את דבריו הוא בענין זה שלא הכירו בפנים כלל רק מכח הזקן חישב בעצמו שהוא ר' זלמן הנ"ל הי"ד. הא ליתא במשמעות לשונו. אף אם ביאר דבריו בהדיא לבסוף שכך היתה כוונתו לאו כל כמיני' כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ובלתי ספק שהגדה אחרינא היא זו שסותרת הגדה ראשונה. זה מה שנ"ל דרך פלפול בעלמא וחלילה לי מה לעשות אפילו סניף לגדולי' בדבר הזה ובכיוצא בזה שאין אני כדאי. וכתבתי זאת לרום הוד מכ"ת. ואין לזרי' אתו כי אף גם אם שגיתי באיזה דבר פשוט ענותנותו תרבני ולכף זכות ידיניני. וכלילה יכסיני שהנחץ השיאני. וכאב את בנו ירצנו. והכל על נכון יודעיני ואדע' את שאהבה נפשי:
באמת יש לי עוד איזה ספיקו' לפו' ריהטא שאינם מגיעי' אל הדין לכן קצרתי כעת ובפרט שאין הזמן מכיל ובזה ישים ה' לטובה אות ויצילני מכל שגיאות. ויורני מתורתו נפלאות כע' חתנו הצעיר המתאבק בעפר של ת"ח ומתחמם מגחלתן ונהנה מאורן ד"ש וטובתן גרשון אשכנזי: