אור ברסלב

עבודת הגרשוני· רבי גרשון אשכנזי

שאלה לג

שאלה לב

בני ק"ק אחת אשר מנהגם מימי עולם ומשנים קדמניות מדי שנה בשנה המה בוררים שלשה אנשים כשרים אשר ישומו ויעריכו לכל בני הקהלה כמה יתן כל אחד ואחד למס ועולים לפי ראות עיניהם וע"פ השבועה חמור' שיעריכו כל א' וא' לפי אומד דעתם ועוד זאת להם שיוסיפו עוד א' על השלשה אנשים הנ"ל וזאת משפט' באם שיהיה א' מהשלשה אנשים המבוררים הנ"ל פסול דאורייתא לא' מבני הקהלה אזי יצא אותו הקרוב ויכניס האחר תחתיו ויעריכו אותו קרוב השני' הנותרים עם הנכנס כן מנהגם ומשפטם מימי עולם והנה בהיות שבמנהגם נהגו ואירע במקרה והזדמן שא' מג' מבוררים הוא משותף עם אחד מיוחד מבני הקהלה במשא ובמתן כמעט בכל עסקיהם רק שחלוקים הם בעיסתם שכל אחד ואחד מוציא הוצאות משלו כפי מסת ידו ואוות נפשו והנה נשאל נשאלתי מאת פני האלופים היקרים ראשי וטובי הקהל יצ"ו אם הדין עמהם שיפסלו השותף האחד לערוך ולאמוד את שותפו השני מחמת שהוא אוהבו ורעהו אם לאו ע"פ דת ודין תורתינו הקדושה שניתנו לנו מורשה

תשובה. לכאורה נראה שהקהל יצ"ו יכולים לפסלו שותף הא' מלערוך את חבירו ושותפו עמו במשא ומתן מק"ו אם פסול הוא להעריך פסולו מחמת קורבה מכ"ש שהוא פסול להעריך את רעהו ורגיל עמו במשא ומתן והראי' מהא דאמרינן בפ' הכותב (דף פ"ה) גבי ההוא דאמר נכסי לטובי' כו' אבעי' להו א' שכן וא' קרוב מאי ת"ש טוב שכן קרוב מאח רחוק וכתב הרא"ש ז"ל בפסקיו וז"ל והא דאמרינן דשכן קודם לא בעי למימר שכינו הדר אצלו דכמה אנשים דרים זה אצל זה ואין להם שייכות יחד אלא שכן היינו שהוא חבירו ורגיל עמו במשא ומתן ע"ז אמר הפסוק טוב שכן קרוב מאח רחוק עכ"ל הרי לפנינו שדעתו של אדם מקרבה יותר לרעהו אשר דבק לו מאח ואין לדחו' ולומר דהתם איירי בקרוב שאינו קרוב לו כ"כ עד שיהא פסול לו לדון על כן שכן קרוב טוב ממנו אבל קרוב שהוא פסול לדון מחמת קורבה הוא טוב משכן קרוב ז"א מלבד מה שלישנא דקרא לאו הכי דייקא דכתיב טוב שכן קרוב מאח רחוק משמע אפי' מאח ממש הוא יותר טוב ואף אם נאמר שאח ל"ד אח ממש רק הוא לשון קרוב כמו כי אנשים אחים אנחנו אשר פירושו קרובים כמו שפירש רש"י בחומש (הגם שדוחק הוא) מ"מ אי אפשר לומר כן פשיט' לפי דעת הטור שאינו מחלק כלל בין קרוב לקרוב רק כל קרוב במשמע בין ראוי ליורשו בין אין ראוי ליורשו ודאי אין לחלק ג"כ חלוק זה (הגם שאין דברי הטור מובני' לי בזה כי גם דעת הי"א הכי ס"ל אלא הי"א מיירי כשהוא ראוי ליורשו ראוי דייקא אבל באמת אינו יורשו ממש כי יש גואל קרוב ממנו בכה"ג קאמר שהוא קודם לשכן כיון שקרוב לו כ"כ עד שראוי ליורשו יש לו קירוב הדעת אתו יותר ממה שיש לו קירוב הדעת עם השכן קרוב אבל בשאין קרוב יותר ממנו ודאי גם הי"א מודים שלאו לההוא טוביה קמכוין ולא דעתו עליו כיון שבלא"ה ראוי ליורשו כן נלע"ד ברור בלישנא דהי"א אלא שאין כאן מקום להאריך:

אלא אפי' לפי דעת הי"א אשר הטור מביאו בסי' רנ"ג סמ"ו אשר חילק בין קרוב לקרוב דהייני בין קרוב הראוי ליורשו לקרוב שאינו ראוי ליורשו א"א לחלק בין קרוב שכשר לדון לו לקרוב שאינו ראוי לדונו כי הי"א אינו מחלק אלא בין ראוי ליורשו לאינו ראוי ליורשו אבל לא עלה על דעתם לחלק בין ראוי לדון או לאו ממילא לפי הנראה יש כאן ראיה ברורה ששותף א' פסול לדון חבירו ששותף עמו במשא ומתן אבל כד מעיינין שפיר אין כאן ראיה כלל פשיטא לפי מה שהבין הרב ב"י דברי הטור שתרתי בעינן שכן אצלו בבתים וגם רעהו שרגיל עמו במשא ומתן אזי הוא טוב מאח רחוק אבל בחד מינייהו לא פשיטא שאין מכאן ראיה לנדון דידן אלא אף לפי פי' האמיתי בדברי הטור שאינו צריך לתרתי אלא חדא קאמר כמו שפירש הב"ח ומה"רוך את דברי הטור והוא מוסכם עם דברי הרא"ש מ"מ אין כאן ראיה לנדון דידן כי אפשר לומר לעולם לענין קירוב הדעת לאמוד דעתו למי שירצה ליתן מתנה ודאי יותר קרוב דעתו לשכן הרגיל עמו במשא ומתן אבל מ"מ לענין פסול לדינא אין למידין ממנו כי טעמא דפסול לדון לא משום קירוב הוא אלא גזירת המלך כדאית' בפ' מי שמת (דף קנ"ט) גבי פסול להעיד דאל"כ משה ואהרן יהיו רשאים לדון לקרוביהם ממילא אין ללמוד שיהא אדם פסול לדון לרעהו מק"ו של קרובו כי קרובו שפסול לו הוא גזירת המלך כאמור ואף ממקומו מוכרח לומר כן דאם לא כן יש להקשות על מה שאמר ת"ח וקרוב ת"ח קודם א"כ נאמר שמכ"ש שיהא פסול לדון לת"ח מק"ו ואם כן כ"ע יהי' פסולים לדון לת"ח שהוא דבר שאין לו שחר כלל אלא ודאי אין ללמוד לפסול לדינא מק"ו דקרוב כי קרוב הוא גזירת המלך כנ"ל הגם שיש לדחות ולומר מה שאמרי' ת"ח קודם לאו משום קירוב הדעת הוא אלא הטעם הוא כמו שפירש רש"י לשם מסתמ' אדם מצדיק מעשיו לזכות בשעת מיתה דאמר מר כל הנביאי' לא נתנבאו אלא למי שמהנה ת"ח מנכסיו ע"כ וטעם זה א"א לומר שיהא פסול לדון לת"ח בשביל זה כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו משא"כ מה שאמרינן שכן וקרוב שכן קודם אין לו טעם אחר כי אם מחמת קירוב הדעת ממיל'יש ללמוד ק"ו שפסול לדון מ"מ האמת יעשה דרכו שאין ללמוד ק"ו כזה משום דמ"ש שקרוב פסול לדון לאו משום קירוב הדעת הוא אלא גזירת המלך כאמור באופן שאין כאן ראי' לנדון דידן אף שנאמר שהוא ממש דומה לדין כדאמרי' בפ' קמא דב"ב ת"ר קופה של צדקה נגבות בשנים ומתחלקת בשלשה כדיני ממונות תמחוי נגבית בג' ומתחלקת בג' שגבי' וחלוקה שוי' עכ"ל ופירשו המפרשי' זולת רש"י ז"ל לפי שתמחוי הוא דבר שאינו קצוב וצריכין לעיין על כל א' וא' כמה יתן הרי מבואר שכל דבר שצריך עיון כמה יתן כל א' וא' דיני ממונות הוא והוא ממש נדון דידן מ"מ אין כאן ראיה כמ"ש ועו' היה נראה להבי' ראי' ששותף א' פסול לדון לשותף חבירו מהא דאמרי' פ' זה בורר (דכ"ז ע"ב) במתניתי' איז' אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו ג' ימים מתוך איבה א"ל לא נחשדו ישראל על כך ע"כ ת"ר והוא לא אויב לו יעידנו ולא מבקש רעתו ידיננו אשכחן שונא אוהב מנ"ל כו' אלא סברא הוא אויב מאי טעמא משום דמרחק דעתו אוהב נמי מקרבה דעתיה ורבנן האי לא אויב לו ולא מבקש רעתו מאי דרשי בי' חד לדיין (פי' רש"י דבדיין מודה רבנן ששונא לא ידון דלא מצי חזי ליה זכותיה) ואידך כדתני אמר ר' יוסי בר' יהודא והוא לא אויב לו גו' מכאן ששני ת"ח השונאי' זה את זה שאין יושבין בדין כא' עכ"ל ופסקו כל הפוסקים כרבנן הרי לפנינו שאוהב פסול לדון לחבירו ד"ת וכבר אמרנו שנדון דידן דומה לדין א"כ מילתא דא אמורה ששותף א' לא יערוך לשותף השני הרגיל עמו במשא ומתן תמיד וא"ל דוקא שושבין הוא דמקרי אוהב ולא חבירו ורעהו זה אינו שהרי הטור כתב בסי' ז' אין הדיין יוכל לדון את אוהבו שהו' חבירו הרגיל אצלו ומכ"ש לפי דעת הרמב"ם שמשווה מידותיו שכתב אסור לדון למי שהוא אוהבו אע"פ שהוא אינו שושבינו ולא רעהו כנפשו הרי לפנינו ששושבינו לאו דוקא אלא ר"ל מי שהוא אוהבו ואפשר שלרבות' נקט שושבינו אע"פ שאינו אוהבו כ"כ רק הוא שושבינו לפי שעה ומצפה לתשלום גמול שיחזור ויעשה לו או לבניו שושבינו' מ"מ הוא פסול להעיד לר"י ולדון אליבא דרבנן ומכ"ש רעהו ואוהבו כנפשו ואין לחלק ולומר עד כאן לא מודו רבנן אלא ששונא פסול לדון כדמשמע קרא והוא לא אויב לו אבל לעולם הוא מותר לדון את אוהבו וטעמא רבה יש לחלק בין אויב לאוהב כי לאויבו הוא פסול לדון כי מפני ריחוק דעתו יחייבנו ואין היזק בזה לאחר זולת שונאו ואדרב' הוא מזכה לאדם אחר שאינו לא אוהבו ולא שונאו משא"כ משנאמ' שיה' פסול לדון לאוהבו כי מחמ' קירוב דעתו יזכנו ויחייב מכח זה לאיש אחר אשר לא אויב לו מעולם זה אין סברא שתהא אהבה מקלקלת השורה כ"כ לעשות תרתי לריעות' משא"כ אף אם השנאה מקלקלת השורה אין כאן אלא חדא לריעות' שהוא מחייב את שונאו. ולעד"נ שסברא נכונה הוא זה ואפשר שלזה כיון רש"י באומרו דבדיין מודו רבנן דשונא לא ידון וכו' ע"כ ולא נקט מודו רבנן ששונא ואוהב לא ידונו וכן במתניתין פירש רש"י שרבנן מודו בשונא ולא נקט אוהב אעפ"י שר"י לית לי' האי חילוק כלל שמשווה מידותיו בין אוהב בין שונא לא יעידו ולא ידונו מ"מ אפשר לומר שחכמים לא יודו כי אם בשונא שלא ידון אבל לא באוהב זה אינו שהרי כל הפוסקי' פסקו דל"ש אויב ול"ש אוהב פסולי' הם לדון וא' מהם לא נעדר הרמב"ם והרא"ש והטור וכל האחרוני' ואף רש"י אפשר לפרש דס"ל דאין חילק בין אוהב לשונא ומה שנקט רש"י דשונא לא ידין לאו למידק מיני' לאפוקי אוהב אלא נקט שונא לישנא דקרא לפי שהפסוק מיירי בשונא דכתיב והוא לא אויב לו וכו':

כללא דמלתא דמוכח שפיר שאוהב פסל לדון דבר תורה ואוהב הוא אוהבו ורעהו ומסתמא אין רעהו יותר ממי שהוא רגיל עמו במשא מתן והוא מה שרצינו. אבל כד מעיינין שפיר ליתא כי מוכרחי' אנו לומר שאוהב ושונא אינם פסולי לדון אלא מדבריהם והכתוב לא אויב וגו' אינו אלא אסמכתא בעלמא והוא זה פשיטא לפי דעת הרמ"בם דס"ל ל"ש שושבינו ואוהבו כנפשו ל"ש אוהבו אשר אין אהוב לו כ"כ אלא דרחים ליה במקצת לעולם הוא אסור לו לדונו לכתחלה אבל בדיעבד דינו דין כמו שדקדק הרב ב"י בדקדוק נכון בדברי הרמב"ם שלא כתב אלא אסור לו לדון ולא כתב אם דנו אין דיניהם דין גם לא כתב לשון פסול אלא לשון אסור משמע דוקא לכתחילה אבל לא בדיעבד ממילא פשיטי' מוכרחי' אנו לומר שאין אסור בדבר אלא מדבריה' נ"ל גרשון אשכנזי:

תוכן העניינים

עבודת הגרשוני

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה