ספרי דאגדתא על מגילת אסתר· רבי שלמה בובר
מדרש פנים אחרים
נוסח א
פרשה א
יתברך שמו של הקב"ה שהוא יחיד בעולמו ואין שני לו. כתיב [אסתר א, א] ויהי בימי אחשורוש. רב אמר ווי היה, ושמואל אמר אחשורוש שהושחרו פני ישראל כשולי קדירה, ונעשו הכל רשין בימיו, שנאמר וישם המלך אחשורוש מס על הארץ (אסתר י א).
[אסתר א, א] הוא אחשורוש. הוא ברשעתו מתחלתו ועד סופו.
[אסתר א, א] המולך. אמר רבא שמלך מעצמו, אמרי לה לשבח, ואמרי לה לגנאי, אמרי לה לשבח, דלא הוה איניש דחשיב למלכותא כוותיה, ואמרי לה לגנאי, דלא הוה חשיב למלכותא, אלא דיהיב ממונא יתירא וקם.
[אסתר א, א] המולך מהודו ועד כוש. רב ושמואל, חד אמר הודו בסוף העולם וכוש בסוף העולם, וחד אמר הודו וכוש בהדי הדדי קיימו, כשם שמלך עלייהו, כך מלך על כל העולם כולו.
[אסתר א, ב] בימים ההם כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו. אמרו חכמים כשמלך אחשורוש בקש לישב על כסא שלמה, דכתיב בה וישב שלמה על כסא ה' (דה"א כט כג), אמרו ישראל לפני הקב"ה רבש"ע כסא שכתוב בו כסא ה', ישב עליו אותו רשע, עשה למען שמך, ואל תנבל כסא כבודך, והיאך נמצא כסא זה במדי, לאחר מיתתו של שלמה עלה שישק מלך מצרים ונטלו בכתובת בתו, הה"ד ויהי בשנה החמישית עלה שישק מלך מצרים על ירושלים (דה"ב יב ב) (כדלעיל עד בשנה השלישית ישב עליו ועשה משתה לכל שריו ועבדיו, הה"ד בשנת שלש למלכו וגו').
כתיב [אסתר ג, א] אחר הדברים האלה גדל המלך וגו'. מאי אחר הדברים האלה, אחר שברא הקב"ה רפואה למכתן של ישראל, דא"ר שמעון אין הקב"ה מכה את ישראל אלא א"כ ברא להם רפואה למכה, שנאמר כרפאי לישראל (הושע ז א), אבל לאומות העולם אינו כן, אלא מכה אותם תחלה, ואחר כך בורא להם רפואה, שנאמר ונגף ה' את מצרים נגוף ורפוא (ישעיה יט כב), איזה רפואה ברא להם, מה כתיב למעלה מן הענין, בימים ההם ומרדכי יושב וגו'.
כתיב [אסתר ג, ו] ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. מה ראה המן שנתקנא במרדכי, א"ר פנחס שני עשירים עמדו בעולם, אחד מישראל, ואחד מאומות העולם, קרח מישראל שמצא אחד מאוצרותיו של יוסף, ואחד מאומות העולם זה המן, שמצא אחד מאוצרותיו של מלכי יהודה, ראה המלך שהיה עשיר, ובניו היו גיבורים, וגידלו ורוממו על כל שריו ועבדיו, וצוה שיהיו כורעים ומשתחוים לפניו, מה עשה אותו רשע, הלך ועשה לו צלם מרוקם בבגדו, כנגד לבו, והיו משתחוים לו, וכל מי שהיה משתחוה לו היה משתחוה לע"ז, ראהו מרדכי ולא קבל עליו לעבוד ע"ז, שנאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה, וראה המן שאין מרדכי משתחוה לו, ונתמלא עליו חימה, אמר היך היהודים שונאים אבותי מעולם, אומר למלך ויאבדם מן העולם.
כתיב [אסתר ג, ז] הפיל פור הוא הגורל. ר' יוסי אמר (איסטרוגלוס) [איסטרולוגוס] היה המן וכתב פיתקין והפיל גורל על המזלות לידע בין יום ליום ובין חדש לחדש ובין מזל למזל. תנו רבנן כיון שאמר המן הרשע להפיל גורלות על ישראל, בא לו יום ראשון והפיל גורלות, ורוח הקודש צווחת ואומרת על עמי ידו גורל (יואל ד ג), חזר הגורל לפניו, יצתה בת קול ואמרה לו רשע גורלך שלך הוא להצלב על העץ, חזר אותו הרשע והפיל גורלות על שבעת ימי בראשית, באותה שעה הלך יום ראשון לפני הקב"ה ואמר רבונו של עולם בי בראת שמים וארץ, ואמרת אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), (כדלעיל עד לדגים לא מצא כלום, שמח המן הרשע בלבו ואמר כשם שדגים נבלעים כך שונאי ישראל נבלעים בידי, יצתה בת קול ואמרה רשע דגים שאמרת פעמים בולעין ופעמים נבלעים, והמן הרשע נבלע ושורפין אותו ואת בניו בגיהנם בכל שנה ושנה, שנאמר תשיתמו כתנור אש לעת פניך ה' באפו יבלעם ותאכלם אש (תהלים כא י)). א"ר שמעון בשעה שאמר המן לאחשורוש נאבד את ישראל, אמר אין אנו יכולים להם, לפי שאלהיהם אינו עוזבן כל עיקר, ויש לנו ללמוד מפרעה, וממלכים הראשונים, שהיו גיבורים ממני, ועמדו עליהם ונפלו תחתיהם, ובטלו מן העולם, והיו לחרפה ולקלון לכל הדורות, חדל לך מן הרעה הזאת, משל אחשורוש והמן לשני בני אדם, לאחד שהיה לו תל בתוך שדהו וכו', (כדלעיל עד הכסף נתון לך).
[אסתר ג, ו] [ויבז בעיניו]. משל למה הדבר דומה, לעוף שקינן על שפת הים, עמד הים וצף את הקן, בא העוף לקינו ולא מצאו, מה עשה התחיל ומילא פיהו מים והקיאו ליבשה, והיבשה לים, א"ל כו' סוף כמה תוסיף לעולם לא תחמי, ולא עוד אלא שישראל משולין לעפר, מלמד שאם אין עפר אין תבואה, ואם אין ישראל אין העולם מתקיים, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה וגו' (ירמיה לג כה), ועוד נמשלו ישראל לחול, שאם מילא אדם קדירה אוכלין והשליך בה מלוא קומצו חול, מקהה שיניו של אוכלו, וכן כל הנוגע בישראל תקהינה שיניו, שנאמר כל אוכליו יאשמו (ירמיה ב ג).
[אסתר ג, יב] ויקראו סופרי המלך. ויכתב ככל אשר צוה המן. וזוהי אגרת שכתב המן האגגי ושלח לכל ממלכות הארץ, ולכל גדולי אומות העולם, להרוג ולאבד כל ישראל. כתבתי אני גדול המלך ושני לו, ראש לסגנים ושביעי לסריסים, ומובחר שבגדולי המלכות, הסכמתי אני וכל (אפריסין) [אפרכין] וכל שרי המלך ופחות וסגנים, וכל מלכי בני קדם והאחשדרפנים, הוסכמנו כולנו בעצה אחת, בפה אחד ובדבור אחד ולשון אחד, כתבנו מרשות המלך אחשורוש, וחתמנו בטבעתו, שלא להשיב על עסק הנשר הגדול, שהיה כנפיו פרושים על כל העולם כולו, ולא היה עוף בהמה וחיה יכולין לעמוד בפניו, עד שבא הארי הגדול והכה את הנשר מכה גדולה, ונשברו כנפיה, ונמרטו אגפיה, ונתקצצו רגליה, ונעשה כל העולם כולו בנחת בשלוה והשקט, מיום שנדדה מקינה עד היום הזה, ועכשיו אנו רואים שהיא רוצה לגדל ולפרוח נוצה ואגפיה, ורוצה לכסות אותנו ואת כל העולם כולו, כדרך שכיסה ושיסה את אבותינו הראשונים שהיו לפנינו, לכן נקבצו כל גדולי מלכי מדי ופרס מרשות המלך אחשורוש, וכתבנו לכם להיות כולנו בעצה אחת, להכין פחים לנשר זו ללוכדה קודם שיגדל כחה, ותחזור אל קינה, וראינו למרט אגפיה, ולשבור כנפיה, ולהאכיל בשרה לעוף השמים, ולבקע ביציה, ולפצוע אפרוחיה, ולעקור זכרה מן העולם, ולא תהא עצתינו כעצת פרעה, שגזר על הזכרים, והניח את הנקיבות, ולא כעשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי (בראשית כז מא), ואניח את בניו להיות לי לעבדים, ולא כעמלק שרדף אחר ישראל, והרג נחשלים שבהם, והניח גיבוריהם, ולא כנבוכדנצר שהגלם והניחם והושיבם בכסא מלכותו, ולא כסנחריב שהגלם אל ארץ כארצם, אלא הסכמנו ברוח ברורה, להרג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, ולא יהיה להם לא זכר ולא שם ולא זרע בעולם, שלא יעשו בנו כדרך שעשו בזקינינו ובאבותינו ובגדולינו שהיו לפנינו, שכל מי שעשה עמהם טובה, לא גמלוהו אלא רעה, וראוי לנו ללמוד מפרעה העני שעשה עמהם כמה טובות כדלעיל עד וייטב הדבר לפני המן ויעש העץ.
[אסתר ג, יד] פתשגן הכתב וגו'. א"ר נפחא בעלילה וכו' כדלעיל עד מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה עליהם, ושיבר את החותמות, וקרע את האגרות, והפר עצתו של המן ומחשבותיו, והצמיח ישועה לישראל ולמרדכי ולאסתר, לקיים מה שנאמר כל קרני רשעים אגדע תרוממנה קרנות צדיק (תהלים עה יא).
[אסתר ו, א] בלילה ההוא נדדה שנת המלך. א"ר יוחנן נדדה שנת מלכו של עולם, וקרא לאבות העולם, ואמר להם בניכם נתחייבו כלייה, אמרו לפניו רבש"ע מפני מה, אמר להם מפני שלא קידשו את שמי בימי נבוכדנצר הרשע, ועשאוני כמו שאין בי כח להציל, אמרו לפניו רבונו של עולם כל מה שתרצה עשה מהם, כיון שראה הקב"ה שגברה מידת הדין, עמד מכסא דין, וישב על כסא רחמים, ואמרה כל פמליא שלו לפניו, רבונו של עולם לא בראת העולם אלא בשביל תורה שנתת לישראל, והכל עומד בזכותן של ישראל, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), אם אומה זו אתה מאבד, אנו מה תהא עלינו, אמר להם לא יפה עשו לפני, אמרו לפניו רבש"ע גלוי וידוע לפניך שמיראה עשו את הדבר הזה, מיד נתמלא הקב"ה רחמים על ישראל, שלח וקרא לכל עצי בראשית, אמר להן מי יתן נפשו לתלות עליו רשע, תאינה אמרה אני אתן את נפשי לתלותו עלי, וממני מביאין ביכורים ישראל לבית המקדש, ולא עוד שבי נמשלו ישראל, שנאמר כביכורה בתאינה בראשיתה וגו' (הושע ט י), גפן אמר אני אתן את נפשי, שממני מנסכין יין בבית המקדש, ולא עוד אלא שבי נמשלו ישראל, שנאמר גפן בוקק ישראל (הושע י א), וכו' כדלעיל, וכיון שקיבל עליו קוץ השתיק הקב"ה כל עצי בראשית, ואמר הואיל ונתת נפשך לתלות עליך רשע זה, שרצה לאבד בני ישראל בניי, יתלה עליך, באותה שעה קרא אותו רשע לחכמיו ואמר להם, עשו לי עץ גבוה חמשים אמה לתלות מרדכי עליו, כדי שיראו אותו כל המדינות, אמרו לו אין נמצא עץ גבוה חמשים אמה אלא בדירה שלך, מה עשה אותו רשע, סתר כל אכסדרה שלו, ונטל קוץ מביתו והכינו ונפל עליו מודדו, מיד השיבו גבריאל ואמר לו לך נאה העץ ולעצמך מששת ימי בראשית מתוקן. ורבנן אמרו נדדו עליונים ונדדו תחתונים, ורבא אמר שנת אחשורוש ממש, נפלה מילתא בדעתיה ואמר מאי האי דזמינתה אסתר להמן בהדאי, דילמא עצה קא מיעצי עלויה דההוא גברא למיקטליה, הדר אמר אי הוי הכי לא הוי איניש דרחים עלי דהוה מודע לי, חזר ואמר דילמא איכא איניש דעביד לי טובו ולא פרעתיה, משום הכי מימנעי אינשי ולא אתו ומגלי לי, ועוד אמרו חכמים, ירד מיכאל אצל אחשורוש, ונדד שנתו כל הלילה וחבטו בקרקע שס"ו פעמים, כו' כדלעיל עד והמן נדחף אל ביתו, אבל מבתו וחפוי ראש ממה שאירע לו.
[אסתר ו, יב] וישב מרדכי. מלמד ששב לשקו ולתעניתו. ויספר המן לזרש אשתו, ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי וגו'. א"ר יוחנן כל האומר דבר חכמה אפילו מאומות העולם נקרא חכם, אמרו לו אם משאר שבטים קאת יכלית ליה, ואם משבט יהודה [ובנימין] אפרים ומנשה לא יכלת ליה, יהודה כתיב ידך בעורף אויביך (בראשית מט ח), באפרים ובנימין ומנשה כתיב לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה [את] גבורתך (תהלים פ ג).
[אסתר ו, יג] כי נפול תפול פניו. דרש ר' יהודה בר' אלעאי שתי נפילות הללו למה, אמרו לו אומה זו משולה כעפר, ומשולה ככוכבים, כשהן יורדין יורדין עד לעפר, וכשהן עולין עולין עד לשמים.
[אסתר ו, יד] עודם מדברים עמו. וכו' עד ויתלו את המן.
[אסתר ז, י] וחמת המלך שככה. שתי שכיכות הללו למה, אחת של מלכו של עולם, ואחת של אחשורוש.
[אסתר ח, טז] ליהודים היתה אורה ושמחה. ר' יצחק פתח לה פיתחא להאי פרשתא מהכא, שיר המעלות לולי ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם (תהלים קכד א ב), אדם ולא מלך, ושמואל אמר לא מאסתים [ולא גאלתים לכלותם (ויקרא כו מד), לא מאסתים] בימי יונים, לא געלתים בימי אספסיינוס קיסר, לכלותם בימי המן, להפר בריתי אתם בימי רומיים, כי אני ה' אלהיכם בימי גוג ומגוג, מי שפרע מהמן הרשע בימים ההם ובזמן הזה וקלקל את מחשבתו, והשיב גמולו בראשו, והראנו מפלתו, הוא יפרע מכל שונאינו, ויראנו מפלתם, וישחית וישפיל ויכניע את כל הקמים עלינו, ויראנו מהם כנקמת המן, כמו שאמר הארי לחיות, מה עשה הארי, קיבץ כל טרפו, וזימן כל החיות, ועשה להם סעודה, ועשה להם סוכות מעור הטרף, כשהן יושבין אוכלין, אמרו לארי לישרי לן מר, עמד עליהם ואמר כד חמיתי בעילאי אחמי בתתאי, כך יעשה הקב"ה הוא יחמי לן בקדמאי, יחמי לן בבתראי, ויקיים לנו מקרא שכתוב והלכו אליך שחוח בני מעניך וגו' (ישעיה ס יד), ויקבץ נפוצותינו מארבע כנפות הארץ, ויגאלנו מהרה, ויוליכנו לבית עולמים, כמו שהבטיחנו על ידי חוזיו, ועתיד הקב"ה לפייס את ישראל, לעתיד לבא ישגר הקב"ה את אברהם לפייס את ישראל עמו, ואומר להם בתי קבלי פיוסין מלפני המקום, אומרת לו ממך אקבל פיוסין שלא חסתה על בנך יחידך, ועוד ישגר לה יצחק, אומר לה בתי קבלי פיוסין מלפני המקום, אמרה לו ממך אקבל פיוסין שברכת את עשו הרשע, שהחריב את ביתו ושרף את היכלו, והגלה את בניו לבין אומות העולם, ועוד ישגר לה יעקב ואומר לה בתי קבלי פיוסין מלפני המקום, אמרה לו ממך אפייס שנשאת שתי אחיות ועברת על מה שכתוב בתורה ואשה אל אחותה לא תקח לצרור (ויקרא יח יח), וישגר לה הקב"ה כל הנביאים, והיא משיבה להם תוכחות, מיד ילך הקב"ה אצלה, ויאמר לה בתי כל כעס זה למה, אמרה לו לא יפה אכעוס, שקיללתני והגליתני לבין האומות, עד שנעשה פני כשולי קדירה, ולא זכרת מעשה סיני, שהקדמתי נעשה לנשמע, ולא עוד אלא שאני מתיירא שלא תחזירני לבושתי הראשון, א"ל הקב"ה בתי מעשה סיני זכות הוא לך, חובה הוא לך, כתבתי בתורתי לא תרצח לא תנאף לא תגנוב, ומה כתיב בך (הגנוב ורצוח) [ורצח וגנוב] ונאוף (הושע ד ב), כתיב בתורה כבד את אביך ואת אמך, ומה כתיב בך אב ואם הקלו בך (יחזקאל כב ז), כתיב בתורה זכור את יום השבת לקדשו, ומה כתיב בך ואת שבתותי חללת (שם שם ח), אבל תנחומין לפיוסין שלא תהיה גאולה זו כגאולה ראשונה, זו לא תהיה לה הפסק עולמית, שנאמר אל תיראי כי לא תבושי (ולא) [ואל] תכלמי כי לא תחפירי [כי] בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד (ישעיה נד ד).
[אסתר ג, ד] ויהי באמרם אליו יום ויום. אמר ר' יודן בשם ר' בנימין בניה של רחל ניסן שוה וגדולתן שוה, וכו' כדלעיל, ר' לוי אמר בשם ר' חמא בר חנינא, א"ל משה הזהירנו בתורתו ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה (דברים כז טו), ר' יהושע אמר אמר להן ישעיה הזהירנו בנבואתו חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא (ישעיה ב כב), אמרין להון תאמר לזה להשמיד להרוג ולאבד, אמר להון והגידו ליה, ולא עוד איסגינטירין של הקב"ה הוא בנימין, וכי איסגינטירין של מלך משתחוה להדיוט, [הה"ד] ותגשן השפחות הנה וילדיהן ותשתחוין ותגש גם לאה וילדיה וישתחוו ואחר נגש (גם) יוסף ורחל וישתחוו (בראשית לג ו ז), אמר זקיני לא השתחוה לזקינך ועדיין לא נולד בנימין, ואמרין ליה ואמר להון, אמר להון ואמרין ליה והגידו ליה.
[אסתר ג, ה] וירא המן כי אין מרדכי. אמר ר' אייבו תחשכנה עיניהם מראות (תהלים סט כד), לפי שראיית עינים של רשעים מורידן לגיהנם וכו' כדלעיל.
[אסתר ג, ח] ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד. ישן לו אחד מהם, אותו שכתוב בו ה' אחד, אמר ר' ברכיה בש"ר אלעזר אמר לו הקב"ה אני אין לפני לא שינה ולא תנומה, דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד), ואתה שנית אותי, ואמרת יש שינה לפני, חייך שמתוך שינה אני אעורר על אותו האיש ומפסגו מן העולם שנאמר וייקץ כישן ה' (שם עח סה).
ד"א [אסתר ג, ח] ישנו עם אחד. ישנים הם מן המצוות, א"ל אחשורוש ישנים הם ואתה מבקש לעוררן עליך, א"ל לית אנא יכיל להון ערק אנא, א"ל להיכן את ערק, אם את נתון בחדרי חדרים יש להם כמה נביאים שהם מביאין על המטמונות שלך, כמו שעשו לבבל, הה"ד באו לה מקץ פתחו אבוסיה (ירמיה נ כו), א"ל מפוזר ומפורד הן. ה' הכא וי' הכא, והא כל שכן דאינון מתכנשין ואתיין עלך, א"ל מפורד, מה פרדה זו אינה קולטת זרע, כך אין אחד מהם קולט וזוכה לאומות העולם, שכן כתב להן משה לא תתחתן בהם (דברים ז ג).
ד"א [אסתר ג, ח] ישנו עם אחד. א"ל שיניהון רברבין, שהן מכניסין פיקה בממונו של עולם, חדא לשבתא יומא דשבתא וכו' כדלעיל.
[אסתר ג, ח] ולמלך אין שוה להניחם. אמר ר' לוי כל מה שהיה המן מקטרג מלמטה, היה מיכאל מלמד עליהם סניגיריא מלמעלה, וכו' כדלעיל עד הכסף נתון לך, העץ נתון לך, חושבנא דדין כחושבנא דדין.
[אסתר ג, יב] ויקראו סופרי המלך. [ויכתב ככל אשר צוה המן]. כתיב ויצו פרעה (שמות א כב), פרעה צוה והקב"ה לא צוה, פרעה צוה כל הבן הילוד (שם), והקב"ה לא צוה, המן צוה להשמיד להרוג ולאבד, וה' לא צוה, מה בידך, מי זה אמר ותהי ה' לא צוה, ומה צוה ישוב מחשבתו הרעה וגו', וכן הות ליה, ותלו אותו ואת בניו על העץ, אמר ר' לוי ארורין הן הרשעים שהן מתעמקין עצות רעות על ישראל, כל אחד אומר עצתי יפה מעצתך, עשו אמר שוטה היה קין שהרג הבל בחיי אביו, ולא היה יודע שאביו פרה ורבה, שהוא נכנס אצל אמו והוליד שת, אני אין עושה כן, אלא יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי. פרעה אמר שוטה היה עשו שאמר יקרבו ימי אבל אבי (בראשית כז מא), ולא היה יודע שאחיו פרה ורבה בחיי אביו, אבל אני אין עושה כן, אלא עד דאינון דקוקין תחות אימתהון אנא משנק להון, הדא הוא דכתיב כל הבן הילוד וגו' (שמות א כב), המן אמר שוטה היה פרעה שאמר כל הבן הילוד, ולא היה יודע שהבנות נושאות ופרות ורבות, אני אין עושה כן, אלא להשמיד להרוג ולאבד, א"ר לוי אף גוג ומגוג עתיד לומר כן, שוטים היו הראשונים שהיו מתעמקים בעצה על ישראל, ולא היו יודעין שיש להן פטרון בשמים, אני אין עושה כן, אלא הריני מזדווג על פטרונם תחילה, ואחר כך אני חוזר ועושה עמהם מלחמה, הה"ד יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד על ה' ועל משיחו (תהלים ב ב), אמר הקב"ה לי באת להזדווג ולעשות עמי מלחמה, כמה נדודים יש לפני, כמה שרפים יש לפני, כמה מלאכים יש לפני, וכמה ברקים יש לפני, אלא אני בעצמי ארד ועושה עמך מלחמה, שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם (זכריה יד ג), וכתיב ה' כגיבור יצא (ישעיה מב יג), מה כתיב תמן, והיה ה' למלך על כל הארץ (זכריה יד ט).
[אסתר ג, יד] פתשגן הכתב. אנטיגרפון דאיגרתא. להנתן דת בכל מדינה ומדינה, א"ר לוי אומות העולם נביאתן סתומה, ואינן יודעין אם להרוג ואם ליהרג. משל לאחד שהיה מהלך בדרך מן דוחקא [דאורחא] איתסבע (קם ליה) [קרסוליה], אמר הלואי הוי לי חד חמר, עבר עלוי חד רומאי דילדית חמרתיה, א"ל סב ארכיב הדין [עולאי], א"ל הא לא צלו דאישתמעית ברם אנא לא שאילת כהוגן או למרכב או למרכבה בך, משל לאדם שהיה מפרש לים הגדול, עבר עליו סער גדול ובקש לטבעו בים, אמר אי קם ליה הדין נחשולא, אנא מקריב לי חד עגל, כיון דקם ליה נחשולא, אמר לא אמרית ולא כלום, כן הן נבואתן של עובדי אלילים, להיות עתידים ליום הזה ואינן יודעין אם להרוג אם ליהרג, אבל ישראל נבואתן מפורסמות, להיות עתידים ליום הזה להנקם מאויביהם.
[אסתר ג, טו] הרצים יצאו דחופים. א"ר חנין מאן דאמר הקב"ה וותרן יוותרון בני מיעיה, אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה, א"ל הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומתוך משתה, [שנאמר וישבו לאכול לחם] (בראשית לז כה), חייכם שאחשורוש מוכר בניכם מתוך מאכל ומשתה, הה"ד והמלך והמן ישבו לשתות, והיה אחד מישראל יוצא לשוק, ומבקש ליקח ליטרא של בשר או אגודה של ירק, והיה פרסי בא לחנקו, ואמר למחר אני חונקך ומבזבז את ממונך. א"ר יששכר דכפר מנדי ומה אם מי שמחל ואמר לא אתם שלחתם אותי הנה וגו' (בראשית מה ח), ראה עד היכן היא מתוקנת, מי שאינו מוחל עאכו"כ.
[אסתר ד, א] ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ידע לרפאות את המכה, ידע מאיזה חטא לקו, על שאכלו בישולי גוים, ללבדיון שריקם איקונין של מלך, והיו הכל מתכנשין [ומסתכלין] בו, והוא יושב ומפליא את כליו.
[אסתר ד, א] ויקרע מרדכי את בגדיו. ר' פנחס בשם ר' אושעיא אמר שבטים גרמו לאביהם ליקרע, שנאמר ויקרע יעקב שמלותיו (בראשית לז לד), והיכן נפרע להן, ויקרעו שמלותם (בראשית מד יג), מנשה גרם לשבטים ליקרע, לפיכך נקרעה נחלתו, חציה בעבר הירדן, וחציה בארץ כנען, בנימין גרם לשבטים ליקרע, עמד בן בנו ופרע לו, שנאמר ויקרע מרדכי וגו'.
[אסתר ד, א] ויזעק זעקה גדולה ומרה. אמר ר' חנינא רבה בייא למלכא דמיעבד בייא לעלובייא, צעקה אחת צעק עשו מפני יעקב, שנאמר כשמוע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה (בראשית כז לד), והיכן פרע לבניו, כאן, ויזעק זעקה גדולה ומרה.
[אסתר ד, ד] ותתחלחל המלכה מאד. רבנן דתמן אמרי פירסה נדה, ורבנן דהכא אמרי שהפילה עוברה, ומשעה שהפילה שוב לא ילדה, ר' יהודה ב"ר סימון אומר במוך היתה משמשת, אמר ר' יהודה ב"ר סימן דריוש האחרון היה טהור מאמו וטמא מאביו.
נוסח ב
פרשה א
[אסתר א, א] ויהי בימי אחשורוש. זש"ה כאשר ינוס איש מפי הארי ופגעו הדוב (עמוס ה יט), הארי זה בבל, שנמסרו ישראל לה, שנאמר קדמיתא כאריא וגפין (דנשר) [די נשר] לה (דניאל ז ד), ופגעו הדוב, ששיעבדו אותן מדי שנמשלו לדוב, שנאמר וארו (חיי) [חיוה] אחרי תנייא דמייא לדוב (דניאל ז ה), ובא הבית וסמך ידו (אל) [על] הקיר (עמוס שם), באו לבנות בית המקדש, ועמד עליהם המן הרשע, הוא ספרא שמשאי בן המן, ומשם ירד פרוזבוטים כנגדו, מרדכי ירד בשביל שיבנה בית המקדש, אמרו ישראל מרדכי היה משבטו של בנימין, וכתיב בו ידיד ה' ישכון לבטח עליו וגו' (דברים לג יב), לפיכך ירד פרוזבוטים כנגדו, מרדכי ירד בשביל שיבנה בית המקדש בימיו, והמן ירד בשביל שיבטל בנין בית המקדש, שכך כתיב ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה (על היהודים) [על יושבי יהודה וירושלים] (עזרא ד ו), לפיכך צווחו ווי ויהיה בימי אחשורוש. [ויהי בימי אחשורוש]. א"ר לוי כל מקום שכתוב ויהי בימי, ימים של צרה הם, ויהי בימי אמרפל (בראשית יד א), ויהי בימי שפוט השופטים (רות א א), ויהי בימי אחז (ישעיה ז א), ויהי בימי יהויקים (ירמיה א ג), ויהי בימי אחשורוש.
[אסתר א, א] הוא אחשורוש. חמשה שכתוב בהן הוא, והן צדיקים, אברם הוא אברהם (דה"א א כז), הוא משה ואהרן (שמות ו כז), הוא אהרן ומשה (שמות ו כו), הוא יחזקיהו (דה"ב לב יב), הוא עזרא (שעלה) [עלה] מבבל (עזרא ז ו). וחמשה שכתוב בהן הוא והן רשעים, הוא היה גבור ציד (בראשית י ט), הוא עשו אבי אדום (שם לו מג), הוא דתן ואבירם (במדבר כו ט), הוא המלך אחז (דה"ב כח כב), הוא אחשורוש, אשר בימיו נאמר חנם נמכרתם (ישעיה נב ג). ד"א שבימיו היו דומין ישראל ליונה שעוברת על פי השובך, ולא היתה יכולה ליכנס מפני הנחש שהיה בפנים, ולצאת אינה יכולה, מפני שהנץ עומד מבחוץ, כך היו ישראל אומרים אם נברח למדינות רחוקות, כבר כתב עלינו המן לארבע רוחות העולם, להשמיד להרוג ולאבד, אם נהיה בשושן הבירה, כבר אנו מסורין בידם, לקיים מה שאמר משה והיו חייך תלאים לך מנגד (דברים כח סו). ד"א הוא אחשורוש. שעל אשה אחת נטל עצה, ועל אומה שלימה לא נטל עצה. ד"א הוא אחשורוש, שהרג אשתו מפני אוהבו, והרג אוהבו מפני אשתו. ד"א הוא אחשורוש. אחיו של ראש, אחיו של נבוכדנצר, שנקרא ראש, שנאמר אנת הוא רישה דדהבא (דניאל ב לח). ד"א הוא אחשורוש. רישיהון דכל יהודאי. ד"א הוא אחשורוש. דבימיו נתקיים ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו' (ויקרא לט מד).
[אסתר א, א] המולך מהודו ועד כוש. קרובים הם, אלא כשם שהיה שליט בהודו וכוש שהן קרובים זו לזו, כך היה שליט על שבע ועשרים ומאה מדינה, כיוצא בו אתה אומר (שלמה היה) [כי הוא] רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה (מ"א ה ד), והלא תפסח ועזה קרובות זו לזו, אלא כשם ששלט מתפסח ועד עזה שהן קרובות זו לזו, כך היה שליט על כל העולם כולו. א"ר לוי ארבעה הן ששלטו מסוף העולם ועד סופו, שנים מישראל ושנים גוים, שלמה ואחאב, שכתיב באחאב אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדוני שם לבקשך וגו' (מ"א יח י), ונבוכדנצר ואחשורוש, ויש אומרים כורש, שנאמר כה אמר כורש מלך פרס כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים (עזרא א ב), אלא כורש הוא העיד על עצמו, והכתוב לא העיד עליו, אלא אחשורוש נתקצרה מלכותו, ולא היה שליט אלא על שבע ועשרים ומאה מדינה, אמר ר' יהודה בן פזי משום אביו שאמר משום ר' שמואל בר נחמן מה ראה לשלוט על שבע ועשרים ומאה מדינה, אלא אמר הקב"ה הוא יטול את אסתר שהיא מבנות בנותיה של שרה שחייתה שבע ועשרים ומאה שנה, ותמלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה.
[אסתר א, ב] בימים ההם כשבת המלך אחשורוש. זש"ה והוא מהשניא עידניא וזימניא (דניאל ב כא), מתחילתו של בריאת העולם הבכורות היו מקריבין, והן היו נוטלין את הגדולה, וכן את מוצא כשהרג קין את הבל, לא נבנה העולם מהם, וניתנה הגדולה לשת, שנאמר כי שת לי אלהים זרע אחר (בראשית ד כה), ונתן שת לאנוש, ואנוש לקינן עד נח, ונח נתן את הגדולה לשם, ושם היה לו שני בנים, ולא נתן את הגדולה לא ראשון ולא לשני, שכן הוא אומר בני שם עילם ואשור (בראשית י כב), ונתן את הגדולה לארפכשד, שהיה עומד אברהם ממנו, ונתן אברהם ליצחק, ויצחק ליעקב, ויעקב נתן את המלכות ליהודה, ויהודה נתן לבנו לפרץ, עד שהגיע לצדקיהו, כיון שגלה צדקיהו נטל נבוכדנצר המלכות ממנו, אמר הקב"ה כל ימים שהיה המלכות ביד בניי, הייתי מגלגל עמהם, זה עומד רשע, וזה עומד צדיק, זה לווה וזה פורע, עכשיו שניטלה מלכות מבניי, תחזור לבית אביה, עילם היה בכורו של שם, ובשביל ישראל נטלה מלכות מארפכשד שהן מבני בניו, ותחזור מלכות לעילם שהיתה שלו, שנאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא מלכותו אשר בשושן הבירה, ואין שושן אלא עילם, שנאמר ואני בשושן הבירה אשר בעילם המדינה (דניאל ח ב). ד"א בימים ההם. כשעלה נבוכדנצר והחריב את בית המקדש, והגלה את צדקיהו ואת ישראל לבבל, העלה הכסא שעשה שלמה המלך בחכמתו, שנאמר ויעש המלך כסא שן גדול וגו' (מ"א י יח), מכובש באבנים טובות ומרגליות, ושש מעלות היו לכסא, וכל מעלה ומעלה (וכו' כדלעיל) [מכובשת באבנים טובות ומרגליות (הם) [מהם] לבנות ירקרקות ואדמדמות, ויש בהם בזכוכית טובה קריסטאלי, ואילני תמרים היו מקיפין לכסא, מכוסין בבגדי שש לבן, ועל ראשיהם טווסין של שן מכוונים כנגד גפי נשרים, ושני אריות של זהב היו עומדים על מעלה ראשונה, ושני עמודים של שיש היו עומדים על ראש האריות, ושני גפנים של זהב עומדות משני צדי הכסא, ומצילות על ראשי העמודים, ושני אריות של זהב חלולים היו עומדות כנגד הראשון, והיו מלאים כל מיני בשמים, שהיו זולפים בשמים, כשהיה המלך שלמה עולה, ושני קתדראות של זהב היו משני צדדי הכסא, אחד לכהן גדול ואחד לסגן, (נ"א אחד לגד החוזה ואחד לנתן הנביא), ושבעים קתדראות מקיפין לכסא של שבעים זקנים סנהדרי ישראל, וכשהיה המלך שלמה עולה לכסא, היה נותן רגלו על מעלה חוזר גלגל של מנגנון, ארי פושט ידו על ימין, הנשר פושט ידו על שמאל, והמלך נשען עליהם ועולה, כך היה עושה על כל מעלה ומעלה, וכשהיה עולה לראש הכסא, הנשרים פורשים גפיהם, ועולים במנגנין, והיו מכסין למעלה על ראשו של מלך, ויונה של זהב יורדת מן העמוד במנגנין, ופותחת הארון ולוקחת ס"ת, ונותנת לתוך ידו של מלך, לקיים מה שנאמר והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו, וכשהיה הכהן גדול והזקנים שואלים בשלום המלך, יושבים מימינו ומשמאלו, ודנין עמו הדין, וכשמעלים את העד לפני שלמה, היו מנגנות פוקעים, גלגלות חוזרים, אריות נוהמין, נשרים פורחין, טווסין רצין, ולמה לחטוף לבם של עדים, בשביל שיעידו אמת, וכשהגלוהו נבוכדנצר רצה לישב עליו ולדון את צדקיהו ברבלתה, באותה שעה אמרו ישראל נתקיים עלינו מה שנאמר ואויבינו פלילים, ולא היה יודע מנגנון, פרש רגלו פקע תנין של כסף, שהיה חוזר בתוך המנגנון, והכה אותו על יריכו של שמאל, והיה מצטער ממנה עד יום מותו, [וי"א פרעה נכה שבה אותו מירושלים והביאו למצרים ובקש לעלות ולישב עליו והכה אותו הארי על ירכו, והיה צולע, לפיכך נקרא פרעה נכה]. וכשהחריב נבוכדנצר הרשע את ירושלים ובא לכבוש את מצרים, מצא הכסא שם, ונטלו והוליכו לבבל לישב שם, והכישו הארי ונפל ממנו, וכה"א איך נפלת משמים, וכי משמים נפל, אלא שבקש לישב על הכסא של מי שנתנה לו חכמה מן השמים. וכשמלך דריוש, והחריב את בבל, נטל את הכסא והביאו למדי, ולא ישב אדם עליו, וכשמלך אחשורוש שלח והביא חכמים ממצרים לעשות כדמות הכסא, ולא יכלו לעשות, ועשו לשמו כסא אחר, לכך נאמר כשבת המלך אחשורוש על כסא וגו'].
[אסתר א, ג] בשנת שלש למלכו עשה משתה. יש אומרים שעמדו עליו איפרכיות, וכבשן ועשה משתה, ויש אומרים יום גינוסיא היה, ושלח אגרות לכל המדינות ולכל עיר ועיר, ורצים לכל שרי המדינות, לבוא ולעשות לפניו שמחה, באו לפניו קכ"ז גדולים בני מלכים מן קכ"ז ארצות, שהיה שליט בהן, וכולם עטופים איסטלאות של לבן, ובאו והיו מסובין על מטות של כסף ושל זהב, ויש מטות של כסף ושל זהב, אלא כפתון שהיו תחתיהן של כסף, ושל ראשיהון של זהב היו, לפניהם רצוף אבנים טובות ומרגליות, ושיריים לבנים למעלה מהם, מקושרים בחבלים של בוץ, ונמשכין בלולאות של תכלת ושל ארגמן.
[אסתר א, ג] הפרתמים ושרי המדינות לפניו. ומישראל היה שם, ובשביל שראו בגדים של בית המקדש היו בוכין ומספדין שם.
[אסתר א, ד] בהראותו את עושר כבוד מלכותו. עשרו לא נאמר, אלא את עושר, אמר הקב"ה יש עושר של בשר ודם, אלא שלי הוא, שנאמר לי הכסף ולי הזהב נאום ה' צבאות (חגי ב ח). ד"א בהראותו את עושר כבוד מלכותו. ששה תיסבריות היה מראה להם בכל יום ק"פ יום, שכן הוא אומר את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו ימים רבים שמנים ומאת יום. ד"א בהראותו, כשראו ישראל כלי בית המקדש לא רצו להסב לפניו, אמרו לו אין היהודים רוצים להסב, שהם רואים כלי בית המקדש, ועשו להם מסובה לעצמן, ובשביל שהיו ישראל מצירין, לפיכך קראן הכתוב ימים רבים [ימים של צער].
[אסתר א, ה] ובמלאת הימים האלה. כשהשלימו הימים שעשה משתות לכל המדינות, אמר אעשה משתה לבני מקומי, הביאן לחצר גינת ביתן, והיתה נטועה אילנות של מאכל ושל בשמים, ועושין כיפין, ומקיף עד חצי האילנות, ורצופין אבנים טובות ומרגליות, והאילנות מצילות עליהם.
[אסתר א, ו] חור כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן. מן החבלין שהיו מושכין הלולאות את יודע מה היו המצעות, שהיו החבלים של בוץ וארגמן, והיו טבעות של כסף מקושרין מאינך, וארגמן היה פרוס תחת רגלי השמשים, והיו מרקדין על רצפת אבנים טובות ומרגליות לפני המסובין.
[אסתר א, ז] והשקות בכלי זהב. לא היה משקה אותם אלא בכוסות של זהב, ומי שהיה שותה בכוס, לא שנה ושתה בו, אלא מיד כששתה מכניסין אותו לקיום, ומביאין אחרים, והיו שם כוסות ודוסקות משונים אלו מאלו, לכך נאמר וכלים מכלים שונים. ד"א וכלים מכלים שונים. כשהביאו כלי בית המקדש ראו אותן כלים שהיו משתמשין בהם ונשתנו, לכך נאמר וכלים מכלים שונים.
[אסתר א, ז] ויין מלכות רב כיד המלך. היין היה גדול משותיו, אם היה אדם גדול, אומרים לו בן כמה שנים אתה, א"ל בן ארבעים שנה אני, היו נותנין לו יין בן חמשים שנה, לכך נאמר ויין מלכות רב כיד המלך.
[אסתר א, ח] והשתיה כדת אין אונס. א"ר לוי כך היה טכסיס של [אנשי] פרס שהיה להם כוס גדול מחזיק שלשים שמיניות, והוא נקרא פתקא, (וכו' כדלעיל) [והם משקים בו לכל אחד ואחד, אפילו הוא מת אפילו הוא משתגע הוא שותה, ומי שהוא שר המשקים היו גדולי פרס מעשרין אותו, שהגדולים של מסובין רומזים לו ונותנין לו כמה דינרין של זהב שלא להשקותו בו, אבל אחשורוש לא הכניס אותו הכוס בסעודתו, אמר מי שהוא רוצה לשתות ישתה לכך נאמר והשתיה כדת אין אונס].
[אסתר א, ט] גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים בית המלכות. א"ר יצחק שהיתה מוסכת להדין שחור. בית המלכות. למה עשתה בבית המלכות, כאן אתה מוצא שהנשים מבקשות לידע הכל, הכניסה אותן למקום שהמלך ישן, והיתה אומרת להן כאן מסיבה של מלך, כאן הוא אוכל, כאן הוא שותה, כאן הוא ישן. ד"א בית המלכות. כיון שראו הנשים שהיו משתמשין בכלי בית המקדש לא רצו לאכול עמהם.
[אסתר א, י] ביום השביעי כטוב לב המלך ביין. כיון שנשתכרו לא עשו כמות ישראל, ישראל כשהם אוכלים ושותים, מי שיודע לומר הלכה או פסוק או משנה או אגדה אומר, אבל אומות העולם אינן כן, כשאוכלים ושותים יין, כיון שנכנס בהן היין, התחילו להזכיר עריות, אלו אומרים הפרסיות נאות, ואלו אומרים המדיות נאות, אחשורוש שהיה טיפש אמר להם אין נאה כושתי המלכה, (א"ל אל) [ולא] תאמרו שהיא נאה מפני שהיא לובשת בגדי מלכות ומקושטת, אינו כן אלא היא מבפנים כבחוץ, א"ל אם כן תבא ערומה לפנינו, שכן הוא אומר להביא את ושתי המלכה, ולא יהיה עליה כלום אלא כתר מלכות, מי נתן לו עצה זו, אלו שהיו מסובין אצלו, שנאמר אמר למהומן בזתא חרבונא והקרוב אליו כרשנא שתר אדמתא תרשיש וגו', כיון שבאו הסריסים אצלה אמרו לה כך אמר המלך, אמרה להם אמרו לו שוטה טיפש אם ביינך יצא לבך, אני ושתי המלכה בתו של בלטשאצר בנו של נבוכדנצר, שהיה מתקלס במלכים ורוזנים נעשו מומסים לפניו, שכן הוא אומר והוא במלכים יתקלס ורוזנים משחק לו (חבקוק א י), ולא היה בקורסור לרוץ לפני מרכבתו של אבי, ואילו היה אבי קיים, לא היה נותן אותך לי, ואתה מבקש להכניסני ערומה, ובשביל כבודך אני אעשה, שלא תיעשה שקרן בפני הגדולים, שאם אני נכנסת ואיני נאה, הן אומרים זו ראויה למלך, כמה שקרן הוא המלך, ואם נמצאתי נאה, הן יאמרו הטיפש הזה משתמש בנאה הזו, והן הורגין אותך, כדי ליטול אותי.
[אסתר א, יב] ותמאן המלכה ושתי. למה עשה לה הקב"ה כך, בשביל שלא הניחה לאחשורוש ליתן רשות לבנות בית המקדש, אמרה לו מה שהחריבו אבותי אתה מבקש לבנות, ולא הניחה לו. ד"א למה עשה לה הקב"ה כך, היא בת בלטשאצר, והיאך נטלה אחשורוש לאשה, אמר רב אותו הלילה שנהרג בלטשאצר, והמליכו לדריוש כשנפלה המנורה והוציאה מוחו של בלטשאצר, והיו מסובין שם כורש ודריוש, אמר לו דריוש לכורש עמוד וטול מלכות שאתה ראוי למלכות, שהיה דניאל אומר לך שאתה נוטל את המלכות, שהיה כורש באאפיקון של נבוכדנצר, והיה דניאל שואל בשלומו בכל יום, עד שאמר לו כורש לדניאל היצרת לי, ולמה אתה שואל בשלומי, שאם ישמע המלך ויהרגך, א"ל עתיד הקב"ה ליתן לך מלכות, שכבר נתנבא ישעיה עליך שתמלוך ותתן רשות לבנות בית המקדש, שכן הוא אומר כה אמר ה' למשיחו לכורש וגו' (ישעיה מה א), מפני זה אמר דריוש לכורש עמוד וטול מלכותך, א"ל כורש לא כך אמר דניאל [פרס] פריסת מלכותך ויהבת למדי ופרס (דניאל ה כח), מאחר שנוטל מדי את המלכות אחר כך מולך פרס, והיה דריוש מדי, וכורש פרסי, שכן הוא אומר ודריוש מדאה (קיבל) [קבל] מלכותא (דניאל ו א), ויש אומרים אביו היה מדי ואמו היתה פרסית, וכשהמליכו את דריוש אותו הלילה היה מיסב במקום שהיה בלטשאצר מיסב, ונפל עירבוביא בביתו של בלטשאצר, שהיו אלו הורגין, ואלו היו בוזזין, ושתי הייתה בתו, והיתה נערה, והיתה ראתה הבית מעורבבת, ורצתה לבין המסובין, שהיתה סבורה שאביה קיים, ובאתה לחיקו של דריוש, סבורה שהוא אביה, וחמל עליה, והשיאה לאחשורוש בנו, והקב"ה אמר והכרתי לבבל שם ושאר נין ונכד (ישעיה יד כב), לפיכך נעשה לה כך, כדי לקיים דיבורו של הקב"ה, וכשאמר לה ליכנס, אמרה איני נכנסת, ותמאן המלכה ושתי, התחיל המלך אומר מה אתון אמרין שיעשה לה.
[אסתר א, יד] והקרוב אליו כרשנא. מן אפריקי, שתר מן אנדיקי, אדמתא מן אדום, תרשיש מן תרסוס, מרס מרסנא ממוכן מירושלים.
[אסתר א, יד] שבעת שרי פרס ומדי רואי פני המלך. הן היו רואי פני המלך, אמר להם מה אתם אומרים שאעשה במלכה ושתי, כדת מה לעשות במלכה ושתי, מכולם לא השיב אלא ממוכן, והוא היה אחרון שבהן, והשיב תחילה, שכן הוא אומר ויאמר ממוכן, [זה דניאל], ולמה נקרא שמו ממוכן, אלא כשגלה שבט יהודה לבבל, גלו חנניה מישאל ועזריה עמהן, ונעשו אותן הניסים על ידיהם, ועל ידי דניאל נעשה שתיהרג ושתי המלכה, לכך נקרא שמו ממוכן, אמר לא על המלך לבדו עותה ושתי המלכה, אמר ר' יצחק אמר לו אין אדם יכול לדבר בתוך ביתו דבר, בכל העולם אם אדם יאמר לאשתו עשי את הדבר הזה, היא אומרת לו, ושתי המלכה לא שמעה למלך אחשורוש, ואני אשמע לך, והן מבזות בעליהן, שנאמר כי יצא דבר המלכה על כל הנשים להבזות בעליהן בעיניהן, ונתן לו עצה והרגה, ושלח וכתב לכל הארצות ולכל המדינות ולכל האיפרכיות להיות כל איש שורר בביתו ומדבר כלשון עמו.
פרשה ב
[אסתר ב, א] אחר הדברים האלה כשוך חמת המלך אחשורוש. כשהפיג את יינו ביקש את ושתי, אמרו לו הרגת אותה, אמר להם ומי נתן לי את העצה להרוג אותה, אמרו לו שבעת שרי פרס ומדי, יש אומרים טורדן, שכן אתה מוצא שאין מזכיר אותן עוד, אלא ויאמרו נערי המלך משרתיו וגו', ויש אמרו שנתנו עצה לבטל בנין הבית, לפיכך נגזר עליהם הריגה ונהרגו. והיו מפתין אותו ולא היה מתפתה, עד שאמרו לו יבקשו למלך נערות בתולות, באותה שעה קיבל עליו.
[אסתר ב, ג] ויפקד המלך פקידים ויקבצו את כל נערה בתולה. כמה טרחות נתן זה בעולם, וכמה אינגריות של נשים מכל מקום באו לדרשו, וכמה בני אדם היו נותנין את ממונן להוליך את בנותיהן לשם שישאו למלך, וכמה בני אדם היו נותנין את ממונן להטמין את בנותיהן, והיתה אסתר מתוקנת מלפני הקב"ה, שכן הוא אומר והנערה אשר תיטב בעיני המלך, בעיני אחשורוש אין כתיב כאן, אלא בעיני המלך, זה מלכו של עולם, וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן.
[אסתר ב, ה] איש יהודי היה בשושן הבירה. זש"ה אח לצרה יולד (משלי יז יז), כשבאו ישראל לאותה הצרה החזקה, ביקש מרדכי עליהם רחמים, ועל ידו נעשו נסים.
ד"א [אסתר א, כב] איש יהודי. וכי לא היה שם יהודי אחר אלא הוא, והלא היו שם יהודים הרבה, אלא שהוא היה ירא חטא, לפיכך כתבו בו יהודי. א"ר יצחק למה נקרא שמו יהודי, שכולם אכלו מסעודתו של אחשורוש, והוא לא אכל. ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי בן קיש איש ימיני. בן יאיר, שהאיר עיני ישראל בתפלתו, בן שמעי, ששמע הקב"ה את תפלתו, בן קיש, שהקיש ופתח לו הקב"ה. איש ימיני, משהוא קורא אותו איש יהודי, חוזר וקורא אותו איש ימיני, אם משבט יהודה הוא, היאך היה משבטו של בנימין, אלא משבטו של בנימין היה, וכשיצא שמעי וקילל את דוד, שכן אמר שמעי, וכה אמר שמעי בקללו צא צא איש הדמים ואיש הבליעל (ש"ב טז ז), א"ל אבישי בן צרויה למה יקלל הכלב [המת] הזה את אדוני [המלך], אעברה נא ואסירה את ראשו (שם שם ט), צפה דוד שעתיד מרדכי לצאת ממנו, שכן אמר דוד היום יומת איש בישראל (שם יט כג), זה איש יהודי. אמר ר' לוי מה הוא איש יהודי איש ימיני, אילולי דוד שהיה משבטו של יהודה, לא היה איש ימיני.
ד"א [אסתר ב, ה] ושמו מרדכי בן יאיר בן שמעי. וכי בן בנו של שמעי היה, והלא כמה דורות היה בין שמעי למרדכי, ובין קיש למרדכי, שכן הוא אומר בן יאיר בן שמעי, בן בענא, בן מוצא, בן אלה, בן מפיבושת, בן יהונתן, בן שאול, בן קיש, בן אביחיל, בן צרור, בן בכורת, בן אפיח, בן שחריה, בן עזריה, בן שוקק, בן מיכאל, בן אליאל, בן עמיהוד, בן שפטיא, בן פתיאל, בן פיתון, בן מלכי, בן ירובעל, בן חנניה, בן זבדי, בן אלפעל, בן שמריה, בן עובדיה, בן מרימות, בן חושם, בן שחריה, בן אבינון, בן עזריה, בן גדא, בן בלע, בן בנימין, בן יעקב, וכשקילל שמעי את דוד נסתכל שמרדכי עומד ממנו, וצוה לשלמה בנו, ויאמר לו, כשיפסוק שמעי מלהוליד בנים תהרוג אותו, כדי שיבא נקי לעולם הבא, לכן נאמר בן יאיר בן שמעי.
[אסתר ב, ו] אשר הגלה מירושלים עם הגולה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה וגו'. גלה עם גלות יכניה וחזר לירושלים, והגלה אותו שנית נבוכדנצר עם הגולה האחרונה, לפיכך כתוב שני פעמים אשר הגלה.
[אסתר ב, ז] ויהי אומן את הדסה היא אסתר בת דודו. מנין הדס"ה ע"ד שהיתה בת ע"ד, לכך נאמר ויהי אומן את הדסה. ד"א למה נקרא שמה הדסה כשם שהדס ריחו טוב, כך היו מעשיה טובים. ד"א אנו מוצאים שנקראו הצדיקים הדסים, ואלו הן חנניה מישאל ועזריה שהיו מבבל, שכן הוא אומר והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה (זכריה א ח), וכתיב האומר לצולה חרבי (ישעיה מד כז), לכך נקראת אסתר הדסה. ד"א כשם שהדס אינו יבש, לא בקיץ ולא בחורף, כן הצדיקים אינן מתייבשין לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
[אסתר א, כ] היא אסתר. היא בנערותה והיא בזקנותה, היא אסתר כשנכנסה למלכות, והיא עד שלא נכנסת למלכות, וכשמת אביה ואמה היה מרדכי מגדלה. וכיון שנתפרסו דיוגמוטאות של מלך במדינה, היו נכללות הרבה, ומתקבצות בכל מקום, שנאמר ויהי בהשמע דבר המלך ודתו ובהקבץ נערות רבות וגו', היו בנות הגוים לובשות ומתקשטות, ונראות לשלוחי המלך, בשביל שהיו מבקשות לינשא למלך, והיתה אסתר מטמנת עצמה, ולא נראית לכל אדם ארבע שנים, משנת שלש למלכו עד שנת שבע למלכותו, והיו הסריסים מביאין כל הבתולות לפני המלך, והיה המלך טורפן, שלא היו מוצאות חסד לפניו, עד שמצא את אסתר בשושן טמונה מפני הסריסים, והקב"ה אמר לה את מטמנת עצמך, אין נכנסת למלכות אלא את, ותלקח אסתר אל המלך אחשורוש, וכן היה תכסיס של נשים, שכל אחת היתה עושה י"ב חדש בבית המלך, כשהיו באות אצל המלך, שהיו מתעדנות ומתפנקות ששה חדשים בשמן המור וששה חדשים בבשמים. א"ר יצחק כך היו עושות, נותנות להם סריסים מבית המלך, והיה נמסר לכל אחת ואחת ו' נערות, כמו שהיתה רוצה היא, והיו נכנסות עמה, אם היתה שחורה, אמרה שיבאו עמה שחורות, ואם היתה קצרה אמרה שיבאו עמה קצרות, שכן הוא אומר ובזה הנערה באה וגו'.
[אסתר ב, יד] בערב היא באה ובבוקר היא שבה. אמר ר' לוי אפילו שהיה גוי היה בו דרך צניעות, שלא היה מכניסן ביום אלא בלילה, שכן הוא אומר בערב היא באה ובבוקר היא שבה.
[אסתר ב, יד] אל בית הנשים שני. א"ר יהודה בן פזי מהו שנית, אחר כל אותן הכבוד מתקשטות י"ב חודש ליכנס אל בית המלך לילה אחת, ובצפרא שינה עלה עידניה, לא תבא עוד אל המלך כי אם חפץ בה המלך ונקראה בשם.
[אסתר ב, טו] ובהגיע תור אסתר וגו' לא בקשה דבר. לא היתה מבקשת דבר, והיה הגי אומר לה ולמה אין את מתקשטות ככל הנשים. ואומר שלא ידע בו המלך ויהרגהו.
[אסתר ב, ט] ויבהל את תמרוקיה ואת מנותיה לתת לה. והביא לה תכשיטין ומאכל משלחנו של מלך. ואת שבע הנערות הראויות לתת לה מבית המלך, וישנה ואת נערותיה, ושינה לה מכל הנשים, ומתנות נתן לה כשם שנטל בנימין אבי אביה מן יוסף אחיו משאות יותר מכל אחיו, כך נשתנה לה, שנאמר וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים, ואעפ"כ לא טעמה כלום, אלא משלה, ולא משלחנו של מלך, כשם שלא טעם חנניה מישאל ועזריה מפת בג המלך נבוכדנצר.
[אסתר ב, י] לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה. ולמה אמר לה מרדכי שלא תגיד, שהיה בורח מן השררה ומן הגדולה, אמר מרדכי שאם תאמר זהו שגידל אותי, ויתן לי שררה, א"ל הקב"ה אתה בורח מן השררה, חייך שאני מגדלך, שהיה המלך אומר לה מי את, ואצל מי גידלת, ואעשה אותם שרים, ושלטונים ומלכים אעמיד מהם, ולא הגידה אסתר. ד"א חשב מרדכי בלבו מיום שגלו ישראל מירושלים אינם מכובדים על העמים, שלא אעשה דבר ויעמדו על עמו של הקב"ה, וידעו שאסתר קרובתי היא, וילכו ויאמרו למלך אשתך יהודית היא, ויכרתו את בית אביה ואת עמה, לכך צוה עליה אשר לא תגיד, אעפ"כ לא זז המלך ומביט עליה כל היום, שהיו אומרים יהרגו אותה כאשר הרגו את ושתי, ד"א ובהגיע תר אסתר, [מהו תור, אלא תור וגוזל הראה לאברהם אבינו בין הבתרים, היא אסתר], שביתר אותה בתוך, אלא שהפיל עליה גורלות המן הרשע, שכה"א ובהגיע תר אסתר.
[אסתר ב, טו] ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה. א"ר לוי מהו חן, שהטתה חן וחסד לפניו יותר מיוסף, ביוסף כתיב ויט אליו חסד (בראשית לט כא), טיפה של חסד היה עליו, וזאת היתה טעונה חן וחסד, שנאמר ותשא חן וחסד. ועוד כל הנשים שהיו בחצר היו מקשטות אותה, שכל מי שהיה רואה אותה היה אומר זו נישאת למלך, כדי שתהא מכבדת אותנו.
[אסתר ב, טז] ותלקח אסתר וגו'. כולהון לא נכתב עליהון אלא אימתי היו נכנסות, ולא אימתי היו יוצאות, ואסתר נכתב עליה זמן חדש ושנים כמה למלך, לכך נאמר ותלקח אסתר וגו', מיכן אתה למד שארבע שנים היו מכניסין לו בתולות.
[אסתר ב, יז] ויאהב המלך את אסתר מכל הנשים. א"ר חלבו מהו מכל הנשים, אף נשי אנשים היו מביאים, לכך נאמר מכל הנשים ומכל הבתולות.
[אסתר ב, יז] וימליכה תחת ושתי. א"ר לוי איקונין של ושתי לא היו נאות כמותן בכל העולם, כיון שנכנסה אסתר היתה נאה מאיקונין של ושתי, והעמיד אותה והעביר איקונין של ושתי, לכך נאמר תחת ושתי. התחיל היתה מגדת לו יתומה הייתי ואחרים גידלו אותי, מה עשה אמר הריני מכניס בתולות כבראשונה, והייתה מתייראה שהנשים קנאות אותה קנאותיהן, והיא מגדת לי, כיון שראה שהבתולות מתקבצות, לא זז משער, אלא שואל ואומר אוי לי שמא יהרוג את אסתר כשם שהרג את ושתי, ואעפ"כ אין אסתר מגדת את מולדה ואת עמה, והיה מרדכי מצוה עליה אל תכנסי למלכות ואל תגידי שאני בן אחי אביך, לכך נאמר כאשר היתה באמנה אתו.
[אסתר א, ב] בימים ההם ומרדכי יושב בשער המלך קצף בגתן ותרש. א"ר לוי למה קצף בגתן ותרש אלא כשנכנסה אסתר למלכות אמרה לאחשורוש, למה אין אתה עושה כשם שהיו המלכים הראשונים עושים, שהיו מושיבין אדם צדיק יהודי יושב בשער המלך, נבוכדנצר הושיב דניאל על פתחו, שאם יגיע לו דבר היה אומר לו, שנאמר ודניאל בתרע מלכא (דניאל ב מט), אמר לה מכיר את יהודי בשער, אמרה לו יש כאן אדם צדיק וכשר, ושמו מרדכי יהודי. בגתן ותרש היו יושבין בשער, כיון שהעבירן המלך והושיב את מרדכי שם קצפו, שנאמר קצף בגתן ותרש, מה עשו, אמרו הואיל והעבירנו המלך ממקומינו, נלך ונהרוג את המלך בצנעה, ויהי הכל אומרין כשהיו בגתן ותרש משמרין את המלך היו משמרין אותו יפה, עכשיו שהושיב שם יהודי נהרג, והיו עומדין ומשיחין, ולא היו יודעים שמרדכי מיושבי לשכת הגזית היה, והיה יודע בשבעים לשון, ושמע אותם שהיו אומרים נטמין נחש בקיתון המלך, ויעמוד וישתה וימות, ושמע מרדכי הדבר, שנאמר ויודע הדבר למרדכי ויגד לאסתר המלכה, ויש אומרים ברוח הקודש נאמר לו, ויש אומרים שנכנס בלילה ולא ידעו בו השוערים ולא הכל[ב]ים ולא הזיקו אדם, שנאמר אני לפניך אלך והדורים אישר ודלתות נחושה אשבר וגו' (ישעיה מה ב), לפיכך ויגד לאסתר המלכה, ולמה אמר לה מרדכי שתאמר למלך, ולא כתיב לא תכרות להם ולאלהיהם ברית (שמות כג לב), אלא אמר מרדכי מוטב שיחיה זה, ויתן לי רשות לבנות בית המקדש. ד"א למה אמר לה שתאמר למלך, אמר מרדכי מוטב זה שהוא מכירני, שאם יבא דבר על ישראל אומר לו והוא עושה. ד"א למה אמר שתגיד לו, שלא יהו אומרים כל אותן הימים ששומרים אותו גוים היה שמור, ועכשיו ששמרו מרדכי נהרג, לכך נאמר ויגד לאסתר המלכה. ולמה אמרה אסתר למלך בשם מרדכי, אלא אמרה יודע אני שמרדכי צדיק, ומה שהוא מבקש מהקב"ה הוא עושה, לכך נאמר ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. ואמרו חכמים כל שאינו אומר דבר בשם אומרו הורג נפשות, ובשביל שאמרה למלך בשם מרדכי נמלט.
[אסתר ב, כג] ויבקש הדבר וימצא. יש אומרים שמעו בגתן ותרש שנאמר למלך, והעבירו הנחש מתוך הקיתון, וברא הקב"ה נחש אחר לתוך הקיתון, בשביל מרדכי, לכך נאמר ויבוקש הדבר וימצא, אין אומרים וימצא אלא לדבר האבוד ונמצא, שנאמר או מצא אבידה (ויקרא ה כב), ויש אומרים ביקשו לחנקו ומצא אותן, לכך נאמר וימצא.
פרשה ג
[אסתר ג, א] אחר הדברים האלה גדל המלך וגו'. זש"ה בפרוח רשעים כמו עשב [ויציצו כל פועלי און להשמדם] (תהלים צב ח) לא נתגדל המן הרשע אלא לרעתו. ד"א גדל, למה גידלו, א"ר לוי לגולייר שקילל בנו של מלך, [אמר המלך אם אהרוג אותו הכל יאמרו גולייר הרג, עשה אותו ארטיגוס, ואח"כ עשה אותו הגמון, ואח"כ אמר טולו את ראשו], כך אמר הקב"ה, אילו נהרג המן כשירד לבטל בנין בית המקדש, מי יודע שהיה פגן, לכך נתגדל שידעו הכל, לכך נאמר בפרוח רשעים כמו עשב. ד"א גדל, אמר ישעיה אוי לרשע רע (כגמול) [כי גמול] ידיו יעשה לו (ישעיה ג יא), אחר הדברים האלה הרגו, לכך נאמר גדל. וישם את כסאו, עשה לו בימה למעלה מבימתו ושמו ראש מעל כל השרים אשר אתו. וכל עבדי המלך אשר בשער המלך, אלו הדיינין, שכן הוא אומר ועלתה יבמתו השערה (דברים כה ז).
[אסתר ג, ב] ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה. אמר לו הוי יודע שאתה מפילנו בחרב, מה ראית שאתה מבטל (קילוותו) [קלווסין] של מלך, א"ל שאני יהודי, א"ל והלא מצינו שאבותיך השתחוו לאבותינו, שנאמר וישתחוו ארצה שבע פעמים (בראשית לג ג), א"ל בנימין אבי במעי אמו היה ולא השתחווה, ואני בן בנו, שנאמר איש ימיני, וכשם שלא כרע אבי, כך לא אכרע לך, לכך נאמר ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה.
[אסתר ג, ד] ויהי כאמרם אליו יום ויום. למודים היו בניה של רחל להיות מדברים עמהם יום יום, ביוסף כתיב ויהי כדברה אל יוסף יום יום ולא שמע אליה (בראשית לט י), כשראה מרדכי את המן לא עמד כנגדו, עבר המן ולא זז מרדכי, ולא שאל בשלומו, בא לו המן ועשה כאילו שואל בשלום מרדכי, ואמר לו שלום עליך מרדכי, אמר לו מרדכי אין שלום אמר ה' לרשעים (ישעיה נז כא).
[אסתר ג, ה] וימלא המן חימה. ורוח הקודש צווחת (אין לי חימה) [חימה אין לי] (ישעיה כז ד).
[אסתר ג, ו] ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו. א"ל הקב"ה בוזה בן בוזה, כתיב ויבז עשו את הבכורה (בראשית כה לד), וכתיב הכא ויבז בעיניו.
[אסתר ג, ו] ויבקש המן להשמיד את כל היהודים. התחיל מפיל גורלות, שנאמר הפיל פור הוא הגורל. [הפיל פור הוא הגורל. א"ר חמא בר חנינא אתה הוא גורלן של בני, הפיל גורלות ולא עלתה בידו, והפיל מזלות ועלתה בידו מזל דגים, אמר תפושים הם בידי כהדין נונא, א"ל רשע הם אינם בידיך אתה בידיהם, מה הדג הזה פעם הוא בולע פעם נבלע, כך אתה נבלע בידיהם, ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם, הפיל פור ביום ראשון ולא עלה בידו, דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג כה), ביום שני המשכילים יזהירו [כזהר הרקיע] (דניאל יב ג), בשלישי נברא גן עדן, ברביעי שמש בגבעון דום (יהושע י יב), בחמישי נברא זיז שדי (תהלים פ יד), בששי בהמות בהררי אלף (תהלים נ י), בשבת ישראל שומרי שבת. ונסה לחדשים, בניסן טלה לפסח, באייר ירד המן, בסיון נתנה תורה, בתמוז לא תקום פעמים צרה (נחום א ט), וכן אב, באלול מעשר בהמה, תשרי חגים. מרחשון נבנה הבית בירח בול, כסלו חנוכה, ונגמר מלאכת המשכן, טבת מזלו גדי, ונזכר ואת עורות גדי העזים (בראשית כז טז), שבט מזל דלי, זכות משה וגם דלה דלה לנו (שמות ב יט), אדר דגים לבלעם כדגים].
[אסתר ג, ח] ויאמר המן למלך אחשורוש ישנו עם אחד. מהו ישנו עתיקים. וכה"א ואכלתם ישן נושן (ויקרא כו י). ד"א ישנו יש להם להחריב בבל מדי ויון. ודתיהם שונות מכל עם, א"ל מרי בוא וראה מה הם משונין, ומעוותין מכל האומות, אחת לשבעה ימים עושין ארניא, וקורין אותו שבת, ופותחין בתי כנסיות, וקורין דברים שאפשר להשמע, והן אומרים שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד, ואח"כ הן עומדין ומתפללין, והן אומרים בתפלה ומכניע זדים, והם אמרו שאנו הם הזדים, ואח"כ אומרים אוהב צדקה ומשפט, ומקוים הם שיעשה הקב"ה בנו דין, ואחר כך הן נוטלין ספר תורה ומקללין אותנו בעלילה, ואומרים ויכחשו אויביך לך.
[אסתר ג, ח] ישנו עם אחד. ישן לו אותו שכתוב בו ה' אלהינו ה' אחד (דברים ו ד), [אמר ר' ברכיה בשם ר' אלעזר א"ל הקב"ה רשע אני אין לפני שינה, דכתיב הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (תהלים קכא ד), ואתה אמרת שיש לפני שינה, חייך שמתוך שינה אני מתעורר על אותו האיש ומפסגו מן העולם, שנאמר ויקץ כישן ה' (תהלים עח סה). ד"א ישנו עם אחד, ישנים הם מן המצות, אמר לו אחשורוש ישנים הם ואתה מבקש לעוררם עליך, א"ל לית אנא יכיל להון אנא ערק א"ל להיכן את ערק אי את נתון בחדרי חדרים, יש להם כמה נביאים, שהם באים על מטמוניות שלך, כמו שעשו לבבל, שנאמר באו לה מקץ פתחו מאבוסיה (ירמיה נ כו), א"ל מפוזר ומפוזרים הם, י' הכי וי' הכא, אמר ליה כ"ש שהם מתכנשים ובאים עליך, א"ל מפורד מה פרדה זו אינה קולטת זרע, כך אין אחד מהם קולט וזוכה לאומות העולם, שכן כתב להם משה רבם בתורה לא תתחתן בהם (דברים ז ג), ויש להם חג ששמו פסח, ושמחים בו על מיתת פרעה שעשה להם כמה טובות, ומבערין חמץ מביתם, ואומרים כך יבער הקב"ה כל אויביהם].
[אסתר א, יט] אם על המלך טוב יכתב לאבדם ועשרת אלפים ככר כסף. אם רצונך מן הגרוטאות שבביתי אני מביא, ושוקל על ידי האומנים, והם טבעו המטבע על שמך, להביא אל גנזי המלך, אמר לו אחשורוש הואיל ואתה מבקש לקחתם ממני, אם אותם היהודים שהם משכימים ואומרים ה' אלהינו ה' אחד, איני מוכרן לך, שהם פקדון בידי, ומתיירא אני שלא יעשה לי כשם שעשה לפרעה ולסיחון ולעוג ולשלשים ואחד מלכים ולסיסרא וליבין ולסנחריב, זכור אני מה שעשה לנבוכדנצר שהחריב את ביתו, שנתענה עם כל חיה ועם כל בהמה, וכן לבלשצר, ועליהם הכתוב אומר משגיא לגוים ויאבדם (איוב יב כג), אף אני קשה לי, אמר לו המן אמת הן כל הדברים שאמרת, שהיו בזמן שהקב"ה רצוי להם, אבל עכשיו שנחרב ביתו ומקדשו, הוא כעוס עליהם, א"ל אני סוכם לך חשבון ס' ריבוא כשיצאו ממצרים, נתנו ס' ריבוא בקע לגלגולת, והרי עולה (פירוש שלך) מבקע לגלגולת עשרת אלפים ככר כסף, ובשקל שהם שוקלין להקב"ה אני שוקל לך, לכך נאמר ועשרת אלפים ככר כסף, א"ל המלך אם אתה מבקש ליקח אותם, אני מוכר לך, אלא בשביל כבודך, בוא אני ואתה ונפיל גורלות, אם עלו הן בידך והכסף בידי, אני מוכרן לך, אבל אם יעלו הם בידי והכסף בידך, איני מוכר לך, שהם פקדון בידי, הפילו שניהם גורלות, ורוח הקדש צווחת על עמי ידו גורל (יואל ד ג), ועל עוונותיו של המן עלה העם בידו, וא"ל אני שוקל לך את הכסף, והיצר להמן צרה גדולה על הכסף, ראה המלך שהצר לו על הכסף, אמר לו הכסף נתון לך, איני מבקש לא משכרן ולא מהפסידן.
[אסתר ג, יא] והעם לעשות בו כטוב בעיניך. היה צריך לומר והעם לעשות בהן כטוב בעיניך, למה אמר כן, א"ל אחשורוש אין אתה נזקק להם אלא להקב"ה, שנאמר בכל צרתם לו צר (ישעיה סג ט), וכתיב עמו אנכי בצרה (תהלים צא טו).
[אסתר ג, יב] ויקראו סופרי המלך. אוי לו להמן שעוונותיו מסכסכין אותו, שבו ביום שישראל שוחטין את הפסח בירושלים, בו ביום גזר עליהם שיהרגו, וכן היה כתוב באגרת מודיעין אנו לכם על עם היהודים שהן בעלי דבבין של אומות, ושונאים לכל הלשונות, ומבררין לכל האומות, שתהיו עתידים ליום י"ג לחדש אדר להרוג ולכלות את כל היהודים, שבכל מדינות המלך אחשורוש, ונכסיהן לביזה קלווסין שנכתבו הסיעו אותה לכל האיגרות בשביל שיפרשו אותה בכל המדינות.
[אסתר ג, יד] פתשגן הכתב להנתן דת וגו' הרצים יצאו דחופים. והקב"ה צווח לישראל ואמר להם הרי נפרעו מכם עוונותיכם, שמתוך מאכל ומשתה נמכרו בניכם, לכך נאמר והמלך והמן ישבו לשתות [והעיר שושן נבוכה], והפיל הקב"ה בכיה וערבוביא בתוך שושן, אשה הולכת לשטוח פירות ונפלה מן הגג ומתה, אדם הולך לשאוב מים מן הבור ונופל בו ומת, שנאמר והעיר שושן נבוכה.
פרשה ד
[אסתר ד, א] ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. מהו ידע את כל אשר נעשה, אמר מרדכי יודע אני שנגזר עליהם כלייה מיום שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, שנאמר זובח לאלהים יחרם (שמות כב יט), לכך נאמר ידע.
[אסתר ד, א] ויקרע מרדכי את בגדיו. זה אחד שקרעו בגדיהם בחנם, יעקב שנאמר ויקרע יעקב שמלותיו (בראשית לז לד), א"ל הקב"ה על חנם קרעת בגדיך, למחר אתה אוכל ושותה עמו, שנאמר ויוסף ישית ידו על עיניך (בראשית מו ד), שבטים, ויקרעו שמלותם ויעמוס וגו' (בראשית מד יג), אמר הקב"ה אתם קרעתם בגדיכם, למחר אתם אוכלים ושותים עמו, ויקרע מרדכי את בגדיו, א"ל הקב"ה לחנם קרעת את בגדיך, למחר המן נצלב.
[אסתר ד, א] ויזעק זעקה גדולה ומרה. אותו שעה נתן אפר על ראשו, והלך לשער פלטרין של מלך וחזר בו, כי אין לבוא אל שער המלך וגו', וכי הדיוט היה מרדכי שהיה צווח, וכי אין הקב"ה שומע לחישות, אלא צווחות, חנה הרהרה בלבה ושמע הקב"ה את לחישתה, שכן הוא אומר וחנה היא מדברת על לבה וגו' (ש"א יג), ומה כתיב שם ואלהי ישראל יתן את שאלתך (שם שם יז), אלא היה מרדכי צווח ואמר יצחק אבי מה עשית לי, הצווחה שצווח עשו לפניך, שמעת קולו וברכת אותו, והרי אנו מכורין להריגת חרב, לכך נאמר ויזעק זעקה גדולה ומרה.
[אסתר ג, יד] וכל מדינה ומדינה וגו'. כל העם היו ישינים על השק, שכן הוא אומר שק ואפר יוצע לרבים.
[אסתר ד, ד] ותבאנה נערות אסתר וסריסיה ויגידו לה ותתחלחל המלכה מאד. יש אומרים מעוברת היתה והפילה, ואל תתמה לומר וכי תינוקת בת י"ב שנה היתה שמתחלחלת, הרי ישעיה גיבור שבעולם, ובשביל שראה בחזון נתחלחל, שנאמר על כן מלאו מתני חלחלה (ישעיה כא ג).
[אסתר ד, ד] ותשלח בגדים להלביש את מרדכי ולהסיר שקו מעליו ולא קיבל. אמר איני זז מכאן עד שיעשה לי הקב"ה ניסים, כשם שעשה לראשונים, ביעקב כתיב וישם שק במתניו (בראשית לז לד), ובאחאב לא תלה לו שלש שנים, וכן ביורם לא כלה שקו רעב משומרון, ואף אני איני זז משקי עד שיעשה לי הקב"ה ניסים, לכך נאמר ולא קיבל.
[אסתר ד, ה] ותקרא אסתר להתך [וגו'] לדעת מה זה ועל מה זה ויגד לו מרדכי את כל אשר קרהו. ברוח הקודש היו משיבין זה את זה, שאמר לו שעמד אחד מזרע עמלק ולקח את ישראל, שאין קרהו אלא עמלק, שנאמר אשר קרך בדרך (דברים כה יח).
[אסתר ד, ז] ואת פרשת הכסף. להראות את אסתר שתבקש מן המלך ותתחנן לו על עמה, והוא אומר לא היית אומר לאסתר לא תגידי שהם עמך.
[אסתר ב, כב] ותאמר אסתר להתך כל עבדי המלך ועם מדינות המלך יודעים. כשראה המן להתך נכנס ויוצא בעטו והרגו, למה שאין אתה מוצא אותו שוב, אמר הקב"ה והואיל והרגו תהא משמשת ברוח הקודש.
[אסתר ב, כ] ויאמר מרדכי להשיב אל אסתר [וגו'] כי אם החרש תחרישי בעת הזאת ריוח והצלה יעמוד ליהודים וגו'. אם שותקת את עכשיו, סופך שהקב"ה שותק לעתיד לבא, ואל תאמרי ואל תהי סוברת שהקב"ה מניחן, שמא את ובית אביך הייתם להם במצרים, ששחט נפשות בכוריהם, וטבע שונאיהם בים, וכשבא עליהם עמלק, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ואף עכשיו ריוח והצלה יעמוד ליהודים.
[אסתר ב, כב] ותאמר אסתר להשיב אל מרדכי. מהו להשיב דברי ניחומים. ד"א דברים טובים שנאמר ונפש אדוניו ישיב (משלי כה יג).
[אסתר ב, ט] לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן. מהו הנמצאים, אותם שאכלו הסעודה יצומו, וגם אני ונערותי אצום כן ובכן אבא אל המלך אשר לא כדת, ואע"פ שאני מתה עליהם הם עמי, וכדיי שאהרג עליהם בעולם הזה ויהיה לי חלק לעוה"ב.
[אסתר ד, טז] וכאשר אבדתי אבדתי. נענה מרדכי ואמר לאסתר הרי אמרת לגזור תענית. ואיני יכול לבטל מגילת תענית, שכתוב בהן, מן יום ראשון ניסן ועד יומין שמונה עשר קרב התמיד, דלא למספד בהון, ודלא להתענא בהון, ואת אמרת גזור תענית, שיצומו ג' ימים, בי"ד יום ששוחטין בו את הפסח, ובט"ו בו מועד, ובט"ז בו קרב עומר התנופה, שלחה ואמרה לו את זקינן של ישראל, אם אין ישראל בעולם מה המועדות יפים, אם אין ישראל למה תורה, מוטב לבטל מצוה אחת, אולי ירחמו עלינו מן השמים, אלא עמוד וגזור התענית.
פרשה ה
[אסתר ה, א] ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות. נערה מאפרה והפשיטה השק, והלבישה הקב"ה מעין מלכות של מעלה, שכן הוא אומר מלכותך מלכות כל עולמים (תהלים קמה יג). ותעמוד בחצר בית המלך הפנימית וגו' ויהי כראות המלך את אסתר המלכה. כיון שראה המלך את אסתר, הפך את פניו שלא יראה אותה והיו מלאכי השרת [תולים את פניו שלא בטובתו], והוא צווח ווי, ויהי כראות המלך שהיה סנווירין על עיניו, כשראה אותה האירו עיניו, והושיט לה את השרביט אשר בידו, ולא היה לאסתר כח ליגע בראש השרביט, ויש אומרים מיכאל משכה והגיעה בראש השרביט, אמר לה המלך, מה שאני רואה גדולה היא שאלתך, ששמת נפשך עליך למות, אם היא עד חצי המלכות ותעש, אמרה לו אסתר אם על המלך טוב לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי יבא המלך והמן היום אל המשתה וגו'. מה ראתה אסתר לומר ומחר אעשה כדבר המלך, אלא שכל זרעו של עמלק למודים הם ליפול במחר, וכן הוא אומר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה (שמות יז ט), וכן בשאול כעת מחר אשלח לך איש וגו' (ש"א ט טז), וזו כאן ומחר אעשה כדבר המלך, מחר הוא שאעשה כדבר המלך, ויש אומרים שלא היתה שומעת לו, ואותה שעה אמרה לו אני עושה למחר קולווסין של מלך, לכך נאמר ומחר אעשה כדבר המלך.
[אסתר ה, ה] ויאמר המלך מהרו את המן. אמר דוד ירבו עצבותם אחר מהרו (תהלים טז ד), מהרו את המן לעשות את דבר אסתר.
[אסתר ה, ה] ויבא המלך והמן אל המשתה אשר עשתה אסתר, כיון שנכנס המן לסעודה, נתנה אסתר כתרין שלה אצל כתרין של המן, שאמרה אסתר אם איני כונסת קנאה בין המלך והמן, שהוא חביב עלי, ואם לאו היאך אני שולטת בו, והיה הכוס מזוג למלך, והמלך היה רואה ורע לו, והיה אומר לא היה מוטב שאוכל עסיקין של אסתר, ולשתות כוסה ולא המן, ואסתר היתה דורשת אם רעב שונאך האכילהו לחם וגו' (משלי כה כא).
[אסתר ה, ט] ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב. אמר המן שמא יזוז מרדכי מלפני, ולא זז, מיד וימלא המן על מרדכי חימה, אמר יכול אני לבעטו וימות, אלא הריני צולבו, ללמד בו אדם דיסקיא פלניא, ומה ראה לצולבו, אלא אמר הרי שעה שמכל דבר יכול הקב"ה להצילו, הציל אברהם מן האש, שנאמר (אני ה' אשר, הוצאתיך מאור כשדים) [אתה הוא ה' האלהים וגו' והוצאתו מאור כשדים] (נחמיה ט ז) ליצחק מן השחיטה, שכן הוא אומר אל תשלח ידך אל הנער (בראשית כב יב), ליעקב מן המלאך, שנאמר המלאך הגואל אותי מכל רע (שם מח טז), משה מחרב, שנאמר ויצלני מחרב פרעה (שמות יח ד), ישראל מן הים, שכן הוא אומר (בוקעים לפני משה) [בקע ים ויעבירם] (תהלים עח יג), וכן מכל דבר, ומן הצליבה אינו יכול.
[אסתר ה, י] ויתאפק המן ויבא אל ביתו. ביוסף כתיב ולא יכול יוסף להתאפק (בראשית מה א).
[אסתר ה, י] ויבא את אהביו וגו'. מיד הביאה את אוהביה, והוא היה בבית אהובתו, אמר המשל יצא בעלך ליקרע פוק לקוטו, שכל עובדי אלילים בני זימה ובני זנות כעגלות גומלות זו את זו, אבל בנות ישראל משולות כרחל, שנאמר כי אם כבשה אחת קטנה וגו' (ש"ב יב ג), ובנות עובדי אלילים משולות כעגלה, אחד אומר לחבירו מנמלת העגלה, שלי עמך היום, ושלך עמי למחר, וכן אמר שמשון לפלשתים, לולא חרשתם בעגלתי (שופטים יד יח), אף אשת המן היתה חוזרת אחר אוהביה, שכן הוא אומר ויבא את אוהביו ואת זרש אשתו, ובת קול יוצאת וצווחה מה בידך הגדולה הזאת, למחר אותו האיש יהיה נצלב, שכן הוא אומר אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך וגו', וכן הוא אומר באותו האופה אף אני בחלומי (בראשית מ טז), ונצלב.
[אסתר ה, יג] וכל זה איננו שוה לי וגו'. איני ערב לי מה שאני אוכל ושותה, למודים הם הרשעים שאוכלים ואינן שביעין. וצדיקים אוכלים מעדנים ונפשם שביעות וכן הוא אומר צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר (משלי יג כה), אמרה לו זרש אשתו מה מלכו של זה, אמר לה יהודי הוא, אמרה לו לך ולא לן, הרבה היו עסוקין שהן משולין כאבן נפלה עליה אדם נשבר, נפלה על האדם מוציאה מוחו, א"ל אף אילו מאבד אני את כל אשר לי מאבד אני אותו, אמר לאוהביו מה אתם אומרים, אמרו לו אוהביו אל תשמעו לזו, אלא יעשו עץ גבוה חמשים אמה, והקב"ה צווח לו לא יהא קילוסין לו, ומה אני עושה לאברהם, והוא עומד עליהם תחת העץ, (בראשית יח ח) ומה אני מפייס למשה, ויורהו ה' עץ (שמות טו כה), והוא אומר לי לצלוב למרדכי, ואני מביא לך עץ (להמן) [להגן] תחתיו, ולקח הכהן עץ ארז (במדבר יט ו), וכן הוא אומר ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ (ויקרא כג מ), עמד המן והסכים על דבריו של משה, א"ל הקב"ה אילו לקחתם האנשים ולא הנשים, או הנשים ולא האנשים, היתה אומרת מה איכפת לעולם, והרי קנה רחמים, אלא לקחת האנשים עם הנשים, הקטנים עם התינוקות, אין מלאכתך מצליח, זממו אל תפק הסוררים אל ירומו למו סלה (תהלים סו ז), הלא מלפניך היה יעקב מתיירא, ואמרת לו אל תירא [עבדי] יעקב (ישעיה מד ב), כשבאו למדי נמסרו להריגה, וקשרו מספד, והוא אומר אל תיראו שבשעה שנשבעתי ליעקב שאיני עושה כלייה מבניו, שנאמר גם בימים ההמה נאם ה' לא אעשה אתכם כלה (ירמיה ה יח), אני למוד להיות אומר לך ולא אעשה לך, ומוכר אותך וחוזר בי, שכן הוא אומר ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנו (במדבר כג יט), והיה המן חוזר ומבקש קורה של נ' אמה ולא מצא, אלא שלח לבנו פרשנדתא שהיה הגמון בקרדוניא, ונטל נסר אחד מתיבתו של נח, שהיה ארכו של נסר נ' אמה, שעשה הקב"ה אותו זכרון לעולם, שידעו דורות עולם שהביא מבול לעולם, שכן כתיב זכר עשה לנפלאותיו (תהלים קיא ד), ואף כשהפך את סדום הניח זכרון, ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח (בראשית יט כו), ועד עכשיו הוא עומד נציב מלח, למה זכר עשה לנפלאותיו, שהיו הדורות מרננין שבחו של בורא עולם, ועמד דריוש וקילל להמן, ונגע בו קללתו, שכן הוא אומר (ואינש די ישנא) [די כל אנש די יהשנא] פתגמא דנא יתנסח אע מן ביתיה (עזרא ו יא), ועמד בלעם והסכים ואמר לו הקורה שהוא סותר מביתיה לעצמו הוא עומד, שכן הוא אומר ההוא אמר ולא יעשה (במדבר כג יט), לכך נאמר ובבקר אמור למלך ויתלו את מרדכי עליו, ואחר כך אתה נכנס עם המלך לסעודה ואוכל ושותה וערב לך, וראה את שנאך צלוב כנגדך, ולבך שמח, וייטב הדבר בעיני המן ויעש העץ כן הוא עושה צלוב לו ולבניו, לקיים מה שנאמר חופר גומץ בו יפול (קהלת י ח), ומרדכי מכל צרה ומכל צוקה נחלץ, לקיים מה שנאמר צדיק מצרה נחלץ ויבא רשע תחתיו (משלי יא ח).
פרשה ו
[אסתר ו, א] בלילה ההוא נדדה שנת המלך. זש"ה בערב ילין בכי ולבקר רנה (תהלים ל ו), אין הקב"ה משהה את ישראל בצרה, אלא בשעה שהן קוראין אותו הוא עונה אותם, ובשביל שהיו ישראל מתייראין, מה עשה הקב"ה, נדד שנתו של אחשורוש, ובשביל כך עשה כל אותה הטובה למרדכי, והיו ישראל מצירין בערב, והשכימו בבקר מזמרין להקב"ה, לכך נאמר בערב ילין בכי ולבקר רנה.
ד"א בלילה ההוא נדדה שנת המלך, א"ר חלבו בד' מקומות נאמר בלילה ההוא, וארבעתן היו בלילי פסחים, שנים משל רחל, ושנים משל לאה, לקיים מה שנאמר וללבן שתי בנות (בראשית כט טז), שתיהן שקולות זו כזו, מה שעמד מזו עמד מזו, מזו עמדו מלכים, ומזו עמדו מלכים, מזו עמדו נביאים, ומזו עמדו נביאים, ובשתי לילות של פסח נעשו נסים ע"י בניה של זו, שנאמר ויהי(ה) בחצי הלילה (שמות יב כט), זה היה ליל פסח, ונעשו נסים על ידי משה, שהיה מבני בניה של לאה, ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (מ"ב יט לה), ואותו לילה ליל פסח היה, שעלה סנחריב והיה רבשקה שם הלך והציץ על פתח החומה של ירושלים ושמע אותן קוראין הלל, ואמר לסנחריב לך וחזור לאחוריך, למה אלהיה של אומה זו עסוק הוא להיות עושה להם נסים בלילה הזאת, והיה מבזה על ירושלים, כשראה אותה אמר בשביל העיר הזאת הקטנה הייתי מייגע כל הצבא הזה, היה מבזה עליה, שנאמר ינופף ידו הר בת ציון (ישעיה י לב), ואמר לחיילותיו לינו הלילה, ובשחרית אנו נוטלין אותה אבן אבן והולכין, כנף משלי ממלאה כל ארץ ישראל, שנאמר והיה מוטות כנפיו מלא רוחב ארצך עמנו אל (ישעיה ח ח), ושלשה עשר מסעות הלך בו ביום לבא לירושלים, שכן הוא אומר בא אל עית עבר במגרון וגו' (ישעיה י כח), עוד היום בנוב לעמוד (שם שם לב), אמר לחיילותיו מחר נשכים ונוטלין אותה אבן אבן, א"ל הקב"ה אין מבקשים ישינים אלא עוררין, לכך נאמר עליהם לעת ערב והנה בלהה (שם יז יד), מה עשה הקב"ה, ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור וגו' (שם לז לו), ואותו הלילה ליל הפסח היה, ונעשה הנס הזה ע"י חזקיה מבני בניה של לאה. ושנים ע"י בניה של רחל, שנאמר ויהי בלילה ההוא ויאמר ה' אל גדעון קום רד במחנה (שופטים ז ט), ליל הפסח היה, שכך כתוב והנה צליל לחם שעורים (שם שם יג), זהו העומר שהוא קרב בפסח, ואחת בימי מרדכי, שהוא מבני בניה של רחל, לכך נאמר בלילה ההוא נדדה שנת המלך. ד"א בלילה ההוא. הוא הלילה שנגלה הקב"ה לאברהם אבינו, שכן הוא אומר ויוצא אותו החוצה (בראשית טו ה). ד"א בלילה ההוא הוא הלילה שנעשה מלחמה על סיסרא שנאמר הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא (שופטים ה כ).
ד"א בלילה ההוא נדדה שנת אבות העולם ממערת המכפלה, שכן כתיב הילל ברוש כי נפל ארז (זכריה יא ב), ואין ברוש אלא אברהם, שהוא ראש לאבות, בו בלילה נדדה שנת משה ואהרן, שנאמר קול יללת הרועים כי שודדה אדרתם (שם שם ג), בו בלילה נדדה שנת כל ישראל, והיו בוכין ומספידין שנמכרו להמן לטבח, בו בלילה נדדה שנת מרדכי שהיה מתיירא מפני המן, שאמר למחר אני צולבו. ד"א בלילה ההוא. נדדה שנת מלאכי השרת, שנאמר הן אראלם צעקו חוצה (ישעיה לג), לא נאמר שנתו של אחשורוש, אלא נדדה שנת המלך, שנת של מלך מלכי המלכים הקב"ה, וכי יש שינה במרום, אלא כשישראל חוטאים כביכול עושה עצמו כישן, שנאמר עורה למה תישן וגו' (תהלים מד כד) וכשישראל עושין רצונו של מקום, הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל (שם קכא ד). [ר' חמא בר גריון אמר כל בעלי שינה לא טעמו שינה כל אותו הלילה, אסתר היתה עסוקה בסעודתו של המן, מרדכי עסוק בשקו ובתעניתו, המן היה עסוק בקורתו, אמרו ישראל רבש"ע כתבת בתורה איש כי ימות ובן אין לו (במדבר כז ח), ואני להשמיד להרוג ולאבד, אמר כל הדין ממונא למאן הוא תרעא ליפתח וליעול וליסב כל מאן דבעי, באותה שעה אמר הקב"ה למלאך שממונה על השינה בני בצרה והרשע הזה ישן על מטתו, לך ונדוד את שנתו].
ד"א בלילה ההוא. נדדה שנת גבריאל, שהיה מטרף לבו של אחשורוש, מפני תפלתו של מרדכי, אמר כפוי טובה, לך ושלם טובה לבעליה למרדכי, התחיל אומר מי עשה לי טובה, שלא עשיתי לו טובה, שכן הוא אומר להביא את ספר הזכרונות דברי הימים וגו', א"ר לוי בנו של המן היה נוטרו של מלך, והיה עומד וקורא לפניו, ופתח את הספר וקרא את הכתב לפניו, וימצא כתוב, התחיל גל את הספר, וקפץ לפניו אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש, וגל את הספר, אמר לו המלך עד מתי אתה גל את הספר, קרא מה שלפניך, אמר איני יכול לקרות, גל הספר ונמצא כתוב אשר הגיד מרדכי על בגתנא ותרש, ויש אומרים לא נמצא כתוב אשר הגיד מרדכי, אלא הכתובים נקראין מעצמן, שכן הוא אומר ויהיו נקראים לפני המלך, והיו קוראים לא נאמר, אלא ויהיו נקראים, היה הכתב נקרא מעצמו, ויש אומרים אליהו בא וכתבן, מפני מה שכן כתיב וימצא כתוב, ואין אומר וימצא, אלא למה שאבד, וכיון שאבד, והיו מזכירין לפניו מרדכי, היתה שנתו באה, התחיל לומר מה כבוד נעשה לאיש הזה, שכן כתיב ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, אמרו לו לא נעשה עמו דבר, אף ישראל כשהיו מזכירין לפניו היה ישן,
כיון שהתחיל לישן לעיתותי בקר, המן דופק על פתחו, אמר המלך מי הוא זה לא יבא בשלום לפני, כשישן המלך היה רואה בחלומו המן עומד והסייף בידו, והיה מבקש להרוג את המלך, והיה המן נכנס שלא ברשות, נבעת המלך משנתו, אמר המלך מי בחצר, והלא כל היום הזה מי אמר מי בחצר, אלא שראה בחלומו שהיה המן מבקש להרגו, אמרו לו הנה המן עומד בחצר, אמר אינו חלום אלא אמת הוא, ויאמר המלך יבא, כיון שבא א"ל המלך מה לעשות לאיש אשר המלך חפץ ביקרו, ויאמר המן בלבו, למודים הם הרשעים לומר בלבן, וכן הוא אומר ויאמר עשו בלבו (בראשית כז מא), וכתיב האומרה (בלבה) [בלבבה] אני ואפסי עוד (ישעיה מז ח), וכתיב ויאמר המן בלבו, התחיל מתגאה למי יחפוץ המלך, מי גדול ממני, מי מכובד ממני, כל מה שאני שואל לעצמי אני שואל, א"ל אדוני המלך איש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש מלכות אשר לבש בו המלך, ביום שמלך, וסוס אשר רכב עליו המלך ביום שמלך, וכתר מלכות שניתן בראשו ביום שמלך, כיון ששאל הכתר נשתנו פניו של מלך, אמר זו היא שראיתי בחלומי, שהוא היה מבקש להרגני, כיון שראה המן כן, לא הזכיר את הכתר, חזר ואמר ונתון הלבוש והסוס וגו', א"ל המלך לך ועשה כן למרדכי היהודי, אותה שעה נבהל המן, וגרם לו מיתה, עליו אמר שלמה עוונתיו (ילכדו) [ילכדנו] את הרשע ובחבלי (חטאתיו יתמוך) [חטאתו יתמך] (משלי ה כב), היה סבר שהיה שואל לעצמו ולנפשו, ולא שאל אלא למרדכי, על המן אמר דוד חטאת פימו דבר שפתימו וגו' (תהלים נט יג), ועל מרדכי כתיב ימלא ה' כל משאלותיך (שם כ ו), א"ל אדוני המלך הרבה מרדכי יש בגוים, א"ל היושב בשער המלך, א"ל הרבה מרדכי ישנו בעולם, א"ל מרדכי היהודי, א"ל בבקשה ממך אל תעשה אותי שחוק בכל המדינות, האיש הזה שאתה רוצה לכבדו שונאי הוא שירדתי עמו בפרוזביטים, ואינו ראוי לכבדו בכבוד הזה, והצליב התקנתי, ובאתי ונכנסתי לשאול אותו ממך, ושלחתי כתב לכל האחשדרפנים והפחות. ואת מבקש לגדל את מרדכי עלי, א"ל המלך עד מתי אתה מרבה שיחה לפני, אותה שעה הלך המן לבית גנזי המלך, ונטל הלבוש וגדולי המלכות עמו, ומשך את הסוס עמו, ובא מבשר את מרדכי, א"ל מה אתה יושב, הרי נכנס המן לשאול אותך מן המלך לתלות אותך, אותה שעה הלך מרדכי וחילק את החכמים לצד אחד, והתלמידים לצד אחד, יונקים חלוצי שדים, תלמידים קרועי בגדים, נשים שערן סתור, בניהם כבני צאן שמנעו מהן חלב, והיו בוכין ומספידין על מרדכי ועל נפשותיהן, והן היו אומרים עד מתי אלהים יחרף צר (תהלים עד י), הוא ששמואל אמר לשאול שראה בנבואה מספד הזה, ויאמר שמואל ומה קול הצאן הזה באזני (ש"א טו יד), ושמע הקב"ה את תפילתן ואת תפלת מרדכי, ועליהם אמר דוד כי רגע באפו חיים ברצונו וגו' (תהלים ל ו),