שמיני
מכילתא דמילואים ב
[א] "ויהי ביום השמיני קרא" – זה אחד מן הכתובים שצריך לדרוש. נאמר כאן "ויהי ביום השמיני" ונאמר להלן (שמות יט, טז) "ויהי ביום השלישי". אין אנו יודעים אם שלישי לשבת אם שלישי למנין? כשהוא אומר (שמות יט, יא-טז) "כי ביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם על הר סיני ויהי ביום השלישי בהיות הבקר" – הוי אומר שלישי למנין. וכאן נאמר "ויהי ביום השמיני" – אין אנו יודעים אם שמיני למנין אם שמיני לחדש? כשהוא אומר (ויקרא ח, לג) "כי שבעת ימים ימלא את ידכם" – הוה אומר שמיני למנין ולא שמיני לחדש. אותו היום נטל עשר עטרות: ראשון למעשה בראשית ראשון לנשיאים ראשון לכהונה ראשון לעבודה ראשון לירידת האש ראשון לאכילת קדשים ראשון לאיסור הבמות ראשון לראשי חדשים ראשון לשכון שכינה בישראל ראשון לברך את ישראל
[ב] "קרא משה לאהרן ולבניו" – לפי שכבדו המקום תחלה לאהרן אף משה כבדו בסוף. ומנין שכבדו תחילה לאהרן? שנאמר (שמות יט, כד) "ועלית אתה ואהרן עמך". אף משה כבדו בסוף שנאמר "קרא משה לאהרן ולבניו" – ואחר כך – לזקני ישראל.
[ג] "ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר לחטאת" – מלמד שאמר לו משה לאהרן "אהרן אחי, אף על פי שנתרצה המקום לכפר על עונותיך, צריך אתה ליתן לתוך פיו של שטן. שלח דורון לפניך עד שלא תכנס למקדש שמא ישנאך בביאתך למקדש. ושמא תאמר "אין צריך כפרה אלא אני" – והלא אף ישראל צריכים כפרה שנאמר "ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת" וכי מה ראו ישראל להביא יותר מאהרן? אלא אמר להם "אתם יש בידכם בתחלה ויש בידכם בסוף"; יש בידכם תחלה – "וישחטו שעיר עזים" (בראשית לז, לא), ויש בידכם בסוף – "עשו להם עגל מסכה" (שמות לב, ח). יבא שעיר עזים ויכפר על מעשה עזים; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל.
[ד] "ושור ואיל לשלמים". לפי שנדמית עבירה לשני מינים – שנאמר "עשו להם עגל מסכה" ולהלן הוא אומר (תהלים קו, כ) "וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב" – יבא שור ויכפר על מעשה שור; יבא עגל ויכפר על מעשה עגל. תדעו שנתרצה המקום לכפר על עונותיכם. עבירה שאתם מיראים ממנה כבר נזבחה לפני המקום שנאמר "לזבח לפני השם". אמרו ישראל "וכי היאך מקלסת מדינה את המלך ואינה רואה פני המלך?". אמר להם "על מנת כן! – "כי היום ה' נראה עליכם"?
[ה] "ויקחו את אשר צוה משה" – בזריזות. "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם" – קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. משל למלך שכעס על אשתו והוציאה. לאחר ימים נתרצה לה. מיד חגרה מתניה, קשרה כתיפיה, והיתה משמשת אותו יותר מדאי. אף כך ישראל. כיון שראו שנתרצה המקום לכפר על עונותיהם – קרבו כולם בשמחה ועמדו לפניו. לכך נאמר "ויקרבו כל העדה ויעמדו לפני השם".
[ו] "ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו" – אמר להם משה לישראל אותו יצר הרע העבירו מלבכם ותהיו כולכם ביראה אחת ובעצה אחת לשרת לפני המקום. כשם שהוא יחידי בעולם כך תהא עבודתכם מיוחדת לפניו. שנאמר (דברים י, טז-יז) "ומלתם את ערלך לבבכם" – מפני מה? – "כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים". עשיתם כן – "וירא אליכם כבוד השם".
[ז] "ויאמר משה אל אהרן" – זהו שאמר הכתוב (תהלים צט, ו) "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו קוראים אל ה' והוא יענם בעמוד ענן ידבר אליהם" – מלמד ששלשתן שקולים זה כזה.
[ח] "קרב אל המזבח" – משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם שנשא אשה, והיתה מתביישת מלפניו. ונכנסה אחותה אצלה. אמרה לה "על מה נכנסת לדבר זה אלא שתשמשי את המלך! הגיסי דעתך ובואי ושמשי את המלך!". כך אמר משה לאהרן "אהרן אחי על מה נתבחרת להיות כהן גדול אלא שתשרת לפני הקב"ה! הגס דעתך ובא ועבד עבודתך!". ויש אומרים היה אהרן רואה את המזבח כתבנית שור והיה מתירא ממנו. אמר לו משה "אחי, ממנו אתה מתירא?! הגס דעתך וקרב אליו!", לכך נאמר "קרב אל המזבח".
[ט] "ויקרב אהרן אל המזבח" – בזריזות. "וישחט את עגל החטאת אשר לו" (ויקרא ט, ח) – בקרבנו התחיל תחלה. "ויקרב את קרבן העם" (ויקרא ט, טו) – משנפנה מקרבנותיו בא לו לקרבן העם. תדע שקרבנו מכפר יותר מקרבן העם; שקרבן העם אינו מכפר על הכהנים, וקרבנו מכפר על ידו ועל יד העם שנאמר "ועשה את חטאתך ואת עולתך וכפר בעדך ובעד העם ועשה את קרבן העם וכפר בעדם". "וישחטהו ויחטאהו כראשון". מה הראשון טעון חיטוי אף זה טעון חיטוי. מה הראשון טעון על ד' קרנות אף זה טעון על ד' קרנות.
[י] "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט": מה נעולה טעונה הפשט ונתוח – אף זו טעונה הפשט ונתוח מה עולה כליל לאישים – אף זו כליל לאישי מה עולה עומד בצד המזבח וזורק – אף זו עומד בצד המזבח וזורק מה עולה פקעו אברים מעל המערכה מחזירם למערכה – אף זו פקעו אברים מעל המערכה מחזירם למערכה.
[יא] "ויקרב את המנחה וימלא כפו ממנה" – נאמר כאן 'מלוי' ונאמר להלן (ויקרא ב, ב) 'מילוי'. מה מילוי האמור להלן – מלא קומצו, אף 'מילוי' האמור כאן – מלא קומצו; ומה 'מילוי' האמור להלן קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט לבונה פסול, אף 'מילוי' האמור כאן – קמץ ועלה בידו צרור או גרגיר מלח או קורט של לבונה פסול.
[יב] "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר" – מה זה בא ללמדנו?. אם ללמד שאם לא מצא מנחה יביא בהמה – כבר נאמר "ויקרב את העולה ויעשה כמשפט"! אם כן למה נאמר "ויקטר על המזבח מלבד עולת הבקר"? מלמד ששתי מנחות היו שם; אחת עם העולה ואחת בפני עצמה.
[יג] "וישחט את השור ואת האיל זבח השלמים אשר לעם" – מכאן למדו שלמים לצבור. "ואת החזות ואת שוק הימין הניף אהרן תנופה" – להגיד גדולתו של אהרן ושל בניו שבשעה קלה למדו שבעה עבודות: שחיטה, וקבלה, זריקה, והזאה, חיטוי, יציקה וכפרה.
[יד] "ויהי ביום השמיני" – הוא יום שמיני לקדושת אהרן ובניו. או יכול שמיני בחדש? כשהוא אומר (שמות מ, יז) "ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן" – מלמד שבראש חדש הוקם המשכן. יכול הוקם בראש חדש ושרתה שכינה בשמיני לחדש? תלמוד לומר (במדבר ט, טו) "וביום הקים את המשכן כסה הענן" – מלמד שביום שהוקם המשכן בו ביום שרתה שכינה על מעשה ידי אהרן. שכל שבעת ימי המלואים היה משה משמש ולא שרתה שכינה על ידו. עד שבא אהרן ושרת בבגדי כהונה גדולה ושרתה שכינה על ידו שנאמר "כי היום ה' נראה אליכם".
[טו] מה תלמוד לומר "ויהי"? מלמד שהיתה שמחה לפניו במרום כיום שנבראו בו שמים וארץ. במעשה בראשית הוא אומר "ויהי ערב ויהי בקר" וכאן הוא אומר "ויהי". וכיון שכלו ישראל את מלאכת המשכן בא משה וברכן שנאמר (שמות לט, מג) "וירא משה את כל המלאכה…ויברך אֹתם משה". מה ברכה ברכן? אמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם". רבי מאיר אומר כך ברכן (דברים א, יא) "ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים" והם אמרו לו (תהילים צ, יז) "ויהי נעם ה' אלקינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו וכולי". ועל אותה שעה הוא אומר (שה"ש ג, יא) "צאנה וראנה בנות ציון" – בנים המצוינים, "במלך שלמה" – במלך שהשלום שלו, "בעטרה שעטרה לו אמו" – זה אהל מועד שמצויר בתכלת ובארגמן ובתולעת השני ובשש; "אמו" – אין אמו אלא ישראל שנאמר (ישעיהו נא, ד) "וּלְאוּמִּי אלי האזינו".
[יו] "ביום חתונתו" – ביום ששרתה שכינה ס"א בבית, "וביום שמחת לבו" – ביום שירדה אש חדשה ממרום וליחכה על המזבח את העולה ואת החלבים.
[יז] "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" – באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאת כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.
[יח] "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים" – משנפנה מקרבנותיו ירד לו מן המזבח בשמחה.
[יט] "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד". כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל היה עומד ומצטער. אמר "יודע אני שכעס עלי המקום. בשבילי לא ירדה שכינה לישראל". אמר לו "משה אחי כך עשית לי, שנכנסתי ונתביישתי ולא ירדה שכינה לישראל". מיד נכנס משה עמו ובקשו רחמים וירדה שכינה לישראל. לכך נאמר "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד".
[כ] "ותצא אש מלפני ה'". כיון שראו אש חדשה שירדה משמי מרום ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים – פתחו פיהם ואמרו שירה. ועל אותה שעה הוא אומר (תהלים לג, א) "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהלה".
[כא] באותה שעה קפצה פרענות על נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם; כיון שראו את משה ואת אהרן שהיו מהלכים תחלה, והם באים אחריהם, וכל ישראל אחריהם – אמר לו נדב לאביהו "עוד שני זקנים הללו מתים ואנו ננהוג את הקהל". אמר הקב"ה "מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל".
[כב] דבר אחר: כיון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמר לו נדב לאביהו "וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש?" – מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קדשי הקדשים שנאמר "ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש". אמר להם הקב"ה "אני אכבד אתכם יותר ממה שכבדתם אותי. אתם הכנסתם לפני אש טמאה – אני אשרף אתכם באש טהורה!".
[כג] כיצד היתה מיתתן? שני חוטין של אש יצאו מבית קדשי הקדשים ונחלקו לארבעה. שנים נכנסו בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה, ונשרף גופם ובגדיהם קיימים שנאמר "ותצא אש מלפני ה'". היה אהרן עומד ותוהא, אומר "אוי לי, כך עבירה בידי וביד בני שכך הגעתני". נכנס משה אצלו והיה מפייסו. אמר לו: אהרן אחי, מסיני נאמר לי "עתיד אני לקדש את הבית הזה – באדם גדול אני מקדשו". הייתי סבור או בי או בך בית מתקדש. עכשיו נמצאו בניך גדולים ממני וממך שבהם הבית נתקדש. כיון ששמע אהרן כך – צדק עליו את הדין ושתק שנאמר "וידם אהרן".ולמודים צדיקים שמצדיקים עליהם את הדין. אברהם צדק עליו את הדין שנאמר (בראשית יח, כז) "ואנכי עפר ואפר" עקב צדק עליו את הדין שנאמר (בראשית לב, יא) "קטנתי מכל החסדים ומכל האמת אשר עשית את עבדך"
[כד] דוד צדק עליו את הדין שנאמר (תהלים לח, ו) "הִבְאישו נָמַקו חבּוֹרתָי מפני אִוַּלתי".
[כה] "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם" –
[כו] מכאן אמרו הכהנים אין מטמאין למתים שהרי אלעזר ואתמר כהנים היו ולא נטמאו להם. מי נטמאו להם? הלוים.
[כז] "ויקרבו וישָּׂאֻם בְּכֻתֳּנֹתָם" – מלמד שחס המקום עליהם במיתתם יותר מבחיים. שאילו נשרף גופם ואין בגדיהם קיימים היו מפורסמים ומבוזים; אלא נשרף גופם ובגדיהם קיימים. והרי דברים קל וחומר: ומה אם שהכעיסו את המקום שנכנסו לפניו שלא כרצונו כך עשה להם – קל וחומר לשאר צדיקים!
[כח] "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר". מכאן אמרו הרוגי בית דין אין מתעסקין עליהם לכל דבר. שמא תאמרו "אנו הולכים לבתינו ומתאבלים ואוננים ובוכים" – הלא פקד המקום שלא תצאו מבית הקדש שנאמר "ומפתח אהל מועד לא תצאו". מכאן אמרו כהן גדול שמת לו מת אינו יוצא אחר המטה. הם נכסים והוא נגלה, הם נגלים והוא נכסה. "ויעשו כדבר משה" – צדקו עליהם את הדין ושתקו.
[כט] "וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם" – זה מקרא מסורס. כן היה ראוי לומר "וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וישא אהרן את ידיו ויברכם"; שבירידתו נשא את כפיו וברך את העם. "ויברכם" – בעמידה. אתה אומר בעמידה או אינו אלא בעמידה ושלא בעמידה? תלמוד לומר (דברים י, ח) "לעמוד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו" – מקיש ברכה לשירות. מה שירות בעמידה – אף ברכה בעמידה. וכן הוא אומר (דה"ב ל, כז) "ויקמו הכהנים הלוים ויברכו את העם וישמע בקולם ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים". בדורו של חזקיהו מלך יהודה שהיו עוסקין בתורה מה נאמר בהם? "ותבוא תפלתם למעון קדשו לשמים"; בדורות האחרים שהיו עובדים עכו"ם מה נאמר? (ישעיהו א, טו) "ובפרשכם כפיכם…"
[ל] "ויברכם" – זו ברכה סתומה שאין אתה יודע. וחזר הכתוב ופירשו להלן (במדבר ו, כד-כו) "יברכך ה' וישמרך" עד "וישם לך שלום". "ויבא משה ואהרן אל אהל מועד" – למה נכנס משה ואהרן ביחד? ללמדו על מעשה הקטרת. או לא נכנס אלא לדבר אחר? הריני דן! ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה. מה ירידה מעין עבודה – אף ביאה מעין עבודה! מנין לביאה שהיא טעונה ברכה? ודין הוא! ומה אם יציאה – שאינה טעונה רחיצה – טעונה ברכה, ביאה – שטעונה רחיצה – אינו דין שטעונה ברכה?! או חילוף! ומה אם ביאה – שאינה טעונה ברכה – טעונה רחיצה, יציאה – שטעונה ברכה – אינו דין שתטעון רחיצה?! לא! אם אמרת בביאה שכן יצא מחול אל הקדש! תאמר ביציאה שכן יוצא מקדש לחול?! בטל החילוף וחזרנו אל לדין! ירידה טעונה ברכה וביאה טעונה ברכה. מה ירידה – מעין עבודה, אף ביאה – מעין עבודה. הא למה נכנס משה עם אהרן? ללמדו על מעשה הקטורת.
[לא] "ותצא אש מלפני ה'". כיון שראו אש חדשה שירדה מן השמים ולחכה על המזבח את העולה ואת החלבים – נפלו על פניהם ושבחו לשמים. וכן בימי שלמה נפלו על פניהם שנאמר (דה"ב ז, ג) "וכל בני ישראל רֹאים ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו". ועל אותה שעה הוא אומר (מלאכי ג, ד) "וערבה לה' מנחת יהודה וִירוּשָׁלִָם כימי עולם וכשנים קדמֹנִיּוֹת"; "כימי עולם" – כימי משה, "וכשנים קדמוניות" – כימי שלמה. רבי אומר "כימי עולם" – כימי נח, "וכשנים קדמוניות" – כשנות הבל שלא היתה עכו"ם בעולם.
[לב] "ויקחו בני אהרן" – אף הם בשמחתם. כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין 'קיחה' אלא שמחה. "נדב ואביהו" – מה תלמוד לומר "בני אהרן"? שלא חלקו כבוד לאהרן. "…נדב ואביהו" לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – איש מעצמו יצאו ולא נטלו עצה זה מזה. "ויקריבו לפני השם אש זרה אשר לא צוה אותם". ר' ישמעאל אומר יכול אש זרה ממש? תלמוד לומר "אשר לא צוה אותם" – הכניסוהו בלא עצה. רבי עקיבא אומר לא הכניסוה אלא מן הכירים שנאמר "ויקריבו לפני השם אש זרה". אם כן למה נאמר "אשר לא צוה אותם"? שלא נמלכו במשה רבן. רבי אליעזר אומר לא נתחייבו אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.
[לג] ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו. אמר לה לאימה-שלום אשתו "אינו מוציא שבתו". ומת. לאחר שבת נכנסו חכמים אצלו, אמרו לו "רבי נביא אתה?". אמר להם "לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני מרבותי שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה".
[לד] "ותצא אש מלפני ה'" – מלמד שיצא אש מבית קדש הקדשים ושרף נשמתם. אבא יוסי בן דוסתאי אומר שני חוטין של אש יצא מבית קדש הקדשים ונחלקו לארבעה, ונכנסו שנים בחוטמו של זה ושנים בחוטמו של זה. "ותאכל אותם" – נשמתם נשרפת ולא בגדיהם שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם" – בכתנות הנישָאִים. או יכול בכתנות הנושאים? תלמוד לומר "ותאכל אותם" – אותם ולא בגדיהם. ואומר "ולבני אהרן תעשה כתנות" – כתנות לכהנים ולא כותנות ללוים.
[לה] "וימותו לפני ה'". ר' אליעזר אומר לא מתו אלא בחוץ, מקום שהלוים מותרים לכנס לשם שנאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם". אם כן למה נאמר "וימותו לפני ה'"? נגפן מלאך ודחפן לחוץ והוציאן. רבי עקיבא אומר לא מתו אלא בפנים שנאמר "וימותו לפני השם". אם כן למה נאמר "ויקרבו וישאום בכתנתם" – מלמד שהטילו חנית של ברזל וגררום והוציאום לוץ.
[לו] "ויאמר משה הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש" – זה דבור נאמר בסיני למשה ולא ידעו עד שבא מעשה לידו. וכיון שבא מעשה לידו אמר לו משה "אהרן אחי לא מתו בניך אלא על קדושת שמו של הקב"ה, שנאמר (שמות כט, מג) "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי"". כיון שידע אהרן שבניו ידועי המקום – שתק, וקבל שכר על שתיקתו. מכאן אמרו כל המקבל עליו ושותק – סימן יפה לו. על ידי דוד הוא אומר (תהלים לז, ז) "דום לה' והתחולל לו", ועל ידי שלמה הוא אומר (קהלת ג, ז) "עת לחשות ועת לדבר" – עתים לכל; עתים שאדם שותק, עתים שאדם מדבר.
[לז] "ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עוזיאל דוד אהרן". ממשמע שנאמר (שמות ו, יח) "ובני קהת עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל" איני יודע שעוזיאל דוד אהרן?! מה תלמוד לומר "דוד אהרן"? מקיש מעשה עוזיאל למעשה אהרן. מה אהרן רודף שלום בישראל אף עוזיאל רודף שלום בישראל. ומנין שאהרן רודף שלום בישראל? שנאמר (במדבר כ, כט) "ויראו כל העדה כי גוע אהרן ויבכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל", ובמשה הוא אומר (דברים לד, ח) "ויבכו בני ישראל את משה". מפני מה בכו את אהרן שלשים יום כל בית ישראל ומשה לא בכו אלא בני ישראל ולא כל בית ישראל? שאהרן לא אמר לאיש ולא לאשה סרחת אבל משה מפני שהוכיחם נאמר בו "ויבכו בני ישראל את משה". וכן הכתוב מפורש על ידי אהרן בקבלה (מלאכי ב, ה-ו) "בריתי היתה אתו החיים והשלום" – שהיה רודף שלום בישראל; "וָאֶתְּנֵם לו מורא וַיִּירָאֵנִי" – שקבל עליו כל דברי התורה באימה וברתת ובזיע; מה תלמוד לומר "מפני שמי נִחַת הוא"? אמרו, בשעה שיצק משה שמן המשחה על ראש אהרן – נרתע ונפל לאחוריו. אמר "אוי לי שמעלתי בשמן המשחה". השיבתו רוח הקדש (תהלים קלג, א) "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד כשמן הטוב על הראש ירד על הזקן זקן אהרן שירד על פי מדותיו כטל חרמון שירד על הררי ציון" – מה הטל אין בו מעילה אף שמן המשחה אין בו מעילה.
[לח] "תורת אמת היתה בפיהו" – שלא טמא את הטהור ולא טהר את הטמא; "וְעַוְלָה לא נמצא בשפתיו" – שלא אסר את המותר ולא התיר את האסור; "בשלום ובמישור הלך אתי" – שלא הרהר אחר המקום כדרך שלא הרהר אברהם; "ורבים השיב מעון" – שהשיב פושעים לתורה, ואומר (שה"ש א, ד) "מישרים אהבוך".
[לט] "ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו". רבי אומר בגדולה מתחילין מן הגדול ובקללה מתחילין מן הקטן. מנין? שנאמר "ויאמר ה' אל הנחש כי עשית זאת..אל האשה אמר" – בתחלה נתקלל נחש ואחר כך נתקללה חוה ואחר כך נתקלל אדם.
[מ] "ראשיכם על תפרעו" – אל תגדלו פרע. יכול אל תפרעו מן הכובע? הרי אתה דן: נאמר כאן 'פריעה' ונאמר להלן (יחזקאל מד, כ) 'פריעה'. מה פריעה האמורה להלן – גידול שער, אף פריעה האמורה כאן – גידול שיער.
[מא] "ובגדיכם לא תפרומו" – לא תקרעו בגדיכם. "ולא תמותו" – ממשמע לאו אתה שומע הין "ועל כל העדה יקצוף ואחיכם כל בית ישראל יבכו" – זה מקרא מסורס ואין ראוי לומר אלא "אחיכם יבכו ועל כל העדה לא יקצוף" – הא אם אין אחיכם בוכים יקצוף על כל העדה. מה תלמוד לומר "את השריפה"? הרי אתה דן: נאמר כאן 'שריפה' ונאמר להלן (ויקרא כ, יד) (ויקרא כא, ט) 'שריפה'. מה שריפה האמורה כאן – שריפת נשמה וגוף קיים, אף שריפה האמורה להלן – שריפת נשמה וגוף קיים. שריפה האמורה בבת כהן והאמורה באשה ואמה.
[מב] "ומפתח אהל מועד לא תצאו" – יכול בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה? תלמוד לומר "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל" – אימתי אינו יוצא ולא יחלל? – הוי אומר בשעת עבודה. "פן תמותו" – ממשמע לאו אתה שומע הין.
[מג] "כי שמן משחת ה' עליכם" מה תלמוד לומר? יכול אין לי אלא אהרן ובניו – שנתרבו בשמן המשחה – אם יצאו בשעת עבודה חייבים מיתה; מנין לכהנים של כל הדורות? תלמוד לומר "כי שמן משחת ה' עליכם". "ויעשו כדבר משה" – קיימו עליהם מצות משה רבן. וכן הכתוב משבח את ישראל בפרשת שלוח טמאים – (במדבר ה, ד) "ויעשו כן בני ישראל ויְשַלחו אותם אל מחוץ למחנה". וכן הכתוב משבח את יהושע – (יהושע יא, טו) "כאשר צוה ה' את משה עבדו כן צוה משה את יהושע וכן עשה יהושע".
פרשה א
[א] "יין ושכר אל תשת" – יכול כל שהוא? יכול מגתו? תלמוד לומר 'שכר' – לא אמרתי אלא כדי לשכר, רביעית בן ארבעים. אם כן למה נאמר 'יין'? יין מוזהרים עליו כל שהוא ומוזהרים עליו מגתו.
[ב] רבי יהודה אומר 'יין אל תשת' – אין לי אלא יין, מנין לרבות שאר המשכרים? תלמוד לומר 'שכר'. אם כן למה נאמר 'יין'? על היין במיתה ועל כל שאר המשכרים באזהרה. ר' אליעזר אומר 'יין אל תשת ושכר אל תשת' – אל תשתהו כדרך שכרותו; הא אם נתן לתוכו מים כל שהוא – פטור.
[ג] "אתה ובניך" – יכול חללים? תלמוד לומר "אִתָּךְ" אוציא חללים ולא אוציא את בעלי מומין? תלמוד לומר "אתה ובניך" – מה אתה כשר אף בניך כשרים, יצאו חללים ובעלי מומים.
[ד] "בְּבֹאֲכֶם" – אין לי אלא בביאה; מנין אף ביציאה? תלמוד לומר "אתה ובניך". מנין לעשות המזבח כאהל מועד? תלמוד לומר "אתה ובניך". ומנין שאינו חייב אלא בשעת עבודה? תלמוד לומר "אתה ובניך". רבי אומר נאמר כאן "בבואכם" ונאמן להלן (שמות מ, לב) "בבֹאם אל אהל מועד". מה בבואם אל אהל מועד עשה את היציאה כביאה ואת המזבח כאהל מועד ואינו חייב אלא בשעה עבודה, אף "בבואכם אל אהל מועד" האמור כאן – עשה יציאה כביאה, ואת המזבח כאהל מועד, ולא יהיה חייב אלא בשעת עבודה.
[ה] "אהל מועד" – אין לי אלא אהל מועד; מנין לרבות שילה ובית עולמים? תלמוד לומר "חֻקת עולם" "ולא תמֻתו" – מכלל לאו אתה שומע הן.
[ו] יכול יהיו ישראל חייבים מיתה על ההוראה? תלמוד לומר "אתה ובניך..ולא תמותו" – אתה ובניך במיתה ואין ישראל חייבים על הוראה במיתה.
[ז] יכול אל יהיו ישראל חייבים על ההוראה במיתה אבל יהיו אהרן ובניו חייבים על ההוראה במיתה? ודין הוא! ומה אם ישראל – שמוזהרין לבא אל אהל מועד שתויי יין ושלא שתויי יין – אין חייבים מיתה על ההוראה, אהרן ובניו – שאין מוזהרים לבא אל אהל מועד אלא שתויי יין – אינו דין שלא יתחייבו מיתה על ההוראה?! יצאו ישראל מן הכתוב, אהרן ובניו מקל וחומר.
[ח] "חקת עולם לדורותיכם" – לרבות יציקות ובלילות ותנופות והגשות וקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות והזאות. מנין דשתויי יין שעבד – עבודתו פסולה? תלמוד לומר "ולהבדיל בין הקדש ובין החול". ומנין למחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים? תלמוד לומר "חקת עולם" "חקת עולם" (שמות כט, ט) לגזירה שוה.
[ט] "ולהבדיל בין הקדש ובין החול" – אלו העירוכין. "ובין הטמא ובין הטהור" – אלו הטומאות והטהרות. "ולהורֹת את בני ישראל" – אלו ההוראות. "את כל החקים" – אלו המדרשות. "אשר דבר ה' אליהם" – אלו ההלכות. "ביד משה" – זה המקרא. יכול אף התרגום? תלמוד לומר "ולהורֹת".
פרק א
[א] "וידבר משה אל אהרן ואל אלעזר ואל איתמר בניו" – בניו שקולים בו בכבוד ושקולים בו בדממה. יכול אף הראשונים שקולים בו בכבוד? תלמוד לומר "הנותרים" – הנותרים שקולים בו בכבוד ואין הראשונים שקולים בו בכבוד.
[ב] רבן שמעון בן גמליאל אומר משום ר' אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר "וימת נדב ואביהוא לפני השם בהקריבם אש זרה ובנים לא היו להם" – שאילו היה להם בנים היו קודמים לאלעזר ואיתמר, שכל הקודם בנחלה הוא קודם בכבוד. אם כן למה נאמר "הנותרים"? אמר להם "לא היה לכם להסתכל באלו שעשו דבר שלא בעצה ונשטפו". ר' אליעזר אומר קרובים היו לשטף אלא שריחם המקום על אהרן.
[ג] "קחו את המנחה" – זו מנחת נחשון; "הנותרת" – זו מנחת יום השמיני; "מאשי השם" – אין להם אלא אחר מתן אישים.
[ד] "ואכלוה מצות" מה תלמוד לומר? מפני שהיא מנחת צבור והיא מנחת מצות שעה ואין כיוצא בה לדורות. לכך נאמר "ואכלוה מצות".
[ה] "אצל המזבח" – ולא בהיכל; ולא על גבי המזבח. אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות קדש קדשים? תלמוד לומר "קדש קדשים". 'היא' 'ואותה' 'והיא' – הרי אלו מעוטים; פרט לתודה וללחמה, לאיל נזיר וללחמו, לאיל המלואים וללחמו.
[ו] "ואכלתם אֹתה במקום קדוש" מה תלמוד לומר? לפי שאמר "אצל המזבח" – אין לי אלא סמוך למזבח; מנין לרבות הלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקדש? תלמוד לומר "במקום קדוש".
[ז] "כי חקך וחק בניך" – חק לבנים ואין חק לבנות. "מאשי השם" – אין להם אלא לאחר מתנת האישים.
[ח] "כי כן צֻוֵּיתִי (שם, יג)…כאשר צִוֵּיתִי (שם, יח)…כאשר צוה השם (שם, טו)" "כי כן צויתי" – לומר לכם בשעת אנינותן יאכלוה; "כאשר צויתי" – בשעת מעשה אמר להם; "כאשר צוה השם" – ולא מעצמי אני אומר לכם.
[ט] "חזה" – זו חזה "התנופה" – זו תנופת הסל "שוק" – זה שוק "התרומה" – זו תרומת תודה "תאכלו במקום טהור" – אמר רבי נחמיה וכי הראשונים אינם במקום טהור?! אלא זו טהרה שאינה ממין טומאה לטהר מטומאת מצורע לומר שיהיו נאכלים בתוך ירושלים.
[י] "אתה ובניך ובנותיך" – אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות. או יכול אתה ובניך ובנותיך בחלק? כשהוא אומר "כי חקך וחק בניך הוא" – אין חק לבנות, הא מה אני מקיים "אתה ובניך ובנותיך"? אתה ובניך בחלק ובנותיך במתנות.
[יא] "נתנו מזבחי שלמי בני ישראל" – לרבות זבחי שלמי צבור שהיו שם באותו יום שנאמר "ושור ואיל לשלמים לזבח לפני השם". "שוק התרומה וחזה התנופה על אשי החלבים יביאו" – מלמד שהחלבים למטה.
פרק ב
[א] "שעיר" – זו שעיר נחשון; 'חטאת' – זה חטאת יום השמיני;
[ב] דָּרֹשׁ דָּרַשׁ משה – זה שעיר של ראש חדש.יכול שלשתן נשרפו? תלמוד לומר "והנה שֹׂרָף" – אחד נשרף ולא נשרפו שלשתן. מה תלמוד לומר "דרש דרש משה"? שתי דרישות; אמר להם מפני מה נשרף זה ומפני מה נאכלו אלו? איני יודע איזה נשרף; כשהוא אומר "ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם", איזה שעיר נושא את עון העדה? זה שעיר של ראש חדש שנאמר 'ושעיר אחד לחטאת לכפר עליהם'.
[ג] "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" – מלמד שנתן פניו כלפי בניו וכעס כנגד אהרן, מלמד שאף אהרן היה בקצפון. "הַנּוֹתָרִם" – לא היה פנחס עמהם. "לאמר" – הַשֵבונִי על דְבָרָי.
[ד] "מדוע לא אכלתם את החטאת במקום הקֹּדש" – וכי חוץ נאכלת, והלא נשרפה שנאמר "והנה שֹׂרף"!? אם כן למה נאמר "מדוע לא אכלתם…"? אמר להם שמא חוץ לקלעים יצאה מפני שחטאת שיצא חוץ לקלעים פסולה. אין לי אלא זו בלבד; מנין לרבות קדשי קדשים? תלמוד לומר "כי קדש קדשים". מנין שאכילת קדשים כפרה לישראל? תלמוד לומר "וְאֹתָהּ נתן לכם לשאת את עון העדה לכפר עליהם לפני השם" – הא כיצד? כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים.
[ה] "הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה" – אמר להם שמא נכנס מדמה לפנים מפני שחטאת שנכנס מדמה לפנים פסולה. ר' יוסי הגלילי אומר מכאן לחטאת שנכנס דמה לפנים שתהא היא פסולה. ואין חטאת פסולה עד שיכנס דמה לפנים.
[ו] מנין אף בהיכל? תלמוד לומר "אל הקדש". "תאכלו…בקדש" – מלמד שאכילתה בפנים. מנין שאף שריפתה בפנים? תלמוד לומר "אכל תאכלו אֹתה בקדש". יכול אף אם נטמאה בחוץ תהיה שריפתה בפנים? תלמוד לומר "אֹתה" – מה זו מיוחדת טומאתה בפנים שריפתה בפנים, יצאה זו שנטמאה בחוץ שלא תהיה שריפתה אלא בחוץ.
[ז] "וידבר אהרן אל משה" – אין 'דבור' אלא לשון עז. וכן הוא אומר (במדבר כא, ה) "וידבר העם באלהים ובמשה".
[ח] "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עֹלָתָם לפני השם". ר' נחמיה אומר מפני אנינות נשרף, לכך נאמר 'אלה'.
[ט] ומה תלמוד לומר "כאלה"? שיכול אין לי אסור באנינה אלא בנים, מנין כל האמור בפרשה? מוסיף עליהם אחיו ואחותו-מאמו ואחותו נשואה. לכך נאמר 'אלה' "כאלה". ר' יעקב אומר יכול יהיו הלוים אסורים באנינה בשיר? תלמוד לומר "אותי" – אני אסור באנינה ואין הלוים אסורים באנינה לשיר.
[י] ר' יהודה ור' שמעון אומרים וכי מפני אנינות נשרפה, והלא לא נשרף אלא מפני טומאה! שאילו מפני אנינות נשרף היה להם לשלשתן לישרף! דבר אחר, והלא מותרים לאכלם לערב! דבר אחר, והלא פנחס היה עמהם?! מה תלמוד לומר "אלה"? לא היה לי להסתכל באלו שעשו שלא בעצה ונשטפו. ומה תלמוד לומר "כאלה"? אמר אילו לא אלו בלבד קברתי, אלא אפילו אלה קברתי עם אלו – לא כך הייתי מבזה קדשי המקדש!
[יא] "ואכלתי חטאת היום" – היום אני אסור ומותר בלילה, ולדורות אסור ביום ובלילה, דברי רבי יהודה. רבי אומר אין האונן אסור לאכול בקדשים בלילה אלא מדברי סופרים. תדע שהרי אמרו אונן טובל ואוכל את פסחו לערב.
[יב] "וישמע משה וייטב בעיניו" – הודה מיד ולא בוש לומר "לא שמעתי". אמר רבי יהודה, חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו: קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות. אחר מיתתו הריני משיב על דבריו: ומי גרם לו שהקפיד? אלא שטעה.
פרשה ב
[א] "וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אליהם" – לאמר להם לבנים, לאלעזר ולאיתמר. או לאמר להם לישראל? כשהוא אומר "דברו אל בני ישראל" – זו דיבור האמור לישראל, הא מה אני מקיים "לאמר אליהם" – לאמר לבנים לאלעזר ולאיתמר.
[ב] (ויקרא יא, ב) "זאת החיה אשר תאכלו" – מלמד שהיה משה אוחז החיה ומראה להם לישראל ואומר להם "זו תאכלו וזו לא תאכלו". (שם, ט) "את זה תאכלו מכל אשר במים" – "זה תאכלו וזה לא תאכלו". (שם, יג) "את אלה תשקצו מן העוף" – "את אלה תשקצו ואת אלו לא תשקצו" (שם, כט) "זה לכם הטמא" – "זה טמא וזה אינו טמא".
[ג] "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה" – משמע מוציא מיד משמע. מכלל שנאמר (בראשית ט, ג) "כירק עשב נתתי לכם את כל" – יכול הכל היה בכלל היתר? תלמוד לומר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר".
[ד] יכול תהיה כל הבהמה כולה מותרת? תלמוד לומר (בראשית ט, ד) "אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" – אסר אבר מן החי. (בראשית לב, לג) "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" – אסר גיד הנשה. (ויקרא ז, כג) "כל חלב שור וכשב ועז לא תאכלו" – אסר את החלב. (ויקרא, ז) "וכל דם לא תאכלו" – אסר את הדם. יכול יהיו מותרים בזביחה ושלא בזביחה? תלמוד לומר (דברים יב, כא) "וזבחת…ואכלת".
[ה] אין לי אלא כבשים ועזים המיוחדים; מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר 'חיה ובהמה'. אין לי אלא חיה ובהמה – חיה-מין-חיה בהמה-מין-בהמה. מנין בהמה-מין-חיה וחיה-מין-בהמה? תלמוד לומר "חיה" מכל מקום, "ובהמה" מכל מקום.
[ו] יכול אף חית ובהמת הים? תלמוד לומר "על הארץ" – להוציא את שבים.
[ז] או אינו אלא שעל הארץ תהיה מותרת בסימנים, ושבים בין בסימנים בין שלא בסימנים? תלמוד לומר "זאת..אשר על הארץ" – אין לך אלא שעל הארץ.
[ח] "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ" – מלמד שבהמה בכלל חיה. מנין שאף חיה בכלל בהמה? תלמוד לומר (דברים יד, ד-ה) "זאת הבהמה אשר תאכלו שור שה כשבים ושה עזים איל וצבי ויחמור אקו ודישון ותאו וזמר".
[ט] 'כל בהמה מפרסת פרסה ושסעת שסע פרסה מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו' (ויקרא יא, ג) (דברים יד, ו) – לרבות את השליל. הוציא העובר את ידו והחזירה – מותר באכילה. יכול אפילו הוציא את ראשו והחזירו יהיה מותר? תלמוד לומר "אך". מה ראית לומר הוציא העובר את ידו והחזירה מותר באכילה – מפני שאינו כילוד, ומה ראית לומר הוציא את ראשו והחזירו אסור באכילה – מפני שהוא כילוד.
[י] אתה אומר לכך בא הכתוב לחלק בין איברים לאיברים או לא בא הכתוב אלא לחלק בין עוברים לעוברים, לומר איזה עובר יהיה מותר – שאילו נולד היה מותר. ואיזה? זה בן-תשעה וחי בחולין. מנין בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת? במוקדשים בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת? ולד מעושרת בן-תשעה ומת, בן-שמונה חי או מת? תלמוד לומר "כל מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות מעלת גרה בבהמה אותה תאכלו לרבות את השליא
פרק ג
[א] יכול אפילו יצאת מקצתה? תלמוד לומר (ויקרא יא, ג) "אותה תאכלו". "אותה תאכלו" (דברים יד, ו) – אותה באכילה ואין בהמה טמאה באכילה.
[ב] אין לי אלא בעשה; בלא תעשה מנין? תלמוד לומר 'הגמל והארנבת והשפן והחזיר…מבשרם לא תאכלו'. אין לי אלא אלו בלבד; שאר בהמה טמאה מנין? ודין הוא! ומה אלו – שיש בהם סימני טהרה – הרי זה בלא תעשה על אכילתן, שאין בהם סימני טהרה – אינו דין שיהיה בלא תעשה על אכילתן?! נמצאו הגמל והארנבת והשפן והחזיר מן הכתוב ושאר בהמה טמאה מקל וחומר. נמצא מצות עשה שלהם מן הכתוב ומצות לא תעשה שלהם מקל וחומר.
[ג] "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה" – יש לך במעלי גרה שאין אתה אוכל. ואיזה? זה טהור שנולד מן הטמא.
[ד] יכול אף טמא שנולד מן הטהור? תלמוד לומר 'גמל טמא הוא' – זה טמא ואין זה טמא. ר' שמעון אומר מה תלמוד לומר "גמל" "גמל" (ויקרא יא, ד) (דברים יד, ז) שני פעמים? אחד גמל שנולד מן הגמלה ואחד גמל שנולד מן הפרה.
[ה] "אך את זה לא תאכלו ממעלי הגרה וממפריסי הפרסה השסועה" – יש לך במעלי הגרה ובמפריסי הפרסה שאי אתה אוכל, ואלו הן הטריפות:
[ו] נקובת הושט ופסוקת הגרגרת ברובה נשברה השדרה ונפסק החוט שלה נקב קרום של מוח נקב הלב לבית חללו נטל הכבד ולא נשתייר הימנו כלום הריאה שנקבה או שחסרה. ר' שמעון אומר עד שתנקב לבית הסמפונות. נקבה הקיבה נקבו הדקים. ריב"י אומר אף נקבה המרה פסולה.
[ז] הכרס הפנימי שנקבה או שנקרע רוב החיצונה. ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רובה.
[ח] המסס ובית הכוסות שנקבו לחוץ. נפלה מן הגג ונשתברו רוב צלעותיה ודרוסת הזאב בדקה. ר"י אומר דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת הארי בגסה, ודרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הנס בעוף הגס. יכול אף נפחת הגלגולת ולא ניקב קרום של מוח? נקב הלב ולא לבית חללו? נשברה השדרה ולא נפסק החוט שלה? ניטל הכבד ונשתייר הימנו כזית? המסס ובית הכוסות שנקבו זה לתוך זה?…
[ט] נטלו הכליות, ניטל הטחול, ניטל לחי התחתון? נטלה האם שלה וחרותה בידי שמים? תלמוד לומר 'נבילה וטריפה' – מה נבלה שאין כמוה חיה אף טריפה שאין כמוה חיה, יצאת זו שכמוה חיה.
[י] יכול אפילו אכלה הרדופני או שאכלה צואת תרנגולים או ששתתה מים הרעים? תלמוד לומר 'נבילה וטריפה' – מה נבלה שאינה בת חיים אף טריפה שאינה בת חיים. הגלודה – ר' מאיר מכשיר וחכמים אוסרים. ומודים שאם נשתייר עליה עור כסלע שהיא כשירה.
פרק ד
[א] מנין לרבות חמש חטאות מתות? תלמוד לומר "ממעלי הגרה..טמא…" מנין לרבות פסולי המוקדשים? תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה..טמא…". מנין לרבות חלב חמש חטאות מתות? תלמוד לומר "ממעלי הגרה..טמא". מנין לרבות חלב פסולי המוקדשין? תלמוד לומר "וממפריסי הפרסה..טמא". מנין לרבות חלב בהמה טמאה? ודין הוא! אסר בהמה טמאה, אסר ענבים בנזיר. מה ענבים בנזיר – עשה מה שיוצא מהם כמותם, אף בהמה טמאה – נעשה את שיוצא מהם כמותם.
[ב] הין! אם עשה את היין כענבים – שהוא כגופן! נעשה חלב בהמה כבהמה שאינה כגופה?! רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם עשה את היין כענבים בנזיר – שאסור בפסולתם! נעשה חלב בהמה כבהמה שאין אסור בפסולתה?! תרומה תוכיח! שאין אסור בפסולתה ועשה את שיוצא ממנה כמותה!
[ג] הין! אם החמיר בתרומה באיסור חמור נחמיר בבבהמה באיסור קל?! תלמוד לומר "גמל" "גמל" שני פעמים – אם אינו ענין לבשרה תנהו ענין לחלבה.
[ד] יכול אף בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים יהא בלא תעשה על אכילתן? ודין הוא! ומה אם בהמה – שהקלת במגעה – החמרת בחלבה, מהלכי שתים – שהחמיר במגען – אינו דין שנחמיר בחלבם?! תלמוד לומר "זה" – זה טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. אוציא את החלב שאינו נוהג בכל ולא אוציא את הבשר שנוהג בכל? תלמוד לומר "זה טמא הוא" – זה בלא תעשה על אכילתו ואין בשר מהלכי שתים וחלב מהלכי שתים בלא תעשה על אכילתן.
[ה] "את הגמל כי מעלה גרה הוא..ואת השפן כי מעלה גרה הוא..ואת הארנבת כי מעלה גרה היא" מה תלמוד לומר? אם לתיקון המקרא הרי כבר נאמר 'הגמל והארנבת והשפן כי מעלה גרה המה', ולמה באו? לרבות את הריבויים שאמרנו.
[ו] "את הגמל כי מעלה גרה הוא" מה תלמוד לומר? שיכול יתירנו סימן אחד. ודין הוא! ומה אם חזיר – שמפריס פרסה – טמא, גמל – שאין מפריס פרסה – אינו דין שיהא טמא?! אילו כן הייתי אומר מי אוסר את החזיר? גרה! היא תתיר גמל! תלמוד לומר "את הגמל כי מעלה גרה היא" יאמר בגמל וקל וחומר לחזיר? ומה גמל שמעלה גרה טמא, חזיר – שאינו מעלה גרה – אינו דין שיהא טמא?!
[ז] אילו כן הייתי אומר מי אוסר את הגמל? פרסה! והוא תתיר את החזיר! תלמוד לומר "ואת החזיר כי מפריס פרסה ולא גרה טמא הוא".
[ח] "מבשרם" – ולא מן העצמות ולא מן הגידים ולא מן הטלפים שלהם. "ובנבלתם לא תגעו" – יכול יהיו ישראל מוזהרים על מגע נבילות? תלמוד לומר "אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו" – הכהנים אין מטמאים למתים, ישראל מטמאים למתים.
[ט] קל וחומר! אם מטמאים למתים חמורים – לא יטמא לנבלות הקלות?! הא מה אני מקיים "ובנבלתם לא תגעו"? ברגל.
[י] אחרים אומרים: "ובנבלתם לא תגעו" – יכול אם נוגע אדם בנבלה ילקה את הארבעים? תלמוד לומר (ויקרא יא, כד) "ולאלה תטמאו". יכול אם ראה אדם את הנבלה ילך ויטמא בה? תלמוד לומר "ובנבלתם לא תגעו". הא כיצד? הוי אומר רשות.
[יא] "טמאים" – מלמד שמצטרפין זה עם זה; בשר ובשר, חלב וחלב, בשר וחלב – בין בחייהן בין במיתתם.
[יב] "טמאים" – לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהם. "הם" – פרט לשאין בהם בנותן טעם. "לכם" – מותרים הם בהנאה.
פרשה ג
[א] ממשמע שנאמר 'אכול את שיש לו' שומע אני 'לא תאכל את שאין לו', וממה שנאמר 'אל תאכל את שאין לו' שומע אני 'אכול את שיש לו' – למה נשנו? ליתן עליהם עשה וליתן עליהם לא תעשה. "את זה תאכלו מכל אשר במים" מה תלמוד לומר? שיכול הואיל והתיר במפורש התיר בסתום. מה מפורש – לא התיר אלא בכלים, אף לא נתיר בסתום אלא בכלים. מנין אפילו הם בבורות בשיחין ובמערות ששוחה ושותה ואינו נמנע? תלמוד לומר "תאכלו מכל אשר במים".
[ב] "ימים" – זה ים הגדול שנאמר (בראשית א, י) "ולמקוה המים קרא ימים". "ובנחלים" – אלו הנהרות שנאמר (בראשית ב, י) "ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן". אין לי אלא ימים ונחלים שמושכים בימות החמה ובימות הגשמים; מנין לרבות שאר ימים ושאר נחלים שמושכים בימות הגשמים ואין מושכים בימות החמה, עד שאתה מרבה מים שבבורות? תלמוד לומר "במים".
[ג] יכול לענין היתר עשה כל המים כימים וכנחלים; מנין אף לענין איסור נעשה כל המים כימים וכנחלים? תלמוד לומר "ימים..ימים" "נחלים..נחלים" לגזירה שוה. מה ימים ונחלים האמורים לענין היתר – עשה את כל המים כימים וכנחלים, אף ימים ונחלים האמורים לענין איסור נעשה את כל המים כימים ונחלים.
[ד] אתה אומר לכך נאמר "בימים..בימים" – במים שהתרתי בהם הם מים שאמרתי, או אינו אומר אלא במין שהתרתי בו באותו המין אסרתי, ואיזה מין התרתי? בעל עצמות ופרה ורבה – אף לא אסרתי אלא בעל עצמות ופרה ורבה. ומנין בעל עצמות ואין פרה ורבה, ואין בעל עצמות ופרה ורבה, עד שאתה מרבה הגלים והצפרדעים הגדלים בים והגדלים ביבשה? תלמוד לומר "כל אשר אין לו סנפיר וגו'".
[ה] אין לי אלא המרבה בקשקשים ובסנפרים כגון קיפונות; מנין אפילו אין לו אלא סנפיר אחד ואין לו אלא קשקשת אחת? תלמוד לומר "קשקשת". ר' יהודה אומר אף שני קשקשים. ואף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר שנאמר (ש"א יז, ה) "ושריון קשקשים הוא לבוש". ר' יוסי בן דורמסקית אומר לויתן דג טהור הוא שנאמר (איוב מא, ז) "גַּאֲוָה אֲפִיקֵי מָגִנִּים", (איוב מא, כב) "תַּחְתָּיו חַדּוּדֵי חָרֶשׂ". "גאוה אפיקי מגינים" – אלו קשקשים, "תחתיו חדודי חרש" – אלו סנפרים שלו.
[ו] "תֹּאכֵלוּ" – לרבות את הטהור שבמעי הטמא. יכול אף טמא שבמעי הטהור? תלמוד לומר (ויקרא יא, ט) "אֹתָם". מה ראית לומר בבהמה – שבמעי הטמא טמא, שבמעי הטהור טהור; ודגים – שבמעי הטהור טמא, שבמעי הטמא טהור? לפי שאין גדוליו. "תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ט) – לרבות את הטהור שנכבש עם הטמא. יכול אף על פי שנמק? תלמוד לומר (ויקרא יא, ט) "אֹתָם".
[ז] 'חיה' – זו חית הים; 'הנפש' – להביא את הסרנית. יכול תהיה מטמא באהל כדברי ר' חנינא? תלמוד לומר (במדבר יט, יד) "זאת…".
[ח] "שקץ" – לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. "הם" – פרט לשאין בם נותן טעם. "לכם" – מותרים הם בהנאה.
[ט] "ושקץ יהיו לכם" – לאסור את ערובן. כמה יהא בו ויהא אסור? עשר זוז ביהודה שהן עשר סלעים בגליל בגרב שמחזיק סאתים. דג טמא – צירו אסור. ר' יהודה אומר רביעית בסאתים. ר' יוסי אומר אחד בששה עשר בו.
[י] "מבשרם" – ולא מן העצמות ולא מן הסנפרנין שלהם. "ואת נבלתם תשקצו" – להביא את היבחושין שסננם.
[יא] "כל אשר אין לו סנפיר וקשקשת במים" מה תלמוד לומר? שיכול אין לי אלא המעלה סימני טהרה שלו ליבשה, השירו במים מנין? תלמוד לומר "במים". "שקץ הוא לכם" – שלא יעשה בהם סחורה.
[יב] "תשקצו" – לאסור צירם ורוטבן וקיפה שלהם ואת ביציהם ואת עורותיהם ואת עירוביהם. 'הם' ו'מן' – הרי אלו מיעוטים; פרט לחרטום ולצפרנים ולכנפיים ולנוצה שלהם.
פרק ה
[א] "לא יאכלו" – לחייב את המאכיל כאוכל. או – "לא יאכלו" לאוסרם בהנאה? תלמוד לומר (דברים יד, יב) "לא תאכלו". הא כיצד? בהנאה מותרים, באכילה אסורים. הא מה אני מקיים "לא יאכלו" לחייב את המאכיל כאוכלו.
[ב] "את הנשר ואת הפרס ואת העזניה" – ר' ישמעאל אומר נאמר כן 'נשר' ונאמר להלן 'נשר'. מה נשר האמור כאן עשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל, אף נשר האמור להלן נעשה את כל האמורים עם הנשר בל תאכיל כבל תאכל.
[ג] רבי ישמעאל אומר נאמר כאן 'איה' ונאמר להלן 'איה'. מה איה האמור להלן עשה את הדאה מין איה, אף איה האמור כאן עשה את הדאה מין איה.
[ד] "…עורב" – זה עורב, "כל עורב" – להביא עורב העמקי ועורב הבא בראשי יונים, "למינו" – להביא את הזרזורים, "למינו" – להביא את הסנונית.
[ה] "נץ" – זה הנץ,"למינהו" – להביא בר חריא. מה תלמוד לומר "למינה..למינו…למינהו…למינה" ארבעה פעמים? שיכול אלו יהיו אסורים והשאר יהיו מותרים? תלמוד לומר "למינהו למינהו" – ריבה. הא כיצד? הריני למד מן המפורש –
[ו] מה הנשר מפורש – אין לו זפק, ואין לו אצבע יתירה, ואין קורקבנו נקלף, ודורס ואוכל – אף כל כיוצא בו אסור. מה תורים ובני יונה מיוחדים שיש להם זפק, ואצבע יתירה, וקרקבנו נקלף, ואין דורסים ואוכלים – אף כל כיוצא בהם מותר.
[ז] "כל שרץ העוף ההולך על ארבע שקץ הוא לכם" – יכול יהא הכל אסור? תלמוד לומר "אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע". יכול יהא הכל מותר? תלמוד לומר "ארבה וסלעם חרגל וחגב". אין לי אלא אלו בלבד; מנין לרבות שאר המינים? תלמוד לומר "למינהו…למינהו" – ריבה. הא כיצד? הריני למד מן המפורש –
[ח] מה ארבה מפורש יש לו ארבעה רגלים וארבע כנפים וקרסוליו וכנפיו חופים את רובו – אף כל כיוצא בו מותר. ר' יוסי אומר ושמו "חגב". ר' אלעזר ברבי יוסי אומר "אשר לא כרעים" – אף על פי שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן.
[ט] "ארבה" – זה גובאי, "סלעה" – זה חרשון, "חרגול" זה נפול, "חגב" זה נדיין. מה תלמוד לומר "למינהו..למינהו" ד' פעמים? להביא צפורת כרמים, ויוחנא ירושלמית, והצדיא, ואת הערצוביא, ואת הארזבונית.
[י] רבי אומר "וכל שרץ העוף אשר לו ארבע רגלים..שקץ הוא לכם" – אם יש לו חמש הרי זה טהור. "שקץ הוא" – פרט לעירוביו. מכאן אמרו חכמים חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים – לא פסלו את צירן. העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור.
פרשה ד
[א] "ולאלה תטמאו" – יכול לכל האמור בענין, ומה אמור בענין – בהמה וחיה ועופות ודגים וחגבים – יכול יהא אבר מן החי מטמא בכולם? תלמוד לומר 'בהמה'. אוציא את הדגים הגדלים בים שאין מקבלים טומאה ולא אוציא החגבים? תלמוד לומר "מפרסת". אוציא את החגבים שאין למינם טומאה ולא אוציא את העופות שיש למינם טומאה? תלמוד לומר "פרסה". אוציא את העוף הטמא ולא אוציא את העוף הטהור? ודין הוא! ומה אם בהמה – שאינה מטמאה בגדים אבית הבליעה – אבר מן החי ממנו מטמא, עוף – שמטמא בגדים אבית הבליעה – אינו דין שיהא אבר מן החי מטמא?! תלמוד לומר "ושסע". אין לי אלא בהמה טהורה; בהמה טמאה מנין? תלמוד לומר "לכל הבהמה". חיה טהורה מנין? תלמוד לומר "מפרסת". חיה טמאה מנין? תלמוד לומר "פרסה". לשסועים מנין? תלמוד לומר "ושסע". לאין שסועים מנין? תלמוד לומר "איננה שוסעת". מעלת גרה בבהמה מנין? תלמוד לומר 'מעלה גרה'. שאין מעלה גרה מנין? תלמוד לומר "איננה מעלה". והלא חזיר מפריס ומשוסע, יכול לא יהא אבר מן החי ממנו מטמא? תלמוד לומר 'גרה איננו מעלה טמא הוא'.
[ב] במה הכתוב מדבר? אם במיתתן – הרי מיתתן אמורה, אם באבר מן המת – הרי אבר מן המת אמור למטה, הא במה זה מדבר? באבר מן החי.
[ג] והלא דין הוא! טמא באדם וטמא בבהמה. מה אדם אבר מן החי מטמא הימנו, אף בהמה יהא אבר מן החי מטמא הימנה.
[ד] הין?! אם החמיר באדם בטומאה חמורה – נחמיר בבהמה בטומאה קלה?! אני אדיננו מן שרצים הקלים! טימא בבהמה טימא בשרץ. מה שרץ אבר מן החי ממנו מטמא אף בהמה יהא אבר מן החי ממנה מטמא!
[ה] הין?! אם החמיר בשרץ שעשה דמו כבשרו – נחמיר בבהמה שלא עשה דמה כבשרה?! אני אדיננו מן אבר מן המת! שאין איסורו נוהג בבני נח כישראל – הרי הוא מטמא, אבר מן החי – שאיסורו נוהג בבני נח כישראל – אינו דין שיטמא!? לא! אם אמרת באבר מן המת – שהבשר הפורש ממנו טמא, תאמר באבר מן החי שהבשר הפורש ממנו טהור! והואיל והבשר הפורש ממנו טהור – לא יטמא! תלמוד לומר 'כל הנוגע והנושא' – להביא כזית מן המת.
[ו] יכול אף בשר הפורש מן החי יטמא? תלמוד לומר (ויקרא יא, לט) (שם, כד) 'נבלה'. מה נבלה שאין לה חלופין אף אבר מן החי שאין לו חלופים, דברי ר' יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מה נבלה גידים ועצמות אף אבר מן החי גידים ועצמות. רבי אומר מה נבלה כברייתו – בשר גידים ועצמות, אף אבר מן החי כברייתו – בשר גידים ועצמות.
[ז] "הנוגע…יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים. והלא דין הוא! ומה אם משא – מועט – הרי הוא מטמא בגדים, מגע – מרובה – אינו דין שיטמא בגדים?! תלמוד לומר "הנוגע…יטמא עד הערב" ואין הנוגע מטמא בגדים.
[ח] "הנושא…יכבס בגדיו" – מלמד שהנושא מטמא בגדים. והלא דין הוא! ומה אם מגע – מרובה – אינו מטמא בגדים, משא – מועט – אינו דין שלא יטמא?! תלמוד לומר "הנושא…יכבס בגדיו" – מלמד שהנושא מטמא בגדים.
[ט] יכול אף הציפה? תלמוד לומר 'בגד'. אי בגד, יכול בגד גדול לבן – מטמא בזב ומטמא בנגעים; ומנין גדול צבוע? קטן לבן? קטן צבוע? עד שאתה מרבה שביץ של סבכא והגלגלים? תלמוד לומר 'בגד' 'בגדיו' (ויקרא יא: כה, כח, מ, מ) – ריבה. מנין לעשות שאר כלים כבגדים? תלמוד לומר "וטמא". יכול יטמא אדם וכלי חרס? תלמוד לומר 'בגד' – בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס. מנין לרבות הציב היוצא ממנו ושערה שכנגדו? תלמוד לומר "וטמא".
פרק ו
[א] "לכל הבהמה" – להביא את השליל שיהא אבר מן החי ממנו מטמא. "טמאים" – מלמד שמצטרפין זה עם זה. יכול יצטרפו למתים? תלמוד לומר "הם". יכול לא יצטרפו למתים החמורים אבל יצטרפו עם נבילות הקלות? תלמוד לומר "הם". "כל הנוגע בהם יטמא" – להביא את בהמה טמאה שלא תהיה שחיטתה מטהרתה.
[ב] והלא דין הוא! שרץ אסור באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה. מה שרץ אין שחיטתו מטהרתו אף בהמה טמאה אין שחיטתה מטהרתה.
[ג] או כלך לדרך זו: טריפה אסורה באכילה ובהמה טמאה אסורה באכילה. מה טריפה שחיטתה מטהרתה אף בהמה טמאה תטהרנה שחיטתה.
[ד] נראה למי דומין. דנין דבר שאין למינו שחיטה מדבר שאין למינו שחיטה ואל תוכיח טריפה שיש למינה שחיטה. או כלך לדרך זה: דנין דבר שמטמא במשא מדבר שמטמא במשא ואל יוכיח שרץ שאינו מטמא במשא. תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יטמא" – להביא בהמה טמאה שלא תהא שחיטתה מטהרתה.
[ה] 'כל הולך על כפיו' – זה הקוף. 'כל הולך' – להביא את הקופד ואת חולדת הסנאים ואת אדני השדה ואת כלב הים. זו חיה טהורה; חיה טמאה מנין? תלמוד לומר "ההולכת על ארבע". "בכל החיה" – להביא את הפיל.
[ו] אם נאמרו למעלה למה נאמרו למטה? אלא העליונים באבר מן החי והתחתונים באבר מן המת. והלא דין הוא! ומה אבר מן החי – שהבשר הפורש ממנו טהור – הרי הוא מטמא, אבר מן המת – שהבשר הפורש ממנו טמא – אינו דין שיהא טמא?! לא! אם אמרת באבר מן החי – שאסורו נוהג בבן נח כישראל! תאמר באבר מן המת שאין איסורו נוהג בבן נח כישראל! והואיל ואין איסורו נוהג בבן נח כישראל לא יטמא! תלמוד לומר "הנוגע..והנושא" – לרבות אבר מן המת.
[ז] "והנוגע..יטמא עד הערב" – ואין הנוגע מטמא בגדים. והלא דין הוא! ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת עצמם במשא – נטמאו מחמת הנושא, מקום שיטמאו מחמת עצמם במגע – אינו דין שיטמאו מחמת הנוגע?! תלמוד לומר "והנוגע..יטמא עד הערב" – ואין הנוגע מטמא בגדים.
[ח] "והנושא..יכבס בדגיו" – מלמד שהנושא מטמא בגדים. והלא דין הוא! ומה אם במקום שנטמאו מחמת עצמם במגע – לא נטמאו מחמת הנוגע, מקום שלא נטמאו מחמת עצמם במשא – אינו דין שלא יטמאו מחמת הנושא?! תלמוד לומר "והנושא..יכבס בגדיו" – מלמד שהנושא מטמא בגדים.
[ט] קל וחומר שלא יטמאו מחמת עצמם במגע! ומה אם במקום שנטמאו מחמת הנושא – לא נטמאו מחמת עצמם, מקום שלא נטמאו מחמת הנוגע – אינו דין שלא יטמאו מחמת עצמם במגע?! תלמוד לומר "כל הנוגע בהם יטמא" – בין אדם בין כלים.
[י] קל וחומר שיטמאו מחמת עצמם במשא! ומה אם במקום שלא נטמאו מחמת הנוגע – נטמאו מחמת עצמם במגע, מקום שנטמאו מחמת הנושא – אינו דין שיטמאו מחמת עצמם במשא?! תלמוד לומר "לכם" – לכם הם מטמאין ואין מטמאים לא אוכלים ולא משקים ולא כלים במשא.