אמור
פרשה א
[א] "ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" – בני אהרן אין מיטמים למתים, מִטמאות הן בנות אהרן למתים. "בני אהרן" – יכול חללים? תלמוד לומר "הכהנים", יצאו חללים. ומנין לרבות בעלי מומין? תלמוד לומר "בני אהרן". "בני אהרן" – אף הקטנים במשמע.
[ב] "ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו" – אין לי אלא המת, ומנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לנפש". ואומר "כי הדם הוא הנפש".
[ג] מנין לרבות את הטומאות הפורשות מן המת? תלמוד לומר "ואמרת אלהם" – לרבות את הטומאות הפורשות מן המת. "לנפש לא יטמא בעמיו" – בזמן שעמיו שם אינו מטמא, מִטמא הוא למת מצוה.
[ד] "כי אם לשארו הקרוב אליו" – אין "שארו" אלא אשתו שנאמר "שאר אביך הִוא". "הקרוב" – לא את הארוסה. "אליו" – לא את הגרושה. יאמר "לאמו", מה תלמוד לומר "ולאביו"? מה אמו – שהיא מתחללת – הרי הוא מטמא לה, אביו שאינו מתחלל אינו דין שיטמא לו?! אילו כן הייתי אומר מה אמו בידוע אף אביו בידוע. אביו חזקה מנין? תלמוד לומר "ולאביו".
[ה] או אילו נאמר 'לאביו' ולא נאמר "לאמו" הייתי אומר מה אביו – שהוא חזקה – הרי הוא מטמא לו, אמו ודאי אינו דין שיטמא לה?! אילו כן הייתי אומר מה אביו שאינו מתחלל אף אמו שאינה מתחללת. אמו שנתחללה מנין? תלמוד לומר "לאמו".
[ו] יאמר "לבנו ולבתו", מה תלמוד לומר "לאמו ולאביו"? בנו ובתו – שאינו חייב בכבודם – הרי הוא מטמא להם, אמו ואביו שהוא חייב בכבודם אינו דין שיטמא להם?! אילו כן הייתי אומר לבנו ולבתו הנפלים. תלמוד לומר "לאמו ולאביו". מה אמו ואביו בני קיימא אף בנו ובתו בני קיימא. יצאו בנו ובתו הנפלים שאינם בני קיימא.
[ז] ומה תלמוד לומר 'לבנו'? ומה תלמוד לומר 'לבתו'? לפי שיש בבן מה שאין בבת ויש בבת מה שאין בבן. הבן, אביו חייב בו מצוות – למולו ולפדותו, ללמדו תורה וללמדו אומנות, ולהשיאו אשה. מה שאין כן בבת. הבת, אביה זכאי במציאתה, במעשה ידיה ובהפר נדריה. מה שאין בבן. צריך לומר 'לבנו' וצריך לומר 'לבתו'.
[ח] יאמר "לאחיו ולאחותו", מה תלמוד לומר 'לבנו ולבתו'? אחיו ואחותו – שאינו חייב בהם מצוות – הרי הוא מִטמא להם, בנו ובתו שהוא חייב בהם מצוות אינו דין שיהא מטמא להם?! אילו כן הייתי אומר "לאחיו ולאחותו" יכול לאחיו ולאחותו מאמו? תלמוד לומר "לבנו ולבתו". מה בנו ובתו שהוא יורשו, אף אחיו ואחותו שהוא יורשו – יצאו אחיו ואחותו מאמו שאינו יורשו.
[ט] יאמר 'לאחיו', מה תלמוד לומר 'לאחותו'? שאילו נאמר 'לאחיו' ולא נאמר 'לאחותו' הייתי אומר מה אחיו בין גדול בין קטן, אף אחותו בין קטנה בין גדולה. תלמוד לומר "ולאחותו הבתולה" – הקטנה ולא הגדולה.
[י] אילו נאמר 'לאחותו' ולא נאמר 'לאחיו' הייתי אומר מה אחותו שהיא קטנה ולא גדולה אף אחיו הקטן ולא הגדול. תלמוד לומר "ולאחיו" – בין קטן בין גדול.
[יא] "ולאחותו הבתולה" – פרט לאנוסה ולמפותה. או יכול שאני מוציא את מוכת עץ? תלמוד לומר "אשר לא היתה לאיש" – שהויתה על ידי איש ולא שהויתה בדבר אחר.
[יב] "הקרובה" – לרבות את הארוסה. "אליו" – לרבות את הבוגרת. "לה יטמא" – מצוה. לא רצה לטמא מטמין אותו בעל כרחו. ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו בערב פסח ולא רצה לטמא לה, ודחפוהו חכמים וטימאוהו בעל כרחו.
[יג] "לה יטמא" – מטמא הוא על הודאי ואינו מטמא על הספק. "לה יטמא" – אינו מטמא לאחרים עמה, שלא יאמר "הואיל ונטמאתי, אלקט עצמות פלוני בידי". "לה יטמא" – אינו מטמא על איבריה, שאין אדם מטמא על אבר מן החי מאביו. אבל מטמא הוא על עצם כשעורה מאביו. ר' יוסי אומר אין אדם מטמא על עצם כשעורה מאביו.
[יד] מעשה ביוסף פן פכסס שעלת נומי על רגלו ובקש הרופא לחותכה. אמר לו כשתניח בה כחוט השערה הודיעני. חתכה והניח בה כחוט השערה והודיעו. קרא לנחוניא בנו. אמר לו "חוניא בני, עד כאן היית חייב ליטפל בי. מיכן ואילך צא לך, שאין מטמא על אבר מן החי מאביו." וכשבא דבר לפני חכמים אמרו, על זה נאמר "יש צדיק אובד בצדקו" – הצדיק אבד וצדקו עמו.
[טו] "לא יטמא בעל בעמיו" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר 'לאמו ולאביו ולבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו' מטמא להם בין פסולים בין כשרים, יכול אף לאשתו יטמא בין כשרה בין פסולה? תלמוד לומר "לא יטמא בעל בעמיו" – יש בעל שמטמא ויש בעל שאין מטמא. הא כיצד? מטמא הוא לאשתו כשרה ואינו מטמא לאשתו פסולה.
[טז] "בעמיו" – בזמן שעושים כמעשה עמיו, לא בזמן שפירשו מדרכי ציבור. "להחלו" – נהג מנהג כזה הרי הוא חולין. יכול יהא חולין לעולם? תלמוד לומר "להחלו" – בזמן שהוא מתעסק עמו הרי הוא חולין. פירש, הרי הוא בקדושתו.
פרק א
[א] "לא יקרחו" – יכול על חמש קריחות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "קרחה" – לחייב על כל קרחה וקרחה.
[ב] "בראשם" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת" (דברים יד, א) שיכול אין חייבים אלא על בין העינים לבד. מנין לרבות הראש? תלמוד לומר "בראשם" – לרבות את הראש.
[ג] יכול, בכהנים שריבה בהם הכתוב מצוות יתירות חייבים על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצוות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת ולא יהיו חייבים אלא בין העינים לבד? תלמוד לומר "קרחה" "קרחה" לגזירה שוה. מה "קרחה" האמור בכהנים – על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים, אף "קרחה" האמורה בישראל – חייבים על כל קרחה וקרחה ועל הראש כבין העינים. ומה "קרחה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת אף "קרחה" האמורה בכהנים – לא יהיו חייבים אלא על המת.
[ד] "ובבשרם לא ישרטו שרטת". יכול על חמש שריטות לא יהא חייב אלא אחת? תלמוד לומר "שרטת" – לחייב על כל שריטה ושריטה.
[ה] יכול הכהנים שריבה בהם הכתוב מצות יתירות חייבים על כל שריטה ושריטה אבל ישראל שלא ריבה בהם הכתוב מצות יתירות לא יהיו חייבים אלא אחת? תלמוד לומר "שרטת" "שרטת" (ויקרא יט, כח) לגזירה שוה. מה "שריטה" האמורה בכהנים חייבים על כל שריטה ושריטה, אף "שריטה" האמורה בישראל – חייבים על כל שריטה ושריטה. ומה "שריטה" האמורה בישראל אין חייבים אלא על המת, אף "שריטה" האמורה בכהנים – אין חייבים אלא על המת.
[ו] "קדושים יהיו לאלקיהם" – על כרחם. "ולא יחללו את שם אלקיהם כי את אשי ה' לחם אלקיהם הם מקריבים והיו קדש" – להגיד מה גרם. "הם מקריבים" – ולא הלוים. "והיו קדש" – לרבות בעלי מומים.
[ז] "אשה זונה" – ר' יהודה אומר זו איילונית. וחכמים אומרים אין "זונה" אלא גיורת ומשוחררת ושנבעלה בעילת זנות. ר' אליעזר אומר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות.
[ח] "וחללה" – איזו היא חללה? זו שנולדה מאחד מכל הפסולים.
[ט] "גרושה" – אין לי אלא גרושה. חלוצה מנין? ודין הוא! ומה אם גרושה – שהיא מותרת למגרש – פסולה מן הכהונה, חלוצה – שהיא אסורה לחזור לחולץ – אינו דין שתהא פסולה מן הכהונה?!
צרה תוכיח! שהיא אסורה לחזור לחולץ וכשרה לכהונה! הפרש! גרושה, עשה בה מעשה. חלוצה, עשה בה מעשה. ואל תוכיח צרה שלא עשה בה מעשה! ואם נפשך לומר, "ואשה" – לרבות את החלוצה. יכול אף הצרה תהי כחלוצה ופסולה מן הכהונה? תלמוד לומר "ואשה גרושה מאישה" – שגירושיה ביד אישה ולא שאין גירושיה ביד אישה.
[יא] "אשה גרושה" – זו דרש ר' אלעזר בן מתיא, הרי שהלך בעלה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעלה ונתקדשה, ואחר כך בא בעלה. מנין שהיא מותרת לחזור לראשון, שאף על פי שנתן לה האחרון גט, לא פסלה מן הכהונה? תלמוד לומר "ואשה גרושה מאישה" – ולא מאיש שאינו אישה.
[יב] "לא יקחו…לא יקחו" – מלמד שהאשה מוזהרת על ידי האיש.
[יג] ומנין שאם אינו רוצה – דַפנוֹ! ? תלמוד לומר "וקדשתו" – בעל כרחו. "כי את לחם אלקיך הוא מקריב" – להגיד מה גרם. "קדוש יהיה לך" – לרבות בעלי מומין. "כי קדוש אני ה' מקדשכם" – להזהיר בית דין על כך.
[יד] "ובת…כהן כי תחל" – יכול אם חללה את השבת תדון בשריפה? תלמוד לומר "כי תחל לזנות" – כשחיללתה בזנות ולא חללה בדבר אחר.
[טו] יכול אם זנתה פנויה תהיה בשריפה? תלמוד לומר כאן "אביה" ונאמר להלן "אביה". מה "אביה" האמור להלן זנות עם זיקת הבעל, אף "אביה" האמור כאן זנות עם זיקת הבעל. או אינו אומר "אביה" אלא להוציא את כל הארץ… כשהוא אומר "היא מחללת" הרי כל הארץ אמור. הא מה אני מקיים "אביה"? מה "אביה" האמור להלן זנות עם זיקת הבעל אף "אביה" האמור כאן – זנות עם זיקת הבעל.
[טז] אי מה "אביה" האמור להלן נערה ארוסה, אף אין לי אלא נערה ארוסה. מנין נערה נשואה? בוגרת ארוסה? בוגרת נשואה? אפילו זקנה מנין? תלמוד לומר "ובת כהן" – מכל מקום.
[יז] אין לי אלא בת כהן לכהן. מנין בת כהן ללוי? בת כהן לישראל? אפילו לנתין ולממזר מנין? תלמוד לומר "ובת איש כהן" – אף על פי שאינה כהנת.
[יח] "את אביה היא מחללת" – ר' אליעזר אומר עם אביה בשריפה ועם חמיה בסקילה. "היא…באש תשרף" – היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. "היא" בשריפה ואין זוממין בשריפה.
פרשה ב
[א] "והכהן הגדול מאחיו" – שיהא גדול מאחיו בנוי, בעושר, בכח, בחכמה, ובמראה. אין לו מנין שיגדלוהו משל אחיו? תלמוד לומר "הגדול מאחיו" – שיהא גדול מאחיו. אמרו עליו על פינחס איש הבתה שעלה גורלו להיות כהן גדול והלכו אחריו גזברין ומרכולין ומצאוהו חוצב ומלאו עליו את המחצב דינרי זהב. אמר ר' חנניא בן גמליאל וכי סתת היה?! והלא חתנינו היה! והלא לא מצאוהו אלא חורש כענין שנאמר ו"שנים עשר צמדים לפניו והוא בשנים העשר" (מלכים א יט, יט).
[ב] "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (שמות כט, ל) "שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד לשרת בקדש", שיכול אין לי אלא שנמשח שבעה ונתרבה שבעה. נמשח שבעה ונתרבה יום אחד, נמשח יום אחד ונתרבה שבעה, נמשח יום אחד ונתרבה יום אחד, ואפילו שעה אחת מנין? תלמוד לומר "אשר יוצק על ראשו שמן המשחה" – אפילו שעה אחת. "ומלא את ידו ללבוש את הבגדים" – אפילו שעה אחת.
[ג] אילו אמר "ראש לא יפרע ובגד לא יפרום", יכול לא יפרע ולא יפרום של סוטה! תלמוד לומר "את ראשו [לא יפרע] ובגדיו [לא יפרום]" – [שאינו בפריעה ופרימה כל עיקר דברי רבי יהודה]. ר' מאיר אומר "ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום" על מתו כדרך שבני אדם פורעים ופורמים על מתיהם. "לא יפרום" – לא יפרום כדרך הפורמים. הא כיצד? כהן גדול פורם מלמטה וההדיוט מלמעלה.
[ד] "ועל כל נפשות מת לא יבא". אמר ר' עקיבא מנין לרביעית דם שהיא משתי מתים? תלמוד לומר "ועל כל נפשות מת" – שתי נפשות ומת אחד. "לא יבא…ולא יִטַמָא" – חייב ב"לא יבוא" וחייב ב"לא יטמא". אין לי אלא כהן גדול שהוא חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא", מנין לכהן הדיוט שהוא ב"לא יבא" ושהוא ב"לא יטמא"? תלמוד לומר "לא יִטַמָא" "לא יִטַמָא" לגזירה שוה. מה "לא יטמא" האמור בכהן גדול – חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא", אף "לא יטמא" האמור בכהן הדיוט – חייב ב"לא יבא" וחייב ב"לא יטמא". "לאביו ולאמו לא יטמא" – מטמא הוא למת מצוה.
[ה] "ומן המקדש לא יצא" – עמהם אינו יוצא אבל יוצא הוא אחריהם. אלא הם נכסים והוא נגלה, הם נכסים והוא נגלה. ויוצא עמהם עד פתח העיר, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר "ומן המקדש לא יצא" – אינו יוצא כל עיקר.
[ו] ומנין שאם עבד, עבודתו כשרה? תלמוד לומר "ולא יחלל את מקדש אלקיו" – הא כהן הדיוט שעבד אונן, עבודתו פסולה."כי…שמן משחת אלקיו עליו" – אין לי אלא משיח בשמן המשחה. מרובה בגדים מנין? תלמוד לומר "כי נזר שמן משחת אלקיו עליו". "אני ה'" – להגיד מה גרם.
[ז] 'הוא' – ולא המלך. 'הוא' – ולא הנזיר. 'הוא' – לרבות כהן משיח מלחמה. "אשה בבתוליה יקח" – פרט לבוגרת שכלו בתוליה. ר' אלעזר ור' שמעון מכשירין בבוגרת.
פרק ב
[א] יאמר "אלמנה"! מה תלמוד לומר "גרושה"? שאילו נאמר "אלמנה" ולא נאמר "גרושה" הייתי אומר אלמנה – שהיא מותרת לכהן הדיוט – אסורה לכהן גדול, גרושה – שהיא אסורה לכהן הדיוט – אינו דין שתהא אסורה לכהן גדול?! אילו כן הייתי אומר: אלמנה – שהיא מותרת לכהן הדיוט – זרעו ממנה חולין, גרושה – שהיא אסורה לכהן הדיוט – יהא זרעו ממנה ממזר!… תלמוד לומר "גרושה..ולא יחלל".
[ב] או אילו נאמר "גרושה" ולא נאמר "אלמנה" הייתי אומר גרושה – שהיא אסורה לכהן הדיוט – זרעו ממנה חולין, אלמנה – שהיא מותרת לכהן הדיוט – זרעו ממנה כשר!… תלמוד לומר "אלמנה..ולא יחלל" "גרושה..ולא יחלל" – אלמנה להחמיר עליה וגרושה להקל עליה.
[ג] "וחללה" – איזו היא חללה? זו שנולדה מאחד מכל הפסולים.
[ד] "זֹנה" מה תלמוד לומר? שיכול, אין לי אלא כהן גדול שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין. מנין לכהן הדיוט שנעשה זרעו מן הפסולות ממנו חולין? תלמוד לומר "זֹנה" "זֹנה" לגזירה שוה. מה "זֹנה" האמורה בכהן גדול – זרעו מן הפסולות ממנו חולין, אף "זֹנה" האמורה בכהן הדיוט – זרעו ממנה חולין.
[ה] "את אלה לא יקח" – אלה לא יקח ולא יחלל, ואין זרעו מן הנדה חולין. והלא דין הוא! מה אלו – שאין חייב על ביאתו כרת – זרעו ממנה חולין, נדה – שהוא חייב על ביאתו כרת – אינו דין שיהא זרעו ממנה חולין?! תלמוד לומר "את אלה לא יקח…ולא יחלל" – אין זרעו מן הנדה חולין.
[ו] "כי אם בתולה" – מלמד שהוא מצוה על הבתולה. "מעמיו" – להביא בת גיורת עמונית שתהא כשרה לכהונה. "יקח אשה" מה תלמוד לומר? מנין אתה אומר ארס את האלמנה ונתמנה להיות כהן גדול, יכנוס! ? תלמוד לומר "יקח אשה". מעשה ביהושע בן גמלא שקידש מרתא בת בייתוס ומינהו המלך להיות כהן גדול וכנסה. יכול אפילו עשה מאמר ביבמתו יכנס? תלמוד לומר "יקח אשה" – ולא יבמה.
[ז] "ולא יחלל זרעו" – אין לי אלא זרע שהוא מתחלל. היא עצמה מנין? ודין הוא! ומה אם הזרע שלא עבר עבירה – הרי היא מתחלל, היא שעברה עבירה אינו דין שיתחלל?! הוא עצמו יוכיח! שעבר עבירה ואינו מתחלל. לא! אם אמרת באיש שאינו מתחלל בכל מקום, תאמר באשה שהיא מתחללת בכל מקום! ואם נפשך לומר 'לא יחלל' "ולא יחלל" – אף מי שהיה כשר ונתחלל.
[ט] "בעמיו" – להביא בת חלל זכר שתהא פסולה מן הכהונה. ר' יהודה אומר, בת גר זכר כבת חלל זכר. "כי אני ה' מקדשו" – להגיד מה גרם.
פרשה ג
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר…איש מזרעך לדרתם אשר יהיה בו מום לא יקרב להקריב לחם אלקיו". אמר ר' אלעזר בר' יוסי, הא תינוק פסול אף על פי שהוא תמים. אימתי עבודתו כשרה? משיביא שתי שערות, אבל אין אחיו הכהנים מקריבים אותו לעבודה עד שיהיה בן כ' שנה.
[ב] "אשר יהיה בו מום" – אין לי אלא שלא יהיה בו מום לאחר הדיבור כזיבה וכנגעים. היה בו מום לפני הדיבור מנין? תלמוד לומר "אשר יהיה בו מום". אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום. נולד בעל מום ממעי אמו מנין? תלמוד לומר "אשר יהיה בו מום".
[ג] "לא יקרב להקריב לחם אלקיו". אין לי אלא תמידים שהם קרוים "לחם", שנאמר "את קרבני לחמי לאשי". שאר כל הקרבנות מנין? תלמוד לומר שוב (ויקרא כא, כא) "לחם". מנין לרבות את הדם? תלמוד לומר "לא יקרב" ואומר "ויקריבו בני אהרן את הדם אליו".
[ד] מנין אימורי חטאת, ואימורי אשם, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב". מנין הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, ומנחת נסכים? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב". מנין היציקות, והבלילות, והתנופות, וההגשות, והקמיצות, [והפתיתות, והמליחות], והמליקות, והקבלות? תלמוד לומר (ויקרא כא, כא) "לא יגש להקריב". יכול יהיו חייבים על כולם? תלמוד לומר "לחם" – מה לחם מיוחד שהוא משום עבודה, יצאו אלו שאינם משום עבודה.
[ה] "כל איש אשר בו מום" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר "זרע אהרן" – אין לי אלא זרעו. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "כל איש אשר בו מום". אין לי אלא בעל מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל איש אשר בו מום".
[ו] "עִור" – בין סומא בשתי עיניו בין סומא אפילו בעינו אחת. חַוַרְוַר קבוע והמים הקבועים מנין? תלמוד לומר "איש עור".
[ז] "פסח" – בין חגר בשתי רגליו בין חגר ברגלו אחת. רגלו חלולה ועקומה ודומה למגל מנין? תלמוד לומר "או פסח". "חרום" – שחוטמו שקוע. חוטמו בלום, חוטמו סולד, חוטמו נוטף מנין? תלמוד לומר "או חרום".
[ח] אבא יוסי אומר, איזהו החרום? הכוחל שתי עיניו כאחת. אמרו לו, הפלגת! אף על גב שאין יכול לכחול שתי עיניו כאחת.
[ט] "שרוע" – שנשמטה יריכו. פיקה יוצא מגודלו, עקיבו יוצא לאחוריו, פרסתו רחבה כשל אווז מנין? תלמוד לומר "או שרוע".
[י] "שבר רגל" – אין לי אלא שנשברה רגלו. הקשן, והעקלן, והקולבן מנין? תלמוד לומר "איש".
[יא] "שבר יד" – אין לי אלא שנשברה ידו. אצבעותיו מורכבות זו על זו או קולטות: עד הפרק – כשר. למטה מן הפרק – פסול. חתכה – כשר. מנין? תלמוד לומר "או שבר יד".
[יב] "גבן" – שיש לו גבינים הרבה. אין לו גבינים או אין לו אלא גבן אחד, זה גבן האמור בתורה. ר' דוסא אומר, מי שגביניו שוכבים. ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר, כל שיש לו שתי גבים ושתי שדראות. "דק" – זה הדוק. חלזון נחש, עינב מנין? תלמוד לומר "או דק".
[יג] "תבלול" – לבן נכנס בשחור ושחור בלבן. ר' יוסי אומר, אין מומים בלבן! איזהו "תבלול"? לבן פוסק בסירה ונכנס בשחור.
[יד] "בעינו" – להביא את שבעיניו: שתי עיניו למעלה, ושתי עיניו למטה, עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה, ורואה את החדר ואת העליה כאחת, סני שמש, והזוגדן, והמדבר עם חבירו ואחר אומר "לי הוא רואה".
[טו] "גרב" – זו החרס. "ילפת" – זו חזזית מצרית. "מרוח אשך" – ר' ישמעאל אומר כל שנמרחו אשכיו. ר' עקיבא אומר כל שרוח באשכיו. חנניא בן אנטיגנוס אומר כל שמראיו חשוכים.
פרק ג
[א] אין לי אלא אלו בלבד. מנין לרבות שאר המומים? תלמוד לומר "מום…מום" – ריבה.
[ב] מנין הכושי, והגיחור, והלבקן, והקופח, והננס, והחרש, והשוטה, והשיכור, ובעלי נגעים טהורים? תלמוד לומר "איש…איש" – ריבה.
[ג] והלא דין הוא! ומה אם בהמה – שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן – הכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים.
[ד] אדם – שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן – אינו דין שנכשיר בו את הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים?! תלמוד לומר "איש…איש" – ריבה.
[ה] "מום בו" (ויקרא כא, כא) – פרט לאותו ואת בנו, וטריפה, ויוצא דופן. והלא דין הוא! ומה אם בהמה – שהכשיר בה הכושי והגיחור והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים – פסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן, אדם – שפסל בו הכושי והגיחור והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים – אינו דין שיפסל בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן?! תלמוד לומר "מום בו" – פרט לאותו ואת בנו, וטריפה, ויוצא דופן.
[ו] "מום בו" (ויקרא כא, כג) – פרט לשעבר מומו. והלא דין הוא! ומה אם בהמה – שפסל בה אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן – אם עבר מומה כשרה, אדם – שהכשיר בו אותו ואת בנו וטריפה ויוצא דופן – אם עבר מומו לא יהיה כשר?!
[ז] לא! אם אמרת בבהמה שהכשיר בה הכושי והגיחור והלבקן והקופח והננס והחרש והשוטה והשיכור ובעלי נגעים טהורים, תאמר באדם שפסל בו את כל אלו?! אם עבר מומו לא יהא כשר… תלמוד לומר "מום בו" – פרט לשעבר מומו.
[ח] "לחם אלקיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" – אם נאמר "מקדשי הקדשים" למה נאמר "ומן הקדשים"? ואם נאמר "מן הקדשים" למה נאמר מקדשי הקדשים? שאילו נאמר "מקדשי הקדשים" ולא נאמר "מן הקדשים" הייתי אומר "קדשי קדשים שהותרו לזה מהם יאכל, ומקדשים קלים לא יאכל" – צריך לומר "מן הקדשים". או אילו נאמר "מן הקדשים" ולא נאמר "מקדשי הקדשים" הייתי אומר "מקדשים קלים יאכל ומקדשי קדשים לא יאכל" – צריך לומר "מקדשי הקדשים" וצריך לומר "מן הקדשים".
[ט] "יאכל" – אף במחלוקת. והלא דין הוא! ומה אם טבול יום ומחוסר כפורים – שהם כשרים לעבודה מחר – אינם אוכלים במחלוקת, בעל מום – שאינו כשר לעבודה מחר – אינו דין שלא יאכל במחלוקת?! תלמוד לומר "יאכל" – אף במחלוקת.
[י] אם נאמר "אל הפרוכת" למה נאמר "אל המזבח"? ואם נאמר "אל המזבח" למה נאמר "אל הפרוכת"? שאילו נאמר "אל הפרוכת" ולא נאמר "אל המזבח" הייתי אומר "אל הפרוכת שהיא בפנים יהיה פסול, אל המזבח שאינו בפנים לא יהיה פסול" – צריך לומר "אל המזבח". ואילו נאמר "אל המזבח" ולא נאמר "אל הפרוכת" הייתי אומר "אל המזבח שהוא כשר לעבודה יהיה פסול, אל הפרוכת שאינה כשרה לעבודה לא יהיה פסול" – צריך לומר "אל המזבח" וצריך לומר "אל הפרוכת".
[יא] יכול לא יכנס לעשות רקועין (ס"א רקיעות)? תלמוד לומר "אך". כך היא מצוותו: הכהנים נכנסים. אם אין כהנים, לוים נכנסים. אם אין טהורים, נכנסים טמאים. ואם אין תמימים, נכנסים בעלי מומין. ומנין שאם עבד עבודתו פסולה? תלמוד לומר "ולא יחלל את מקדשי". ומנין שבעל מום במיתה? ר' יהודה אומר, נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן "חילול". מה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן – מיתה. וחכמים אומרים, אין בעל מום במיתה אלא באזהרה.
[יב] "וידבר משה אל אהרן ואל בניו ואל כל בני ישראל" – הזהיר את אהרן על ידי הבנים ואת הבנים על ידי ישראל ואת הבנים זה על ידי זה.
פרשה ד
[א] "וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו וינזרו" – אין "נזירה" אלא הפרשה. וכן הוא אומר (יחזקאל יד, ז) "וינזר מאחרי ויעל גלוליו", ואומר (ישעיהו א, ד) "נזורו אחור". "וינזרו מקדשי בני ישראל" – על קדשי בני ישראל חייבים על פיגול נותר וטמא, ואין חייבים על קדשי העכו"ם משום פיגול נותר וטמא. "קדשי בני ישראל". אין לי אלא קדשי בני ישראל. קדשי עצמן מנין? תלמוד לומר "אשר הם מקדישים לי אני ה'" – לרבות את כולם.
[ב] מנין שמדבר אף בפסול זמן? נאמר כאן "חילול" ונאמר להלן (ויקרא יט, ח) "חילול". מה "חילול" שנאמר להלן – זמן, אף כאן – זמן. ומה "חילול" שנאמר להלן מיתה, אף כאן – מיתה. ומה "חילול" שנאמר להלן הרציה, אף כאן – הרציה. ר' יהודה אומר, נאמר כאן "אני ה'" ונאמר להלן "אני ה'". מה "אני ה'" האמור למטה מכרית, אף "אני ה'" האמור כאן – מכרית.
[ג] "אמר אלהם" – אלו העומדים לפני הר סיני. "לדרתיכם" – שינהג הדבר לדורות. אם נאמר לאבות למה נאמר לבנים, ואם נאמר לבנים למה נאמר לאבות?! לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות. באבות מהו אומר (במדבר לו, ח) "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אבותיו תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו". והרבה מצות בבנים, מה שאין באבות. הא, לפי שיש באבות מה שאין בבנים ובבנים מה שאין באבות – צריך לומר באבות וצריך לומר בבנים.
[ד] "איש" – אין לי אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "מכל זרעכם". מנין לרבות כל ישראל? תלמוד לומר "כל איש".
[ה] "כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל לה' וטומאתו עליו ונכרתה" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא ז, כ) "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה", שיכול אין לי חייבים כרת משום טומאה אלא על השלמים בלבד. מנין לרבות כל הקדשים? תלמוד לומר "אמור אליהם לדרתיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגומר". או אינו מביא אלא כיוצא בשלמים? מה שלמים מיוחדים הנאכלים לשני ימים… ליום אחד מנין? תלמוד לומר "בשר". אין לי אלא ששיריו נאכלים. שאין שיריו נאכלים מנין? תלמוד לומר "זבח". אין לי אלא מיני זבחים. העופות והמנחות שאינם מיני זבחים עד שתהא מרבה לוג שמן של מצורע מנין? תלמוד לומר (ויקרא כב, ב) "אשר הם מקדישים לי". יכול כל שחייבים עליו משום פגול יהיו חייבים עליו משום טומאה? ודין הוא! ומה אם פיגול – שהוא בקבועה, ובידיעה אחת, ולא הותר מכללו – אינו נוהג אלא בדבר שיש לו מתירין, טומאה – שהיא בשתי ידיעות, ועולה ויורד, והותרה מכללה – אינו דין שלא תנהוג אלא בדבר שיש לו מתירין?! מנין הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים? תלמוד לומר "אל הקדשים אשר יקדישו" – לרבות את כולם.
[ו] "ונכרתה הנפש ההיא" – יכול מצד זה לצד זה? תלמוד לומר "מלפני אני ה'" – בכל מקום אני.
[ז] יכול יהיו חייבים עליו מיד? תלמוד לומר "אשר יקריבו". אמר ר' אלעזר, וכי יש נוגע חייב?! אם כן למה נאמר "אשר יקרב"? עד שיכשר ליקרב – את שיש לו מתירין עד שיקרבו מתירין, את שאין לו מתירין עד שיקדש בכלי.
[ח] "וטומאתו עליו" – טומאת הגוף. יכול טומאת בשר? תלמוד לומר "וטומאתו עליו" לגזירה שוה. מה "טומאתו עליו" נאמר להלן – בטומאת הגוף דיבר, אף "טומאתו עליו" אמורה כאן – בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת הבשר. רבי אומר "ואכל" (ויקרא ז, כא) "וטומאתו עליו" (ויקרא ז, כ) – בטומאת הגוף דיבר, לא דיבר בטומאת בשר. ר' חייא אומר נאמרו קדשים לשם רבים ונאמר טומאתו לשם יחיד. הא מה אני מקיים "וטומאתו עליו" – בטומאת הגוף דיבר, לא דבר בטומאת הבשר. אחרים אומרים, לא דיבר אלא במי שהטומאה פורשת ממנו, יצא הבשר שאין טומאה פורשת ממנו.
פרק ד
[א] "זרע אהרן" – אין לי אלא זרע אהרן. אהרן עצמו מנין? תלמוד לומר "והוא צרוע או זב". "בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר" – אוכלים הן ישראל במעשר טבולי יום. אהרן ובניו מנין? ודין הוא! מה ישראל – שאינם אוכלים בתרומה במעורבי שמש – הרי הן אוכלים במעשר טבולי יום, אהרן ובניו – שהם אוכלים בתרומה במעורבי שמש – שאינו דין שיאכלו במעשר טבולי יום?! יצאו ישראל מן הכתוב ואהרן ובניו מקל וחמר.
[ב] "עד אשר יטהר" – יכול עד שיבא במים? תלמוד לומר (ויקרא כב, ז) "ובא השמש וטהר". מה "טהרה" האמורה למטה – ביאת שמש, אף כאן – ביאת שמש.
[ג] "והנוגע בכל טמא נפש" – אין טמא נפש אלא במגע. "אשר תצא ממנו שכבת זרע" – זה בעל קרי. מנין לרבות את הנוגע בשכבת זרע? תלמוד לומר "או איש".
[ד] "אשר יגע בכל שרץ" – אין לי אלא השרץ. מנין לרבות את הנבלה? תלמוד לומר "או באדם". "אשר יטמא לו" – לרבות את השיעורים: (ויקרא ה, ג) "אדם" – זה המת. "טומאת אדם" – זה טמא מת. "טומאתו" – לרבות זבים וזבות נדות ויולדות. אין לי אלא ימי חומרן, ימי קולן מנין? תלמוד לומר "לכל טומאתו". "אשר יטמא" – לרבות בועל נדה. "לו" – לרבות בולע נבלת עוף הטהור.
[ה] "נפש אשר תגע בו" – ולא המסיטה. "וטמאה עד הערב ולא יאכל מן הקדשים" – יש לך קדשים שהוא אוכל בהם, פרט לעירובין לפחות ממאה.
[ו] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה קדש, משקה קדש במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".
[ז] "כי אם רחץ בשרו במים" – יכול יהא מרחיץ אבר אבר? תלמוד לומר "ובא השמש וטהר". מה ביאת שמשו – כולו כאחת, אף במים – כולו כאחת.
[ח] "ובא השמש וטהר" – ביאת שמשו מעכבתו מלאכול בתרומה ואין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה.
[ט] "ואחר יאכל מן הקדשים" – יש לך קדשים שאינו אוכל, פרט לעירובין בפחות ממאה.
[י] אין לי אלא אוכלי תרומה באוכלי תרומה, אוכלי תרומה באוכלי חולין, אוכלי חולין באוכלי תרומה, משקה תרומה במשקה חולין, משקה חולין במשקה תרומה. אוכלי תרומה באוכלי קדש, אוכלי קדש באוכלי תרומה, משקה קדש במשקה תרומה, משקה תרומה במשקה קדש מנין? תלמוד לומר "מן הקדשים".
[יא] 'כי לחם' "כי לחמו" – מעלה את החיטים כמו שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה. יכול תהא קניבת ירק חול? תלמוד לומר "הוּא" – הרי הוא בקדושתו.
[יב] יכול תהא נבלת בהמה מטמאה בגדים בבית הבליעה? תלמוד לומר "נבלה וטריפה לא יאכל לטמאה בה" – את שאין לו טומאה אלא אכילתה, יצתה נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה.
[יג] יכול נבלת העוף תטמא מן הכתוב ונבלת בהמה מקל וחמר? תלמוד לומר "בה" – "בה" את מטמא אבית הבליעה ואין מטמא בנבלת בהמה בבית הבליעה.
[יד] "ושמרו את משמרתי" – ישמרו לי משמרת. "ושמרו את משמרתי" – להזהיר בית דין על כך. "ולא ישאו…חטא" – יכול בנבלה הכתוב מדבר? תלמוד לומר "עליו", בקדש הוא מדבר ואינו מדבר בנבלה.
[טו] "ומתו בו" – ולא המעשר. "כי יחללוהו" – פרט לטהור שאכל מן הטמא.
[טז] אם נאמרו הקלות למה נאמרו החמורות? שאילו נאמרו הקלות ולא נאמרו החמורות הייתי אומר על הקלות בלא תעשה ועל החמורות במיתה. צריך לומר החמורות. או אילו נאמרו החמורות ולא נאמרו קלות הייתי אומר על החמורות יהיה חייב ועל הקל יהיה פטור. צריך לומר הקלות וצריך לומר החמורות. "זר" – אין לי אלא ממזר. מנין אפילו לוי? אפילו ישראל? תלמוד לומר "וכל זר". "לא יאכל" – אין אכילה פחותה מכזית. "קדש" – מה "קדש" האמור להלן (דברים כו, יג) בקדשי הגבול הכתוב מדבר, אף "קדש" האמור כאן – בקדשי הגבול הכתוב מדבר.
[יז] "תושב" – זה קנוי קנין עולם. "ושכיר" – זה קנוי קנין שנים. יאמר "תושב"! מה תלמוד לומר "שכיר"?! אם הקנוי קנין עולם אינו אוכל, הקנוי קנין שנים יאכל?! אילו כן הייתי אומר "תושב" זה קנוי קנין שנים, וכשהוא אומר "שכיר" – בא "שכיר" ולימד על ה"תושב" שהוא קנוי קנין עולם.
[יח] ר' ישמעאל אומר, נאמר כאן "תושב ושכיר" ונאמר "תושב ושכיר" בפסח (שמות יב, מה). מה "תושב ושכיר" האמור בפסח פסל בו את הערל, אף "תושב ושכיר" האמור כאן – יפסל בו את הערל. ר' עקיבא אומר, אינו צריך! הרי הוא אומר "איש איש" – לרבות את הערל.
פרשה ה
[א] מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה? תלמוד לומר "וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא יאכל בו". מנין לאשה שקנתה עבדים ועבדים שקנו עבדים שיאכלו בתרומה? שנאמר "וכהן כי יקנה…קנין" – אף קנינו שקנה קנין, אוכל.
[ב] יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה? תלמוד לומר "כסף" – יצא עבד עברי שאין כסף.
[ג] אוציא את עבד עברי שאינו כסף ולא אוציא את של שותפין? תלמוד לומר "כספו הוא" – פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין.
[ד] 'יליד בית' מה תלמוד לומר? אם הקנוי קנין כסף אוכל, יליד בית לא יאכל?! אילו כן הייתי אומר מה קנין כסף שיש בו כסף אף יליד בית שיש בו כסף. ומנין שאף על פי שאין שוה כלום? תלמוד לומר 'ויליד בית' – מכל מקום.
[ה] עדיין אני אומר "יליד בית" – בין שיש בו כסף בין שאין בו כסף אוכל, אבל קנין כסף – אם יש בו כסף אוכל, אם אין בו כסף לא יאכל… תלמוד לומר "קנין כספו ויליד ביתו" – מה "יליד ביתו" אף על פי שאינו שוה כלום, אף קנין כספו – אף על פי שאינו שוה כלום.
[ו] מנין לבן שיאכיל את אמו בתרומה? ודין הוא! אם עשה זרע כאב לפסול, נעשה את הזרע כאב להאכיל. הין, אם עשה את הזרע כאב לפסול שמדת הפסול מרובה, נעשה את הזרע כאב להאכיל שמדת אכילה מעוטה?! אמר ר' שמעון תלמוד לומר "ויליד ביתו..יאכלו" – הם אוכלים. 'הם אוכלים' – ולא הבהמה אוכלת. יכול לא תאכל בכרשינין? תלמוד לומר "נפש". "בלחמו" – יצא המת שאין לו לחם.
[ז] "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" – אין לי אלא לממזר. מנין אפילו ללוי ולישראל? תלמוד לומר "לאיש זר". מנין אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט? תלמוד לומר "לאיש" – לאיש המאכיל.
[ח] והלא דין הוא! אם ישראל – שאין ביאתו פוסלתה מן הכהונה – ביאתו פוסלתה מן התרומה, כהן גדול – שביאתו פוסלתה מן הכהונה – אינו דין שתהא ביאתו פוסלתה מן התרומה?! לא! אם אמרת בישראל שאינו מאכיל אחרות, תאמר בכהן גדול שמאכיל אחרות?! הואיל והוא מאכיל את אחרות לא תהא ביאתו פוסלתה מן התרומה… תלמוד לומר "לאיש" – לאיש המאכיל.
[ט] "היא בתרומת הקדשים לא תאכל" – "היא" אינה אוכלת אוכלת היא את אמה.
[י] כיצד? בת ישראל שניסת לכהן וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לישראל. הייתי אומר כשם שאינה אוכלת כך אמה לא תאכל… תלמוד לומר "היא בתרומה הקדשים לא תאכל" – "היא" אינה אוכלת אבל אוכלת היא את אמה.
פרשה ו
[א] אם נאמר בתרומה למה נאמר בקדשים, ואם נאמר בקדשים למה נאמר בתרומה? לפי שיש בקדשים מה שאין בתרומה ובתרומה מה שאין בקדשים: קדשים הותרו לזר ותרומה לא הותרה לזר. קדשים חייבים עליהם משום פגול נותר וטמא ותרומות אין חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא. הא לפי שיש בתרומה מה שאין בקדשים ובקדשים מה שאין בתרומה צריך לומר בתרומה וצריך לומר בקדשים.
פרק ה
[א] יאמר גרושה, מה תלמוד לומר אלמנה? שאילו נאמר גרושה ולא נאמר אלמנה הייתי אומר גרושה שהיא אסורה לכהן הדיוט הרי היא חוזרת, אלמנה שהיא מותרת לכהן הדיוט אינו דין שתחזור?! אילו כן הייתי אומר גרושה שאין לה זרע תחזור, אלמנה בין שיש לה זרע בין שאין לה זרע תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה".
[ב] או אילו נאמר אלמנה ולא נאמר גרושה הייתי אומר אלמנה שאין לה זרע תחזור, גרושה בין שיש לה בין שאין לה זרע לא תחזור! תלמוד לומר "אלמנה..וזרע אין לה" 'גרושה וזרע אין לה'.
[ג] "וזרע אין לה" – אין לי אלא זרעה. זרע זרעה מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה". כיצד? בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן. הרי זה ראוי להיות כהן גדול ועומד ומשמש על גבי המזבח. מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו. זאת אומרת "לא כבני כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה".
[ד] אין לי אלא זרע כשר. זרע פסול מנין? תלמוד לומר "וזרע אין לה". כיצד? בת ישראל לכהן, בת כהן לישראל וילדה ממנו בת. והלכה הבת ונשאת לעבדו, נשאת לנכרי וילדה ממנו בן, הרי זה ממזר. היתה אם אמו בת ישראל לכהן – תאכל בתרומה. בת כהן ישראל – לא תאכל בתרומה.
[ה] יכול אפילו זרע מן השפחה ומן הנכרית יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "זרע" – יצא זה שאינו זרעה. כיצד? בת ישראל לכהן ובת כהן לישראל וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש עם השפחה והנכרית וילדה ממנו בן. יכול יפסול או יאכיל? תלמוד לומר "אין לה" – יצא זה שאינו זרעה.
פרק ו
[א] "ושבה אל בית אביה" – פרט לשומרת יבם. "כנעוריה" – פרט למעוברת. והלא דין הוא! ומה במקום – שלא עשה הולד מן הראשון כולד מן האחרון לפטרה מן היבם – עשה את העובר כילוד, כאן – שעשה את הולד מן הראשון כולד מן מהאחרון לפסלה מן התרומה – אינו דין שנעשה את העובר כילוד?! לא! מה לא עשה את העובר כילוד לפטרה מן היבום שכן עשה את המתים כחיים, נעשה את העובר כילוד לפסלה מן התרומה שלא עשה את המתים כחיים?! תלמוד לומר "אל בית אביה" – פרט לשומרת יבם, "כנעוריה" – פרט למעוברת. "מלחם אביה תאכל" – הא אינו מדבר אלא בקדשי הגבול.
[ב] מנין לבת כהן שנשאת לישראל ואחר כך אכלה תרומה וכן כהן שאכל תרומת חבירו, יכול יהיו חייבים בחומש? תלמוד לומר "וכל זר לא יאכל בו ואיש כי יאכל קדש בשגגה" – יצאו אלו שאין זרים לה. "ואיש" – פרט לקטן. או יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד? תלמוד לומר "ואיש".
[ג] "כי יאכל" – אין אכילה פחותה מכזית. "קדש" – מה "קדש" האמור להלן בקדשי הגבול הכתוב מדבר אף "קדש" האמור כאן בקדשי הגבול הכתוב מדבר.
[ד] "בשגגה" – פרט למזיד. אמר ר' יוסי שמעתי באוכל מבשר קדשי קדשים לאחר זריקת דמים שהוא משלם את הקרן לכהנים והכהנים לוקחים בדמיו שלמים. "ויסף חמשיתו עליו" – שיהיה הוא וחומשו חמשה.
[ה] מנין שאין משלמים מן השכחה ומן הפאה ומן ההפקר ולא ממעשר ראשון שנטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש" – דבר הראוי להיות (ס"א לעשות) קדש, שאין הקדש פודה את הקדש, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים משלמים מכולם.
[ו] ומנין שאין משלמים אלא ממין על מינו? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש". לפיכך אם אכל קשואין של ערב שביעית ימתין לקשואין של מוצאי שביעית וישלם מהם, דברי רבי עקביא. ר' אליעזר אומר משלמים ממין על שאינו מינו ובלבד שישלם מן היפה על הרעה. הא כיצד? אכל גרוגרות ישלם לו תמרים תבא עליו (ס"א לו) ברכה.
[ז] יכול תהא הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש? תלמוד לומר "ונתן לכהן את הקדש" – מתנתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש ואין הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש, דברי ר' מאיר. ר' אלעזר בר' שמעון אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו קרן וחומש.
[ח] "ולא יחללו" – להביא את הסך ואת השותה. "את קדשי בני ישראל" – על קדשי בני ישראל חייבים חומש ואין חייבים חומש על קדשי עכו"ם.
[ט] יכול יהיו חייבים בתרומה שבטבל? תלמוד לומר "אשר ירימו לה'" – על המורם הם חייבים ואינן חייבים על התרומה שבטבל.
[י] "והשיאו אותם עון אשמה" – מלמד שאף על הטבל חייבים מיתה. "באכלם את קדשיהם" – פרט לזורע ולמטמא. "כי אני ה' מקדשם" – להגיד מה גרם.
פרשה ז
[א] "ישראל" – אלו ישראל. 'גר' – אלו הגרים. "הַגֵר" – לרבות נשי הגרים. "בישראל" – לרבות נשים ועבדים.
[ב] אם כן למה נאמר "איש איש"? להביא את העכו"ם שהם נודרים בנדרים ובנדבות כישראל. "אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם אשר יקריבו לה' לעולה" – אין לי אלא עולה. מנין לרבות את השלמים? תלמוד לומר "נדריהם". מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבותם". מנין לרבות את העופות והמנחות והיין והלבונה והעצים? תלמוד לומר 'נדריהם' "לכל נדריהם", 'נדבותם' "לכל נדבותם". אם כן למה נאמר "אשר יקריבו לה' לעולה"? פרט לנזירות, דברי ר' עקיבא [גירס' הגמרא ריה"ג]. אמר לו ר' יוסי הגלילי [גירס' הגמרא ר"ע] אפילו אתה מרבה כל היום אין כאן אלא עולה בלבד. "לרצנכם" – אין כופים את הצבור על כרחו. "תמים זכר בבקר בכשבים ובעזים" – תמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות. יכול שיבש גפה ושנחטט עינה ושנקטע רגלה? תלמוד לומר (ויקרא א, יד) "מן העוף" – ולא כל העוף.
[ג] "…אשר בו מום" – אין לי אלא מום קבוע. מום עובר מנין? תלמוד לומר "כל אשר בו מום".
[ד] "לא תקריבו" – אם משום בל תשחט, הרי בל תשחט אמור למטה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תקדיש.
[ה] מכאן אמרו המקדיש בעל מום למזבח עובר משום חמשה דברים: משום בל תקדיש ומשום בל תשחט ובל תזרק את הדם ובל תקטיר את החלב ובל תקטיר מקצתו ר' יוסי בר' יהודה אומר אף משום בל תקבל את הדם. "כי לא לרצון יהיה לכם" – מלמד שאין מרצין.
[ו] "ואיש" (ס"א איש) – היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביא שלמי נדבה.
[ז] או אינו אומר "ואיש" (ס"א איש) אלא להוציא את השותפים… כשהוא אומר 'איש' (ס"א ואיש), לרבות את השותפים. הא מה אני מקיים "ואיש" (ס"א איש)? – היחיד מביא שלמי נדבה ואין הצבור מביאים שלמי נדבה.
[ח] "כי יקריב..שלמים" – מנין לרבות את העולה? תלמוד לומר "נדר". מנין לרבות את התודה? תלמוד לומר "נדבה". מנין לרבות את היולדות ואת הנזירות? תלמוד לומר "לפלא". מנין לרבות חטאת ואשם? תלמוד לומר "זבח שלמים". מנין לרבות את המעשר? תלמוד לומר "בבקר" "בצאן". מנין לרבות את הולדות ואת התמורות? תלמוד לומר "או בצאן".
[ט] "תמים יהיה לרצון" – מצות עשה. מצות לא תעשה מנין? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו". נפל מן הגג ונשתבר, יכול יהא עובר עליו? תלמוד לומר "כל מום לא יהיה בו" – אל תתן בו מום.
[י] מכאן אמרו בכור שאחזו דם, אפילו מת – אין מקיזין בו את הדם, דברי ר' יהודה. וחכמים אומרים יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום. ואם עשה בו מום הרי זה לא ישחט אליו. ר' שמעון אומר, אף על פי שעושה בו מום.
[יא] "עורת" – בין סומא בשתי עיניו, בין סומא אפילו בעינו אחת. "שבור" מה תלמוד לומר? לפי שנאמר (ויקרא כא, יט) "שבר רגל או שבר יד", שיכול אין לי אלא שנשברה ידו או נשברה רגלו, מנין לרבות שבר זנב? תלמוד לומר "או שבור". יכול שאני מרבה שבר צלע? תלמוד לומר "שבר יד או שבר רגל" – מה אלו מיוחדים שמומם בגלוי ואין חוזרים, יצא שבר צלע שאין מומו בגלוי.
[יב] "חרוץ" – ריס של עיניו שניקב, שנפגם, ושנסדק. שפתו שניקבה, ושנפגמה, ושנסדקה. חיטיו: החצונות שנפגמו ושנגממו ופנימיות שנעקרו. ר' חנניה בן אנטיגנוס אומר אין בודקין מן המתאימות ולפנים, אף לא המתאימות.
[יג] "יבלת" – זה בעל יבלת. "גרב" – זה החרס. "ילפת" – זה חזזית מצרית. כאן לא נאמר "דק ותבלול" ולהלן לא נאמר "יבלת". מנין ליתן את האמור בבהמה באדם ואת האמור באדם בבהמה? תלמוד לומר "גרב" "גרב" לגזירה שוה. "ילפת" "ילפת" לגזירה שוה.
פרק ז
[א] "לא תקריבו" – אי משום בל תקדיש, הרי בל תקדיש אמור למעלה. הא אינו אומר "לא תקריבו" אלא משום בל תשחט.
[ב] "לא תקריבו אלה לה'" – אלה אין אתה מקריב אבל מקריב אתה את שנעבדה בה עבודה.
[ג] והלא דין הוא! ומה אם העגלה – שאין המום פוסל בה – עבודה פוסלת בה, קדשים – שהמומים פוסלים בהם – אינו דין שתהא עבודה פוסלת בהם?! תלמוד לומר "לא תקריבו אלה" – אלה אין אתה מקריב אבל אתה מקריב את שנעבד בה עבודה.
[ד] "ואשה לא תתנו מהם" – אלו החלבים. "לא תתנו" – אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם? תלמוד לומר "מהם" – אף מקצתם. "על המזבח" – זה הדם. "לה'" – זה שעיר המשתלח.