אור ברסלב

ספר קנאת ה' צבאות· רבי משה חיים לוצאטו [הרמח"ל]

חלק שני

חלק ראשון

וזה חלק מאמרי זה השני, ההולך לקדמת הצור מכשול טעות הצבי, כאשר יעדתי לך בראשונה, עד לאור אשים משפט בס"ד, כי יסכר פי דוברי שקר:

אלה דברי הברית, ברית מלח כרות לתורתנו הקדושה, אשר אין חליפות לה לעד ולעולמי עולמים. והנביא או החולם החלום אשר יזיד לנגוע בקצה, או אפילו בדקדוק אחד מדקדוקי סופרים, לא נאבה לו ולא נשמע אליו, כי בן מות הוא אשר דבר סרה על ה' אלהיו. ואפילו אלף אלפים טעמים יתן לדבריו - על כולם נאמר (דברים יג, ד), "לא תשמע אל דברי הנביא ההוא" וכו'. והאף אין זאת די והותר לדעת רשע כסל תרבות האנשים החטאים האלה, אשר היו לשכים בעינינו, להדיח איש ישראל מעבוד את ה', בחוקים לא טובים אשר בדו מלבם. ואיך יפול לב האדם בשחת עשו? ומקרא מלא צועק ואומר "לא תשמע" וכו', "כי מנסה" כו'. אמנם למען הצילך מן הדרך הרע הזה, להציל נפשך מני שחת, אשכילך ואורך איכה נהיתה הרעה הזאת, מאין באה, ואי מזה שורש פורה הראש והלענה, אשר עדיין מרקד בינינו בעוה"ר:

והנני מגלה לפניך סודות גדולים ונפלאים ועמוקים מאד, אשר השתיקה היתה ראויה בהם הרבה, כי על כן הזהיר החכם (משלי כה, ב), "כבוד אלהים הסתר דבר". אך מזקנים אתבונן, כי עת לעשות לה' הפרו תורתך, וה' הטוב יכפר בעד, כי הוראת שעה היא, תחת אשר הרב פרצה לה הטומאה בארץ, ותשחת הארץ מפניה. ועתה צריכים אנו לגדור את הפרצה הזאת ככל אשר תשיג ידינו, ורב מהיות חרון אף ה' על ישראל. ולולא זה, לא הייתי פותח פי בדברים אלה אשר הם כבשונו של עולם, אשר הוזהרנו עליהם הזהרות על הזהרות רבות וגדולות לכסותם ולהעלימם תמיד. אמנם לכל זמן ועת לכל חפץ, וגדולה עבירה לשמה. ואתה עתה עמוד והתבונן נפלאות אל, וערום יבין לאשורו, כי ישרים דרכי ה':

דע לך אחי, כי כאשר חטאו ישראל, גרמו לשכינה להיות מתלבשת בקליפות בעבורם, וההתלבשות הזה נעשה בבחינה פרטית, כאשר אבאר לך עוד בס"ד, כי צריך שיהיה בבחינה פרטית אשר תניח מקום לס"א להיות סובבת והולכת. והנה המקום הזה מקום סכנה הוא מאד, כי בו יכולה הס"א לאחוז העינים אשר לא נפקחו היטב, להחליף להם בין קדש לחול, ובין חול לקודש, ותראה להם המר למתוק, והמתוק למר, מקריבות הדברים. ועל זה המקום נאמר "וינס משה מפניו", כי הוא ענין המטה, המתהפך ממטה לנחש, ומנחש למטה, כמו שאפרש לך בס"ד את הענין הזה היטב. ובהתגבר הס"א מפני חטאינו, עצרה כח לצוד ציד נפתלים, להראות להם במקום הזה דברים אשר לא כן. ובזנותם אחריה עשו להם החוקים האלה אשר עשו, להיות למוקש לישראל בעוה"ר. וכבר אמרתי בדברים האלה היה טוב לנו לבלום פינו ושלא לחקור כלל. אך מה אעשה, אף שלא הדין כך, אך השעה צריכה לכך, להציל נפשות העניים והאביונים מיד חזק מהם. ואני בשמים עדי, כי באימה וביראה ובחרדה גדולה פורש אני הדברים האלה לפניך. ועתה כמו כן חרדות תלבש, ותהא ירא מפני האש הגדולה מפני ה' אלהיך, כי אש אוכלה הוא. וברתת ובזיעה תשיב יוצר על מכונו, לאהבה אותו ולדבקה בו, ולא תחטא:

תיבת נח והקשת

שנינו במשנתנו (חגיגה יא,), "כל שאינו חס על כבוד קונו, ראוי לו שלא בא לעולם". ובגמרא שם אמרו - "זה המסתכל בקשת". ורשב"י פירש בזה סודות גדולים, שזה נאמר על זמן הגלות, יען הוא מלובש בגווני חשך של הס"א. ועתה אפשר לך בס"ד הענין הזה היטב:

הקשת אחר המבול הושם להיות לאות לכל בשר שלא יבא עוד מבול לשחת הארץ. ואומר לך מה הענין הזה. דע כי בזמן המבול ניתן רשות לס"א להתפשט על כל הארץ, כי כבר נשחתה ברוב הרע שהמשיכו עליה הדורות החטאים ההם. ועל כן ניתן לה הרשות הזה, עד שתקח את כל השייך לה. אחר כך תשוב למקומה בנוקבא דתהומא רבא. והנה באותו זמן הוצרך שינצלו נח ובניו וכל הבריות שנתקיימו עמהם, וזה ע"י השכינה בבחינה שהיא מתהלכת בתוך הקליפות. כי הלא ודאי אין הארתה בזמן היותה למעלה כהארתה בהיותה בתוך הקליפות, כי היא צריכה להיות בבחינה זו שתוכל להציל את הראוי להנצל המתחזק בתוכה, אך בסוד הסתר. ושאף על פי כן לא תפעול בדרך שתבריח הקליפות, אלא שתתן להם מקום. והבחינה הזאת היא ממש בחינת התיבה:

ואומר לך מה בחינה זאת, כי היא צריכה להיות בבחינה הנמשכת בה מן היסוד, שהוא השכן קרוב אליה אפילו בגלות. ותבין שזהו סוד נח, שהוא היסוד, שמסודו נעשית המלכות - - תיבה. והיא נעשית בסוד שלשה בחינות בסוד חסד, דין, ורחמים. ובאמת כך היא נקשרת בנצח הוד יסוד דזעיר אנפין, שנאמר בם (אסתר ח, ג), "ותפול לפני רגליו" אפילו בגלות. וסוד זה הוא, כי היא סוד ה', ובהתקנה לעומת הנה"י האלה - נעשית שלשה ווין. ואלה הג' ווין בסוד נה"י עצמם נעשים בה ש' אחת, כזה, ש'. ואלה הם מדות התיבה, כי רחבה חמשים אמה בסוד הה"א, ובהתחלקה לג' לעומת נה"י - נעשים שלשים, והם שלשים אמה קומתה. והם מתחברים בסוד ש', ואז הם שלש מאות אמה אורך התיבה. נמצא שתקון השכינה בבחינה זו - מה שצריך להיות לעמוד בתוך הקליפות. ואז נאמר (בראשית ז, יח), "ותלך התיבה על פני המים":

אך אחר המבול נשבע הקב"ה שלא יביא עוד מבול. ונמצא, שלא יגיע זה ההתפשטות של הס"א להיות על כל העולם כאשר היה. אך עם כל זה - הנה ימצא למעלה במאורות. ופירוש הענין הזה, כי אם תתגבר הס"א כל כך עד שיצטרך לתת לה מקום על הגשמיות לשלוט על כולו, הנה זה ימשך מחמת שליטתם וקטרוגם מאד במאורות, עד שיסלקו השפעתם מן העולם - אז יחרב. אך יש שתתגבר הס"א על הארת המאורות הרבה ותחשיך אורם, אך לא תגיע למנוע השפעתם כמו בזמן ההוא. ועם כל זה תצטרך השכינה להיות בסוד תיבה, כי המאורות שלה יהיו מתלבשים בקליפות, אך לא בשליטה כל כך כזמן המבול, אלא יהיה בשיעור כך - שימשך מענין זה גלות, ולא חורבן העולם:

ונמצא, שמה שהיה בזמן נח בסוד תיבה גשמית, נשאר עתה בסוד תיבה רוחנית. כי אז כיון שנתגלתה הס"א לשלוט על הגשמיות, הוצרך שגם השכינה תגיע שמירתה עד הגשמיות גם כן, והיא התיבה הזאת. ואחר - כך נשאר הדבר בבחינה רוחנית כנ"ל. וזה ענין הקשת, שהוא סוד התיבה ממש. ותדע שכתוב (יחזקאל א, יח), "כמראה הקשת אשר יהיה בענן" וכו'. והענין, שכך ראה במרכבה יחזקאל, יען אז היתה השכינה בגלות כבר. ועל כן ראה אותה בבחינה זאת של קשת, שהיא הצריכה להיות מתלבשת בקליפות, לשמור ענפיה הקדושים. שעם כל זה יהיה גם מקום לרשעים להתהלך סביב. הקשת הנגלה כאן למטה הוא תולדה ורמז לקשת העליון הנראה במרכבה, כי זה מה שנשאר לצורך השמירה הצריכה עתה. נמצא, לפי זה שבחינת הקשת היא הבחינה ששומרת את ישראל בזמן הגלות, אבל שנותנת לס"א גם כן מקום לשלוט שליטה הראויה לה. ועל כן נמצאים בה שתי בחינות, אחת - בחינתה בגלות מתלבשת בקליפות, שהוא לשמור לבד. ואחת - בזמן שהיא מתפשטת מלבושי החול בזמן גאולה, שאז נאמר בה (בראשית ט, טז), "וראיתיה לזכר ברית עולם" - לעורר הזווג. ואני כבר הקדמתי לך כי המקומות בקדושה שמשם ניתן מקום לקליפות - הם מסוכנים מאד להסתכל בהם, כי על זה נאמר, "כבוד אלהים הסתר דבר", שלא לתת גאון לס"א. והמסתכל בו - אינו חס על כבוד קונו. ובאמת, זהו המקום שמשם יצאו וטעו הזונים האלה. כי הס"א מראה להם שקר כאמת, אשר מרוב התקרבה שם אי אפשר לראות ההבחנה היטב. אלא שכבר הקדים להזהיר היוצר עצמו "לא תשמע". כי כל אשר ישנה מדברי תורה אפילו כמלא נימא - ודאי פיתוי הס"א הוא. וזה יתד נאמן שלא ימוט:

התלבשות הנשמות בתוך הקליפות

וצריך שתדע, כי כמו שהשכינה צריכה להתלבש בתוך הקליפות, כך צריכים נשמות גם כן להתלבש אחריה בקליפות. ועתה אפרש לך ההתלבשות הזה איך הוא. כי על זה הענין כתוב (ישעיהו לא, ה), "כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות":

דע שג' מיני היות הנשמות בתוך הקליפה יש, היותן בתוכה קודם בואן לעולם, היותן בתוכה אחר צאתם מן העולם והן זכאות, והיותם בתוכה קודם צאתם, או אחר צאתם כמו כן, והן חייבות. ועתה אפרש לך כל מין ומין בפני עצמו:

הנה עד שהאדם הוא בעוה"ז הוא בעל בחירה, ולפי מעשיו הוא מתקן או פוגם בספירות. מה שאין כן אחר מותו, שנאמר (תהלים פח, ו), "במתים חפשי". והנה בהיות הנשמה בתוך הגוף, אז יש מקום לס"א על ידי הגוף להתערב בה בתוך מציאותה, אם היא חוטאת. כי על כן תצטרך להכנס לגיהנם לטהר בכח אשו של גיהנם. כי יהיה האש ההוא, שהוא כח ס"א, שולט עליה ובוער בה עד שישאב אליו כל הזוהמה שנכללה בה, ואז תשאר היא טהורה. והנה בהיות הס"א מתערבת במציאות הנשמה - היא מטמאה, ונפגמת, ונפגם השורש אשר לה גם כן מפני פגם הענף. והנה זה מין א' מג' המינים שזכרנו, והוא שתהיה הקליפה מתערבת במציאות הנשמה עודה בגוף, והיא נקראת טמאה, שאור הקדושה מסתלק ממנה, והיא נמסרת ביד הס"א ממש. וכן בצאתה תלך אל גיהנם, ותשאר כמו כן עומדת בתוך הקליפה עצמה, שהיא שולטת בה עד טהרתה:

אך האדם אשר זכה במעשיו, הנה כבר הפריד הס"א ממנו, ונדבק הוא לשרשו הקדוש. ובצאת נשמתו מן העולם, הולכת ונדבקת לשרשה זה. ומשם והלאה אין כח לס"א להתערב במציאותה כלל. כי באמת רק בהיותה נקשרת בגוף היא מוכנת לזה הענין. אלא לפעמים תרד הנשמה ההיא להיות מתלבשת בתוך הקליפה, והוא שתהיה הס"א סובבת עליה, בסוד (תהלים יב, ט), "סביב רשעים יתהלכון". ולא תהיה מתדבקת בה כלל, אלא שתגרום לה חסרון אור, שהיה ראוי להתגלות לה לפי זכותה. וכאשר ירדה השכינה בתוך הקליפה להתלבש בה, הנה בה ודאי אין הס"א מתערבת ח"ו, כי אין שייך לאמר דבר זה כלל, כי הלא השכינה אינה כי אם אחת ההארות של הא"ס ב"ה, והס"א היא בריאה נפרדת. ונמצא, שאין הדבר הזה נופל בכאן כלל, רק בחינת התלבשות הוא שהיא מתלבשת בתוך הקליפות האלה, ומתגלה בתוך מקומם. והנה אז ירדו גם כן הנשמות של צדיקים גדולים ראשי ישראל, שהם עומדים שם בתוך הקליפות עמה, ושם סובלין חסרון אור ומיני צער הרבה, והם נקראים סובלי חלאים הסובלים עונותיהם של ישראל. ובראש כלם יש מלכא משיחא, שהיא היחידה אשר נבראה מאז, והיא עומדת להיות עטרה לגואל, שבה יגאל את ישראל, והיא עומדת גם כן בזה ההתלבשות, בזה הסיתום וחסרון אור הנ"ל:

והמין הג' הוא היותן בה קודם בואן לעולם, כי אז אינם בבחינת סובלי חלאים, אלא הם בסוד עשוקים. והוא כי חטא אדם הראשון גרם שכל הנשמות תרדנה בתוך הס"א, ואז זה גורם להם חולשה, שבבואם לעולם הזה נרדפות מן הס"א, וצריכות תקון גדול במעשיהם לתקן מזה. כי כל העבודה עתה - אחר ענין חטא אדה"ר היא נמשכת. אך נשמת המשיח היא בחינת היחידה, שהיא בת חורין, שאין לה ענין לזה, כי אינה אלא לבא לעולם לעטר המשיח, ולא להתקן. ולכן היא בבחינת "סובלי חלאים", ואדרבא - ראש לכולם. ובה נכללים כל עטרות הנשמות, שבם יתעטרו לימות המשיח בהארת יחידה אשר תשלוט ותנהג אותם בזמן ההוא:

והנה הנשמות אשר יצאו כבר מן העולם, הם נקראים צפרים עפות, שבאמת יש להם כח לעוף אחר השכינה, מה שאין כן בהיותם בגופים. ותדע, כי אימא נקראת קן צפור, שהיא קן לאבא הנקרא צפור. והנה מאבא ואימא ניתן מציאות לנשמות מצד עצמן, ומצד זו"ן ניתן להם להיות בתוך הגוף. והנה כשיוצאים מן הגוף, נשארים מה שהם מצד או"א, שהם חוץ לגוף. ואז נאמר בהם "כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות", כי השם הזה הוא המגן בסוד הקשת כנ"ל. שהנה"י הם נקראים צבאות, והם ג' גווני הקשת. ולאלה יש ההגנה הזאת, כי אין הקליפות יכולים להתערב בהם. אבל מי שהוא בחיים ומשליט הס"א עליו, לא יש לו ההגנה, כי לפי בחירתו הם הדברים. נמצאת למד מכל זה, שאין ההתלבשות בס"א נאמר אלא על הנשמות לאחר שיצאו מן הבחירה, שאז אין הרע מתערב במציאותם, ואינו אלא צער להם, והוא תקון לישראל. אך בהיותן בעלי בחירה - לא יתכן בהם הענין הזה, כי אין ההתערב בס"א בחיים אלא קלקול וטומאה, שתברח הקדושה מעליו, ולא תקון כלל. והרי נפלו כל בניני השוא שבנו האנשים הפושעים האלה, כי אי אפשר לעבירה להיות מצוה, והתיקון לא יהיה הקלקול לעולם:

הן אמת, שמאמר אחד נמצא לרז"ל אשר נדמה הוא לעינינו כהר גבוה ותלול מאד. הוא מאמרם ז"ל בענין יעל (נזיר כג,), "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה". אם כן אפשר לפגם להיות תקון. אך צריך שתדע כי הרבה חלוקים נמצאים בענין. ואשר לא ידקדק עד חוט השערה - קרוב לפול בפחתים עמוקים, רחמנא ליצלן:

מעשה אסתר היה באונס

דע כי זהו סוד הוראות שעה. ואפרש לך זה הענין היטב. כי הנה חילוק יש בין מעשה אסתר למעשה יעל, שמעשה אסתר היה ע"י אונס, ומעשה יעל היה עבירה לשמה. ובאמת הדברים האלה הנה הנם מסתורין של מלך, אשר מי הוא יערב לבו לגלותן, ולולא כי צריכים אנחנו להעביר המכשלה הזאת מקרב עמנו, כי רבה היא, נשא לא נשאני לבי להוציא מפי בענין זה ריש מילין, כל שכן להרחיב לשון כאשר אני עושה עתה. אמנם רחמנא לבא בעי, ומחשבה טובה יצרפנה למעשה, לבלתי שום עלי עון בדבר זה. אבל עינים עורות יפקח לסור מדרכם הרעה, וישמח ה' במעשיו. עתה הט אזניך והבן מאד מאד, כי הדברים עתיקים גדולים ועמוקים, וכבוד אלהים הסתר דבר:

כשגרמו העונות, ירדה השכינה ונתלבשה בלילית שפחה רעה. והשפחה הרעה הזאת, שהיתה נקודה אחת לבד, נתפשטה לעשר נקודות, ונקראת פרצוף. והנה כל מדרגות הקליפות, כיון שרואים השכינה שם מלובשת, הנה הם חושבים שח"ו יוכלו לשלוט עליה. ובאמת הם מתקבצים בשאון גדול על לילית זונה בעבור השכינה אשר שם. ואז ברגע אחד השכינה מסתלקת ובורחת משם, והם נשארים בטומאתם, ואינם שולטים כלל. וסוד ענין זה הוא "מצה שמורה", שהיא השכינה השמורה לבעלה, ואז נאמר על ס"מ (קהלת ד, ה), "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו":

וענין זה הוא ענין אסתר, שהיא השכינה הנמסרת ביד ס"א. ואחשורוש חושב לשלוט עליה. אבל באמת שמרדכי היה משביע את השידה, ואחשורוש לא היה שולט עליה כלל. והנה השידה הזאת היתה מבחינת הזוהמה של אסתר עצמה. ונמצא כך ממש כמו שנעשה בקליפה עצמה - שהשכינה בורחת משם. אמנם אף על פי כן, נמצא זה איזה פגם באסתר עצמה, כי זה גורם למעלה גם כן איזה פגם שצריך טהרה, ועל כן אסתר היתה טובלת ויושבת בחיקו של מרדכי. וענין ישיבתה בחיקו של מרדכי הוא ענין הזווג הנעשה למעלה בברחה מן הקליפות, והוא ענין (אסתר ב, יד), "בערב היא באה ובבוקר היא שבה", שהוא זמן הזדווגה עם הז"א. והענין הזה נקרא אונס, שהסט"א רוצה לאנס, ואינו עולה בידה:

ענין יעל - עבירה לשמה

אך ענין יעל הוא ענין אחר. והוא סוד נורא מאוד מלהרהר בו, וכל שכן לדבר בו, וכל שכן לחקור עליו. ולולא שהשעה צריכה לכך, הייתי נס ממנו כמפני אש בוערה. אך היה מסתכל להבין דבר על בוריו, שלא תטעה ח"ו בטעות הפתאים האלה הזונים מאחרי ה', כי על מקומות האלה אמר הכתוב (הושע יד, י), "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם":

דע, כי תחלת הקלקול היה ביאת הנחש על חוה, שהטיל בה זוהמה. ומפני זה ירדה היא אחר כך בתוך הקליפות כנ"ל. והנה אי אפשר לתקן זה הפגם אלא כענין האמור בכתוב (זכריה יד, ב), "והנשים תשכבנה". והענין הוא, כי סוף סוף צריך שיהיה למטה זה הענין, שישא החוטא את חטאו, והפגם סר מן השורש. כי למעלה הנחש רודף תמיד בעבור זה, וכאשר ינתן לו חלק למטה בישראל שחטאו, אז ישלם הקטרוג למעלה. וכמה צער גדול הוא לנשים הקדושות, נשי ישראל, שיצטרכו לסבול הענין הרע הזה. ותראה שראשית הקלקול היה (איכה ה, יא), "נשים בציון ענו". ועל כן סוף הבירור יהיה זה - "והנשים תשכבנה". אך תדע, שאפילו זה הצער אין לו להמצא אלא בסוף הכל, בהיות התקון עומד להשתלם, שאז נאמר (משלי לא, כד), "ותשחק ליום אחרון", כי כבר הכח גדול, ואין המעשה ההוא פוגם למעלה, אדרבה - מתקן. ואומר לך איך הוא מתקן - כי ע"י המעשה הזה יקבלו הטמאים ההם את הזוהמה הנשארת מתחלה. ואדרבה, כל טוב הנכלל בהם - יהיה יוצא מהם ונכלל בקדושה. וסוד כל הענין הזה הוא, כי צריך לתת לס"א החלק הראוי לה, אך להיות תקון, צריך שיעשה למטה ולא למעלה:

ועתה אפרש לך ענין יעל עם סיסרא, ותבין הסוד הזה היטב. הנה יעל היתה אשת חבר הקיני, והוא מסוד קין שיצא מכח זוהמת הנחש, ולכן אליה הגיע המעשה הזה. ועל כן נמסרה היא לו לביאה, ולא שידה כמעשה אסתר, אלא היא עצמה, כי אז אדרבה הוא הריק בה כל הניצוצות הקדושים שהיו בו, כי הוא באמת היה מסוד הדעת, וכולל כל בחינות הניצוצות שיוצאות מן הדעת. ובין כך ובין כך נתעורר היחוד העליון, והס"א לא אחזה בקדושה למעלה, כי אדרבה בכח התקונים וזכותה לקחה היא על עצמה הענין הזה, שלה לא היה הנאה, כמו שאמרו בש"ס (שבת קמו.) משום דאטיל בה זוהמה. ונשאר המקדש קדוש למעלה, ושם נתעורר היחוד, וכוחו נתגבר עליו והכניעו. וסוד זה הענין הוא יתד האהל, שהוא היסוד המתחבר באהל, שהיא המלכות, שכן הוא מתעורר ביחוד. והוא המתגבר על הרשע הזה המתגאה למטה וממיתו, ונכנס ברקתו, ומשם במוחין שלו בסוד הדעת שזכרתי. אך זה הענין שלא יוכל להצליח אפילו בדרך עונש כמו שכתבנו, אלא בסוף התקון כשהוא עומד להשתלם, ובמי שיעשה אותו בכל השמירות והתקונים האלה; ועם כל זה רק בהוראות שעה, ולא לשום דבר סדר ההנהגה על פיו ח"ו:

וטעם הדבר הזה - דע כי הנה כתוב (משלי ו, כג), "כי נר מצוה", והסוד - כי המצוות בסוד המלכות הם, אך מצד התיחדה עם בעלה. והסוד - נ"ר; י"א ה"ה ו"י ה"ה, י"א ה"ל ו"ה הי"ם, י"א ה"ד ו"נ ה"י. וזה לא יתן מקום אחיזה לס"א כלל. אך מבחינת ענין הזה של המלכות היורדת לקליפות, ומשלמת את הנוק' דקליפה כנ"ל, בסוד (יחזקאל כו, ב), "אמלאה החרבה", נמצא ענין לעבירה לשמה הנזכר כאן, והוא לבחינת עליית השכינה מן הקליפה. אך מיד צריך שיאחוז בה הז"א להחזירה, לסוד הנר הנזכר. והבן ענין זה מאד, כי סוד זה עמוק הוא. וזהו ענין היתד אשר זכרתי. ועל כן נקרא זה הוראת שעה, כי מבחינת המלכות המלובשת בקליפה נמשך הענין הזה. אך צריך שמיד מידי העשות הענין הזה - יתגלה הז"א לקבל המעשה הזה, בסוד היחוד. כי אם לא יתגלה מיד, הנה ודאי הס"א היתה אוחזת ומתגברת במעשה ההוא. ועל כן צריך גילוי הז"א, ויחזירנו לדרך הטוב של הנ"ר הנ"ל. ועל כן אי אפשר לשוב עליו, אלא פעם אחת יעשה, ומיד ישוב לענין כלל המצוות:

נמצאת למד, שאפילו עבירה לשמה לא תהיה אלא בהוראת שעה. אבל לא שיהיה אפשר לשנות סדר המעשה, כי זה נקרא המרת התורה, שאי אפשר לה להיות מומרת בשום פנים. כי אין סדרי המאורות משתנים, אלא שפעולה אחת אפשר שתעשה מצד המלכות העולה, ומיד ישוב הדבר לסדרו הראשון. וכל זה שאמרנו לא יתכן אלא בנקבות שהם קרקע עולם, שבהם נמצא הענין הזה שזכרנו, אך לא בזכרים, שאין העריות תקון להם כלל. כי הצדיק יש לו להשמר מן הערלה, ולהיות נסוג אחור ולא יטמא. ואפילו כל שאר המצות הקלות מן העריות - גם כן לא תותר הרצועה לשנותם ח"ו, כי אם להוראת שעה, על פי המגיע להוראה כזאת:

אם כן איפוא, תדע ותשכיל איך שוא ומרמה הוא כל בנין החטאים האלה, פיתוי המקטרג הצודה בעלי לבב הפתאים, שכחי אלוה, לעבור בשאט נפש על כל דת ודין, לא יום ולא יומים ולא חודש ימים, כי כל ימי חיי הבלם. זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפל, להמיר טוב ברע ורע בטוב, ולהפך דברי אלהים חיים ללענה וראש. כי סדרי המאורות וחוקותיהם הם משפט התורה, אשר שם משה לפני בני ישראל לדור דורים ולנצח נצחים. וכל המשנה - משתנה ממקור קדוש ישראל למקום טומאה, אשה זרה, תועבת ה':

התהפכות המטה לנחש והנחש למטה

ואחר כל הדברים והאמת הזאת, אבא ואפשר לך בס"ד כל הדברים אשר נכשלו בהם הפתאים האלה, ואעמידך על אמיתם, ובהם תראה חכמה נפלאה אשר לא ידעת ואשר לא שמעת מעשה ה' כי נורא הוא אשר הוא עושה עמנו, להצמיח לנו צדקה ותהלה נגד כל הגוים:

הנה שורש כל הדברים הוא ענין התהפך המטה ממטה לנחש, ומנחש למטה. והוא ענין (ישעיה נג, ט), "ויתן את רשעים קברו". והוא התלבשות המשיח בקליפות, שהם חושבים שזה יוכל להיות נופל באיש אשר לו משפט הגאולה, והוא בחי חיותו בעולם הזה, שיהא עובר עבירות גדולות לשם מצוה. וזה הראיתיך כבר, שהוא הבל ורעיון רוח, תועבת ה' הוא, כי קדוש הוא ולא יגורנו רע. אך הענין הזה נאמר על הנשמות הגדולות, ראשי ישראל, כאשר שמעת, והם משה ושני המשיחין, שעליהם נאמרה פרשת "הנה ישכיל עבדי", והבן היטב:

הס"א יש לה שני זמנים, האחד - כשהיא עומדת כפויה חחת הקדושה, והשני - כשהיא שולטת, שאז השכינה מעלמת כחה ומתלבשת בה, והיא מתחזקת מפני זה. וסוד הענין, כי בשם אדנ"י שתי האותיות ד"נ הם שתי האותיות שמשם משתרשות הקליפות היוצאות מבחינת הדין. והנחש, שהוא כללות הקליפה, צריך להיות כפוף תחת אלה האותיות, ואז נא' (בראשית מט, יז), "יהי דן נחש עלי דרך". ומט"ה הוא כמנין ד"ן, ואז נקרא שהנחש נהפך למטה. אך לפעמים שהס"א גוברת, ואינה עומדת כפופה כמו שהיה ראוי, ואז צריך שבחינת הד"ן זה יהיה הוא מתלבש ומסתתר בתוך הנחש, ואז נקרא שנהפך המטה לנחש:

המשיח יושב על פתחי רומי

והנה נגד זה יש המשיח, והיא היחידה המוכנת לעטר בה שני המשיחים, שהיא גם כן לפעמים בסוד מטה. ואז נא' (תהלים קי, ב), "מטה עוזך ישלח ה' מציון", ואז (תהלים שם), "רדה בקרב אויביך". והוא סוד (במדבר כד, יט), "וירד מיעקב", כי במקומו עומד המשיח, ובכח שליטתו רודה האומות, ומעלה כל הבירורים הצריכים, אך כשהמטה נהפך, הנה משי"ח גם כן הוא כמנין נח"ש, ונמסר לו תקון בדרך אחר - שילך ויתלבש בקליפות, וישב שם אסור בבית הסוהר בחסרון אור והשפעה, והוא סבילת החולאים. ואומר לך שזהו ענין מה שאמרו (סנהדרין צח.) שהוא יושב אפתחא דרומי, והוא ענין ממש "ויתן את רשעים קברו", כי משה הוא צריך לתקן ישראל במה שיהיו מנוקים מן הערב רב, וזהו הבירור המגיע לו, לכן הוא קבור שם עמהם. וכבר פירש רשב"י בפ' תצא ענין קבורת משה, שהוא בצולמא דלאו איהי הגון ליה, כמו שנפרש בס"ד המאמר ההוא. אך המשיחים צריכים להיות אפתחא דרומי, וזה נקרא להם קבורה, בהיותם צריכים להיות מלובשים בתוך הקליפה, והיא קליפת עשו וישמעאל, שהם האומות השולטות על ישראל, והם צריכים להשתעבד תחתיהם ע"י המשיחים האלה. אך יש רומי רבתא, ויש רומי זעירתא, ושם יושבים המשיחים אחד מבחינת רומי רבתא, ואחד מבחינת זעירתא. ומשם מבררים הניצוצות הצריכים לישראל. ובסבלם הצער מקילים מעל ישראל:

והנה עץ הדעת טוב ורע - הוא סוד אדנ"י שיש בשני אותיות האלה השרש הנ"ל, והנחש בא ופתה את חוה לתת לו מקום, ובתתה לו - מיד ירדה השכינה, ואז נעשה ממטה נחש. והוצרכו ישראל לסבול גלות מצרים, להתקן בו מזוהמת הנחש הזאת. והיה התקון להחזיר הנחש למטה, בסוד ד"ן הנ"ל, והוא סוד (בראשית טו, יד) "וגם את הגוי אשר יעבודו ד"ן אנכי". כי בחזור הנחש תחת הנהגת הד"ן הזה - ניטלה השליטה מן הקליפות, ולא יכול פרעה לשלוט כלל:

הצרעת של פרעה ושל משה

והנה הנחש לקה בצרעת. ואומר לך מהו הצרעת, כי הוא סוד סגירו, והוא הסגר האור העליון שלא יצא. ולכן פרעה בראשונה בימי אברהם לקה בצרעת, שבעבור זה לא היה יכול לנגוע בשרה. והיה סימן לבניו, כי בימי משה כבר חזר הנחש למטה. והקב"ה, שרצה להראות לו זה הענין איך היה, אמר לו (שמות ד, ב), "מזה בידך" כו'. והענין, כי משה הוא מרי דביתא, שנשמתו הוכנה מתחלה להיות בסוד בעלה דמטרוניתא, שיהיה לו סגולה וכוח להוריד השכינה לתקן ע"י האבות, כל אחד תקון הראוי לו. ואז בסוף הכל נמצא שהנחש חזר למטה ע"י תקוני משה, שהיה מחזיק תקוני האבות בידו. והוא סוד, "ה' אלהי אבותיכם נראה אלי. אך בהשליכו המטה לארץ, שלא החזיק בו, אז נראה בו הענין כבראשונה שהיה נחש, ואז נס משה מפניו, כי ראה שהענין הזה הוא מקום סכנה מאד. והוא ענין שבירת הלוחות כשהשליכם משה מידיו, כי אז נעשה ממש ענין המטה שחזר לנחש:

ואומר לך מי גרם זה, ותבין כאן סודות גדולים, שזהו ענין אותיות פורחות, והם סוד הג' אבות, שסודם רי"ו אותיות דע"ב, שבהיותם מתחברים במלכות אז אין מות. ובהיותם מסתלקים, אז יורדת השכינה למטה, ונמצא המות. ומשם והלאה נתנה בחינה זאת למשיח לעמוד בסוד נחש, ובפרט למשיח בן יוסף שהוא בסוד השמאל. ועוד אפרש לך מזה בס"ד. הנה כשחזר הנחש למטה, אז נראה האות האחר ששבה כבשרו. כי הצרעת בסוד המשכא דחויא הוא, ובהיות הגוף בבחינה זאת נראה שם הצרעת. וכשנטהר, הנה שבה כבשרו בכח התקונים הראשונים:

כפיית הרע תחת הקדושה

ואודיעך עתה סוד גדול מאד, כי כל זה הענין תלוי בקליפת נוגה, שהיא טוב ורע, והיא נקראת עור הנחש, אשר אם היא נוטה לחוץ - נטמאת היא, והרע מתחזק על ידה. ואם היא נכנסת לפנים - נטהרת, והרע נכפה תחת הקדושה. וזה נקרא שהנחש פושט את עורו. כי כל כחו היה זה, וצריך להפשיט העור הזה ממנו, ואז קולו הולך מסוף העולם ועד סופג כי הוא התעוררות גדול, המגיע בכל המדרגות. וצריך שתדע כי משיח בן יוסף יש לו הרבה לפעול בזה הענין. וזה נמשך יען סודו לשמאל, בסוד קין, ששם יצאה זוהמת הנחש. והוא צריך להטהר ממנה, ויטהר בו העולם. אך נתחבר ענין יוסף עצמו שיצאו ממנו הניצוצות בענין אשת פוטיפר. ואפרש לך עוד זה בס"ד לפנים בארוכה. ובעבור זה הוצרכו ההרוגי מלכות להמסר על קדושת השם. ואז נעשה בר' ישמעאל ענין הפשטת העור, שהפשיטוהו, ואז עלה שאגתו למרום, בסוד עור הנחש הזה, שקול הפשטתר הולך כו' כנ"ל, ועל זה הסוד כתיב (ירמיה מו, כב), "קולה כנחש ילך". והנה בהסתלק האותיות מן הלוחות, והם נשברו, יצאו כל אלה הענינים. כי במתן תורה כבר היה מתוקן הכל, ובעגל חזר ונתקלקל. והנה אליהו קבל הכח ממשה בסוד (במדבר כה, יב) "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום". ולכן בכח זה החיה את יונה בן אמתי בן הצרפית, שהוא היה שרש משיח בן יוסף, ומת מפני הקלקול הזה. והענין, שנסתלקו ממנו אותיות הזכר המחיות אותו, ומת בסוד נוקבא. והוא חזר וחקק האותיות בו וחיה. וכל זה הוא תקון לסוף כל הדברים. ואלישע כמו כן, שקיבל הכח מאליהו בסוד (מלכים ב, ב, ט) "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי", החיה את מבקוק בסוד הרי"ו שהוא השם ע"ב שחקק בו, שהם אותיות הזכר כנ"ל, וכמבואר בדברי רשב"י זללה"ה (עי' זוהר ח"א, ז,):

הרי נתפרש לך עתה ענין מציאות המטה הזה המתהפך לנחש, אשר בעבורו השכינה מתלבשת בתוך הקליפות, ומשיח ג"כ, וכל שאר סובלי החולאים; אשר כל זה רחוק הוא הרבה ממשגה הבוערים האלה, הגומלים לנפשם רעה מבלי הבן דבר על בוריו. ועוד אשוב אודיעך סודות גדולים מאד בענין התלבשות הזה, ובענין ההרוגי מלכות, תשמע נפלאות כאשר יעדתי לך:

"והוא מחולל מפשעינו"

פה אתחיל לפרש לך מאמרי הרשב"י זללה"ה, אשר בגובה לב תלו בהם בוקי סריקי, ואורחותיהם עותו, להטיל מום בקדשי ה' אשר אהב, קודש קדשים הוא. ותדע באמת, כי חלילה לקדוש ישראל הרשב"י זללה"ה מחשב עליו ועל דבריו מחשבות רעות וזרות אשר כהנה. ואם דבריו סתומים הנה, לצד עילאה ימלל בעומק עצה, ודרך קודש נשגבה משכלינו. אך כולם נכוחים למבין, וישרים למוצאי דעת. ואסדר לך המאמרים האלה לפי סדר הענינים הצריכים לבאר ולגלות בענין זה:

המאמר האחד הוא בפ' תצא, דף רע"ו ע"ב, ז"ל, ובגין דאינון גרמו לך ועבדו עמך כמה טבין, אנת סבילת בגינייהו וכו', הוה הוא לאתחללא בע"ז וזרעיה, בגין דירבעם בן נבט מזרעיה איהו, ובגיניה אתמר בך (ישעיה נג, ה), "והוא מחולל מפשעינו" וכו' ובחבורתו נרפא לנו וכו' עכ"ל. הנה המאמר הזה איום ונורא הוא באמת, כי נראה ממנו שלולא יסורי משה, היה צריך שמשיח בן יוסף יתחלל בע"ז. והנה מכאן מקום לאפוקורסים לרדות, כי יאמרו בהשתנות הדורות וההנהגה מתחלפת לפי מעשה התחתונים, לא היה די יסורי משה, כי סוף סוף הוצרך הדבר להתקיים בש"ץ. הן אלה ודאי דברי הבל ותעתועים, יען הם נגד תורת משה. אמנם על כל פנים צריכים אנו לפרש דברי הרשב"י ז"ל על אמתתם. וזה ברור, כי אלה הדברים יורדים ונוקבים עד התהום, וכמה רזי דרזין נכללים בהם:

תיקון הפנימיות והחיצוניות

והנני צריך להודיעך עתה סודות גדולים בענין יוסף ומכירתו, והרוגי מלכות, והבן מאד. דע כי מאז חטא אדה"ר, התהלכו הדברים בעולם בדרך שבו יהיו נתקנים כל הקלקולים אשר נמשכו מחטאו. והנה מאז הוכן התקון בסוד שני המשיחים. ופרוש הענין - כי עץ החיים ועץ הדעת הם סוד הפנימיות וחיצוניות, שהיו צריכים להתחבר בחיבור גדול. כשיהיה החיצוניות שלם לגמרי, ראוי להתחבר עם הפנימיות, וזה בהסרת הרע שבעץ הדעת הזה, שהוא הס"א היונקת ממנו, שהיה סר אם לא היה אדם חוטא. ואז היה גופו ונשמתו ג"כ מתחברים זה בזה, לינק אור הקדושה לנצח. וכיון שחטא, הנה נפגם החיצוניות, ששלט עליו הרע, ואז גופו נעכר, והוא צריך למות, שבזה נמצא התקון שימצא לו, עד שובו להבנות ולהתחבר עם הנשמה לחיים נצחיים. והנה הנפגם באמת הוא עץ הדעת, והוא הצריך לתקן עד שיוכל להתחבר בו עץ החיים כבראשונה. ונמצא בכאן שנים צריכים תקון - אחד החיצוניות שיוכל להתחבר בו הפנימיות, ואחד - הפנימיות - שיתחבר בחיצוניות. ובסוד החיצוניות נתקנים כל עניני הגלות כולם וגאולתם, ששלימותה היא חיבור הפנימיות בחיצוניות. וזה ענין השני משיחים, כי משיח בן יוסף הוא בסוד השמאל, והוא בסוד החיצוניות הצריך לכל התקונים האלה. ומשיח בן דוד הוא בסוד הימין, הצריך שיהיה מתחבר אליו, והגאולה שלמה. וזהו סוד (ישעיה יא, י) "והיתה מנוחתו כבוד":

ובהגיע עת להכנס בעוביה של קורה באלה התקונים, והיינו ביעקב שהוא בחיר שבאבות ומעין שופריה דאדם, משם והלאה נמצא ענין שני המשיחים האלה הולך ומזדמן. וזה כי הוא לקח שתי נשים לאה ורחל, וסודם פנימיות וחיצוניות השכינה. ומלאה היה צריך לצאת משיח בן דוד לתקון הפנימיות, ומרחל משיח בן יוסף לתקון החיצוניות. וכבר שמעת שהקלקול העצמי היה בחיצוניות, ולכן מכאן נמשכו כל הקלקולים שבאו אח"כ בכל הענינים. וקין בו מתחיל ענין זה, כי הוא סוד הגבורות, והבל סוד החסדים. ונמצא שהם עצמם בחינות פנימיות וחיצוניות. ובקין יצאה זוהמת הנחש שהוטלה בחיצוניות הזה, שהוא סוד הגוף שנעשה כתנות עור, ושם ג"כ נתקלקלו הדברים. והתפשטות הדבר עד יוסף, שלו נתנה בחינה זו של מב"י לתקן, כנ"ל; וליהודה בחינת מב"ד, והם שניהם מלכים בסוד (תהלים מח, ה) "כי הנה המלכים נועדו", וכמבואר במדרש. ותבין ג"כ שמב"ד הוא בתפארת, והוא הזכר בסוד הפנימיות העומד לנגד לאה. ומב"י ביסוד, בסוד החצוניות העומד לנגד רחל. וכבר נתבאר במקום אחר ענין זה של לאה איך היא פנימיות הנוק', והלא אינה אלא אחורי אימא שנפלו, כי שני הדברים אמת, והרבה דרושים נאמרים בענין לאה לפי בחינות שונות שבה, ואין כאן מקום להאריך בזה:

יוסף ואשת פוטיפר

ונמצא שהיסוד באמת נפגם בחטאו של אדם, והוא סוד, "מושך בערלתו היה", כי ממנו נמצאה הערלה על אות ברית קודש. ואז יצאו הניצוצות של הקדושה לחוץ, כידוע. והנה יוסף היה היסוד הזה הראוי לתקן. והשטן קטרג, עד שגרם שהשבטים מכרו אותו למצרים. ואז חזר ממש הקלקול הראשון להתחזק, שהוא היסוד הנחפה בערלה, ובא לידו ענין אשת אדוניו. והוא בחינת ערות הארץ, שהיתה רוצה להדבק בו:

אך סוד הענין, כי אסנת היתה שם, שהיתה בסוד השכינה הראויה להתחבר עמו בבירור בתקון. ואמה גם כן היתה מסוד זה, אבל היתה בסוד מה שקליפת מצרים היתה מתחזקת להדבק אחריה. ולכן אסנת היתה ראויה לו, שעל ידי כן שלט על מצרים. אבל אמה לא היתה ראויה לו. והוא חשב בתחלה שהיה ראוי לו לבוא אליה, לתת הארה לשכינה שהיא בתוך הקליפות. וסוד הענין "ויבא הביתה לעשות מלאכתו". אבל נראית לו דיוקנו של אביו, והודיע לו כי לא זו הדרך, ומכל דבר ערוה צריך להשמר מאד, כי אין זה תקון, אלא קלקול רב ועצום. ובאמת, שבאותה המחשבה יצאו ממנו עשר טפות, וזה גרם כמה קלקולים בגלויות, כמו שאפרש לך בס"ד:

ואומר לך עתה סוד גדול, כי באמת מכאן לקחה כח הס"א לפתות בני ישראל בעו"ה בענין זה, להראות להם היתר איסורי ערוה ודומיהם, ברמותו אותם לחשוב שיוכל זה להיות תקון, כי כך הס"א מתחזקת בכח אשר נותנים לה מעשי בני אדם. וע"כ בקבלה ממעשה יוסף המחשבה הזאת - בה נתחזקה לפתות האחרים אשר לא ידעו להשמר ממנה:

עשרה הרוגי מלכות

ועתה אודיעך ענין הטפות האלה. כי יוסף הוא עצמו סוד היסוד, ומעשיו בסוד תקוני מב"י היו. ובחטאו במחשבה הזאת - נפגם היסוד, ויצאו משם עשר טפות האלה. וכבר ידעת מה הם אלה הנצוצות היוצאים מן הדעת. ואלה הוצרכו לבוא בעולם, ולהמסר למיתה בכמה גלויות, כדי לתקן מה שנפגם בצאתם הם לס"א. והנה אלה העשר הם עשרה הרוגי מלכות. אף כל ההרוגים שהיו בכל הדורות כלם הם מסוד זה. וסוד הענין, כי בחינת מב"י הוא שנפגם, והוא עצמו היה צריך למות בסוף הכל. כי אין מיתת ההריגה בידי נכרים אלא תקון למה שנמסר ביד הס"א, להעלות הקדושה ממנה. וכל האחרים שנהרגו, נקראים כלם ענפים ממנו, כי כלם לבחינת תקון זה של מב"י הם הולכים. אך העשרה עקרים, שהם כמו שרשים לכל האחרים, הם העשרה ההרוגים הנזכרים שהם בחינת העשר טפות עצמם, שכל השאר הם כמו ענפים. והעיקר בעשרה עצמם הוא ר"ע בן יוסף, שהוא היה בחינת מב"י עצמו. וע"כ הוא הנזכר במדרש, שראה אותו משה ואמר "זו תורה" כו', והאחרים לא נזכרו, כי הוא העיקר בזה התקון. והנה צריך שתדע כי ע"י גלות מצרים וגאולתו עד מתן תורה נתקנו הקלקולים הראשונים, עד שבמ"ת נמצאו בני חורין, בסוד (שמות לב, טז) "חרות על הלוחות". אך כאשר חטאו ישראל בעגל, חזר הקלקול הראשון למקומו. והעגל הוא ממש בבחינה זו, שהוא בסוד "פני השור מהשמאל" שהוא מב"י. והערב רב היה שעשוהו, כי הם היוצאים ממצרים. והנה הקלקול הראשון גרם קלקול אחר, שאח"כ בא ירבעם שהוא עצמו היה מב"י, וחטא בסוד זה שעשה העגלים:

ירבעם היה מיועד למשיח בן יוסף

ועתה אודיעך בזה סוד גדול מאד מאד. כי ירבעם הלביש את הקדושה בס"א בעבודתו, וזה גרם אח"כ שהעגל היה אומר "אנכי ה' אלהיך" ע"י גחזי, כמ"ש רז"ל. ובעבור זה הוכרח ר"ע וחבריו למות על קדוש השם. וסוד הענין עמוק הוא, כי הנה ר"ע היה בן גרים, וזה כי הוצרך שהנשמה הקדושה של ירבעם, שפרחה ממנו בשעת חטאו, תתלבש בגוף נכרי. ואח"כ תצא בישראל. וזה היה באביו של ר"ע, ואח"כ נכנסה בו בר' עקיבא, ושם נתקנה. ותדע שבשעה שפרחה הנשמה הקדושה של ירבעם, ונכנסה בו נשמה טמאה, הנה הנשמה ההיא ניתנה באביה בנו. והוא שנאמר בו (מלכים א, יד, יג), "יען נמצא בו דבר טוב". ואח"כ הוצרך להתלבש בלבוש נכרי כנ"ל:

ועתה אודיעך בזה הענין סודות גדולים ועצומים מאד, אשר היה ראוי באמת להעלימם ולהסתירם, לולי כי לכבוד ה' ולכבוד קדוש רשב"י זללה"ה צריכים אנו להצדיק דברי אמת וצדק, ולטהרם מאשר חפאו אליהם אנשי תועי רוח. דע, כי כל אלה הדברים שאנו מדברים מירבעם או מכל האחרים אשר נאמר עליהם שהם מב"י - אין אנו אומרים על היחידה עצמה, שאינה ניתנת באיש הראוי לה אלא בשעת תשלום התיקון, וכמבואר בדברי מרן האר"י זלה"ה, אלא שרשי הנשמות הראויות והמזומנות להיות גואלות בדורה שעליהם תבוא ותשרה היחידה השורה ומעטרת את המשיחין. ונמצא, כשאנו אומרים ירבעם שהוא מב"י, פירוש, אותו השורש שבאמת היה ראוי לשרות עליו היחידה הזאת, ונקרא כמו ענף ממנה, כי היא כלי שלה. והנה זה היה שהוצרך להתלבש בגוף נכרי כנ"ל, כנגד מה שהלביש ירבעם את הקדושה בטומאה בעגלים אשר עשה, ובעבורה הוצרכו למסר למיתה ר"ע וחבריו. אמנם ודאי, שזהו פגם שמגיע לשורש עצמו, כיון שהכלי שלו נפגם כך. וכנגד זה היה צריך גם הוא להיות מתחלל ח"ו בס"א:

ואפרש לך היטב ענין החילול הזה. כי ההתלבשות שהוא מתלבש עתה - אינו נקרא חילול כזה, כי אינו אלא כמו תפיסה בבית הסוהר שהוא תפוס שם, אבל הס"א אינה מקבלת כחו כלל. אבל אם ח"ו היה מתחלל, כמו שהיה נמשך מחטא ירבעם, היה זה קלקול גדול, והוא כי הנה אותו האיש נידון בצואה רותחת, והיא הזוהמה היותר טמאה שבקליפה. ואם היה צריך מב"י להתחלל, היה צריך להתלבש הוא שם ח"ו בדרך... עצמו היה מקבל איזה כח מן ההתלבשות הזה. ואז היה בא הוא ומתלבש בארמילוס הרשע. ובכח שהיה מקבל מן ההתלבשות הזה, היה עושה דברים נפלאים בעולם, כמו שהיה אומר עגלו של ירבעם, וזה היה קלקול גדול עד מאד, וצער ח"ו לישראל שאין כמוהו. ומשיח בן יוסף עצמו, אחר קבלו המשיחות, היה צריך למות לתקן הענין הזה ע"י ארמילוס עצמו שהיה בא נכחו, וזה ג"כ חילול אליו. וכמה צרות על צרות היו מתחדשות, עד שהניצולים היו אחד מעיר ושנים ממשפחה. אבל כח היסורים שסובל משה, גרם שלא יתחלל בחילול זה מב"י. ואז לא נשאר הפגם אלא בכלי של המשיחות, דהיינו נשמת ירבעם עצמו. ומפני זה מת ר"ע וחבריו. אך המשיחות עצמו לא יתחלל עד צאת הכח הזה ממנו, וחזרו אל מקומו בקדושה במב"י עצמו, שהוא ממש ענין ר"ע, ומב"י נצל מן המות:

ועתה תבין ענין המאמר הזה שאמר (זוהר כי תצא שם) "בגין דלא יתקטיל מב"י" כו', וצריך אני לפרש לך מה הענין "הוא וזרעיה". דע, שהמשיח נקרא מב"י ומשיח בן אפרים. וסוד הענין הזה, כי שתי בחינות נמצאות למשיח, אחת - היחידה עצמה שהיא המשיחות, ואחת - האיש הראוי להיות משיח, שמבחי' זאת נמצאים בכל דור תמיד. והנה יוסף הוא סוד המשיחות, ויוסף נקרא שור, בסוד השור שבמרכבה שהוא לשמאל, כי מב"י אינו אלא תקון השמאל. והזרע עצמו של יוסף נקרא ג"כ בחינת שור. ובאמת אפרים שהוא זרעו של יוסף הוא בחינת אנשי המשיחות הנקראים ג"כ שור כנ"ל. והנה בחטא ירבעם היה ראוי להיות מתחללים בע"ז, הוא וזרעיה, שהם שתי הבחינות - המשיחות ונשמות המשיחות, מפני היות ירבעם מזרעיה, והוא נפגם בו. ואומר לך שירבעם כבר מוכן היה, וקרוב לקבל המשיחות, רק שעדיין לא קבל. אבל כיון שהיה קרוב לזה, הנה היו מתחברים אליו נשמות יוסף ואפרים בנו, כי כך צריך למי שיזכה לקבל המשיחות. אבל כיון שבין כך ובין כך פגם, הנה נפגמו הם גם כן, ואז היה צריך להתחלל הכל ח"ו - המשיחות וענפיו. וכח יסורי משה תיקן שלא יהיה כך, אלא המשיחות יהיה ניצול, ולזרע יהיה ענין ר"ע בן יוסף שזכרתי, ודי יהיה בזה:

ואודיעך פה ענין נכבד, למען תבין דבר לאשורו, כי משיח בן דוד לא נקרא כלל משיח בן יהודה; אך סוד הענין, כי כן היה ראוי להיות לולא מכרו השבטים את יוסף. כי זהו סוד הכתוב (בראשית לח, א; ועיין בזהר שם) "וירד יהודה מאת אחיו" - ירידה היתה לו שאבד המלכות, ולא יכול לצאת אלא אח"כ בימי דוד, ונתלה הענין בו. ואז נכלל בדוד עצמו שתי הבחינות, בחינת המשיחות והזרע שלו, כמו שזכרנו במשיח בן יוסף:

עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר

ועתה אפרש לך בזה מאמר אחד אשר לרז"ל בפרק חלק (סנהדרין צח,) "אמר ר"י א"ר עתיד" עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר" ועתה אפרש לך בזה מאמר אחד אשר לרז"ל בפרק חלק (סנהדרין צח,) "אמר ר"י א"ר עתיד הקב"ה להעמיד להם דוד אחר" וכו'. יסוד הענין, כי המשיח שיהיה הגואל, לא יקרא יוסף אלא אפרים, והוא ענין (ירמיהו לא, יט) "הבן יקיר לי אפרים", ובמדרש תמצא (ילק"ש ירמיה לא, רמז שטו) "אפרים משיח צדקי", וזה כי באיש הפרטי מדבר שם, והוא נקרא על שם אפרים, ומשיחותו הוא סוד יוסף. אבל משיח בן דוד הוא גם כן צריך להקרא דוד, כי דוד כולל שתי הבחינות כאחד כנ"ל. ואפרש לך ענין (סנהדרין שם) "קיסר ופלגו קיסר", והוא ענין "נשיא" שכתוב שם (יחזקאל לז, כה) "ודוד עבדי נשיא להם לעולם". דע כי המשיחות יקבל אותו מי שיקבל אותו, והוא יהיה המולך להנהיג את ישראל; וראשי התיקונים, כגון דוד ויוסף, הנה יהיו עומדים לבחינת התיקון, ונודעים בישראל שהם הם בעלי התיקון, והם הממשיכים ומקיימים הכח למשיחים עצמם. ולכן נקראים נשיאים ולא מלכים, כי אינם להנהיג, אלא ממשיכי הכח, וזה נקרא נשיא. ולפי ההנהגה לא יהיה אלא כמו פלגו קיסר, כי הוא נותן מקום ההנהגה לבנו, אבל הוא עומד בסוד נשיא, אב למלך עצמו. והבן היטב, כי גם האבות יהיו כך אל המשיחים - תחתם ישיבו, כי נותנים להם מקום ההנהגה, והם הם ממשיכי הכח ומקיימי התיקונים:

והנה כבר יצאתי מעניני, אך כדי לפרש לך לשון המאמר היטב, ולהסיר מדעתך הקושיות או ספיקות על אשר אני מפרש לך. וכבר הבנת [כי] כונת הקדוש הרשב"י זלה"ה רחוקה מאד מאשר חשבו עקשי לב וחסירי השכל, כי כל דבריו קדש קדשים, ובאמת אין בהם נפתל ועקש:

ענין עמלק

המאמר השני הוא בפרשה ההיא ג"כ [בפ' כי תצא], ברעיא מהימנא דף רפ"ב ע"א, וז"ל, "ושפחה רעה איהי קבורה, ובה אסירא לגבירתא" וכו', שמשם נראה שכך צריך להיות המשיח - שהוא בסוד השכינה - להיות מתלבש בקליפה בסוד שבתאי, שהיא קליפת ישמעאל בסוד מיעוט הירח, כמפורש במאמר שם. אך הבנין כבר נופל מעצמו במה שהודעתיך, כי לא נאמרו כל הדברים האלה כי אם בנשמת המשיח, לא בגוף האדם הראוי להיות משיח. אך עם כל זה הנה אפרש לך המאמר לאמתו, ותשמע נפלאות תמים דעים, לדעת דרכי אלקינו ודרך תורתו תורת אמת, והבן מאד:

והנה אחל מראשית המאמר, למען תבין כל הענין לאשורו היטב. הנה ראשית המאמר ז"ל (שם רפא,) "והיה בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך וכו' פקודא דא להכרית זרעו של עמלק" וכו'. ותדע שענין זה של עמלק הוא עיקר גדול בחכמה, לדעת ענין הגלויות וגאולתם, הכל על נכון באר היטב:

דע כי הנה כתוב (במדבר כד, כ) "ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד", כי הוא היה המקרר את הקדירה בפני כל האומות (עי' תנחומא סוף סי' ט). וצריך אתה לדעת שרש הענין הזה מהיכן נמשך, דע כי האומות הם מתפרשים למדרגותיהם כידוע, וכחם מתחזק ע"י מה שהם יונקים מן הקדושה; אך כח יניקתם הוא ע"י זוהמת הנחש אשר הטיל בחוה כנ"ל, ובבחינה זו הוא עמלק, ועל כן הוא רצועת מלקות לישראל, וצריך שתדע כי מכח הזוהמה הזאת נמשכה הערלה באדם, בסוד (סנהדרין לח,) "מושך בערלתו היה". והנה כאשר החלו התיקונים ליתקן, בהגיע הדברים אל שנת צ"ט לאברהם, אז היה זמן להתחזק בענין זה, להעביר הערלה הזאת הנמשכת מן הזוהמא, ואז ניתנה לאברהם מצות המילה, שנא' (בראשית יז, א) "והיה תמים", להעביר כל שייכות ס"א. אמנם אחר כך כשירדו ישראל למצרים, הנה היו מולידים ולא מלים, בסוד (בראשית מב, ט) "ערות הארץ" שנתגברה עליהם, שהיא סוד הערלה ממש. אך אחר כך כשנימולו בצאתם ממצרים, הנה חזרה ונכנעה הקליפה הזאת:

אמנם צריך אני להודיעך סוד גדול מאד, כי הנה כתוב (בראשית כז, כב) "הקול קול יעקב והידים" וכו'. דע שעשו הוא סוד השמאל של הקליפה, ובו ענין זוהמת הנחש בתוקף גדול, בסוד קין שהוא לשמאל. אך בעמלק בן בנו נטמא יותר, והוא שנתחזקה בחינת הזוהמא של הנחש הזאת בו. ונמצא שעשו הוא בחינת השמאל של הקליפה במקומו, ונכלל בו ענין הזוהמא. אך עמלק הוא בחינת הזוהמא עצמה, שבה מתחזק בטומאתו עשו יותר. והנה הטוב של קין הלך ביתרו, ונתקן שם, והרע בעמלק. ויתרו היה יושב עם עמלק, ואחר כך נפרד ממנו, והרע הזה נתגבר, ומצדו היה החרבן. אמנם האמת הוא, שעשו עצמו נתגלגל שניה גם כן ומתחזק בסוד עמלק, והוא שולט על אדום. אך ארמילוס הנה הוא מסוד עצמו, אבל עיקרו בסוד עמלק בפרט, ובו נאמר (במדבר כד, כ) "ואחריתו עדי אובד". נמצא לפי זה, ששני מקומות נמצאו לעשו להתחזק בו, אחד - בסוד מדריגתו הפרטית בסוד השמאל שיונק מיצחק, אך מקום היותר תקיף הוא בבחינת הזוהמא, והוא סוד עמלק:

והנה צריך שתדע, שהתורה ניתנה לישראל להעביר הזוהמא של הנחש, והנה עליה כתיב (במדבר יט, יד) "זאת התורה אדם כי ימות באהל", וארז"ל (זהר שמות קנח, וכעין זה ברכות סג,) "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", והוא סוד גדול, כי זה האהל הוא הנזכר ביעל (שופטים ה, כד) "מנשים באהל תבורך", שהוא המקום שצריך לטהר מן הזוהמא הזאת, וזה בכח המתנת] עצמו על דברי תורה, שאז בחינת התורה שיש בה כח לטהרה הזאת נמשכת מן התפארת, ומגעת אל האהל הזה והוא טהר. ואז עמלק נכנע ונדחה, ואז אין עשו מתחזק ביד שמאל שלו שהוא יונק ממנה. וצריך שתדע, כי ימין דקליפה נכלל בשמאל שלה, והיינו ישמעאל הנכלל בעשו להתחזק בבחינת טומאתו, ועל זה נאמר (בראשית כז, כב) "והידים ידי עשו", בזמן שעשו לוקח כח הידים האלה, וזה (ב"ר סה, כ) "בזמן שאין הקול קול יעקב". כי בשעה שיש הקול הזה, הנה האהל טהר, ואין הידים מטות לצד הטומאה, אלא הכל נשאר בקדושה לחזק ישראל:

והנה כשיצאו ישראל ממצרים (תנחומא בשלח כה) "רפו ידיהם מן התורה", בסוד (שמות יז, ח) "וילחם עם ישראל ברפידים". וסוד הענין, כי גרמו שאלה הידים שהם נשארות מתחזקות בקדושה רק בסוד התורה, כנ"ל, בהחסר כח התורה הנה הידים תהיינה רפות ונוטות לחוץ, ואז עשו מתחזק, ומיד (שם, שם) "ויבא עמלק", כי לא היה מי שמטהר האהל. (תנחומא תצא, ט) ואז היה חותך המילות, שהם העברת הערלה, וזורקם. ועם כל זה לא שלט אלא (תנחומא תצא, י) "בנחשלים הדחויים מן הענן", כי כן אין הס"א נוטלת לעולם אלא את הראוי לה. ומשה מיד נתחזק בתיקוניו, ונאמר בו (שמות יז, יא) "כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל", והיא היד הכלולה משנים, בסוד יד שמאל של עשו הכוללת בה יד הימין. והנה כתוב (שם, שם, ט) "מחר אנכי נצב על ראש הגבעה", וראש הגבעה נקרא פתח האהל כמו ראש הגויה, ושם צריך להתחזק משה בתיקוניו להעביר משם הזוהמא, שעד שם הגיעה, ולא יותר. והנה שם יעמוד על ראש הגבעה הזאת עם מטה האלקים בידו, שבו הנחש חוזר למטה בהכנע הס"א אל הקדושה, ולא יהיה לה כח הזוהמא הזאת. ואז (שם, שם, יב) "ויהי ידיו אמונה", שכך נתחזק בתיקון זה של הידים להגביהם שלא ינקו משם הקליפות. "עד בא השמש" שהוא שמשא דאתכניש למערב, בסוד (בראשית כח, יא) "וישכב במקום ההוא", שאז נאמר (אסתר ז, ח) "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", שאין עוד אחיזה לנחש כלל, כי אז (שם, שם) "פני המן חפו" והוא נשבר לגמרי:

והנה אז בנה משה מזבח, והוא סוד גדול, כי אז כל כך הגיע תיקון משה, עד שבאמת העביר מעמלק כח קטרוג זה לגמרי. ואז נאמר (משלי טז, יח) "לפני שבר גאון", והוא סוד (שמות יז, יג) "ויחלוש יהושע", שמשם והלאה נשאר חליש לגמרי; פירוש - שלא היה מעשה לזמנו, אלא נשאר חלש, וזה במה שעצמות הפגם נסתלק, ולא נשאר אלא כמו רשימו ממנו, וזה הרשימו נקרא "זכר - עמלק". והנה בכח התיקון של משה, בכל פעם שרוצה עמלק להתחזק - אינו יכול, שכבר נחלש. רק מה שצריך, הוא להעביר אפילו הרושם, ונאמר בו (שם, שם) "מחה אמחה את זכר עמלק", וזהו בזמן שיעביר אפילו זה הרושם גם כן:

והנה כתוב (שם, שם) "ושים באזני יהושע", וסוד הענין, כי הוא היה בסוד נער מטט', ששם עץ הדעת טוב ורע, והוא הנפגם יותר ע"י עץ הדעת הזה וזאת הזוהמא, כי בהמצאה למעלה, גורם התגבורת למטה בזה המקום בפרט, וכאן צריכה הקדושה להתחזק בסוד יהושע כצ"ל. והנה כתוב (שם, שם, טז) "כי יד על כס י - ה", כי באמת עד שיש אפילו זה הרושם - אין השכינה נקראת מתוקנת בתיקון שלם לחיבור שלם, כי הוא פגם. וכשיסתלק זה הרושם, אז יהיה החיבור בכל שלימותו:

והנה כשעשו ישראל את העגל, אז חזרו והגבירו כח עמלק זה, ועל כן היו באים בלעם ובלק בכח קטרוג העגל דוקא לקטרג לישראל (עיין במדבר כד, א' בתרגום ובתיב"ע וע"ש), אלא שהב"ה הפר עצתם. ועם כל זה, בעגל כתוב (שמות לב, לד) "וביום פקדי ופקדתי", והענין כי היסורים שהיו צריכים לסבול באותו זמן, הב"ה פזרם לכל דור, ועל ידי זה היו יכולים לסבול, וזה לא היה מונע מהם כניסת הארץ:

ענין המרגלים

אך ענין המרגלים גרם קלקול גדול, וסוד הענין (במדבר יד, לד) "יום לשנה, יום לשנה". דע כי ודאי עד [ש]האהל טהור מן הזוהמא, אי אפשר לו להיות היכל למלך, ולכן אין זיווג עד שיהיה הכסא שלם, וישראל אינם יכולים ליכנס לארץ עד שתטהר (את) הארץ. והנה המרגלים הלכו מ' יום, ואחר כך נגזר עליהם "יום לשנה" וכו'. ואומר לך סוד גדול בזה הענין, דע כי התפשטות הקליפות במדריגותיהם הוא ת', והוא סוד ת' שנה של גלות מצרים. אמנם כשיצאו ישראל ממצרים, הנה אז נשברה הס"א שברון לעולם, כי כן יציאת מצרים מזכירים לעולם. ומאז באמת לא נמסרה עוד שליטה כל כך גדולה לאומות. אך היה איזה גרעון לס"א, והוא, שמה שהיו ת' שנה - נעשו מ' שנה. אמנם הב"ה היה רוצה עוד לתקן תיקון אחר, והוא שיתקצר עוד התפשטות הקליפות, ויתמעט ממ' שנה למ' יום; ובסוד זה נכנסו המרגלים ותרו את הארץ מ' יום. ואם לא היו חוטאים, היו הקליפות נשברות לגמרי. וכיון שחטאו, אז חזרו להחזיק עמלק והגביר כחו:

ואומר לך מהיכן נמשך זה, כי זה נמשך מדבריהם אשר דברו ממש. והוא ענין (במדבר יג, כט) "עמלק יושב בארץ הנגב" וכו' שאמרו הם, כי הכירו וידעו באמת איך עמלק הוא כמו שרש ליניקת כל הקליפות כנ"ל, והם מתחזקים על ידו ויונקים. והם אמרו "עמלק יושב" וכו' "והכנעני" וכו', ואז גרמו באמת שיתחזק עמלק עם חבריו, ואז אפילו מהחולשה שקבל ע"י יהושע בכחו של משה - חזר ונתחזק. ותדע באמת, שאם לא היו כך אומרים המרגלים, אלא היו בוטחים בה' כראוי, הנה המ' שנה עצמם היו נכפים במ' יום, ואפילו אותו "זכר - עמלק" קב"ה היה מוחה אותו. ובחטאם גרמו שתחזור הקליפה לסוד המ' שנה. ולא די זה, אלא שתקבל כח כמו הימים שתרו, כי כולם ראו לתת כח לעמלק, תחת הסירם הכח ממנו. ואז קבל כח המ' שנה, כי הלא המ' יום לצורך מ' שנה היו. והנה כאשר נשאר עמלק בבחינת החולשה, אז בכניסתם לארץ היה הב"ה מעביר גם הזכר. אך עתה שחזר ונתחזק, הנה צריך להמתין כל כך זמן כדי שיחזור לבחינת החולשה, שאז יוכלו ליכנס לארץ, ויהיה הוא אבד לגמרי. ולכן נשארו מ' שנה במדבר, ושם נאמר (במדבר יד, כה) "והעמלקי והכנעני כו' פנו וסעו לכם המדבר", כי מפני זה הוצרכו דוקא לפנות אל המדבר ולרעות שם מ' שנה:

"מחה אמחה" ומצות "תמחה"

והנה במקום אחד כתוב (שמות יז, יד) "כי מחה אמחה את זכר עמלק"; ובמקום אחר כתוב (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק", והוא סוד גדול, כי המצוה היא (שם, שם) "והיה בהניח ה' אלקיך לך", וכבר שמעת היות עמלק בחינת הזוהמא העומדת בשולי האהל, וצריך להעבירו בסוד "זכר עמלק מתחת השמים" דוקא, וכל שאר האומות, אפילו הקריבות יותר, הם עומדים מסביבו, ועליהם נאמר (שם, שם), "בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב". ותדע, שקודם החולשה - הוא היה המחזיק את האחרים, וקרר את הקדירה בסוד (במדבר כד, כ) "ראשית גויים". ואחר כך שנחלש הוא בכח משה, אז זה הזכר מתחזק הוא, אדרבה, ע"י האחרים, שהוא לוקח האחרים עמו, ובקטרוג כלם מתחזק. ואז הוא עצמו נותן להם כח ממה שממשיך, כי תמיד מדריגתו אחת, אלא שבהיותו בתקפו לא היה צריך לסיוע לעשות פעולתו; ואחר כך אינו עושה אלא בסיוע, אבל תמיד פעולתו הוא שעושה להמשיך להם הכח ולחלקו אליהם. והנה עתה צריך ללכת בדרך אחר, והוא - להכרית בתחלה שאר האומות שהם המחזקות אותו, ואז הוא גם כן אבד, ועל כן "בהניח ה' אלקיך לך מכל אויביך מסביב":

אבל עוד סוד עמוק נמצא כאן, והוא כי כתוב (בראשית טו, טז) "כי לא שלם עון האמורי עד הנה", וזה - כי אין הב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, ולכן עד שיש טענה לאומה אחת להמשיך לה כח - לא יעבירנה. ובהיות עמלק הוא הממשיך כח לכלם, על כן הוא יתקיים כל זמן שיהיה לכל אחד מהם טענה לינק, ועל כן הוא האחרון לכלם להיות אובד לעולם, וזהו שנאמר "והיה בהניח ה' אלקיך לך" - אז תמחה, כי אז הוא זמנו. וצריך שתדע, כי על ראשי האומות הקריבות, וממשיכות אל האחרות אנו מדברים, וזהו "כל אויביך מסביב", שכאשר שלם עון כולם ונגרשו, אז ימחה הזכר הזה של עמלק:

ועדיין צריך אני לפרש לך ענין "מחה אמחה" "ותמחה". דע, כי ודאי אין ישראל נכנסים לארץ עד שימחה הב"ה למעלה את הזכר הזה. והענין, כי בתיקון משה נחלש, עד שלא נשאר אלא זכר אחד לבד כנ"ל, וזה בעת כניסתם לארץ היה אבד, שהב"ה מוחה אותו מלמעלה. ועד שלא נמחה מלמעלה, ישראל לא היו יכולים ליכנס, והוא סוד (שמות יז, יד) "ושים באזני יהושע", כי הוא המכניס, ושם הוא מה שהוא מוחה את עמלק. אך צריכים ישראל לעשות למטה מה שראוי להעשות לה - מה שנעשה למעלה, ולכן (דברים כה, יט) "תמחה את זכר עמלק", והכל לפי הסדר הראוי לפי המדריגות. ולכן "בהניח" ודאי, כנ"ל:

וכאן נא' (דברים כה, יט) "לא תשכח", והוא סוד גדול, כי ישראל מחויבים לעשות למטה כמו שנעשה למעלה, שאז העשוי למעלה עצמו מתקיים, שאם לא כן, העשוי למעלה הוא מתקלקל, וזהו "לא תשכח" - לא תש כח, שלא תהיה מתיש כח העליון שנתחזק כבר. כי באמת, כך היה בזמן שאול, שכיון שלא מחה את הזכר הזה, וגם שיחזיר להתקלקל מה שכבר היה מתוקן, כי עד שלא נעשה למטה אינו נקרא מקוים, ומכאן נמשכו כל עניני הגלויות אחרי כן, כמו שתשמע בזה סודות גדולים בפירוש דברי המאמר לפנים:

ונמצא כונת המאמר (זוהר שם) "פתח רעיא מהימנא ואמר בגין כן הוו אזלי במדברא ובעקימו, דלא יעלון לארעא עד דיטול נוקמא מיניה דעמלק" שהוצרך עמלק בתחלה לחזור לבחינת החולשה, ואז יטול ממנו הנקמות, ויוכלו ישראל ליכנס לארץ, ולעשות זה הוצרכו המ' שנה, כנ"ל:

ואמר אח"כ שם, "עמלק מאן הוא לעילא" והוא באמת סוד גדול לדעת פרטיות בחינת עמלק לפי שרשו בסוד הזוהמא הזאת איך מתחלקים בה הדברים. ותראה בו איך מתפשטות הקליפות בממשלתן בסוד עשו וישמעאל. ואפרש לך בתחלה סוד עשו:

ענין עשו

דע, כי שרש לעשו היה בראשונה בקדושה, והוא בגבורת ת"ת ז"א, פירוש, כי הת"ת הנה הוא מכריע לחסד ולגבורה, ומבחינת הימין שבו יצא יעקב, ומבחינת השמאל שבו יצא עשו, ולכן היו תאומים, והוא סוד (מלאכי א, ב) "הלא אח עשו ליעקב", כי באמת במדריגה אחת היו בתחלה, מה שאין יצחק וישמעאל. ותבין, שגם עשו היה יכול להיות קדוש, ויהיו שניהם בנים טובים לה'. ואומר לך פעולת כל אחד מהם מה היה. דע, כי שני דברים צריכים להעשות, אחד - תיקון הקדושה בסוד התפשטות מדרגותיה; ואחד - כפית הס"א תחת הקדושה. והתפשטות הקדושה היה נוגע ליעקב, וכפית הס"א בכל מדריגותיה היה נוגע לעשו. ובאמת שלא היה יכול זה, אלא מי שהיה יוצא משרשנה]. כך שיהיה לפי התחבר המאורות לזה הענין, על ידי שתצא נשמתו מן המקום הזה שבו באה כל הס"א בכל מדריגותיה ליכנע תחת הקדושה. והנה הס"א עצמה מתחלקת לשתי בחינות - ימין ושמאל בסוד מצרים ואשור. אך מקום הכנעתה לקדושה היה ראוי להיות במקום הזה שזכרתי, שהוא תפארת דזעיר אנפין, בבחינת השמאל שבו:

ואפרש לך זה הענין היטב, ובו תראה חכמה נפלאה, סדר המערכות אשר סידר המאציל ב"ה לנהג עולמו במחשבה עמוקה. הנה החסד והגבורה - משם נמצא מציאות לב' מדריגות הס"א זכרתי, הימין שבה והשמאל שבה כנ"ל; אך התפארת עומד לתיקון העולם בסוד ההסכמה והיחוד, ובו נמצאים שתי בחינות, אחת - פנימית בסוד החסד, ואחת - חיצונה בסוד הדין. והפנימית עומדת לשרש ישראל לכל בחינות התפשטותם. לפי התפשטות הקדושה; והחיצונה עומדת להביא כל שתי המדריגות של הס"א כאחד, ליכנע תחת הקדושה, והוא סוד האש של מתן תורה, ולעתיד לבא גם כן נאמר (צפניה ג, ט) "כי אז אהפוך אל עמים", ועוד אדבר מזה בס"ד. נמצא, מקום עשו האמיתי היה בחיצוניות הת"ת ... (חסר):

חמה ולבנה וכוכבים

חסר ... מן המלכות, ותדע שהשמש והירח הם ראשי הכוכבים, ויש בהם כמו כן בחינת עצמות - בחינת שימושן, לכל אחד פעולות פרטיות; ובחינת סיבובן והילוכן. אך האמת, שהילוך השמש והירח ודרכי התחברם הם ענין סוד העיבור אשר לישראל, כי הם הדרכים אשר בהם מתחברים קודשא - בריך - הוא ושכינתיה לפי מה שצריך להתנהג כל הבריות, ובזה ההילוך נמצא ענין מילוי הלבנה וחסרונה. וסוד הענין, כי השכינה יש לה שתי בחינות אלה, בחינת הגילוי ובחינת ההסתר, והיינו מילוי וחסרון. ומצד זה יוכל להמצא שייכות לאומות העולם לקחת ממנה, אבל לא מצד עצמותה, כי זה ניתן לישראל לבד, והוא סוד (מלאכי ג, ו), "אני ה' לא שניתי", כי אין שינוי בבחינת העצמות כלל, שהשרש הקדוש לא ישתנה לעולם, אבל השינוי הוא בהילוך וההנהגה. ולכן שם נמצא איזה מקום גם לאומות:

עתה אפרש לך ענין הכוכבים האלה לפי ההנהגה, כי החמה והלבנה הם סוד התפארת והמלכות בעצמם, ושאר הכוכבים הם בחינות פרטיות אשר להם. ולשורש הס"א נמצאו שני כוכבים, והם שורש עשו וישמעאל, והם מאדים ושבתאי. ותבין בענין הזה סודות גדולים ועצומים. דע כי ישמעאל קרוב יותר לקדושה, שהוא אינו נוגע באלקות כלל, אלא מניח האחדות, רק שמשנה הנבואה. אבל עשו הגיע לשלוח יד באלקות עצמו. ולישמעאל יש מילה, מה שאין לעשו כלל. וישמעאל הארץ הקדושה תחת ידו, מה שאין כן עשו:

ועתה אודיעך מהיכן נמשך כל זה. דע ששתי בחינות יש לס"א; אחת - בחינתה במקומה, וזה נקרא גיהנם, וזה מה שנברא בתחלה, וזה נברא ביום ב' (פסחים נד. פס"ז בראשית א, ז, וש"נ) והוא סוד היתוך הגבורה, והוא סומקו דחמה (זהר שם וע"ש). ופירוש הענין, כי החמה היא תפארת, והלבנה מלכות, והרי אנו רואים שהחמה הוא סומק והוא שורף, והלבנה לבנה ושקטה, והיה ראוי להיות להפך. אך סוד הענין, כי החמה הוא הזכר, והוא הפועל בתקפו, והחסד והדין שלו עומדים לפעול בתוקף בסוד ההנהגה לימין ולשמאל, ולכן יש בו סומקו, וגם לבן יש בו. ועוד, האור עצמו הוא סוד החסד, והסומקו - סוד הדין, ומפני רוב פעולתו הוא שורף. אבל דין המלכות הוא דין בסוד המניעה, ונקרא קדרות, והיינו חסרון האור, והחסד שמתרבה עליו מעביר החשך הזה ומאיר. ונמצאו שתי בחינות דין, האש החזק, וקדרות ההעדר. ומן הבחינה הראשונה יוצא עצמות הס"א, והיא הגיהנם שהוא אש בוער, ומן השניה יוצא אחיזת הס"א בקדושה, בסוד מניעת האור. ואלה שתי הבחינות הם עצמם ענין עשו וישמעאל. כי עשו הוא בחינת הס"א בעצמה, וישמעאל היא בחינתה הקרובה לקדושה המתדבקת בבחינת החסרון להמשיך לחוץ. וזה בסוד מיעוט הירח, שבעבורו היא חסירה בימי מסרונה:

ותדע שאלה הם בחינות שני הכוכבים מאדים ושבתאי; שמאדים הוא אדמימות החמה, והוא שרש הס"א עצמה, שהרי סוד ההנהגה עומדת בזכר בסוד חג"ת; והמלכות אינה אלא מאנא דכולה, ועל כן עצמות הס"א מבחינת הגבורה הוא יוצא. אבל שבתאי הוא סוד רעב וצמאון (זהר שם) הנברא בחיסרון הלבנה, והוא סוד התדבקות הס"א בקדושה:

ותבין כאן סודות גדולים, כי הלבנה בעצמה, מפני מיעוטה, נמצא בה מילוי וחסרון. והמילוי הוא בהתחזק הקדושה, והוא סוד הטוב, והחסרון הוא בתת מקום לס"א, והוא סוד הרע. ומבחינה זאת נבראת לילית (עי' זהר שם) בסוד העניות, שהוא זמן עניות הלבנה, והיא מקבלת מבחינה זאת, וסודה שבתאי המקבל מחסרון הלבנה. וזהו ענין בני ישמעאל שהם עצמם בסוד שבתאי, המקבל מן הלבנה בסוד החסרון שלה. ונמצא לפי זה, שאין אחיזה לבני ישמעאל בלבנה - דהיינו השכינה - מצד עצמה, אלא ישראל הם הנאחזים בה, כי ממנה הם נמשכים. אבל בני ישמעאל משבתאי הם נמשכים, אלא שמתאחזים בהילוך הלבנה, פירוש - בהנהגה הזאת שמתמלאת ומתחסרת, ונותנת מקום לשליטת הס"א ולהתחזקה, להתקרב אל הקדושה. והבן היטב כי מצד זה הם גם כן מונין ללבנה, (עי' זהר שם) כי הנהגתה זאת נותנת להם מקום. אבל ענין הלקות הוא חסרון אור הלבנה עצמה. ופירוש הענין, כי מבחינת החסרון יוצא זה הלקות, וסודו הוא התגבר השפחה כל כך עד שהיא יורשת גבירתה, ואז נאמר בה (איכה ב, ג) "השיב אחור ימינו", ואז הם עצמם חסרים מה שהיה בא להם מבחינת הלבנה. וסוד הענין, כי ב' בחינות התגברות נמצא לשרש האומות, אם על ידי חטאת ישראל, הנה אז שרש האומה יתגבר לקחת אור מן הקדושה, ואז יהיה הלקות במילוי, שהוא המחזיק את החסרון יותר; אך אם שרש האומה מתגבר בטומאה מפני טומאת האומה, הנה יאבד השפעת הקדושה, והוא הלקות בחסרון, כי השרש של האומה צריך להיות עומד בגבול תחת הקדושה, ושלא יהיה בטומאת בני אומתו, כי אז יקבל את הראוי לו, ואז נא' (ישעיה כט, יד) "ואבדה חכמת חכמיו", שאז אינם מקבלים מן המקום שהיו מקבלים, כי ישראל אינם זזים מן הקדושה שהיא שרשם, אבל אומות העולם הם נפרדים ברוב חטאם, ונדחים מן הקדושה לגמרי. והנה סוד החסרון הוא סוד (משלי ג, לג) "מארת ה'", והוא "בית רשע", (עי' זוהר שם) והוא בית הסהר שנא' בה (קהלת ז, כו) "וחוטא ילכד בה", והוא סוד חטא אדה"ר שגורם להלכד בה:

ואומר לך סוד גדול בזה הענין, כי מכאן נמשך הלכד יוסף במצרים, שהיה בבחינת היסוד הנפגם, ולכן הלך שם בבחי' "חוטא", פירוש - בבחינת אדם בחטוא, כי בעבורו היה פועל. אבל בבחינת עצמו נשאר צדיק, כי עמד בנסיון, ועל ידי זה נמלט, ואדרבה שלט עליה. וזה היה במצרים, סוד ישמעאל ששם הוא המכשול הזה, שהיא הקריבה יותר, ומשם נופלים הדברים לעשו. והגיעו הדברים לפי סוד הסדר הזה, כי הוא ירד למצרים בסוד הערלה, ולהשלים זה הענין הוצרך גם כן להתפס בבית הסהר דוקא, והוא בבחינת עצמו בא לו נסיון אשת פוטיפר, וכשעמד בצדקו נשאר בסוד צדיק מתוקן, ונמלט מן הסהר ושלט על מצרים:

והנה כשבא החולם על "מארות" נעשה "מאורות" (עי' זוהר שם). וסוד הענין, כי חולם הוא סוד הז"א, וכשהוא מתעורר, הנה תקרא על ידו שבת מלכתא, כי הוא מלך והיא מלכות שלו. ואז אינו "מארות" בסוד הקליפה השולטת בחסרון, שהירח נמעטה, אלא נשאר "מאורות", ששניהם שוים. ונמצא שאם הארת הז"א מאירה - הוא בסוד מאורות, שהשפחה מארת נכנעת, ועומדים זו"ן בסוד מאורות הגדולים. וזהו בשבת שהיא סוד בת מלך, שעל כן נקראת מלכתא בבחינה זאת, והיא בת חורין שאין המארת שולטת, ואדרבא, אז נא' (דברים ה, יד) "למען ינוח עבדך ואמתך", שאפילו הקליפות צריכות לשמור השבת, היינו לא שיהיה חלק בקדושת שבת ועליותיה, רק [לא] להשתלהב בקטרוגם, אלא יעמוד נכפית תחת השכינה. וזה סוד גדול שבשבת שולטים שניהם הלבנה ושבתאי, כי שבתאי עצמו צריך להיות תחת ממשלה הקדושה, ולא יהיה מונע ומקטרג כלל. נמצא לפי זה, שאין סדר הבריאה והשימוש שוה, אלא ביום ב', שהוא סוד גבורה, נבראת החמה בסוד הגבורה שלה (עי' זהר שם), וגם מאדים שהוא סוד הקליפה עצמה, ולבנה ושבתאי ביום ד' בסוד המלכות. ומפני שאלה נמצא באלה שני הימים, צריך לישמר שאין מתחילים בשניהם. וסוד הענין, כי כבר ידעת שיש לקליפה שתי בחינות, אחת - בריאת עצמה מה שהיא נמשכת בסדר הנמצאים, ואחת - התחזקה חוץ מגבולה לפי המעשים, שהוא הכח הניתן לה על ידי מיעוט הירח. ונמצאה (שהתחלקה) [שהתחלתה] בב' בסוד הגבורה עצמה, ולכן אין מתחילים בו שלא להתעורר קטרוג, וסיומה בד' שהוא בענין המיעוט הנ"ל, ולכן אין מסיימים בו שלא לעורר קטרוג גם כן. והנה הגיהנום הוא סוד האש הבוער, ושבתאי הוא החשך הנמשך מן החסרון כנ"ל, ולכן נקרא "כפנא וחשוכא" (זוהר שם):

והנה אחר כך משלים ענין הכוכבי לכת שהתחיל, ואמר "כוכב, דרך כוכב", כי כבר מתפרשים בשכינה לפי בחינות פרטיות שבהנהגתה. והנה כבר באמת הוא סוד ענין התורה בפרט, וסוד הענין, כי השכינה בבחינת תפארת דוקא היא סוד כוכב, ובבחינה זו ניתנה תורה. וסוד הענין, כי המלכות נחשבת רביעית לאבות בסוד חגת"ם, וזה בבחינת המרכבה, ולפי זה היה צריך להיות ד' ימים, וביום הד' תנתן התורה, אך לא היה זה כונתו ית'. אך סוד הענין, כי בסוד התפארת בעצמו יש שרש לשכינה, ולא לכלי לבד אחריו. והנה בזאת הבחינה נקראת "בת יחידה" (זהר שם). ותבין עתה שיש ב' בחינות שבת, יש ש' - תלת אבהן, ובת - מלכות, רביעית להם, ויש עוד בחינה אחרת בסוד המלכות עצמה שהיא בת בבחינת ש', שהוא התפארת לבדו, שהוא בעצמו כולל ענין ג' אבות. וזה בחינת שבת דליל שבת, שהיא עצמה בת בסוד התפארת שהוא ש', ובזאת הבחינה עצמה היא שביעית. וסוד הענין, כי באמת היא שביעית במספר אחר הו"ק, אבל במקום הזה היא בסוד התפארת בבחינת עצמו שהוא שלישי, ואז היא שבת, והיא שביעית, והבן היטב. ובבחינה זו ניתנה התורה, דהיינו מלכות בסוד ג', על כן (שמות יט, טז) "ביום השלישי בהיות הבקר", וזהו ענין המחלוקת בג' ובז' (זוהר שם), כי באמת היא שביעית בבחינת שלישי:

ועכשיו אפרש עוד מחלוקת אחר שהוא בו' ובז'. וסוד הענין, כי המלכות בבחינתה למטה בסוד שביעית, הנה היא מתחברת ביסוד בסוד הזיווג, והוא עצמו נעשה שביעי, בהיותה עטרה על ראשו, ועל כן שביעי מפני שמתעטר בשביעית דהוא שישי, הנה הוא מצד עצמו הוא ו', ובשביל מלכות המתחברת בו נקרא שביעי. והוא סוד ו' וי' עליו שהיא ז'. ואז נקראת השכינה על שמו - צדק, כי הוא צדיק. וסוד זה הוא מלאך צדקיאל השולט בליל שבת. נמצאת התורה ניתנת בסוד זה של ו' וז'. נמצא, שמתן התורה הוא בסוד הכוכב:

ועתה אפרש איך זה הענין היא התורה. הנה סוד התורה הוא בכ"ב אותיות, ובשם יקו"ק ב"ה, כי זה כללות התורה, השם המצרף צרופיו בכ"ב אותיות, שבהם האלפא ביתות מתגלות כידוע. והאמת, כי כ"ב אותיות הם בסוד מלכות, ואותיות השם ב"ה הם בסוד הז"א, ובפרט בסוד ספירת התפארת, שהוא זה הכוכב. והבן היטב כי השם ב"ה עולה כ"ו, וסודו כ"ב וד', והוא זה החילוק של כ"ב אותיות וד' אותיות השם, כי השם עצמו מוציא בחינת הכ"ב, ומצטרף בה, ונשארים ד' האותיות שולטות על הכ"ב, וזהו ממש בחינת התורה בסוד תפארת יום השלישי כנ"ל. וסוד זה הכוכב, כ"ו כ"ב; כ"ו הוא השרש בסוד תפארת, וכ"ב הוא היוצא מכ"ו לעשות גלגולי הצירופים בסוד מלכות:

ועתה אומר לך איך יוצא זה הענין, כי כל זה בסוד ישראל, כי כאן הוא שרש ישראל בפרט, ושרש התורה כמו כן, שהכל ענין אחד, ולכן בחינותיהם שוות. וסוד הענין הזה הוא (ישעיהו ו, ג) "ק' ק' ק' ה' צבאות". דע כי תחלת השם הוא מחכמה, כי הקוץ של היוד הוא כתר, אבל השם באותיותיו הוא מתחיל בחכמה. וזה השם הוא בתפארת כנ"ל. וקשר עליה אחת נמצאת בסוד קדוש - קדש ו'. והענין, כי ו' הוא תפארת, וקדש הוא חכמה, וזה ממש שרש ישראל בחכמה, זרע קדש בתפארת ו', וזה עושה בחינת הקשר הזה שזכרתי. וג' הקדושות הם, "קדוש" - עלית תפארת לחכמה; "קדוש" - חזרת תפארת למקומו בחכמה הנקשרת בו; "קדוש" ג' - בתפארת היורד ליסוד בקשר החכמה, ואז נקרא השם, "ה' צבאות". וזה הכל בסוד זרע קדש, שהוא בחינת שרש ישראל. אחר כך מלכות הוא סוד מלכות הקדש, והיא סוד כ"ב אותיות שבם מצטרף השם. וסוד הענין, כי השרש הזה של ישראל מתפשט למחלקותיו בסוד הנשמות, וזה בכח הצירופים. וסוד הצירוף נעשה תמיד בגלגל החוזר, שהוא סוד מלכות, ולכן (בראשית מח, כ) "בך יברך ישראל" (עי' זהר שם), כי הברכה כך צריכה להתפשט עד המקור, בתחלה בסוד הא', ואחר כך להתפשט לכל הצדדים בסוד הכ"ב, שהם מצרפות הצירופים:

כתר וחכמה

ועתה אפרש סוד אחר בסוד הכ"ב. ותדע שכל (ענין) [עניני] התורה הם כן, שאפילו בהקבץ אורות רבים למנין אחד סוד שם, המנין מורה עוד בחינות אחרות בסודות פרטים. ועל כן אפילו סוד כ"ב, שהוא חשבון אותיות, מודיע סוד אחר. והוא כי צריך אתה לדעת, כי הנה אנו אומרים אשר יצר את האדם בחכמה, וסוד הענין - בראשית, ב' ראשית. והענין, כי ב' ראשים נמצאים בבריאה, והם הכתר והחכמה. והענין, כי כילות כל המציאות הוא משפיע ומקבל, והיינו המאציל ב"ה הפועל בנמצאיו, ופעולותיו בנמצאים עצמם, שהם סוד המקבל. והבן מאד, כי אלה באמת הם שרשי החכמה לדעת הדברים בעומקם. והנה מחכמה ולמטה הוא סוד המקבל, ונכלל הכל בד' אותיות השם ב"ה. והכתר הוא סוד המאציל הפועל כנ"ל, ולכן לא נרמז אלא בקוץ. (וזה) [ובזה] תבין שאנו אומרים תמיד שהכתר אינו בכלל הפרצוף, אלא הוא השראת העליון על התחתון, וכל זה נתפרש אצלי כבר במקומות אחרים. והנה עבודת האדם היא מן החכמה ולמטה, שבהיות כל זה מוכן, אז הקוץ מתחבר עליהם בחיבור הצריך, ולפי החסר ההכנה - כך תחסר ההשראה. וזה כל ענין השכר והעונש. ולכן בבחינה זו נברא העולם, ובסוד זה עומדת התורה - להיות מצוות לזכות או לחובה. אך בסוד הקוץ, שהוא בחינת הכתר, הוא זמן קבלת השכר, שנאמר בו (עירובין כב) "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וסוד הענין, כי בהיות רוצה המאציל שההשפעה תמשך ע"י התעוררות התחתון בסוד המקבל, שיהיה הוא הראשון בזה, אשר כפי התעוררות כך יושפע לו, זה נותן בחינות הזכות והחובה. ועל כן, בבחינה זו נברא העולם עתה, וניתנה התורה גם כן, ובבחינה זו עומדות נשמות ישראל. אך כשירצה המאציל לקחת הדברים בתוקפו, ולהמשיך ההנהגה מלמעלה למטה, שהמשפיע ישפיע בלא שימתין לבקשת המקבל, הנה אז יעמדו הדברים בנצחיות ההשפעה לעתיד לבא, וזה סוד הכתר:

נמצא ב' בחינות לעולם, אחד בסוד החכמה, והוא הראש האחד, ואחד בסוד הכתר, והוא הראש השני, שבבחינתו יהיה העולם לעתיד לבוא. וכן היה ראוי להיות אם לא היה אדם חוטא. וזהו בראשית - ב' ראשית, כי בראשית אחד נברא, וראשית שני הוכן לו. ולפי סוד אותו הראשית תקבל חידוש התורה גם כן. וכל המציאות - נשמות ועולמות; והוא סוד (ישעיהו נא, ד) "כי תורה מאתי תצא", שאמרו, כי חידוש תורה מאתי תצא. כי היא התורה עצמה שלא תתחלף, רק שתתגלה בבחינת הכתר, ולא כמו שהיא עתה בבחינת החכמה. ולכן תתגלה בבחינת (שם) [שכר], ולא בבחינת עשיה וזכות:

אמנם צריך שתדע, כי הכתר צריך שיהיה השרש לכל הפעולות ודאי, ועל כן בהנתן התורה, הנה בסוד עצמותה ניתנה בבחינת חכמה לבד, שהיא הבחינה הנותנת הבחירה, אבל בהתפשטותה בסוד הכ"ב, שהוא בסוד בינה, התפשטות החכמה וגלגל צירופיה, שהוא עצמו ענין התפארת והמלכות, הנה ההתפשטות בזה נעשה בסוד הכתר ודאי, כי הכל צריך להעשות על ידו, אלא שבפעולה זאת אינו פועל בסוד עצמו, אלא הוא פועל לפי בחינת החכמה. ועל כן צריך בתחלה להניח מונח ראשון שהוא עצמות התורה, וזה בבחינת חכמה, ולא בבחינת הכתר, ואז הכתר פועל ומגלגל התורה הזאת עצמה בגלגול הבינה, אך לפי מציאותה בסוד החכמה כנ"ל. וזה סוד כ"ב - כ'תר ב'ינה. והנה החכמה בתתה מציאות התורה כוללת כל זה הענין בסוד כ"ו, כי הד' היא סוד אותיות השם ב"ה, והכ"ב הוא ההתפשטות בגלגוליו, בסוד הבינה ע"י כתר הפועל. והבן היטב, כי סודות גדולים ועצומים גיליתי לפניך, למען תדע ותבין עומק דברי רשב"י זלה"ה ורוב קדושתם העצומה, ויקר תפארת גדולתם כי רבה היא, כי לא לקחת אותם לפי מראיתם הראשון ושטח תארם, יען וביען ברומו של עולם הם עומדים. ומבאישי החכמה בארחות עקלקלות, הנה הם מעקשים דבריו, ומכשילים לבות בני האדם אשר לא ידעו להשמר מן החרב שבפיהם:

שתי בחינות ללבנה

ונחזור לביאור המאמר, כי כוכב ממש הוא סוד התורה, ובו נא' (במדבר כד, יז) "דרך כוכב מיעקב". וסוד הענין, כי יעקב כאן הוא התפארת דז"א בפרט, וישראל הוא כל הז"א בכלל, והנה כתוב (בראשית לב, א) "ויעקב הלך לדרכו", והוא בחינת הנוק' שהיא בסודו ממש, ועל כן נקראת דרכו, כי היא דרך מציאותו ממש, ועל זה נא' (במדבר כד, יז) "דרך כוכב מיעקב", שלדרכו הוא הולך. והוא בחי' (זהר שם תצא רפא,) "בג' ניתנה תורה". "וקם שבט מישראל" הוא היסוד המתחבר אליה, שהיא שביעית אליו, והוא סוד (שבת פו, זהר שם) "בו' בז' ניתנה תורה". ועתה ישלים לפרש הכוכבים בסוד השכינה, ואמר (זהר שם) "שכינתא איהי לבון בהלכה". וסוד הענין, השכינה בפנימיותה מצד החסד - שם ההלכה מלובנת, כי מצד הגבורה נמצאים המחלוקות, אך מצד החסד היא מלובנת, והוא היוצא אחר המחלוקות. "וחמה נקראת מצד הגבורה" (זהר שם) והוא ענין (ב"ב עה.) "פני משה כפני חמה". וזה באמת הוא דבר קשה לכאורה, כי נראה שהחמה היא זכר והלבנה נקבה, וכאן הוא אומר שהלבנה היא מצד החסד והחמה היא הגבורה. אך סוד הענין הוא (ישעיהו ל, כו) "והיה אור הלבנה כאור החמה". דע שהלבנה שהיא מלכות, מצד עצמה היא דין, והיא חשך שאין לה אור כלל, ואז החסד ממתק אותה בסוד (תהלים מה, י) "נצבה שגל לימינך בכתם אופיר", ואז היא ממש בחינת נוקבא במיתוקה, והיא בסוד חסד כנ"ל. אך בהיותה בסוד זכר - היא גבורה ודאי, אבל לא בסוד חשך, אלא בסוד גבורת הזכר שהיא ממש בחינת חמה, בחינת האש השורף. והבן היטב זה הענין, כי בהיות הנוקבא בחינת גבורה, אבל בבחינת זכר בסוד "אור הלבנה כאור החמה" - זה נקרא שהם מאורות גדולים, שהם שוים, שאין שום אחד מהם צריך לחבירו להיות לו אור, כי הם אורות שניהם שוים, יען לכל אחד פעולה בפני עצמה, והם רק סוד חסד ודין. אך הלבנה היא בסוד המיעוט, והוא שבסוד הדין שלה אין לה אור כלל, ואז היא צריכה לשמש לקבל אור, ואז האור המאיר בה אינו מסוד עצמה, אלא מבחינת החסד השולט עליה, וזהו מה שהיא צריכה אליו לצורך תיקון עצמה, שמצד הדין שלה אין לה אור, וכל האור שלה מבחינת שליטת הזכר עליה. אבל כשהיא בסוד חמה, הנה אז היא בסוד זכר, פירוש - בסוד גבורת הזכר. וזהו (שה"ש ו, י) "ברה כחמה", שאינה חשך וקדרות כמו בבחינת לבנה, ואז הם שוים, זה לפעולתו וזה לפעולתו, זה לחסד וזה לגבורה, שבבחינה זו היות היא מקבלת אינו עושה אותה מאור קטן, שהרי כך צריך להיות - חסד משפיע, דין מקבל. ואינה מאור הקטון אלא כשמצד עצמה אין לה אור כלל, ואינה יכולה להאיר אלא בהניחה שליטת החסד, והיינו סוד הלבנה, והבן היטב. נמצא באמת, שבזכר היות החסד שולט הוא הסדר הנכון; אבל בנוק' היות החסד שולט אינו הסדר הנכון, כי הוא חסרון בה, אלא צריך שבה יהיה הדין שולט ומאיר. אלא שהארת הזכר ישלוט על הארת הנקבה, שזהו ענין אחר, שהנקבה מצד עצמה תאיר כראוי, אלא שהארת הזכר ישלוט עליה:

והנה הסיהרא אפילה, פירוש - הסיהרא עצמה בבחינת חסרון אורה זהו סוד הלבנה בתיקונה, אפילו באור החסד, וזהו בחינת ישמעאל כמו ששמעת. אמנם הרי כבר שמעת שיש להם ב' בחינות, א' - מה שמונים ללבנה מפני חסרונה, והוא סוד השפחה של הלבנה בבחינת אורה; הב' - הוא בחינת שבתאי שהוא הלקות, כי אין החסרון והלקות ענין אחד, אלא החסרון הוא בחינת השפחה לפי סדר המציאות, והלקות הוא בחינת "שפחה כי תירש גבירתה", כמו שאפרש לך אחר כך בס"ד. וסוד הענין, כי הם מונים ללבנה מצד הרע שבחסרון, פירוש - כי כבר שמעת שאין להם חלק בעצמות השכינה כמו ישראל, אלא בהנהגתה; ונמצא שבחינת הדין שבה הנותן מקום ליניקת הרע בסוד החסרון - זהו שרש:

להם. ובאמת שמשם יוצאת לילית בסוד עניות בקליפת נוגה, והיא דוקא בסוד זה של הרע הנכלל בחסיון הלבנה בסוד הדין הנ"ל. אך בלילית זאת נכללת בחינה אחרת, והיא סוד שבתאי, היא בחינת הלקות של "שפחה כי תירש"; כי בחינה לילית היתה יכולה להמצא ולעמוד כפויה תחת גבירתה, אבל שבתאי הוא כשהיא מתגברת. ונמצא שמצד הלבנה - שפחה דילה מיעוט דסיהרא, והיא ממש סוד לילית הנ"ל, ומצד החמה - שפחה דילה גיהנם. אך שבתאי הוא בסוד שפחה היורשת, וזהו (זהר תצא רפא,) "דאהדרת עורף", דייקא, כי כשפונה אליה הוא סוד (תהלים קכג, ב) "כעיני שפחה על יד גבירתה", אך כשפונה ממנה, אז שולטת ומשלטת הגיהנם שהיא הס"א בעצמה, כי הס"א בעצמה לא היה לה לשלוט אלא ביום שני בסוד הגבורה שמוציאתה, אך בסוד הלקות הזה שולטת בכל יום בכל מדריגה:

תוכן העניינים

ספר קנאת ה' צבאות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה