ספר פעלי הכפל (תרגום ראבע)· רבי יהודה חיוג'
שער א
שער הפעלים פעלי הכפל
הפעלים בעלי הכפל, כמו וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז), וְשָׁלַל שְׁלָלָהּ וּבָזַז בִּזָּהּ (יחזקאל כט יט), וְהָמַם גִּלְגַּל עֶגְלָתוֹ (ישעיהו כח כח), דָּלְלוּ וְחָרְבוּ (ישעיהו יט ו) ואחרים רבים, מצאתי רובי הצטרפם בפועל הכבד והקל ובנין נפעל והאחרים, אינם על שורש, פָּעַלְתִּי או פָּעַלְתָּ או פָּעַלְנוּ בבילוע האות האחד בשני והתנועע פ"א הפועל בפתח לעולם, והלמ"ד הפועל בסמיכות הדבור בו"ו נעלם. אמרו מן וְסָבַב – סַבּוֹתִי, ומן בָּזַז – בַּזּוֹתִי, בַּזּוֹנוּ לָנוּ (דברים ג ז), ומן שָׁלַל – כִּי אַתָּה שַׁלּוֹתָ (חבקוק ב ח), ומן וְהָמַם – וְהַמֹּתִי אֶת כָּל הָעָם (שמות כג כז), ומן דָּלַל – דַּלּוֹתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ (תהלים קטז ו), כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד (תהלים עט ח), וכמוהם קַלּוֹתִי, קַמּוֹתִי, ולולי שהם מפעלי הכפל לא נדגשו, ושרשם סָבַבְתִּי, בָּזַזְתִּי, שָׁלַלְתִּי, הָמַמְתִּי, דָּלַלְתִּי, קָלַלְתִּי, קָמַמְתִּי. ונאמר עוד מן סָבַב – סַבּוּנִי כַמַּיִם (תהלים פח יח), ומן שָׁדַד – זוּ שַׁדּוּנִי (תהלים יז ט), ומן חָנַן – כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים (בראשית לג יא), בבילוע האות הכפול והִפתח הראשון, ושרשו סְבָבוּנִי, שְׁדָדוּנִי, חֲנָנַנִּי.
כל פועל עבר קל מן סָבַב וחביריו, כאשר היה מבולע לא יהיה פ"א הפועל לעולם כי אם פתוח. ומצאתי הפועל האחד יהיה האות האחד מקום שנים, כמו רַךְ לְבָבְךָ (מ"ב כב יט), שרשו רָכַךְ, כי הוא מן וְלֹא רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (ישעיהו א ו), ואם יחובר שיהיה לשון רבים ישוב אל שרשו: רַכּוּ דְבָרָיו מִשֶּׁמֶן (תהלים נה כב) דגוש, והאות הדגוש מקום שנים, ושרשו רָכְכוּ. וכמהו חַת מְרֹדָךְ (ירמיהו נ ב), שרשו חָתַת, וכאשר יתחבר עם הו"ו ישוב אל שרשו בדגשות: חַתּוּ וָבֹשׁוּ (ישעיהו לז כז), שרשו חָתְתוּ בהתנועע השני אותיות, לכן כבד על הלשון שיתנועעו שניהם, והניחו האחד ובִלְּעוּהוּ בשני. וכן מנהג וְקַלּוּ מִנְּמֵרִים… וְחַדּוּ מִזְּאֵבֵי עֶרֶב (חבקוק א ח), זַכּוּ נְזִירֶיהָ (איכה ד ז), רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי (תהלים סט ה), שרשו קָלְלוּ, חָדְדוּ, זָכְכוּ, רָבְבוּ, בעבור הפתח ראשיתם, ורבים כמוהם.
ומצאתי העתיד בהפלת האות האחד ויעמוד השני מקום שנים והתנועע פ"א הפועל בקיבוץ ויכניסו נח נעלם אחר הנוספים חלף הנחסר מהמלה ולהיותה שלימה בבנינה, כאשר עשו בפעלים שהם עלומי העי"ן ובפעלים שהם עלומי הלמ"ד כאשר יפול הלמ"ד מהפועל, כאשר פירשתי בספר אותיות הנוח, ואמרו יָסוֹב אֹתוֹ (מ"א ז כג), והנח הנעלם שהוא אחרי היו"ד נוסף כאשר פירשתי, והסמ"ך פ"א הפועל, והו"ו למשך, והבי"ת מקום עי"ן ולמ"ד, כי כבד על הלשון לדבר בשני אותיות שוים, ושמו האחד מקום שנים. וכמו תָּבֹז לָךְ (דברים כ יד), אַף יָחֹם (ישעיהו מד טז), וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם (ישעיהו לה ו), ורבים כמוהם, ושרשם יִסְבֹּב, תִּבְזֹז, יַחֲמֹם, תִּרְנֹן. ופעם יפול ו"ו המשך מן יָסֹב וחביריו כאשר יתחבר עמו ו"ו החבור הפתוח שהוא סימן פועל עבר, וישאר מה שיש לפניו מקובץ להורות על נפול ו"ו המשך: וַנָּסׇב אֶת הַר שֵׂעִיר (דברים ב א), וַיָּחׇם בְּשַׂר (מ"ב ד לד), וַיָּבׇל לַחֲמוֹרִים (שופטים יט כא); ואם נכרת ענין הדיבורים ועמד ישוב ו"ו המשך.
ואם נצמד יָסֹב וחבירו בו"ו הרבים ולא היה אחריו אות אחר, ישוב אות הנופל מבולע, וישארו שני נחים, האחד שהוא אחר הנוספים, עם ו"ו המשך, כאשר היה קודם שנצמד, אמרו יָסֹבּוּ, יָבֹזּוּ, יָשֹׁמּוּ, יָרֹנּוּ, בדגשות האחרונים להתבלע עי"ן הפועל בם, ושרשו יִסְבְּבוּ, יִבְזְזוּ, יִשְׁמְמוּ, יִרְנְנוּ. וכאשר יתחבר עם ו"ו וַיָּסׇב וחביריו, גם יהיה האות מבולע, וישוב ו"ו המשך, וישאר הנח נעלם אחר הנוספים כאשר היה: וַיָּסֹבּוּ, וַיָּרֹנּוּ, וַיָּסֹלּוּ.
ואם יתחבר יָסֹב, וַיָּסׇב וחביריו בפעול (הנחמן) ([אולי: הנסמן]), ישוב האות האחד מבולע, ויפלו השני הנחים, וישימו מה שיש קודם ו"ו המשך מקובץ בשרק, כמו יְסִבֵּנִי (יחזקאל מז ב), יְסֻכֻּהוּ… יְסֻבּוּהוּ (איוב מ כב), לֹא יְדֻקֶּנּוּ (ישעיהו כח כח), וַיְהֻמֵּם יְיָ (יהושע י י), וִיחֻנֶּךָּ (במדבר ו כה), יְחֻנֶּנּוּ (ישעיהו כז יא). או בקמץ, כמו יְבׇזּוּם (צפניה ב ט), יְשׇׁדֵּם (משלי יא ג), אֱלֹהִים יְחׇנֵּנוּ (תהלים סז ב).
וידמו (ויסוב יסוב) ([יָסֹב ויָחֹם וחביריהם למלת יָקֹם ויָשֹׁב]) וחביריהם. לכן אם תשיב יָסֹב ויָחֹם אל שרשם, תדע שהם חסירי הלמ"ד, ואם תשיב (ו)יָקֹם ויָשֹׁב אל שרשם, תדע שהם עלומי העי"ן, וכן וַיָּסׇב, וַיָּחׇם, ידמו למלת וַיָּקׇם, וַיָּשׇׁב, וחבריהם, וכאשר ([אולי יש להוסיף: יצמדו]) תשיב כל אחד משני המינים אל שרשו, כי יָסֹב, וַיָּסׇב וחביריהם (ו)אם יצמדו ידגשו, וכי יָקֹם, וַיָקׇם וחביריהם אם יצמדו לא ידגשו. וכן מנהג כל הפעלים שאין בהם אהח"ע, יצמד בסמיכת הדבורים הנסמכין, אם היה דגוש תדע דעת ברורה שהוא מפעלי הכפל, ואם לא ידגש תדע שהוא עלום העי"ן.
והצווי באות אחד מהכפל עם ו"ו המשך: גּוֹל עַל יְיָ (תהלים לז ה) שרשו גְּלֹל בשני למ"דין, כי הוא מן וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן (בראשית כט ג); דּוֹם לַייָ (תהלים לז ז) שרשו דְּמֹם, כי הוא מן דְּמָמָה; סֹב דְּמֵה לְךָ (שה"ש ב יז) שרשו סְבֹב, שהוא מן וְסָבַב בֵּית אֵל (ש"א ז טז). ואם יצמדו בו"ו הרבים או ביו"ד הנקבה, ישוב אל שרשו וידגש, וישאר ו"ו המשך, כמו גֹּלּוּ אֵלַי הַיּוֹם (ש"א יד לג), דגוש להתבלע האות האחר, דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ (ש"א יד ט), סֹבּוּ צִיּוֹן (תהלים מח יג), הֵרָגְעִי וָדֹמִּי (ירמיהו מז ו), צַהֲלִי וָרֹנִּי (ישעיהו יב ו), קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה (איכה ב יט). ויש לא ישאר ו"ו המשך, כמו רׇנּוּ שָׁמַיִם (ישעיהו מד כג), רׇנּוּ לְיַעֲקֹב (ירמיהו לא ו), רׇנִּי בַּת צִיּוֹן (צפניה ג יד), ושרשם גִּלְלוּ, דִּמְמוּ, סִבְבוּ, רִנְנוּ, רִנְנִי, דִּמְמִי. ואם יצמדו בפעול ישובו אל שרשם, לכן ו"ו המשך יפול וישאר מה שיש לפניו מקובץ בשורק, כמו עַל סֵפֶר חֻקָּהּ (ישעיהו ל ח), או בקמץ, כמו יְיָ חׇנֵּנוּ (ישעיהו לג ב), חׇנֻּנִי חׇנֻּנִי (איוב יט כא), חׇנֵּנִי, חׇנּוּנוּ אוֹתָם (שופטים כא כב), סׇלּוּהָ כְמוֹ עֲרֵמִים (ירמיהו נ כו).
גם מצאתי האחד באות אחד: פַּת שרשו פָּתַת, כי הוא מן פָּתוֹת אֹתָהּ פִּתִּים (ויקרא ב ו), וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם (יחזקאל יג יט); עַם שרשו (עמים) [עָמַם], כי הוא מן עַמְמֵי [הָ]אָרֶץ (נחמיה ט כד); לֵב שרשו לָבַב(ו), כי הוא מן וּלְבָבוֹ יָבִין (ישעיהו ו י); קֵן שרשו קָנַן, כי הוא מן יְקַנֵּנוּ (תהלים קד יז); תֹּף שרשו תָּפַף, כי הוא מן תּוֹפֵפוֹת (תהלים סח כו); רַךְ שרשו רָכַךְ, כי הוא מן רֻכְּכָה בַּשָּׁמֶן (ישעיהו א ו), ורבים כמוהם. ואם תחברם בלשון רבים או תצמידם ישובו לשרשם וידגשו: פַּת – פִּתִּי, פִּתְּךָ, פִּתִּים; עַם – עַמִּים, עַמִּי; לֵב – לִבִּי; קֵן – קִנִּי, קִנִּים; תֹּף – תֻּפִּים; רַךְ – רַכִּים, רַכָּה.