ספר עצות ישרות · ערך תוכחה
א.
לפעמים כשאדם מוכיח את עצמו או את חברו ומתחיל להזכיר המעשים רעים שעשה, אזי שכיח שיפל עוד יותר ויותר, כי נופל בדעתו מאד, ויש שנפלו מאד על ידי זה וכל זה נמשך מבחינת התוכחה שאינה כראוי, שמחלשת כח הנשמה על ידי שמעוררין הריח רע של עוונות, כי עקר התוכחה צריכה להיות בבחינת מטה כלפי חסד, לחפש למצא בעצמו וכן בחברו על כל פנים איזה נקודות טובות, והתוכחה תהיה בדרך חסד לחזק את עצמו ואת חברו בהשם יתברך ולבטח ברחמיו העצומים, שיש אצלו חסד כזה, שגם כל המעשים רעים יכולין להתהפך לזכויות, אפלו אם הרבה לפשע מאד, חס ושלום, כי עם השם החסד והרבה עמו פדות וכו', ועקר התוכחה תהיה באפן שיחזק את עצמו ואת חברו להתעורר להשם יתברך ולהתחיל מעתה להתקרב אליו יתברך, ולא שיקלקל יותר על ידי תוכחתו, שיפל חס ושלום יותר ולתוכחה כזאת אין זוכין כי אם על ידי שמקשרין עצמו לצדיקי הדור, שהם בחינת משה, שעל ידי תוכחתם מוסיפים ונותנים ריח טוב בהנשמות. הלכות ציצית, הלכה ה', אות ז):
ב.
עקר החיוב לדבר עם חברו ביראת שמים ולהאיר בו הדעת האמתי הוא רק בשביל להרחיב דעתו של חברו, כי העקר - להוציא את עצמו ואת חברו מבחינת מחין דקטנות לבחינת מחין דגדלות, הינו להשתדל שיתגדל ויתרחב הדעת ביותר בכל פעם, שזה בחינת הרחבת גבול ארץ ישראל, בחינת: והרחבתי את גבולך, על כן כל אחד העוסק בזה לדבר עם חברו מהדעת הקדוש האמת, ובכל פעם צריך לזהר לעסק סיג לדבריו ולשתק במקום שצריכין לשתק, בכדי שלא להרס את הגבול של חברו לגמרי, שזה בחינת אסור הסגת הגבול, שלא די שאינו משתדל להרחיב גבולו של חברו, אף גם הוא מצר לו ביותר ונכנס בתוך גבולו, כי כל אחד מישראל יש לו גבול בפני עצמו בדעתו להשיג ולהבין עד הגבול דיקא בבחינת: ועלית אתה ואהרן וכו', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה: אתה מחצה לעצמך ואהרן מחצה לעצמו וכו', ועל כן אף על פי שבודאי מצוה גדולה לדבר עם חברו בכל פעם ביראת שמים ולרחם עליו ולהוציאו מעוונות וקלקולים שלו, אוף על פי כן צריכין לזהר מאד, שיהיה העסק לטובה ולא לרעה, לתקן ולא לקלקל יותר, חס ושלום, שלא להסתכל ביותר בגנותו של חברו ובחסרונותיו, כי רב הקטטות והמריבות ושנאת חנם נמשך רק מזה, מה שכל אחד מסתכל שלא בעין יפה בחברו ומחפש למצא בו רק הפגמים ומדות רעות, עד שנדמה לו, שאי אפשר לסבלם, וממילא כמו כן מסתכל בו חברו גם כן להפך, כי כמים הפנים לפנים וכו', עד שנתעורר שנאת חנם וקטטות ביניהם, עד שעל ידי זה נחרב נחרב בית מקדשנו ונתארך עלינו הגלות, והכל רק על יד על ידי שנאת חנם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל זה בא רק על ידי זה שמסתכל ביותר בחברו, כי באמת צריכין לדון את כל אדם לכף זכות, כי אף על פי שבודאי צריכין לדבר עמו ולהאיר דעתו ולהוציאו ממה שצריכין להוציאו, שכל זה הוא בחינת דין ומשפט, כמבאר בפנים, אבל צריכין שיתגבר הרחמנות לכנס עם חברו לפנים משורת הדין, לבלי להסתכל בו לרעה כי אם לטובה לטובה ולדונו לכף זכות תמיד, שיוכל לדבר עמו, וכמבאר במקום אחר, שזה בחינת מצות ועשית הישר והטוב, שמזה למדו רבותינו זכרונם לברכה לעשו"ת לפנים משורת הדין, וגם למדו מזה דין בן המצר, שהוא בחינת המצוה להשתדל ולהרחיב את גבול חברו, ושניהם - אחד. (הלכות שותפין בקרקע, הלכה ה', אות יד טז):