ספר עץ הדעת טוב· רבי חיים ויטאל
ספר עץ הדעת טוב - פרשת כי תשא
כי תשא וגו' נסמכה פרשה זאת אחר פ' ועשית מזבח מקטר קטורת כי קטורת הסמים תועלתו לבטל הנגף אחר שהחל הנגף בעם כנזכר בפרשה קרח ויזכיר עתה ענין מחצית השקל יועיל מעיקרא לשלא יהיו בהם נגף מעיקרו עוד אחרת כי כמו שבכל יום הכפורים יכפר עליו אהרן אחת בשנה על מזבח הזהב לגמור כפרת החטאות מבני ישראל כמו כן מחצית השקל נקרא גה הוא כסף הכפורים לכפר על נפשותיכם כמ"ש ולקחת את כסף הכפורים וכו' ואמנם ביאור ענין הסרשה עצמה קשה מאוד להולמה כפי פירש רש"י משם רז"ל כי תרומה זו הוא האדנים ועכ"ז נרמזו בה ג' פעמים תרומת ה' כנגד ג' תרומת וכו' ועל תרומת הקרבנות נאמר בה העשיר וכו' לכפר על נפשותיכם כי הקרבנות לכפרה הם באים וכו' וקשה לזה כי הרי גם בתרומת של האדנים כתיב ולקחת את כסף הכפורים לשון כפרה וגם חזר לכתוב בה לכפר על נפשותיכם זולת קושיות מדיוקים אחרים יתורצו בכלל דברינו ובפרט שצריך לפרט ולפרש כל פעם מהג' פעמים שכתוב בהם תרומת ה' איך הם מעין ענין כל תרומה מהה. וזה החלי בעז"ה על דרך רז"ל ופירש"י כנ"ל:
כי תשא וכו' יתנו וכו' תרומה לה' הוא ענין תרומת האדנים כל העובר וכו' יתן תרומת ה' זו תרומת המשכן:
העשיר וכו' זה תרומת התמידין ולקחת את כסף וכו' חוזר לענין ראשון תרומת האדנים כי היא עקרית בפרשה זו, כי בה התחיל כי תשא וכו' כמו שיתבאר בע"ה:
והנה תרומת האדנים ותרומת התמידין הושוו בשני דברים הא' כי שתיהן היו ע"י מנין ושתיהן מחצית השקל בלבד לכאו"א והב' כי שתיהן באין לכפרה כמו שיתבאר משא"כ בתרומת המשכן שאינה לכפרה ואינה ע"י מנין וכל אחד נתן נדבות לבו ולכן התחיל בתרומת האדנים ואמר כי תשא וכו' כיון שהיא יותר עקרית מתרומת המשכן כי זו היא לכפרת עון העגל כמו שנבאר הטעם בפסוק ולקחת את כסף הכפורים וכו'. ואחריה זכר תרומת המשכן אעפ"י שאינה לכפרה ממש כנ"ל להיות שתי תרומות אלו בשנה ראשונה במוצאי יוה"כ בזמן אחד וגם כי שתיהן לצורך בנין המשכן ועליה נאמר כל העובר וכו' ואחריהן הזכיר העשיר לא ירבה וכו' ואעפ"י שגם היא לכפר כעין הראשונה על כל זה אחרה לבסוף לפי שזו היתה בשנה שנית באחד באייר וגם כי הקרבנות אינם באי' רק באחרונה אחר שהוקם המשכן כנודע ואמר כי תשא וכו' כלומר הנה בנ"י חטאו בעגל וכבר נפלו רבים מהם על ידי בני לוי ומהם על ידי המגפה ויגוף ה' וכו' ומהם בהשקאת טחינת העגל וצריך אני לדעת את צאן מרעיתו כמה נשתיירו אז מן הנופלים בעבור העגל ועוד אחרת כי גם ע"י המספר זה יסופר עון העגל ויורם ראשם ממה שנפלו אז וזהו שאמר כי תשא ולא אמר כי תפקוד לרמוז ב' עניינים הנ"ל כי תרצה לדעת מנינם וגם תרצה לשאת ולהרים ראשם שיחיו ולא ימותו ע"י מספר הזה וזה ע"י שיכופר להם עון העגל ולכן צריך שבעת שתפקדם שיתנו כפר נפשם ויושלמו ב' הדברים הנ"ל המנין וגם נשיאות ראשם שיחיו ומ"ש לפקודיהם ר"ל שביציאתם ממצרים מנאם הכתוב כמ"ש ויסעו בני ישראל מרעמסס כשש מאות אלף וכו' ובעגל כתב ויגוף ה' את העם ועתה תרצה לישא את ראשם ולדעת אם פיחת מניינם ממה שהיו מקודם ביציאת מצרים ובזה יתורץ כי מ"ש כי תשא אינו רשות שהרי חובה היא כדי לעשות מהם האדנים עתה כמ"ש ולקחת את כסף הכפורים וכו' אבל פירושו הנה אתה מצווה לשאת ראשם לתרומת האדנים ולכן הזהיר שכאשר תקיים המצוה הזו ותבא לישא את ראשם הזהר שיתנו איש כופר נפשו לה' וכו' על דרך אם כסף תלוה את עמי וע"ד כי תבא אל הארץ ואמרת אשימה עלי מלך הנדרש ע"ד שבארנו ויען כי הנשים לא חטאו בעגל כי האנשים הם שנתנו את נזמיהם כנודע לכן כי תשא את ראש בני ישראל הזכרים ולא הבנות. כי הה הנופלים וצריך לדעת מספרם וכן בעת נתינת הכפרה ונתנו איש כופר נפשו לא האשה כי לא חטאה כנ"ל וכיון שהאנשים חטאו יש פחד פן בשעת הסכנה בשעת המספר יזכיר השטן את:
עונם שחטאו בעגל ונתחייבו כליה בעונש הנגף שכבר הוחל וכמ"ש ויגוף ה' וכו' ועתה ימותו כולם במגפה בבואך לפקוד אותם לכן זה יתנו וכו' כדי שלא יהיה בהם נגף באנשים שחטאו בעגל ולא בנשים בפקוד אותם בעת הפקודה כי היא שעת הסכנה כנודע בענין דוד המנך ע"ה ונודע כי זכר ונקבה בראם ויקרא אותם אדם נמצא שהם שני חצאין וכיון שחצי האדם לבדו הוא שחטא שהוא הזכר לכן זה עצמו כיוצא בענין החטא שהי' בחציו כן השקל הניתן לכפרה יהיה מחציתו לבד וז"ש זה יתנו כל העובר על הפקודים שהם הזכרים בלבד מחצית השקל פלגא דגופא בלבד או ירצה במה שנתרץ קושיא אחת הלא היא כי מאחר שנתרצה הקבה"ו. לישראל ואמר וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לעמו למה הוצרך עוד תרומת האדנים ומעשה המשכן לכפר על עון העגל וגם אחרת כי גם שם חזר הקבה"ו לאמר וביום פקדי ופקדתי וכו' הרי שלא ניחם על הרעה ואם הענין לאמר שיאחר פורענותם הל"ל וינחם לעשות עתה רעה לעמו אך הענין הוא כנודע כי ע"ז שקולה ככל התורה כולה ונתחייבו ישראל ח"ו כלייה בגוף ונפש וז"ש בפ' עקב הרף ממני ואשמידם ואמחה את שמם וכו' והנה ואשמידם הוא בעוה"ז ענין השמד הגוף ואמחה את שמם היא מיחוי הנשמה כנודע כי שמו של האדם היא בחינת הוראת נשמתו ואמנם פה פ' תשא אמר ויחר אפי בהם ואכלם וכו' שהוא כילוי הגוף ואז התפלל משה למה יאמרו מצרים להרוג אותם ולכלותה שהוא כליון הגוף הנ"ל אשר בזה יש חילול השם כי הוא ניכר ונתגלה אל מצרים משא"כ בכליון הנשמה הנסתרת מהם ומפני חילול ה' כנ"ל הודה לו השי"ת וינחם ה' על הרעה אשר דיבר לעשות לעמו והוא עונש הגוף כנ"ל אמנם הנפש לא תמלא ועדיין צריכין כפרה אחר המיתה וז"ש וביום פקדי המוכרח הוא ענין המיתה ופקדתי עליהם חטאתם ולא אמר להם רק עליה מה שעל גופם השולטת עליהם והיא הנשמה וגם רז"ל נתכוונו לזה במ"ש אין לך פקודה בכל דור שאין בה מעון העגל יען כי הנשמה מתגלגלת מדור דור וסובלת עון והיא העגל משא"כ בענין עונש הגוף כי הגופי' של דור המדבר הם לבדם חטאו והם יקבלו ענשם וז"ש כי תשא את ראש וכו' היא הנשמה שנקראת ראש בערך הגוף כמ"ש ושמן על ראשך הם חיי הנשמה לא ותשא יסבול שני פירושים הא' לשון מספר ולשון כפרה כמו נושא עון והיא כפרת הנשמה הנקראת ראש ולכן עתה תבא תרומת האדנים ממחצית השקלים להיות כופר נפשם ולא גופם וז"ש ונתנו איש כופר נפשו ולא כתיב כדקאמר התם לא יתן לאלקים כפרו כי כבר נתכפר עונש גופו כמ"ש וינחם ה' על הרעה וז"ש ולא יהי' בכם נגף וכו' כלומר נגף גופם שנהם נודע שלא יהי' בהם כי כבר נתכפר אעפ"י שהיא בפקוד אותם ועין הרע שולטת והנה הנפש והגוף שקל שלם ומכיון שהוא כופר נפש לבד יתן רק מחצית השקל וז"ש זה יתנו וכו' ונודע אשר עשרה שליטים אשר הי' בעיר זה הגוף הנקרא עיר קטנה כמ"ש ז"ל שהם טשרה דברי' המשמשים את הנפש וכדוגמתם עשרה שליטים בנפש עצמו ולכן יהי' מחצית השקל עשרה גרה בנבד ולא עשרים או ירצה קרוב לזה והוא במה שנודע כי הערב רב הם העושים העגל במעשה ופרקו נזמיהם אך ישראל לא חטאו אלא במחשבה בלבד כשראו ענין העגל והנה הנפש חוטאת במחשבה והגוף גומרו במעשה וע"י שניהן נגמר העון כמ"ש הוי חושבי האון וכו' לאור הבוקר יעשוה וכו' וכל אחד משניהם גורם מחצית העון וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל אשר לא חטאו במעשה כמו הערב רב רק בהרהור מחשבתם התלויה במוח אשר בראשם וזה רמז באמרו לשון המספר בלשון נשיאות ראש כי שם הי' חטאם במחשבה התלויה בראש והיא הנשואה מכל הגוף כמ"ש והמתנשא לכל לראש ולכן ונתנו כופר נפש כי שם היא במחשבה ולא כופר גופו כי לא חטאו במעשה ולכן זה יתנו וכו' יען עברו על הלוחות שנאמר בהם מזה ומזה הם כתובים וכתיב בתחלתן אנכי ולא יהי' לך שהם תלויין במחשבה כנודע כי לא תעשה לך פסל וכו' היא במעשה ולכן גם הכופר שיתנו הוא מחצית השקל כי המחשבה היא מחצית העון אמנם יען שתים אלו שמענום מפי הגבורה והם שורש לכל יו"ד הדברות כנודע לכן מחצית זה השקל יהי' עשרה גרה כנגד עשרת הדברות והנה אלו גם חטאו במעשה ופרקו גם הם נזמי הזהב כמו הערב רב אפשר מי שהי' עשיר נתן אז זהב הרבה לעגל והעני נתן זהב מועט וגם עתה תרומה זו יהי' כענין תרומת המשכן כפי נדבת הלב העשיר ירבה והדל ימעיט אמנם כיון שלא חטאו רק במחשבה השוה כולם עשיר ועני לכן העשיר לא ירבה וכו' מחצית השקל בלבד כנגד המחשבה כנ"ל ולהיות זאת תרומת האדנים שהיא לכפר על עון העגל שכפרו באנכי ה' אלקיך לכן נאמר בו תרומה לה' בלמ"ד כלומר תרומה זו תהי' לה' אותו שכפרו בו בתחילה והאמינו בעגל וזהו לה' לסיבת מה שכפרו וחטאו לה' ית' ולא כתיב תרומת ה' בלי למ"ד כמו שתיים האחרות כמו שיתבאר:
כל העובר וכו' עתה ירמוז תרומת המשכן כי גם היא באה קצת להורות כי נתכפר להם העגל ובא להשרות שכינתו במשכנם והוא הוראה איך כבר נתכפר להם ע"י תרומת האדנים לבדה כמו שיתבאר ולכן גם היא אינה רק מהאנשים כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ולמעלה כי הם האנשים בב"ד של מעלה כנודע וכן מצינו ויקחו לי תרומה מאת כל איש ולא אשה ואמנם הנשים מעצמן גם כי לא נצטוו בכך הביאו נדבה לתרומת המשכן להוסיף שבח על שבחו כי לעגל לא נתנו נזמיהם ולנדבת המשכן נתנו נדבה וכמ"ש ויבואו האנשים על הנשים וכו' אמנם לא נצטוו כנ"ל זולתי בענין כיור הנחושת וכנו וכמו שיתבא' בע"ה וזה ענין סמיכת פרשת ועשית כיור נחושת וכו' והענין כי נעשה הכיור וכנו מן מראות הצובאות הצדקניות להיות להן זכר טוב בתרומת המשכן שלא רצו ליתן נזמיהן לעגל והי' כלי אחר בפני עצמו להיות להם לזכרון שלא הוצרכו כפרה כמו האנשים כי לכן לא השתתפו עמהם בנדבת כל המשכן כי לא הי' ניכר ההפרש שלהן וכמו שתיקח כסף הכפורים מאת בני ישראל מהזכרים ונתת אותו על עבודת אוהל מועד שהם האדנים כנודע והי' לבני ישראל לזכרון איך כיפר על נפשותיהן כמו כן ועשית כיור נחושת וכנ"ל ממראות הצובאות להיות להם לזכרון חשוב מזכרון האנשים כי זכרון האנשים הוא כי חטאו בעגל אלא שנתכפר להם וזכרון הנשים הוא לשבח כי לא די שלא רצו לתת נזמיהם לעגל אלא שאף גם בנדבת המשכן שלא כצטוו נתנו מעצמן מראותיהן וז"ש ועשית בתוספת וא"ו כי שניהם שווין בענין היותו זכרון כנ"ל:
ונחזור לענין כי כל העובר היא נדבת המשכן שנצטוו בה האנשים ולא הנשים האמנם אין בה פקודה מחדש כי לא נתנו מחצית השקל אמנם אותם שכבר עברו על הפקודים אז לענין תרומת האדנים הם האנשים הם עצמן חזרו לתת תרומת ה' בנדבת לבם למשכן בזמן אחד כנ"ל ונכן לא נזכר בפסוק זה מחצית השקל כלל כמו בפסוק זה יתנו וכו' או בפסוק העשיר לא ירבה:
העשיר וכו' עתה ירמוז ענין תרומת התמידין האחרונה בשנה שנייה כנ"ל ולכן חזר להזכיר בה העשיר לא ירבה וכו' כי הנה היא ע"י מספר וכולן שווין בענין מחצית השקל וז"ש ממחצית השקל לתת את תרומת ה' היא תרומת התמידין אשר גם הם באים לכפר על נפשותיכם בחטאות שאדם חוטא כל ימות השנה ומתכפר על ידי הקרבנות וכיון שגם הם כפרת הנפש ולא הגוף וכמ"ש נפש כי תחטא והקריבה וכו' לכן כל הנפשות שוות כי אין בהם עשיר ועני כי קטון וגדול שם הוא וכולן שוין לתת מחצת השקל ולכן הוצרך לחזור ולהזכיר כאן ענין העשיר לא ירבה וכו' עם שאינו צריך וגם טעם לכפר על נפשותיכם לפי שאין כפרה זו ככפרת תרומת האדנים הנ"ל בפסוק ראשון כנזכר:
ולקחת וכו' אחר שהזכיר ענין ג' התרומות כנ"ל חזר לענין ראשון הוא תרומת האדנים העקרית בפ' זו וביאר ענין כופר נפש הנ"ל בפסוק כי תשא וכו' כי אינה כענין הנ"ל לכפר על נפשותיכם שבפסוק העשיר וכו' שהיא כפרת הקרבנות כנ"ל אבל ענין כופר נפשו הנזכר בפסוק כי תשא היא באופן אחר וזה שאמר ולקחת את כסף הכפורים מאת מי הנ"ל באומרו ונתנו איש כופר נפשו שהוא כפרת עון העגל על בני ישראל ולא לנשים הנ"ל בפסוק כי תשא את ראש בני ישראל וכו' ומהם תעשה האדנים וז"ש ונתת אותו על עבודת אוהל מועד ופירושו הוא תמשה מהם האדנים שהם עובדי' כל העבודה של כל אוהל מועד כי יריעות המשכן ויריעות העיזים הנקראי' אוהל מועד וב' המכסאות של העורות אלים מאדמים ומכסה עורות תחשים הכל נסבלים על הקרשים והקרשים סובלים אותם האדנים הרי כי כל עבודת אוהל מועד האדנים הם עובדים אותם כעבד הנושא את אדוניו ועתה נבאר איך האדנים הם לכפר עון העגל בפרטות וכיוון שנתכפר בא המשכן והאוהל להשרות שכינתו שם כנ"ל. ולקמן בדרך השני יתבאר עניינו יותר בארוכה אבל קיצורו הוא כי היריעות והקרשים הם כדמיון גג השמים וד' רוחות השמים העשוי כמין אוהל כמ"ש וימתחם כאוהל לשבת כנזכר בפרקי ר' אליעזר ובהם כתיב השמים כסאי אך האדנים העומדים בקרקע המשכן הם סוד והארץ הדום רגלי מושב השכינה הנקראת אד"ני ועל שמה נקראים אדנים והנה בעשיית העגל לא כפרו בשם ההויה עצמה אשר בשמים הנקראת זה שמי לעולם רק בזה זכרי היא השכינה הנקראת אד"ני ונקראת אלקים השליט בארץ כמבואר אצלינו בפסוק קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו ר"ל בארץ וכמ"ש אלה אלקיך ישראל אשר העלוך היא השכינה ולזה לא אמרו סתם אלה אלהיך ולכן בעשותם האדנים להיות הדום רגליו ית' היא השכינה יספיק ואח"כ בעשותם שאר המשכן ישכון ג"כ מאליו שם ההויה אשר לא חטאו כנגדו ואין צריך להם כפרה בעבורו רק במה שחטאו בשכינת עזו שהיא לפני ה' בינינו ובינו ואינה נקראת ה' עצמו וז"ש והי' לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכ' שחטאתם בשכינה שהיא לפני ה' כנ"ל:
או ירצה באופן אחר עפ"י דרכינו והוא כי שתי התרומות נרמזו בה וגם תרומת התמידין והאדנים אשר שתיהן הי' שוות בענין היותם מחצית השקל ולא כתרומת המשכן שנאמר בה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו וכו' כנודע ואמנם תרומת האדנים היתה בתחילה והיא במוצאי יום הכפורים של שנה הראשונה והמשכן הוקם באחד בניסן של שנה השנית ותרומת התמידין היתה פ"א לחודש השני של אייר בשנה השנית והוא המספר שנמנו שנית בפ' במדבר כנודע בפירש"י ז"ל ופה בפ' כי תשא נמנו בפעם ראשונה לצורך האדנים ובזה נבוא אל הביאור:
כי תשא וכו' הוא המנין השני של במדבר סיני לצורך התמידין ויען כי תרומת המשכן ותרומת האדנים שווין בענין אחר הוא כי משתיהן נעשה המשכן בעצמו ואמנם תכלית עשיית המשכן איננו רק לצורך הקרבת התמידין והקרבנות כי הם העיקר לכפרת בני ישראל ולכן הקדים ענין התמידין לענין האדנים אעפ"י שהם האחרונים כנ"ל ולהיות המספר הזה עתיד להיות לאחר זמן בשנה השנית אמירה הזו היתה במוצאי יוה"כ כנ"ל לזה לא נאמר בה נשא את ראש בני ישראל כמ"ש נשא את ראש בני קהת אבל אמר כי תשא ירצה בהגיע זמן נשיאת ראשם שהוא באחד להחודש השני בשנה השנית אז ונתנו איש כופר נפשו לה' ונמצא כי לא נתכוין לאמר שיהיו המספר הזה ונתינת השקלים רשות כי חובה הה ומ"ש כי תשא איננו היראה על היותו רשות כי פירושו הוא כאשר יגיע זמן חיוב נשיאות ראשם אז ונתנו ומה שלא פירש הדבר לגמרי ויאמר נשא את ראש הי' לסיבה הנז' שטדיין לא הגיע זמן איוב המספר הזה י' עוד שנית רמז בזה והוא כי אילו אמר נשא את ראש בני ישראל ונתנו איש כופר וכו' היה נראה שכאשר יהיה מספר הרשות כענין דוד המע"ה שלא יוכרחו לתת כופר נפש וזה אינו כי אפילו אז במספר הרשות מחוייבים ליתן ולכן אמר כי תשא לשון עתיד לרמוז לב' הבחינות הנ"ל כי יגיע זמן חיוב נשיאת ראשם והוא באחד לחודש השני בשנה השנית כמבואר חיובו וצוואתו בפרשת במדבר דע כי צריך אתה אל נתינת כופר נפש וכמו כן כאשר תרצה לישא את ראשם באיזה זמן שיהיה לרשות ולא לצורך חיוב ג"כ ונתנו איש כופר נפשו ואמנם עיקר מצוה זו אינה רק חיוב מספר הנזכר בפ' במדבר וזה הורה במה שאמר לפקודיהם כמו שיתבאר ונתחיל בדיוק מילת הכתובים אמר בני ישראל ולא מן הערב רב שחטאו בעגל במעשה ואין להה כפרה וריצוי במעשה המשכן כנ"ל על ויקחו לי תרומה וכו' אבל בישראל ונתנו איש כופר נפשו לכפר' ולנקות' מעונותיהם ע"י התמידין הבאין מתרומה זו כנ"ל ועי"כ תהיה שררה גדולה ונשיאת ראש לישראל שלהם ניתנה כפר' הקרבנות ולא לערב רב וז"ש כי תשא את ראש בני ישראל ולכן לא אמר כי תפקוד כמ"ש פקוד את בני לוי לרמוז כי פקודה זו נשיאות ראש הוא להה ולהורות כי זו פקידה השנית של השנה השנית לצורך התמידין אמר לפקודיהם כלומר אעפ"י שכבר נמנו ונפקדו במוצאי יוה"כ לצורך האדנים חזור לפוקדם בשנה השנית עם שכבר ידעת פקודיהם כמה הם בתרומת האדנים. גם הורה בזה כי אין ענין פקודתם לדעת מניינם כי אין התכלית רק אל שיתנו איש כופר נפשו לצורך התמידין ואגב אורחיה תפקדם כדי להוציא הגבאים מידי חשד שלא לקחו השקלים רק במספר נכון ואמתיי' כמ"ש והייתם נקיים וכו' לא שהוצרכו הפקידה לצורך ישראל עצמן וז"ש כי תשא וכו' הכוונה היא לאשר ונתנו איש כופר נפשו אלא שלהוציא הגבאים מידי חשד תהיה נתינה זו משותפת בפקוד אותם נמצא שהנתינה היא העיקר והפקידה טפילה אליה וזהו שחזר ואמר בפקוד אותם והרגיש ואמר מכיון שאין הפקידה מוכרחת ואיננו רק מפני טעם ניקל לבטל החשד מעל הגבאים א"כ מוטב שיתנו איש כופר נפשו לה' ושלא ע"י פקידה כי ע"י הפקידה שולט בהם הנגף וזו רעה עצומה ביתר שאת אין קץ על רעת חשד הגבאים על ספק לזה אמר מבטיח אני אותך שלא יהיה בהם נגף אם תהיה נתינת הכופר בפקוד אותם ע"י מנין וז"ש פעם שנית בפקוד אותם ומכיוון שנתבטלה סכנת הנגף מוטב לפקוד אותם מפני החשד ואין כוונת הכתוב לשיתנו הכופר נפש לסיבה שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם שנמצא שתכלית הדבר איננו רק הפקידה ולא כופר הנפש כי הפקידה מוכרחת אלא שיש חשש נגף ולכן יתנו כופר נפש כי זה אינו כי הרי זו היא תרומת השקלים לצורך הקרבנות שהם מוכרחים וממילא אתיא ענין הפקידה והמספר:
זה יתנו וכו' הרגיש כי בתרומת האדנים שייך לאמר לכפר על נפשותיכם שהיא כפרת עון העגל אבל תרומה זו שהיא לצורך ב' התמידין שבכל יום איך אתה אומר בהם ונתנו איש כופר נפשו והרי התמידין אינם לא חטאת ולא אשם הבאים על עבירות לז"א זה יתנו וכו' ובראותך שיעור הנתינה תדין איך הם כופר נפשו ולכן נבאר תחילה ענין שיעור הנתינה הזאת דע כי הקב"ה נתן לישראל לוחות הראשונות ולוחות:
השניות אחר עון העגל והנה אעפ"י שיש בהם ראשונות ושניות איו בהם שינוי ופירוד כלל ח"ו וקדושה אחת שוה הם כי ז"ש ר' עקיבא לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים כנזכר בספר התיקונין וביאור הענין הזה הוא כך כי הנה הלוחות היו ב' אבני ספיר כל אחת היתה ששה על ששה טפחים וזהו אבני שיש כי מיעוט אבני שניים והם שני לוחות אבנים ויען הי' מספרם שש טפחים נקראים אבני ש"ש ויו"ד היתירה שבמלת שיש רומזת אל עשרת הדברות שבהם בשתי הלוחות ונחצבו ממקום קדוש מן השמים כמ"ש והלוחות מעשה אלקים המה ומשם ירדו ולכן הם נקראים אבני שיש קדוש ואמנם ב' לוחות השניות נחצבו מן הארץ מתוך אהלו של משה כמ"ש ז"ל על פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים אבל כתיבתם הי' ע"י השי"ת משא"כ הואשונים שהן ומעשיהן וכתיבתן מעשה אלהים המה ולכן שני לוחות השניות אינם אבני שיש קדוש רק טהור שאינו כ"כ שבח כמו קדוש כנודע בענין הכהן שנקרא קדוש כמ"ש לקדשו לכהנו לו וכתיב וקדשת אותם וכו' אך בלויים הגרועים העובדים אותם נאמר בהם וטהר' אותם וע"כ הוצרך ר"ע להזהיר לתלמידיו כשתגיעו לאבני שיש טהור כשתגיעו בעיון מחשבתם בענין לוחות השניות הנקראים אבני שיש טהור ולא קדוש אל תחשבו כי כמו בלוחות עצמן יש בהם קצת שינוי שכמו כן בענין עשרת הדברות והתורה שבהם הנקראים מים שיש בהם שינוי ויהיו שני מיני מים וז"ש אל תאמרו מים מים כי התורה והעשרת הדברות שבהן בין בראשונות בין בשניות תורה אחת הוא ומים אחדים הם בלי שום שינוי' כלל ח"ו:
ונבוא לעניינינו כי הלוחות ודברות הראשונות עם הלוחות השניות ודברותיהן נקראים שקל הקודש אחד שלם נמצא ששניהן קודש וקדושהה אחד להם ולא זה קדושה וזה טהרה ע"ד הנ"ל גם שניהן יחד שקל אחד הם. וכל אחד מהם הוא מחצית השקל ולכן השקל השלם הוא עשרים גרה ונחלק לשני חצאין חצי השקל שהם עשרה גרה הם עשר דברות ראשונות וחצי האחרון של. השקל שהם עשרה גרה האחרת הם עשרת הדברות השניות ואמנם אלו היה כסדר זמנים כי מחצית השקל הראשון הוא כנגד תרומת של האדנים. הקודמין ומחצית האחרון של השקל הוא תרומת התמידין שהיה באחרונה בשנה השנית אלא שלסיבת מעלתן הוזכרו פה בתחלת הפרשה כנ"ל ולהורות כי זו התרומה של התמידין היא כנגד מחצית האחרון לכן אחר שכבר אמר זה יתנו מחצית השקל וכו' עשרים גרה השקל חזר עוד לאמר מחצית השקל תרומה לה' כי המחצית האחרון הוא התרומה לה' הזאת שהיא של התמידין ואמרו תרומה לה' הענין במה שנתבאר אצלינו כי ענין הלוחות והדברות ראשונות ושניות הכל נרמז בשם הויה וזה כי אות ראשונה היא יו"ד ווהיא כנגד י' דברות הראשונות ואם תמלאנה במילוי יו"ד תהי' בהם י' עוד אחת כמספר ו"ד של המילוי והם כנגד עשרת דברות השניות הרי כי אות ראשונה של הויה נקרא שקל הקודש שלם כמ"ש ברעיא מהימנא אבנא למשקל בהדה דא יו"ד כי צורת אבן המשקל עגולה כצורת י' כזה י. כמ"ש בפשוטה ובמילואה מנין עשרה יו"ד ונחלקת לשני חצאין כי אות י' פשוטה מחצית השקל הראשון ואותיו' וד' בגימטריא י' היא מחצית השני ונקרא שקל הקודש כנודט כי כל קדושה בסוד י' בסוד אין קדושה פחות מעשרה ובסוד פרשה ראשונה של התפילין שהיא קדש לי כל טפחים שבכל לוח משתי לוחות השניות והרי נתבאר איך ענין הלוחות והדברות ראשונות ואחרונות הנרמזים בשקל הקודש שלם נרמזו בשם הויה וז"ש תרומה לה' אל מה שחזר להזכיר מחצית השקל פעם שנית שהוא תרומת התמידין כנ"ל. לרמוז כי הלוחות הראשונות שהם מחצית הראשון כתיב בהן וישלך את הלוחות מידיו ונפלו אך השניות שהם מחצית השקל לא נפלו ונשארו בהרמה בידו ולכן סמך אליהם ואמר תרומה לה'. ולא הזכיר מלת תרומה במחצית הראשון ובזה נבא אל הביאור אומרו ונתנו איש כופר נפשו כי התמידין היה לכפר על מה שחטאו בני האדם בכל השנה בעשרת דברות השניות הכוללים כל תריג מצות כנודע במה שבארנו בפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכמו שאמרו ז"ל לא לן אדם בירושלים ועון בידו כמו שנאמר צדק ילין בה וע"ז באו תמיד של שחר ושל ערב לכפר עבירות היום והלילה וע"ז נאמר ונתנו איש כופר נפשו וכו' כי הוא לכפרת כל יחיד ויחיד בפני עצמו אבל בתרומת האדנים שהם לכפר עון העגל שהי' בכללת ישראל אמר לכפר על נפשותיכם בלשון רבים כמו שיתבאר ולהיות כי התמידין לכפר חטאת האדם אשר משהגדיל ונעשה איש חייב חטאת לזה אמר ונתנו איש כופר נפשו ולא אמר בה זה יתנו כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה כי כונתו הוא כל העובר על הפקודים מאותם שנקראו איש גדול ולא קטן משא"כ בתרומת האדנים שכתוב בה מבן עשרים שנה כמו שיתבאר וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות שקלים וכן בפירוש המשניות במסכת שקלים כי כיון שהגדיל והביא שתי שערות נתחייב בשקלי התמידין ובזה לא נצטרך אל מה שנדחק רבינו עובדי' בפי' המשניות במסכת שקלים לתרץ קושיא זו ואמר כי אעפ"י שהגדיל והביא שתי שערות אתקרי קטן כיון שלא הגיע לבן עשרים שנה ולא ירד לתירוץ הזה לחלק בין תרומת האדנים ותרומת התמידין:
כל העובר על הפקודים וכו' אחר שביאר תרומת התמידין כנ"ל בא עתה להזכיר תרומת האדנים ובזה יתורץ למה חזר לכתוב שנית כל העובר על הפקודים אחר שכבר נזכר למעלה גם לכן חזר שנית להזכיר תרומת ה' כי זו תרומה אחרת היא גם לכן שינה בה ואמר כל העובר על הפקודים וכו' מבן עשרים וכו' משא"כ למעלה כנ"ל כי הם דינין חלוקים זה מזה גם לכן הוצרך להזכיר בה העשיר לא ירבה וכו' אחר שכבר זכר לעיל ונתנו איש כופר נפשו מחצית השקל והענין כי בתרומת התמידין במ"ש זה יתנו מחצית השקל יספיק יען הוא לכופר נפשו על החטאות וכל הנפשות שוות א"כ פשוט הוא כי העשיר לא ירבה אבל בתרומה זו של האדנים היינו טועים לאמר כי כמו ששאר תרומת המשכן היתה דרך נדבות לב כאו"א גה תרומת האדנים שהיא לצורך המשכן תהי' על דרך נדבה העשיר ירבה והדל ימעיט ולכן הוצרך להזכיר בתרומה זו העשיר לא ירבה וכו' וביאר הטעם שהוא לכפר על נפשותיכם שהוא חטא העגל כי לכן נאמר בלשון רבים משא"כ למעלה כופר נפשו לשון יחיד וכיון שגם תרומה זו כפרת נפשות כדמיון התמידין לכן גם בזו העשיר לא ירבה וכו' ולא עוד אלא שכפרה זו מוכרחת וגדולה מכפרת התמידין כמו שיתבאר בפסוק ולקחת את כסף הכפורים וכו' ואמר בה העשיר לא ירבה וכו' ממחצית השקל הענין כי תרומה זו באה לכפר עון העגל שכפרו בעשרת הדברות הראשונות כנ"ל והנה הם היותר חשובות כי מעשה אלקים המה יען הם מד' אותיות עצמן הפשוטות משם הוי"ה כי השניות הם מן מת האדנים שהיא לצורך המשכן תהי' על דרך נדבה העשיר ירבה והדל ימעיט ולכן הוצרך להזכיר בתרומה זו העשיר לא ירבה וכו' וביאר הטעם שהוא לכפר על נפשותיכם שהוא חטא העגל כי לכן נאמר בלשון רבים משא"כ למעלה כופר נפשו לשון יחיד וכיון שגם תרומה זו כפרת נפשות כדמיון התמידין לכן גם בזו העשיר לא ירבה וכו' ולא עוד אלא שכפרה זו מוכרחת וגדולה מכפרת התמידין כמו שיתבאר בפסוק ולקחת את כסף הכפורים וכו' ואמר בה העשיר לא ירבה וכו' ממחצית השקל הענין כי תרומה זו באה לכפר עון העגל שכפרו בעשרת הדברות הראשונות כנ"ל והנה הם היותר חשובות כי מעשה אלקים המה יען הם מד' אותיות עצמן הפשוטות משם הוי"ה כי השניות הם מן המילוי וז"א העשיר וכו' ממחצית השקל הנודע שהוא מחציתו העליון העקרי כי תרומת התמידין הם מחצית התחתון של השקל ולא עוד אלא שעון העגל הוא דבר של ע"ז שהוא חמור מאוד וגם שהוא ודאי משא"כ בתמידין שהם לכפר חטאות שוגג של האדם ולא עוד אלא שבאין על הספק אם חטא אם לאו וז"א ולקחת את כסף הכפורים היא תרומת האדנים שבאין לכפרה ודאית כי תרומת התמידין אינה לכפרה ודאית כנ"ל ונתת אותו על עבודת אוהל מועד הם האדנים הנקראי' עבודת אוהל מועד כי הם עומדין תחת הקרשים והאוהל לשרתו כעבד המשרת לרבו ולכן לא אמר ונתת אותו על אוהל מועד ובזה ג"כ יפורש מהיכן למדו רז"ל שזו היא תרומת האדנים עם שיש להם ג"כ קצת ראי' אחרת ממ"ש וכסף פקודי העדה מאת ככר ויעש בה את אדני וכו' כנודע זעדיין אנו צריכין לתת עעם מה שייך כפרת העגל אל ענין האדנים ובפרט מה ששינה בה לאמר העשיר לא ירבה וכו' והענין במה שנתבאר אצלינו בפרשת תצוה כי המשכן הוא דוגמת שמים וארץ וכל צבאם והענין בקיצור כי היריעות הם נגד השמים שכתיב בהם נוטה שמים כיריעה והקרשי' הם כנגד מ"ש הכתוב עמודי השמים ירופפו כנודע מבריאות מעשה בראשית (אפשר יהיה מבריאות רק בגוף הכתב כתוב מבריתות) איך עמודי השמים יורדים ונסמכים בארץ והאדים הם בחינת הארץ עצמה שנאמר עליה והארץ הדום רגלי וכנודע כי גם הארץ עליונה נקראת אדנ"י כי לסיבה זו נקרא אדון כל הארץ "והנה שם אדני בגימטריא ס"ה ובמילוי המילוי יש בה ל"ה, הרי הכל מאה וע"כ הי' האדנים מאת אדנים כי שם אד"ני יש בה בחינת מאת ועל שמה נקראים כפרו בעשר דברות הראשונות בעון העגל נסתלקה שכינתו יתברך הנקראת אד"ני השוכנת בארץ וכיון שבה חטאו גם הכפרה תהי' בה להחזיר השכינה בארץ ע"י אדני המשכן שהם כנגדה וז"ש והיו לבני ישראל לזכרון ירצה כי התרומה של האדנים הנ"ל תהי' מזכרת אל השכינה שתשכון הארץ ע"י האדנים וכבר ידעת כי שם אדני נקראת זה זכרי ולכן נקרא לפני ה' כי עומדת כעין מסך בינינו לבין שם הוי"ה וז"ש לפנ ה' וביאר מה צורך הי' לזה והרי כתיב והארץ הדום רגלי ובה שוכן תמיד ואמר לכפר על נפשותיכם מעון העגל כי לסבתו נסתלקה השכינה ותרם מעל הארץ ועי"כ תחזור למקומה ואגב אורחי' רמז אל מה שנודע כי השכינה נקראת נפש בסוד נשבע ה' בנפשו כי שם הוי"ה רוח ושה אדני נפש הנקראת בת שבע כי שם ענין השבועה בסוד חצבה עמודיה שבעה כנודע וז"ש לכפר על הפגם אשר פגמתם בשכינה הנקראת נפשותיכם כי משם הם נפשותיכ' בסוד בנים אתם לה' אלקיכם ואמנם היתדות והמתרים שבקלעים הם כנגד עמודי הארץ התקועים בתהומות התחתונים שעליהם נאמר ועמודיה יתפלצון ואינם אלו עמודי השמים כי אותם נאמר עליהם עמודי שמים ירופפו כנ"ל. וע"ד רמז ירמוז כי תשא וכו' ירמוז אל ענין ראש השנה יום הדין כי אז מגיע זמן נשיאות ראשם לפקוד אותם כבני מרון כנודע וז"ש כי תשא כאשר יגיע זמן אשר תשא וכו' והנה ז' ראשי שנים על התבואה ועל פירות האילן ועל המים אבל נשיאת הראשים עצמן שהם חיי האדם אינם אלא בא' בתשרי ואז כולם עוברים לפניו כבני מרון וז"ש כי תשא את ראש שהוא ענין חיי האדם כי אז נאמר בו ופוקד כל יצורי קדם וז"ש לפקודיהם ואינם נפקדים כולם יחד בכללות רק כל אחד בפני עצמו כבני מרון א' לאחד תחת השבט ולכן כל איש ואיש צריך לבקש וליתן כפרת נפשו בפרטות כפי חטאו וז"ש ונתנו איש כופר נפשו לא כשאר ג' ראשי שנים שהעולם נידון אחר רובו בענין התבואה והפירות המים ובקשת כפרתם תהי' בחודש אלול הסמוך ליום ראשון של תשרי שאז זמן הפקידה וז"ש בפקוד אותם ועי"כ ולא יהי' בהם נגף ע"י מלאך המות וח"ו יכתבו למיתה בפקוד אותם ביום ראש השנה אבל יכתבו בספר החיים ונודע מ"ש בספר הזוהר בהיכלות פ' פקודי ובספר התיקונין כי יש מלאך המות לכל מלאך המות מבן עשרים ומעלה ויש מלאך המות לקטנים ונקרא אסכרה ויש מלאך המות לאותם שהם מבן י"ג טד בן עשרים שאינם ראויים לעונש לא מפני אבותיהם ולא מחמת עצמן ועליהם נאמר ויש נספה בלא משפט ולכן נקרא נגף כי הנגף איננו מבחין בין צדיק לרשע ונספה בלא משפט וז"ש ונתנו איש כלומר משהגיע לי"ג שנים עד בן עשרים כי אז מתחיל ליקרא איש והגיע לכלל עונשין בב"ד שלמטה ומי שמת אז נקרא נגף שנספה בלא משפט ב"ד של מעלה ולכן יתן כופר נפשו כנ"ל לשוב בתשובה כי הפחות מבן י"ג אינו נקרא איש ואפילו בב"ד של מטה לא הגיע לכלל עונשין ובפסוק האחר ירמוז אל כפרת מי שהוא מבן עשרים שנה כמו שיתבאר במקומו ואמר זה יתנו כל העובר ענ הפקודים ביום ראש השנה ליפקוד והוא מבן י"ג שנה ומעלה הנה תשובתם האמיתית בראשי' הכל צריך שיאמינו שיש שם אלוה שעליו נאמר זה אלי ואנוהו זה ה' קונני לו וז"ש זה יתנו וענין הזה הוא כנגד הדיבור הראשון אנכי ה' אלקיך ואח"כ כיון שהאמינו היסוד שיש אלוה אז יאמינו כל העשר דברות ששמעו מפי האלוה הזה הלא הם נקראים מחצית השקל עשרה גרה עשר דברות הנקראים שקל הקודש כי אין קדושה יתירה יותר מהם ונקראים שקל שהם עשר חמש כנגד חמש והם ה' דברות בלוח הא' וה' דברות לוח הב' והם כעין שתי כפות המאזנים והשקל כי כף יש בה ה' אצבעות ימינם וכף שמאלית ה' אצבעות שמאלי' ונודע כי התורה הם תרי"ג מצות אך המובחר והמורם מכולם הם עשרת הדברות וז"ש תרומה לה' גם ירמוז באופן אחר כי הנה גוף האדם עצמו נקרא שקל הקודש כי ראש האדם כנגד לשון המאזניים הנקראים ראש השקל ומכריע בין שתי כפות ידיו כנגד ב' כפות השקל וכן ב' כפות רגליו ונמצאו כף יד ורגל הימנים הם עשרה אצבעותי וכנגד בצד שמאל והם סוד עשרת הדברות הכף בשקל הקודש כי כף בפשוטה הם עשרה ובמילויה הם עשרים שהם עשרה עשרה הכף וכנגדם עשרים גרה השקל ועשרה הה מחציתו וראש האדם שבו הפה והלשון כנגד לשון המאזניי' המכריע כי כן מות וחיים ביד הלשון וכל עמל אדם לפיהו להטות אל הימין או אל השמאל טוב ורע והנה מחצית השקל הימני הטוב כי שם מושב יצר הטוב איננו צריך כפרה אבל מחציתו השמאלי שם מושב היצה"ר וצריך כפרה ולכן יתן מחצית השמאלי של השקל וירימהו לה' כי עד עתה הי' נכנע ומושפל תחת היצה"ר ובשובו אל ה' ירימהו תרומה לה' ויורם בסוד ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשני יצריך. כל העובר על הפקודים עתה מבאר תשובת שאר בני אדם שכבר נכנסין בעונש ב"ד של מעלה ועליהם אמר כל העובר על הפקודים מאותם שהן מבן עשרים שנה ומעלה יתנו גה כן תרומת ה' ע"ד הנזכר מחצית השקל וגם אם יהי' עשיר או דל מן המצות לא יוסיף ולא יגרע ממחצית השקל כי אינם יכוליה להוסיף ולגרוע מן המצות להשלי' מחצית השקל השמאלי כי בעשות המחצית השמאלי יושלם השקל ואינו צריך להוסיף עוד ואם לא יתן המחצית הנ"ל ויפחות ממנו לא יהי' השקל שלם באופן כי הכל צריכין להשלים השקל ועליו אין להוסיף או לגרוע או ירצה על דרך מה שפירשו רז"ל על והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון זה עשיר מן התורה ואמר כי העשיר בתורה אם אין בו יראת חטא במחצית השמאלי של השקל לא מפני תורתו ירבה מעלתו וכן הדל בתורה ונתן המחצית השקל מיראת חטא לא מפני חסרון התורה ימעיט לפניו יתברך כי הרי נאמר ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה וכו' וביאר כי כל שני מיני כפרות הנ"ל של העובר טל הפקודים מבן י"ג שנה או מבן כ' שנה צריכין לשוב ביום של ראש השנה כדי שכשיבא יום הכפורים יהי' מעותד לכפרה וז"ש לכפר על נפשותיכם כמ"ש כי ביום הזה יכפר עליכם וכו' כי הכל תלוי עד היום ההוא וז"ש לכפר לעתיד:
ולקחת וכו' לא די במה שיכפר עליכם מכל חטאותיכם כי גם יתן לך השי"ת שכר טוב בעמלך גם עושר גם כבוד מאז ואילך ואז ולקחת מיד השי"ת את השכר הגונים לך הנקרא כסף שהוא מצד החסד הניתן לך ביום הכפורים והזהר אל תפזרהו בעניני הבלי עולמיך לאכול ולשתות כ"א ושמת אותו על עבודת אוהל מועד בסוד לעבדה ולשמרה מצות עשה ולא תעשה ולעסוק בתורה בבית המדרש הנקרא אוהל מועד ושם תפזר ממוניך לעבוד את קוניך והנהה תרויח בזה כי אם תוציאהו בהבלי העולם אתה מאבדו ממך אך תתנהו לעבודת אוהל מועד איננו נקרא נתינה לאחרים רק תשימהו שם מונח קיים לעולם הבא כמ"ש מונבז המלך אני גנזתי במקום שאין היד שולטות וכו' וז"ש ושמת ולא אמר ונתת ועי"ז והיה לכם לזכרון לפני ה' לשנים הבאות יזכור אתכם לחיים טובים מאז ואילך בכל שנותיך:
או ירצה במה שנודע כי יום הדין הגדול והנורא היא יום הפטירה במאד מאד יותר על יום ר"ה הנקרא יום הדין הקטן כי אז מדקדק הקב"ה עם האדם לנקות כחוט השטרה ואין שם אריכות אפיים כענין יום הדין של ר"ה שע"י תשובה מתכפר להם ואמר כי ע"י נתינתך כסף הכפורים בעבודת אוהל מועד ע"ד הנ"ל יהיה לך לזכרון לפני ה' שהוא עולם הבא שלאחר פטירת האדם כי שם נקרא לפני ה' ואז יכפר על נפשותיכם כפרה גמורה שלמה בכל ניקיוו כנ"ל וזהו שחזר לאמר שנית לכפר על נפשותיכם. ואתה דבר וכו' אך את שבתותי תשמרו וכו' מצות שבת שקולה ככל המצות ולכן לא תהי' אתה מדבר אל אהרן ובניו הזקנים ואחר כך הם יאמרו לבני ישראל כנודע בכל המצות שאעפ"י שכתוב בהם דבר אל בני ישראל היה ע"ד הנ"ל משה שונה פרקו לאהרן וכו' אבל ענין השבת אתה בעצמך בפיך דבר אל בני ישראל כולם מפה אל פה וביאר הטעם יען כי אות היא וכו' וז"ש לדעת כי אני וכו' ונמצא כי מ"ש כי אות היא הוא נתינת טעם אל מ"ש למעלה ואינו טעם אל הסמוך לו את שבתותי תשמרו רק אל ואתה דבר כנ"ל ועוד כי דיניה ופרטיה רבים לאין קץ מקרא מועט והלכות מרובות ועוד כי הוא מן החמורות שחייבין עליהה הקילה וכמ"ש אח"כ מחלליה מות יומת וכאשר יראו בני ישראל שינוי הזה שאתה בעצמך מלמד להם דיניה ירגישו חומר עניינה ולא יזלזלו בה. ובזה יתבאר מ"ש אח"כ בפ' האחרת ויקהל משה וכו' והוא שינוי גדול משאר המצות האמנם הודיענו כי לא שינה מאשר ציווהו השי"ת והקהיל את כל עדת בני ישראל ולכולם בהקהל דיבר ואמר אלה הדברים וכו' בענין השבת כמו שנצטווה בפ' זו הקודמת אליה והודיען כל פרטיהן כמו שרמזו רז"ל כי במלת אלה הדברים נרמזו כל הט"ל מלאכות כמספר אלה עם הג' אותיות הן ותולדותיהן ופרטיהן עוד אחרת תעשה והיא שלא תאמר אליהן אך את שבתות ה' תשמרו כיון שאתה הוא המדבר וכמ"ש מלבד שבתות ה' אמנם חאמר אך את שבתותי כאילו אני בעצמי פי המדבר אליהם וגה זה להגזים הדבר ע"ד הנ"ל כדי שלא יזלזלו בה ולז"א פעם שנית לאמר ירצה דבר אל בני ישראל ולא תאמר אך את שבתות ה' תשמרו אבל לאמר ר"ל אמור להם בלשון הזה אך את שבתותי ומעתה נבא אל ביאור הכתובים ונבאר פי' אחר במילת ואתה וגם מ"ש דבר אל בני ישראל ללא צורך אבל הענין במה שהקדימו רז"ל לבאר מלת אך שבא למעט את השבת ממלאכת המשכן והענין כי הנה בארנו בפ' תרומה כי אמר השי"ת אל משה דבר אל בני ישראל ולא אל הערב רב כי הם יקחו לי תרומה ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ולא בתוך הערב רב וזה יורה חיבתו יתירה נודעת להם לאין קץ שיניח העליונים וישכון עמהם בארץ ולא עוד אלא שאף הערב רב שנתגיירו לא ישכון גם עמהם וא"כ ראוי למהר את הקץ בהשתדלות נמרץ בחפזון לעשות המשכן ביום ובלילה ואפילו בשבת כי התועלת רב לקבל אלהותו ית' עמהם כי זה הוא יותר יתרון ואות נמרץ בינו לבין ישראל וראוי לחלל את השבת מפני כך ולכן ואתה עצמך אשר דברת לבני ישראל על מלאכת המשכן מאתם ולא מן הערב רב צריך שאתה שלא ע"י אהרן והזקנים תדבר עליהם ענין השבת והלואי שיאמינו ויקיימו השבת מרוב תאוותם לגמור המשכן שאשכון בתוכם כי כיון שהפה שלך אסר הוא עצמו יתיר ותהיה נאמן אצלם ואמנם צריך ג"כ שתאמר אליהם באופן נאות כדי שיקבלו דבריך וזהו האופן שתאמר אך את שבתותי תשמרו וז"ש לאמר אך את וכו' והענין אף אם צויתי אליכם ענין המשכן שהוא שבח גדול לכם ממטט אני את השבת במלת אך ממלאכת המשכן לסיבת רבות כמו שנבאר, הא' היא כי שבתותי הם כי אני צויתים אתכם על שמירתם ואני ג"כ הוא שצויתי על המשכן ומי שציוה זה ציווה גם את זה והכל מרועה אחד נצטווית' וכבר נודע כי אין השכר על קיום המצוה בעצמה רק על היותם מקיימים מצותו יתברך וכמו שמצינו ציוה להתענות ביום הכפורים וציוה לאכול בשבת וכ"כ שכר יש לאוכל כמו בשבת כמו למתענה ביום הכפורים וז"ש שבתותי ועוד כי ענין השבת כבר הקדים מששת ימי בראשית ומאז אות הוא ביני וביניכם כמ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ברא את השמים ואת הארץ בו' ימים וביום הז' שבת מכל מלאכתו להניח להם אות ביני ובין בני ישראל שנקראו ראשית לדעת כי מאז אני ה' מקדשכם ואין ראוי לבטל הדבר המוקדם אל המצוה המאוחרת ולא עוד אלא שהמצוה המוקדמת ניתנה לאות ברית ביני וביניכם לכל המצות הבאות ואיך יתבטל ח"ו האות ההוא כי כל שאר הבנין יפול וז"ש בלשון נתינת טעם כי אות היא וכו':
עוד שלישית כי אות השבת קיימ' לעולם ביני וביניכם לדורותיכם הבאים פעם אחת בכל ז' ימים חוזר חלילה ולא כן מלאכת המשכן שאינה רק לכם ולא לדורותיכם ואפילו לכם איננה תמיד כי בחודש אחד יוגמר מלאכתו ואין עוד בו מלאכה לענין המשכן בעצמו רק לענין התמידין כמו שיתבאר עוד רביעית רמז במלת שבתותי כי ראוי לכם ללמוד ממני כי אני בראתי שמים לכסאי והארץ להדום רגלי לשכון בעליונים ובתחתונים כדמיון המשכן שאתם עושין וגמרתי מלאכתי בששת ימים וביום השביעי קיימתי מצות שבת וכליתי מלאכתי מלאכת שמים וארץ שהם יותר מוכרחים גדולים מן המשכן אשר עשית' אתם ונמצא כי אני קיימתי מצות שבת בתחילה ושבתותי נקראים יען כי אני שבתתי בהם ומכ"ש אתם שתשמרום ותמנעו ממלאכת המשכן גם רמז במלת שבתותי בלשון רבים ולא כמ"ש למטה ושמרו בני ישראל את השבת והענין כי השבת יש בה ג' מצות לג' קדושות שבו שהם הלילה והבוקר והמנחה כי הם ג' מיני קדושות הנרמזים בפסוק אכלוהו היום כי שבת היום וכו' כנודע כי לכך תקנו ג' סעודות כנגד ג' פעמים היום והם חיוב גמור כנודע ושלשתן קיימתי אני ונקראים שבתותי ונרמזו בג' פעמים אלקים בפ' ויכולו ובג"פ ויכל וישבות ויברך וכו' כנודע לחכמי האמת וז"ש את שבתותי כי שבתותי מיעוט רבים שנים ומלת את לרבות ליל שבת כנזכר בס' הזוהר על פסוק את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו וא"כ אין ראוי לבטל קדוש' ג' שבתו' לקיום קדושה א' של המשכן שנאמר בו ועשו לי מקדש וכדקיי"ל לא אתי עשה ודחי עשה ולא תעשה עוד חמישי' רמז במל' שבתותי כי הלא כל גופו של משכן אינו רק לכפר עון העגל שבו בטלו מצוה ראשונה של עשר' הדברות אנכי ה' אלקיך ואיך תבטלו שתי מצותי זכור את יום השבת לקדשו בלוחות הראשונות ושמור את יום השבת בלוחות שניות ואל זה רמז שבתותי אל זכור ושמור כנודע לרז"ל ותהיה ח"ו ככלב שב על קיאו לחזור ולבטל ב' מצות של שבת שבעשרת הדברות עצמ' שאי אפשר לעקור אות אחת מהם והנה במלת את שבתותי תשמרו ירמוז אל דברו והפכו כי כבר פרשנו ע"ד רז"ל כי אך למעוטי את השבת ממלאכת המשכן ונתן טעם מפני שהם שבתותי כנ"ל וגם ירמוז אל היפך זה והיא כי תאמרו כיון שכ"כ חמיר יום השבת שנבטל בעבורו מלאכת המשכן שהוא העיקר להשראת שכינתו א"כ מכ"ש שאין לחלל השבת כדי להקריב תמידין ומוספין שאינם להשראת שכינה לז"א אך אעפ"י שאני מצוה אתכם את שבתותי תשמרו ממלאכק המשכן אך ימעט ענין הקרב' תמידין ומוספין שאינן בכלל זה והטעם הוא לפי שהם שבתותי שלי וכמו כן מלאכת המשכן לי להשרות בו שכינתי ידחה ענין המשכן ולא השבת לסיבות הנ"ל ומכיון שהשבתות גם הם לי להורות שבראתי שמים וארץ אחפוץ בו יותר ממעשה המשכן ואמנם ענין קרבנות תמידין אינם שלי רק לתועלת ישראל שיהיו נקיים מכל חטא כנ"ל על פסוק צדק ילין בה כי לכך בתרומ' התמידין אמר ונתנו איש כופר נפשו ומוטב לכם שתהיו נקיים ומלובנים מחטאותיכם יותר מקיום שבתות שהם דבר הנוגע לכבודי ואני מוחל על כבודי כדי שתהא לכם כפר' כל הימים ואם בימי החול אתם נקיים מחטא מכ"ש שהוא ראוי שתהיו נקיים ביום השבת גם מילת אך בא למעט פיקוח נפש וסכנת נפשות שדוחה את השבת ונתן טעם במ"ש שבתותי לשון רבים ירמוז אל מ"ש רז"ל מוטב לחלל שבת אחת כדי שישמור הרבה שבתות אה יחיה וז"ש אך למעט שבת אחד לבד כד ששבתותי הרבים תשמרו כמ"ש וחי בהם עוד טעם שני כי הלא אות היא ביני וביניכם ואם תמותו בעבור השבת תתבטל ענין האות אשר ביני וביניכם כי אם תמותו בעבור קיום השבת במי ישאר האות ההיא קיימת:
או ירצה המיעוט כי שכר מצות השבת בהאי עלמא ליכא ועכ"ז את שבתותי תשמרו הם סוד קיום ג' שבתות שאליה' רומזת ג' סעודות כנ"ל כי שכרם שמור לעתיד אות היא ביני וביניכם להנצל מג' הפורעניות שלבסוף שיתא אלפי שני דהוי עלמא שכנגד ששה ימי בראשית והם חבלי משיח ומלחמות גוג ומגוג וגיהנם האחרון שלעתיד כנודע ונמצא כי קיום השבת הוא אות ומופת המורה על אשר עתיד להמשך העולם והם שיתא אלפי שני ובסופם ינצל מהנ"ל והכל הוא לדעת אח"כ לעתיד באלף השביעי שהוא כנגד השבת שאז אני ה' עתיד להיות מקדשכם קדושים רוחניים כמלאכים מלאכי השרת משא"כ מקודם שהייתם בעלי חומר וגוף ואינה קדושה שלמה כעין השי"ת שברא העולם בששת ימי המעשה בשביעי שבת וינפש כמו שנבאר לבסוף שהוא שביתה ממלאכת החומר ולא נשאר רק הנפש לבדה וז"ש וינפש ולא נצטרך אל דוחק רז"ל שכביכול וינפש מצער קוצר הנשימה שע"י המלאכה כדרך ב"ו. ואחר שביאר כי שכר שבת בהאי עלמא ליכא כנזכר בא לבאר כי עונש ביטוי כפול בהאי עלמא ובעוה"ב ושמרתם את השבת מחלליה מות יומת בעוה"ז ע"י מיתת ב"ד זולת עונש עוה"ב כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה הנפש וכו' ולכן מכל הצדדים צריך שתשמרהו:
ושמרתם וכו' כבר נתבאר מה צורך את שבתותי וכו' כי כבר נצטוו בעשרת הדברות זכור וכו' שמור את יום וכו' אמנם עוד חזר כמה פעמים ושמרתם ושמרו וכו' גם בענין המלאכות הרחיב במאד מחלליה מות יומת וכו' כי כל העושה וכו' ולא עוד אלא ענין כי נתינת טעם היא והנה היא מכריע הדבר בעצמו מחלליה מות יומת והטעם כי הרי כל העושה בו מלאכה וכו' ולא עוד אלא שאדרבה ממעט העונש כי בתחלה אמר מות יומת בסקילה והטעם כי כל העושה וכו' ונכרתה שאינו רק כרת וזו קושיא עצומה גם כי פעמים מזכירה בלשון נקיבה העושה בה קדש היא מחלליה ואח"כ בלשון זכר העושה בו מלאכה. גם פעם אומר קודש לה' ופעם קדש היא לכם ואין זה אלא בי"ט כנודע כי הוא לכם לאכול ולשתות והענין במה שקדם בספר הזוהר כי שני שבתות הם יום ולילה כנגד זכור ושמור וז"ש אך את שבתותי מיעוט רבים שנים והם סוד אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות כהלכתן וכו' וחזר ופרטן והתחיל בענין הלילה כענין ויהי ערב ויהי בוקר ואמר ושמרתם את השבת הא' היא הלילה יען כי קודש היא נקבה ולכן קדושתה היא לכם לאכול הסעודה ולישן כל הלילה ולשמוח בביתך שמחת מצוה כנודע מע"ש לע"ש ולהיותה קודש תשה וחלישה החטא יכול כביכול לפגום בה ולחלל קדושתה ולכן מחלליה לזו הקדושה הנקבה מית יומת בסקילה ביד ב"ד ונודע כי השוגג איננו מחלל רק המזיד ולהורות בין שוגג למזיד הוצרך להיות שם עדים והתראה ואז נק' מחלליה בפרהסיא בפני עדים ובמזיד ואף על פי שהוא בלילה ונראה שאין בזה חילול מפורסם כי לכך נתכוון בעשות מלאכתו בלילה שלא יראוהו המון עם עכ"ז מות יומת בסקילה כי נודע כי כל העושה בה מלאכה בלילה אפילו בצנעה אין רואה ונכרתה בכרת בידי שמים ועתה שהיו בפני עדים ובהתראה הנק' מחלליה ודאי שיש. בזה עונש חמור כי מות יומת בב"ד ולא בכרת לבדו ולכן בענין הלילה אמר ושמרתם כי היא כנגד שמור כנודע ובזה לא נצטרך במה שנדחק רש"י ז"ל לפרש מחלליה הנוהג בה חול וכפי דרכינו הוא מחלל ממש יען הוא במזיד והתראה בפרהסיא ומחלל את השי"ת שנתן את השבת וגה כמ"ש כי קדושת הלילה קלה ויכול לפוגמה ולחללה וכנגד יום השבת שהוא כנגד זכור לא הזכיר בו שמירה אך אמר ששת ימים וכו' וביום השביעי וכו' כי זה ביום ממש ולא בלילה וע"כ שבת שבתון מכל הפרטי' ולכן איננו קודש לכם רק קודש לה' קדושה נפלאה כולו לה' לעסוק בתורה בסוד וקראת לשבת עונג כי לא אמר והתענג בשבת לרמוז כי איננו עונג גופני רק. עונג בקריאה בתורה שהוא להשיג העונג הנפשות ר"ת ענ"ג עדן נהר גן לנשמה ולרוח ולנפש וכנגד ג' סעודות וג' שבתות הנרמזים במילת שבתות כנ"ל ולהיותו קדושה עצומה אין כח ביד העושה. מלאכה לפגום אותו ולחללו ממש וכמ"ש אם חטאת מה תפעל בו ולזה לא זכר בו מחלליה רק. כל העושה בו מלאכה ויען הוא יום זכר אמר בו ולא בה כבתחילה וכנודע ממה שתקנו לנו עזרא ובית דינו וינוח בה בליל שבת וינוחו בו ביום שבת ובשבת ש.לישי שהוא המנחה וינוחו בם גם טעם ע"ד הפשט כפי הנ"ל כי להיותו יום פשוט הוא כי כל העושה בו מלאכה הוא לתכלית חילול אף אם יראוהו אינו חושש ואין צורך לאמר בו מחלליה אך בלילה שכל העם בבתיהם הייתי אומר שאיננו נקרא חילול אף אם יהי' בעדים ולכך הוצרך לאמר בו מחלליה שהיא בעדים ואז כשיאמר בו כל העושה בה מלאכה הוי שלא בעדים אבל ביום שלא הזכיר מחלליה פשוט הוא כי מ"ש כל העושה בו מלאכה הוא בעדים כדרך כל שאר מיתות ב"ד שאינם אלא בעדים והתראה כנודע ובפט כי דבר הכתוב בהווה כי העושה מלאכתו ביום אינו חושש אל העם הרואים אותו ושמרו וכו' עד הנה דיבר בדור המדבר וז"ש לנוכח ושמרתם וכו' כי להם הוצרך להזהיר על השבת שלא יראוהו לסיבת מלאכת השבת כנ"ל על ואתה דבר אך את וכו' ועתה דיבר בזרעם אחריהם וז"ש ושמרו שהוא שלא לנוכח וגם שהוא לעתיד וז"ש לעשות את 'השבת לדורותיכם ובפסוק הקודם אמר ושמרתם אתם את השבת ולא אמר לדורותיכם ונוכל לפרש כפי זה כי ושמרו איננו ציווי כי כבר קדם בעשרת הדברות רק הוא סיפור כי לכם הוצרכתי לחזור ולצוות ושמרתם וכו' שלא תטעו לדחותו לסיבת מלאכת המשכן מש"כ לזרעם כי יודע אני שישמרו בני ישראל את השבת לדורותיכם כי אין שם טענת מלאכת משכן וכמו שבהם הזכיר שמירה לנילה ושבתון קודש לה' ביום כנגד זכור כך לזרעם הזכיר ושמרו בני ישראל את השבת של הלילה הנקראת שמירה ולעשות את השבת כנגד 'היום ולכן אמר השבת השבת שני פעמים ולהיות כי זכור כנגד היום שהוא זכרהו בתפלות היום לחתום מקדש השבת וזכרהו בקידוש על היין וכל זה במעשה לז"א לעשות את השבת עשייה ממש:
או ירצה ע"ד מ"ש בספר הזוהר פ' יתרו ובשלח על פסוק לסריסי' אשר ישמרו את שבתותי מלשון ואביו שמר את הדבר שממתינין הזווג על ליל שבת יען כי אז הנשמות הם יורדות בקדושה גמורה וע"ז נאמר והתקדשתם והייתם קדושים בשעת תשמיש וע"י זוכה שבניהם אחריהם יהי' קדושים גם הם וז"ש ואתה תדבר כי הנה מנעת עצמך לגמרי מתשמיש אפילו בליל שבת כמשז"ל על ואתה פה עמוד עמדי ולכן תוכל לאמר להם לא יקשה בעיניהם מצוה זו כי הרי אני מנעתי לגמרי ואתם ראוי לכם שעל הפחות תמנעו עצמכם מתשמיש בימי החול ואת שבתותי תשמרו ותמתינו מליל שבת זה לליל שבת האחר וז"ש שבתותי ולא אמר השבת ואך מיעט זיווג ששת ימי המעשה. וטעם לדבר כי אות וכו' כי אני ה' מקדשכם כי כמו שאני ה' קדוש רוצה אני שגם אתם תתקדשו וכמ"ש והתקדשתם וכו' כי קדוש אני וכו' ואחר שביאר כי הזיווג משבת לשבת כמ"ש שבתותי לשון רבים כנ"ל חזר לבאר כי אין זה רק בשבת הלילה ולא כן ביום אעפ"י שגם הוא קודש וז"ש ושמרתם את השבת היא הלילה הנקראת שמור כנ"ל נותן הטעם יען כי קדושתה קלה וקודש תהי' לכם לתענוג מצוה לכם על ידי קדושה אמנם ביום השביעי יום ממש היא שבת שבתון אפילו מתשמיש מצוה וז"ש שבתון יען כי הוא קודש לה' ואין בו שום תשמיש גופני כלל. ואחר שביאר ענין והתקדשתם שהוא קדושת עצמן בתשמיש ביאר שכרם והוא והייתם קדושים שהזרע הנולד מתשמיש ההוא יהי' קדוש בתכלית וזהו שחזר ושמרו שלא לנוכח לעשות את השבת לדורותיכם וגם הבנים יתנהגו מנהג האבות מעצמן כי מקדושה הם באים והיא ענין ההבטחה על דרך הנ"ל בדרך שקדם לזה ולרמוז כי שמירה זו היא ענין זיווג נרמז בר"ת בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדורותיכם ר"ת ביאה לאוהל בסוד לך אמור להם שובו לכם לאהליכם אין אוהל אלא אשה שהותרו בתשמיש אח"כ ביאר ענין שלישי והוא מ"ש כי קדוש אני ה' וז"א ביני ובין בני ישראל אות הוא לעולם וכו' ירצה כי נשמות או"ה הן חצובות ממקומו חולין טמאים אבל נשמות ישראל הם יוצאים ממני בסוד בנים אתם לה' אלקיכם וביני ובין בני ישראל יש אות לעולם שהם בני ישראל כי הרי כן עשיתי אני כי ששת ימיה עשיתי שמים וארץ מלאכת חול של טוב ורע וביום השביעי שבת מלאכת חול של מעשה ועשיתי מלאכת בריאת נפשות קדושות וז"ש וינפש וכנודע כי כן באלף השביעי יתחדשו רוחין קדישין להפליא והם נקראין חדשות כנודע וזהו סוד וינפש והבן מאוד זה וובזה תבין מ"ש ויכל אלקים ביום השביעי והל"ל ביום הששי אך הענין סוד כי מלאכתו אשר עשה במעשה גופני וחומרי בששת ימי החול ובפרט בערב שבת בבריאת אדם כילה הדבר ביום השביעי כי אז גמר לתת בו הצורה והנשמה הקדושה כנודע כי זה חטאו של אדם שנזדווג לחוה ביום הששי ולא המתין לקדושת ליל שבת ולכן יצאו קין והבל טוב ורע הנקרחים חולין ושניהם מתו ונמחו מן העולם הם וזרעם עד שנולד שת מתשמיש ליל השבת וממנו הושתת העולם ולכן ש"ת וב' אותיותיו הם שבת גם ש"ת בגימטריא ז' במ"ק כנגד יום השביעי שבת קודש וקרוב מזה רמזו בספר הזוהר בפ' בראשית למבין נמצא כי וינפש שבח גדול הוא ליוצר בראשית ולא נצטרך לדוחק פירש"י:
ויאמר משה אל ה' ראה אתה אומר אלי וכו' הקושיות בפ' זו עצמו מספר ולכן אפרשנה ובכללה יתורצו הקושיות הקושיא היותר מבוארת היא למה כשא"ל בפ' משפטים הנה אנכי שולח מלאך שתק ולא מיחה בדבר ולכאורה נוכל לתרץ מה שבארנו בפ' תרומה ועי"ש כי שם הי' אפשר שהוא יתברך ילך עמהם ואמנה גם ילך מלאכו לפניהם דרך כבוד השי"ת שלא יצטרך הקב"הו עצמו לשומרם אמנם כאן דיבר בלשון שלילה ושלחתי לפניך מלאך וכו' כי לא אעלה בקרבך וכו' אז נצטער ואמר אם אין פניך הולכים זכו' ואמנם נבארו באופן אחר ובו יתורצו קושיות אחרות ודיוקי הכחובים הנה בראשונה נאמר לו הנה אנכי שולח מלאך לפניך וכו' ולא אמר אמור או דבר לבני ישראל רק הנה אנכי וכו' כמדבר עם משה עצמו כמ"ש לפניך ואז משה מרוב ענוותנותו לא השיב כי חשב אולי עד נתינת התורה שיאמינו ישראל אמונה שלמה דיבר עמו זנתראה גם לישראל שלא ע"י מלאך למען יאמינו באלוהותו יתברך ומאחר שכבר נתפרסם הדבר אצלם יספיק שליחות מלאך לפנינו אם לשמירת ישראל ואם לדבר עמו נבואה ע"י המלאך כי אינו מן הראוי יניח השמים ושמי השמים לשכון כבוד בתחתונים ולדבר טמדי פנים אל פנים וחשב כי גם הוא עצמו איננו כדאי לכך וזה מרוב ענוותנותו ואלו השיב לדבר הי' חל גסות הרוח כנראה שהי' חושש על עצמו ואז וידבר ה' אל משה לך עלה מזה דיבר אתו קשות על מה ששחק ולא התפלל על מה שנוגע לענין ישראל כדרך שמסר עצמו בתחילה עליהם ואמר ואם אין מחני נא וכו' וכוונתו ית' כאן על דרך ועתה הניחה לי וכו' כי אז מצא משה מקום להתפלל כמ"ש ז"ל גם עתה מצא מקום להתפלל ויאמר וכו' ראה אתה אומר וכו' והענין כי משה ראה דבריו סותרים זה את זה ולא הבין דבריו וביקש לו שיבאר לו את אשר אמר לו וזה כי ודאי שענין העגל גדול מאוד וכמ"ש אנא חטא העם הזה חטאה גדולה וכו' ולא הי' ראויים לסליחה כלל ולא ידע אם נתרצה להם מעון העגל לגמרי וכמ"ש וביום פקדי ופקדתי וכו' ואם כך הוא זדאי לא יעלה בקרבם בשום אופן כי לא השיבו סלחתי כדבריך כמו בעון המרגלים רק מי אשר חטא לי אמחנו מספרי ועתה וכו' וביום פקדי וכו' וזה יורה שלא סלח את עון העגל ואמנם אחר שאמר קום לך עלה מזה וכו' יש בו כמה צדדין לטובה ובריצוי וצדדים אחרים שלא בריצוי ולכן ביקש שיודיענו אמיתות כוונת דבריו וז"ש ראה וכו' ירצה כי בתחילה אמרת לי ואמחה את שמם וכו' ועתה לא די שלא מחית שמם מתחת השמים ולכלותם מעל פני האדמה אלא אדרבה אתה אומר אלי עתה בזה הדיבור העל את העם הזה וכמ"ש קום עלה מזה וכו' שהוא קצה האחר וזה יורה אהבתך אותם עוד אחרת כי אמרת אל הארץ אשר נשבעתי וכו' לזרעך אתננה וזה יורה כי עה בני ישראל זרע האבות אתה מדבר ולא עם הערב רב וזה לפי שהם עשו את העגל ולא בני ישראל וא"כ גם זה יורה שישראל לא חטאו ויש לך אהבה קדומה וחזקה עמהם וזה רמז באומרו העל את העם הזה למעוטי ערב רב ולא אמר העל את העם סתם כדרך מ"ש השי"ת בראשונה ועתה לך נחה את העם סתם עוד אחרת כי מאחר שרצונך הי' לשלוח מלאך הן לענין העלאת ישראל לארץ הן לענין הנבואה שלא תדבר עמי אלא ע"י המלאך ההיא כנ"ל א"כ למה אתה בעצמך אומר אלי פנים בפנים שלא ע"י המלאך העל את העם הזה וכמ"ש ויאמר ה' אל משה קום עלה מזה וכו' וז"ש ראה אתה אימר אלי העל וכו' כנראה שלא מלבך ורצונך דברת ושלחתי לפניך מלאך רק מן השפה ולחוץ והגזים הענין לשאתפלל לפניך על זה וכל זה ענין הנוגע להעל את ישראל וגם מה שנוגע אלי שאינך רוצה לדבר עמי רק ע"י מלאך אינו כן כי הרי אתה אומר אלי פה אל פה עוד אחרת כי אף גם ענין העלאת ישראל רצונך שתהי' על ידי עצמו ולא על ידי מלאך כי הי' לך לאמר קומו עלו מזה בלשון משותף אבל אמרת קום עלה מזה אתה כנראה שאני אעלה את עצמי בתחילה שלא ע"י מלאך ואח"כ אני אעלה אותם לישראל וז"ש העל את העם הזה כי אני אהי' ראש עליכם להעלותם ולא יהי' המלאך שליח להעלות אותי ואותם גם לא ראיתי שציויתה אל המלאך קום העלה אותם רק אותי ציוית קום עלה אתה וגם העם יעלו אתך כמנהגי עד עתה שהייתי מעלה אותם מפיך ע"י דבורך שלא ע"י מלאך ואמנם יש צדדין הפכיי' כי הרי אמרת אח"כ ושלחתי לפניך מלאך ולא די זה אלא בלשון שלילה כי לא אעלה בקרבך וכו' כנ"ל וזה יורה שעדיין אתה עמהם בכעס ואמנם גם בזה יש קצת הוראה טובה כי הרי אתה לא הודעתני עדיין את המלאך אשר תשלח כנראה כי עדיין לא נגמר הדבר של הדין והגזירה תלויה עוד אחרת כי בודאי כדי שדבריך לא יהי' הפכיים נראה ליישב שניהם כי כיוון שאלי אמרת העל את העם וגם אמרת ושלחתי לפניך מלאך נראה הכל אמת ורצונך שההעלאה הזאת תהי' בשיתוף שישתתף המלאך עמי וע"י שנינו תהי' וזהו אומרו אשר תשלח עמי ולא אמר לפנינו אלא עמי כלומר בשיתופי וזו חלוקה שלישית ואם כך הוא למה הדבר תלוי ועומד כי עדיין לא הודעתני מי הוא אשר תשלח עמי א"כ נראה כי גם זה לא יהי' ולא יקום כיון שעדיין לא הודעתי והנה אנחנו תלוים ועומדים מונחים במדבר הזה ואינו מן הראוי ואיך אתה אומר אלי לבדי העל את העם הזה וזה אי אפשר עד שתודיעני את אשר תשלח עמי הרי מכל הנ"ל הוכחתי כי אוהב אתה את ישראל ומחלת להם עון העגל א"כ לך אתה עמהם ונחה אותם וא"ת כל זה בנוי על יסוד תוהו כי תחשוב שהסיבה היא בעבור ישראל ואיננו כך רק לסיבתך כי כך אמרתי לך לך רד כי שחת עמך וכו' יען הוצאת הערב רב שלא מדעתי והחטיאו את ישראל נחלתי ע"י העגל ולכן אמרתי ושלחתי לפניך ממש מלאך ולא אמרתי לפניכם או לפניהם לז"א ואתה אמרת ידעתיך בשם ירצה כי הנה בנח כתיב ונח מצא חן בעיני ה' וארז"ל מצא חן שלא מחמת סיבה רק כאדם הנושא חן בעיני המלך לא מסיבת היותו ראוי לכך והנה אם כך בלבד אמרת לי מצאתי חן בעיני הייתי אומר כן אמנם אתה אמרת בתחלת דברך ידעתיך בשם ר"ל ידעתיך בסיבת שמך הטוב שאין כמוהו בכל הארץ מרוב חסידותיך ומכח זו הידיעה נתוסף אח"כ כי גם מצאת חן בעיני לסיבת ידיעת שם הנ"ל וז"א וגם א"כ מוכרח הוא כי הצד השוה שביני ובין בני ישראל כי אהבת עולם אהבת את כולנו לי ולהם ואין רצונך גומרת לשלוח מלאך שליח כלל:
ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך וכו' הרי הכרחתי כי אוהב עתה אותי ואת ישראל בראיות ברורות וחזקות ואמנם עתה אעפ"י שהאמת כך לא אחזיק טובה לעצמי כמו שאמרתי בתחלה כי ראוי אני לשאמצא חן בעיניך יען ידעתני בשם אמנם אומר כי גם אם איני צדיק גמור ולא ידעתני בשם רק שמצאתי חן בעיניך על חנם ללא סיבה כדרך נח כנ"ל ראוי הוא שהודיעני נא את דרכיך וכו' ובזה יתורצו מלת ועתה ומ"ש אם נא מצאתי וכו' ולא אמר אם ידעתני בשם ומצאתי חן ומ"ש הודיעני וכו' ירצה הנה בשר ודם מתיירא אולי לא תצא מחשבתו לפועל ולכן מעלים ומכסה את הדברים עד אשר יעלו בידו כרצונו אמנם אתה שליט בכל ואין מידך מציל למה אתה מסתיר דבריך וכונתיך וראוי לך להודיעני ידיעה גמורה את דרכיך שיהיו דרכים דרוכים וכבושים לכל עובר לא ארחות ונתיבות סגורים לא ידעה עיט וכאשר אדעך את אשר בנבך אם עדיין משטים אתה בלבך את ישראל מפני עון העגל אז אח"כ אמצא חן בעיניך לעתיד ע"י שארבה בתפלה ובתחנונים לפניך משא"כ עתה בהעלים כוונתך ממני כנ"ל ובזה יובן אומרם למען אמצא חן והרי הוא עצמו אמר שכבר מצא חן לשעבר והל"ל כיון שמצאתי חן כנ"ל ואם כן חלוקה רביעית הרי היא כי אוהב אני אותך ואת ישראל וכבר מחלת להן עון העגל לגמרי ומה שאמרתי ושלחתי לפניך מלאך לטובתם אני מתכוין כי לא אעלה בקרבך וכו' כי עם קשה עורף אתה ותחזור לחטוא חטא אחר ופן אז אכלך בדרך לז"א וראה כי עמך הגוי הזה וכו' ירצה הנה אתה בפיך אמרת לך רד כי שחת טמך הם ערב רב שאני הוצאתים שלא מדעתך והם אשר שחתו ועשו את העגל אבל עמך ישראל לא שחתו לכן ראה כי עמך ישראל הם הגוי הזה אשר אני מתפלל עליהם והם .לא שחתו ואיך אתה אומר כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדרך והרי לא חטאו בעגל אלא עמי שהם הערב רב כנז"ל. או ירצה וראה וכו' לו יהי' כדבריך שעם קשה עורף. הוא למה אמרת פן אכלך בדרך ראה כי עמך הגוי הזה .ואם השבעים שרים שבשמים מליצים זכות בכל כוחם להטיב כל אחד מהם אל העם אשר ת"י ומעבירים על פשעם עם היות שאין בהם כח להציל' שלא ברשותו ית' ומכ"ש אתה שהיכולת בידך לסלוח פשע' ואין מי שימחה בידך נאה לך למחול כי כבודך היא להעביר חטאתם כי עמך הם ועל שמך נקראים:
ויאמר וכו' הודה לו על אחת משתי שאלותיו כי ענין העלאת ישראל תהיה ע"י המלאך כמ"ש ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני וכו' האמנם ענין נבואתך תהיה על ידי ולא על ידי מלאך כי פני ילכו כדי שהוניחותי לך כנודע משאז"ל שהנבואה נקראת מנוחה כמ"ש ומנוחה לא מצאתי ושריה שר מנוחה כי אתה מצאת חן בעיני אבל לישראל עדיין לא מחלתי להם עון העגל לגמרי כמ"ש וביום פקדי ופקדתי וכו' ונמצא כי פני ילכו לענין והניחותי לך וגם אשלח המלאך לפניהם בגלוי ופני יסתרו אבל כיון שהם עמי ונחלתי אשלח לפניהם המלאך. ויאמר אם אין פניך הולכיה סתם לי ולישראל אל תעלנו מזה כלל אפילו ע"י מלאך ולא תטיל תנאי ותאמר פני ילכו בתנאי שהניחותי לך לבדך ולא לישראל כי כמו שתתרצה עמי ראוי שתתרצה גם לישראל עמך ונחלתך ולא יארע לי כענין נח שאמרת לו ומחיתי את כל היקום אבל לך אציל ועשה לך לבדיך תיבת עצי גופר וז"ש ובמה יודע וכו' אני ועמך שווין בדבר הלא בלכתך עמנו בהשואה אחת ונפלינו אני ועמך ולא אני לבדי. וביאר כמה טענות בזה הא' היא כי בהיותך הולך אל עה ישראל כמו בתחלה שנאמר וה' הולך לפניהם יומם בעמוד וכו' ניכר הדבר ונודע לכל אומות העולם כי גם אני גם עמך מצאנו חן בעיניך כמשז"ל על פסוק מי זאת עולה מן המדבר וביאורו כך כי האמת הוא שאומות העולם וגם הערב רב לא היה ראויים ליהנות ולהסתכל בזיו השכינה ההולכת לפניהם וע"כ מבחוץ היה אותו עמוד הענן כתמרות עשן להכהות עיניהם שלא יסתכלו ומבפנים היתה מקוטרת מור ולבונה מכל מיני בשמים שברא השי"ת וז"ש מכל אבקת רוכל הוא השי"ת רוכל האמיתי בעל כל הבשמים שבעולם שבראם בגנו כמ"ש הפיחי גני יזלו בשמיו ועכ"ז בראות כל העולם ממזרח למערב את עמוד הענן כתימרות עשן עולה מן המדבר עד לרקיע יודעים היו כי ה' הולך לפני ישראל נחלתו האמנם אה לא תלך עם ישראל רק עמי לבדו לצורך הנבואה כנ"ל לא יודע כי מצאנו חן בעיניך לא ישראל ולא אני כי מי יודע ומי שומע בדברך עמי כי אפילו ישראל ההולכים עמי אינה שומעים קול הנבואה כי בחשאי הוא וכמ"ש וישמע את הקול מדבר אליו למעע כי אפילו אהרן הכהן הגדול לא היה שימע כלל ובזה יתורץ שהל"ל ובמה יודע כי מצא עמך חן בעיניך אמנם אמר אני ועמך כי גם שפשוט לי שאני מצאתי חן במה יודע לכל העולם וא"ת שהכעיסוך במעשה העגל לא למענם בית ישראל כי אם למענך ראוי שתמחול להם כי לשמך תן כבוד אשר נקרא שמך עליהם וז"ש ונפלינו אני ועמך וכו' ראוי הוא שנהיה פרושים ומובדלים במעלה זו יותר מכל הע' אומות שאל"כ נמצא כי עמך ושבעים עמים אשר תחת השרים יהיה שוין וזה גרעון כבוד לך ח"ו ולכן גם כי עם קשה עורף הוא מחול להם כי כבודך הוא:
או ירצה ע"ד רז"ל שאמרו ז"ל באותה שעה בקש משה שלא תשרה שכינה על אומות העולם וזה כי למעלה אמר לו השי"ת והניחותי לך שהוא ענין הנבואה כנ"ל אז השיב לו משה שגה ישרה שכינתו על ישראל כדי שגם הה יתנבאו כמוהו ולא הוא לבדו כי במה יודע איפה כי אני ועמך גם הם מצאנו חן בעיניך הלא בלכתך עמנו כולנו ולא עמי לבדי כי ע"י כן ונפלינו אני ועמך גם בענין הנבואה והשראת השכינה מכל העם אשר על פני האדמה כי הם אף שיהיו ראויים לא תחול נבואתך עליהם אבל עמך אף אם יחטאו מחול להם והשרה שכינתך עליהם לנבואה:
ויאמר ה' וכו' בתחלה אמרתי והניחותי לך לבדיך ועתה גם את הדבר הזה אשר דברת שלא אשלח מלאך להעלותם אעשה גם את זה ואמנם לא למענם כי אם למענך שהתפללת עליהם והנה כדאי והגון אתה לקבל תפלתך כי מצאת אתה חן בעיני וכו' אעפ"י שישראל לא מצאו חן בעיני ואגב אורחיה הודיע הסיבה על מה מצא חן בעיניו לרמז זה במה שעתה מזכיר שבחיו בהיפך כי תחלה אמר ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ופה אמר להיפך כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם והענין לרמוז כי לסיבת ענוותנותו זכה לכל זה כי הנה אני אמרתי לך ידעתיך בשם וגם מצאת חן בעיני ואתה כדי שלא תחזיק טובה לעצמך לא אמרת רק ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך כמו שבארנו ואמנם האמת הוא כי מצאת חן בעיני כמו שאמרת אתה וגם אמרתי יש בך והוא ואדעך בשם. והנה הזכיר פה שם הוי"ה ויאמר ה' ולא ויאמר סתם כבתחילה והענין במה שנודע בס' הזוהר בסבא דפ' משפטים כי בשם אלקים משפיע על כל העמים בסוד מלך אלקים על גויים אבל כה חמר ה' מלך ישראל וגואלו יען כי חנק ה' עמו זה התפלל משה ואמר כי מצאתי חן אני ועמך ונפלינו אני ועמך אז שם הויה הנ"ל ראה כי הדין עמו ויאמר לי גם את הדבר הזה וכו' כי עמי הם כמו שאמר' ואמנם לא יספיק טענה זו יען כי חטאו בעגל ולא מצאו חן בעיני אבל כיון שאתה מצאת חן בעיני ישתתף טעם זה עם הטענה האחרת כי עמי ונחלתי הם ואעשה גם את הדבר הזה אשר דברת:
ויאמר הראני נא וכו' כשמוע משה כי לא די שהודה לי השי"ת בכל מה ששאל כי גם אמר לו שכל זה בזכותו כי הוא אשר מצא חן בעיניו ולא מציאת חן על חנם רק בכח הזרוע כי ראוי אליו מן הדין יען ואדעך בשם אזר כגבר חלציו ובא במשפט עמו כיון שזכאי הוא כ"כ למה יסתיר פני כבודו ממנו בדברי עמו ומכוון לו והניחותי לך לענין הנבואה כנ"ל א"כ יתראה אליו כבודו ית' בעת דברו אתו וז"ש הראני נא ר"ל עתה שהצדקתני בפיך הראני את כבודך בדברך עמי ואף כי הפסוק אמר לעיל ודבר ה' אל משה פנים אל פנים וכתב פה אל פה אדבר בו הכתוב עצמו ביאר את עצמו גם כי שפה אל פה ופנים בפנים ידבר אליו לא יהיה יכולת במשה לראות פניו רק הדמיון הוא ע"ד כאשר ידבר איש אל רעהו דרך מסך או ע"י כותל מבדיל בינותם כי גה שפה אל פה ידבר אליו לא יכול לראותו כי לכך לא נאמר ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר יראה איש את רעהו רק כאשר ידבר כי קול דבורו ישמע ואת כבודו לא יראה וא"כ עתה הראני את כבודיך כי הדיבור כבר אתה מדבר עמי פה אל פה ולא השויתני לשאר הנביאים כולם כמ"ש לא כן עבדי משה וכו':
ויאמר אני אעביר כל טובי וכו' שתי אמירות היו ויאמר אני וכו' ויאמר לא תוכל וכו' והענין כי אמר לו השי"ת יכול הייתי לדחות את דבריך כרגע בטענה מוכרחת והיא לא תוכל לראות פני כי לא יראני וכו' כמו שיתבאר אמנם כיון שבאת אלי בדין ובמשפט כמבואר על ויאמר הראני נא את כבודך אכנוס עמך לפנים מן השורה ואטיב עמך יתר שאת מאשר היו לך בראשונה וכנגד זה אני אומר לך אני אעביר כל טובי וכו' כמו שיתבאר ענינו כי היא אמירה לטובתו ואמנם להפיק כל רצונך במה שאמרת הראני נא את כבודיך זה הוא מהנמנע ואומר אותה לך באחרונה אמירה בפני עצמה כיון שאיני מפיק בה כל רצונך יען כי הוא דבר נמנע וז"ש ויאמר לא תוכל לראות פני כמו שנתבאר. והנה אמירה הראשונה שהיא לטובתו היא ויאמר אני אעביר כל טובי וכו' ירצה כמה הטובות אטיב לך עתה מבראשונה הא' הוא כי גם שהייתי מדבר לך בשם הויה שהיא מדת רחמים הנה היה זה מקצת טובי שהוא היותר מדת רחמים אך עתה אעביר כל טובי הם שלש עשרה מדות פרטיות הכלולות בשם הויה כמו שיתבאר בפסוק ויעבור ה' וכו' כי שם נזכר רחום שהוא מדת הרחמים עם י"ב מדות אחרות עמה. עוד אחרת כי גם שהייתי מדבר עמך בשם הויה מכיוון שלא ראית בעיניך לא היה הענין מתאמת לן בודאי שכן הוא אבל עתה וקראתי אני בשם ה' לפניך ואזכור בפי את שם הוי"ה כמ"ש אח"כ ויעבור ה' ויקרא ה' כמו שיתבאר ובזה יתאמת לך כי בשם הויה אני מדבר עמך משא"כ לשאר הנביאים והרי הטבות אלו הם נוגעות לעצמך בענין נבואתך וגם אטיב עם ישראל יותר מבתחלה בעבורך כמו שהבטחתיך גם את הדבר הזה אעשה יען כי מצאת חן כנ"ל וביאר גם את אשר ייטיב לישראל ואמר וחנותי את אשר אחון וכו' ירצה כי בתחלה אמרתי פן אכלך בדרך ואתה אמרת לי שאף שלא יהיו ראויים לכך מחול להם וראה כי עמך הגוי הזה כמו שנתבאר והנה כן אעשה כדברך וחנותי את אשר אחון במתנת חנם אף אם לא יהיו ראויים כמו שהראו אוצר אחד ואמר לו זהו לכל מי שאין לו אתן לו ממנו ומכיוון שלא מחל להם במתנת חנם אף אם אמנם הגונים הרי נסתלקה טענת כי לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה פן אכלך בדבר ואין אני שולח מלאך כי אם אני בעצמי אעלה אותם אל הארץ והרי כל אשר שאלת ממני הן לך הן לישראל עשיתי כדבריך ובכמה אופני הטובות כנ"ל ואמנם האמירה האחרת שאינה כרצונך הנחתיה לבסוף אמירה בפני עצמה וז"ש ויאמר לא תוכל וכו' והנה יש לדקדק כי מפסוק נראה ששאלת הראני נא את כבודך נמנעת בלתי אפשרות כמ"ש לא:
תוכל כנראה שאין לו יכולת מצד עצמו לראותו כלל לבסוף הפסוק נתן טעם כי לא יראני האדם וחי ר"ל כי אשר יראהו מוכרח הוא שימות והרי שיכול לראותו אלא אחר שיראהו ימות אבל הראיה עצמה יכול הוא לראותו אלא שחייב מיתה ואם כי כוונת הפסוק לאמר כי לא יראני האדם בעודו חי הל"ל כי לא יראני האדם החי ואז הוא משמע שבהיוחו חי אין בו שום יכולת לראותו אבל באומרו וחי נראה כי לא יראני האדם ואח"כ ישאר חי אמנם ימות אח"כ ואם אומרו לא תוכל אינו מחולש' היכולת רק שימות אח"כ כדמשמע טעמא כי לא יראני וכו' כנ"ל כבר ענין זה היה יודע משה ועכ"ז שאל ממנו על צד החסד לפי שמצא חן בעיניו שיניחהו לראות ואל ימיתהו אח"כ ומה השיבו לא תוכל וכו':
אך הענין הוא כי השיבו השי"ת אלו היה יכולת לראותו אעפ"י שהדין נותן שתמות לא הייתי מענישך כי מצאת חן בעיני יותר מכל הנבראים והראיה בזה מה שאמרתי אני אעביר כל טובי וכו' אך הטעם היא כי הראיה עצמה נמנעת לגמרי ובלתי אפשריות לפי שגם כי מצאת חי בעיני סוף סוף אדם אתה נברא עפר מן האדמה ואיך הגוף הנברא מן היסוד היותר עכור שבד' יסודות שהיא העפר ומכ"ש שהוא עכור מן השמים וצבאם איך יוכל לראות אותי שאני תכלית הרוחניות כי אפילו המלאכים הרוחניים אינם יכולים לראותי ושואלים איה מקום כבודו וכו' מכ"ש האדם בעיני בשר איך יביט ברוחניות וז"ש כי לא יראני האדם בבחינת גופו הנקרא אדם ע"ש שניצר מאדמת עפר כנודע ואעפ"י שהאדם הזה יש בו נשמת חיים רוחניות איך יראה בעיני בשרו הגופיים וז"ש וחי כלומר ואף אם יש בו רוח חיים אשר לסיבתה נקרא חי:
או ירצה כי גם כי אתה מבחר הנבראים וגופך מזוכך מכל גופות בני אדם סוף סוף בן אדם אתה וילוד אשה מטיפה סרוחה ואם אביך אדם הראשון הנקרא האדם המיוחד שלא היה ילוד אשה אלא יציר כפי ולא עוד אלא שהיה נתון בגן עדן הארציי ועכ"ז לא יכול לראותי כי הרי כתיב וישמעו את קול ה' אלקים מתהלך בגן לרוח היום ולא כתיב ויראו וכמ"ש את קולך שמעתי ולא אמר אותך ראיתי מתהלך ואירא ק"ו אתה שאתה בנו של האדם הנז' וגה שאתה נוצר מטיפה סרוחה וגם שאתה בעולם סזה החומרי ולא בג"ע:
או ירצה כי הנה הבטחה האמיתית שישאל הצדיק בעולם הזה הלא השארת הנפש בעוה"ב לראות באור פני מלך חיים וכמ"ש דוד בתפילותיו אחת לבדה שאלתי מאת ה' כי היא תכלית תקות הצדיקים ולכן אותה אבקש הלא היא שבתי בבית ה' לחזות ולראות בנועם ה' פניה בפנים מה שלא יכולתי לראות בעוה"ז בגוף ונפש:
ועל בטחון הזה סובלין הצדיקים כמה מיני יסורים, ואחר הכל עונש צער המיתה וכל זה לחזות אחר מיתתם את כבודו ית' מה שלא זכו בחייהם ואם האדם הידוע והוא הצדיק הנקרא אדם ולא איש ולא גבר וכיוצא כמ"ש אדם אתם וכו' אתם קרויין אדם וכו' ואם האדם יראני ועדיין הוא חי בעוה"ז מה יתרון יהיה לו בעוה"ב ולמה יסבול אח"כ צער המיתה על חנם כיון שבעוה"ז ראני וזה תכלית השכר שהוא מקוה ומפני זה צריך שלא יראני האדם וחי עד אחר פטירתו:
או ירצה במ"ש רז"ל ויוצר רוח אדם וצורר רוח אדם כי אלמלא היתה צרורה היה האדם שומטה ממנו וכו' כנודע ענין על כרחך אתה נוצר וכו' כי הלא נשמת האדם חוצבה מפיו יתברך כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים וכמ"ש הרמב"ן ז"ל אין אדם נופח אלא ממה שיש בו כי זהו סוד היות ישראל נקראים בנים אתם לה' אלקיכה ואינה רוצה ללכת מאור החיים מפי אלוהים ולהתקשר תוך הגוף הזה החומרי ולכן הוצרך השי"ת לצור אותם בגוף הזה בעל כרחה ותענה השי"ת בעל כרחה עד כי כמעט נראה מעט עול בדבר ח"ו כמ"ש נורא עלילה על בני אדם והנה לא תקום פעמיים צרה ולכן השי"ת מונע עצמו מלהתראות אל האדם בחייו כי בראות הנשמה את יוצרה תצא תיכף מן הגוף ותתקשר בנשיקות פיהו כבראשונה למקום שחוצבה ואינו מהראוי לענות' פעמים ושלא לקבלה וזה בטחון הבטיח השי"ת את הנשמה שכאשר חראה את יוצרה שיניחה להתקשר עמו ותצא מן הגוף וזהו סוד משז"ל כי לא יראני האדם וחי בחייהם אבל במיתתם רואים וא"כ לא תוכל לראות את פני יען כי אם יראני האדם בהיותו חי מוכרח שימות ואינן מן הדין שאחזור לענותה כבראשונה ולמונעה שלא תתקשר עמי ותצא מן הגוף וע"כ אף אם אתה משה תאמר לי כי אתה רוצה להטיב את גופך שיראה את כבודי בעיני בשר הנה עיקרך אינה אלא בחינת הנשמה הקדושה שבך שלסיבתה אתה נקרא אדם כי הגוף נקרא בשר אדם וא"כ אותה העקרי שהיא בחינת הנשמה לא תוכל לראות פני בהיותה תוך הגוף כי תיכף תמות ותסתלק וא"כ למה תבקש טובת הגוף הנכרי ומכריע את הנשמה שהיא בחינת עצמך שבעבורה נקראת אדם וז"ש לא תוכל וכו' כי לא יראני האדם באופן שאדרבה להראות כי מצאת חן בעיני איני רוצה להראותך את כבודו כנ"ל:
ויאמר ה' וכו' יען כי הפסיק ואמר אמירה שנית לא תוכל וכו' ולא ביאר אמירה הראשונה אני אעביר כל טובי וכו' חזרה אמירה שלישית לבאר ענין האמירה הראשונה שלא נתבאר ענינה וז"ש ויאמר וכו' והיה בעבור כבודי וכו' והוא ביאור אל מ"ש בתחלה אני אעביר כל טובי וכו' כמו שיתבאר והנה גם שאמרתי לך אני אעביר כל טובי אין כבודי שאעבירנו מכל מקום אשר תראה כי אם במקום המיוחד לי שכבר נתקדש בראשונה והוא הר סיני כמ"ש וירד ה' על הר סיני לדבר עשרת הדברים ואעפ"י שנסתלקתי וחזרתי לעלות השמים אחר נתינת התורה לא זזה שכינתי משם והנה כבר מתחלה אותו המקום מיוחד בהר ההוא מקום שעמדו רגלי שם נקשר אתי ולא זזתי משם וז"ש הנה מקום אתי ולכן שם אני רוצה לעבור ולא במקום אחר וזה לסיבת כבודי כנ"ל ואף גם לתועלתך כי שם זכית לקבל התורה ממני וע"י זכות הגדול ההוא יהיה לך התייצבות חזק ונצבת שם על סיבת הצור ההוא כי בו קבלת התורה וז"א ונצבת ולא אמר ועמדת כמ"ש באליהו צא ועמדת וכו' והוא מלשון יציב חלמא ומהימן פשריה וע"ד ויתייצבו בתחתית ההר ומהראוי היה שתיכף אכניסך בנקרת הצור כמו שיתבאר אבל לרמוז אל הזכות הנ"ל תתייצב בתחלה על הצור ממש במקום הנ"ל אשר בו קבלת התורה ולא תוך נקרת הצור ואח"כ והיה בעת עבור כבודי לפניך כמו שהבטחתיך אני אעביר וכו' אז ושמתיך בתוך נקרת הצור נחבא שם כדי שלא תראה את פני בעוברי משם ותסתכן ותמות כנ"ל ואמנם אני אמרתי שאעביר כל טובי על פניך ממש רק שאתה לא תראה ולא תסתכל בו וירא אני אולי מרוב חשקך ותאותך הגדולה לראותי תשגיח בי דרך פתח נקרת הצור בעוברי ממש דרך שם על פניך כמו שהבטחתיך ולכן ושכותי כפי עליך עד עברי הוא ענן כבודי הנקרא כף כמ"ש בכפים עלו וכו' והרי נתקיים מה שאמרתי אני אעביר וכו' אמנם לא תראה פני כנ"ל והנה בזה יספיק אל מה שהבטחתיך אמנם יען אמרתי לך לא תוכל לראות את פני כי הוא מהנמנע ואתה יען חשבת שאינו נמנע הקושיות לשאול גם ראיות הפנים וידעתי כי אתה עתה תתבייש לשאול מדרגה הקטנה ממנה כיון שדחיתי שאלתך לכן אני אשים את הדבר בפיך כי אעפ"י שבחינת ראיית הפנים מנעתי ממך הנה מדעתי ומרצוני אני מרוצה להטיב עמך להראותך את אחורי כי ענין מה לא ראית בתחלה מן היום אשר דברתי עמך וז"ש והסירותי את כפי וכו' ירצה ושכותי כפי עד עברי ואז טרם אתרחק לגמרי מפתח נקרת הצור אסיר את כפי היא ענן כבודי ועל ידי כן וראית את אחורי כיון שבחינת פני לא הודתי לך וז"ש אח"כ ופני לא יראו אעפ"י שהוא מיותר שכבר אמר לא תוכל לראות פני: