ספר משכנות הרועים· רבי עוזיאל אלחאייק
סמ"ך · אות ה
סלוק ראובן גברא דאמיד בנכסי ומתעסק רב מעסק"ות ומכלל עסקיו יש לו איזה עסק עם שמעון ושמעון יש לו איזה עסק עם לוי וכללות העסק הוא ע"י ראובן ושמעון כמשרת אצלו ואינו ניכר לעולם שיש לו איזה עסק עם ראובן כלל כי כל השטרות והכתבים נכתבים משם ראובן ועמד יהודה וקנה סחורות מראובן וכתב עליו שט"ח ומשכן בידו קרקע הידוע לו ואחר שחתם סופר מתא יע"א נתנו לגרשון בן לוי וחתם בשט"ח ההוא ואח"ז רב נתגלה הדבר שיש ללוי חלק באותו עסק עם שמעון ושמעון עם ראובן ויש על יהודה ב"ח אחרים בשטר ובע"פ וטענו הב"ח שבשטר כיון שנפסל השטר שביד ראובן שטר שבידם שריר וקיים לגבות מהקרקע שגם! להם שעבד יהודה אותה קרקע ועמד לוי וסלק עצמו מאותו ממון בקש"מ ונכתב ונחתם אי מועיל אותו הסלוק או לא ואת"ל דמועיל מי אמרינן דבעינן שיסלק קודם שקרא ערער על השטר דוקא או"ד ל"ש ואת"ל דמועיל הסילוק אפילו אחר שקרא ערער אי גובה באותו שטר מזמן השטר הראשון ונמצא. דראובן זוכה בקרקע הממושכן שבידו קודם זולתו או"ד מהשתא דסילק לוי עצמו הוא דגובה וזכה הב"ח המשוע' לו הקרקע אחר השטר הא' קודם. הסילוק:
ויבא שכמ"ה:
זאת אשיב עיקרא דהאי מלתא איתא בפ' חזקת דמ"ב אמר שמואל השותפין וכו' ומעידין זה ע"ז ופירשב"ם ז"ל ומעידין זה על חלקו של זה להעמידו בידו אם בא אחר מן השוק לערער עליו וכו' עכ"ל ופריך אמאי נוגעים בעדות הם ופירשב"ם ז"ל דכל זמן שלא חלקו לגמרי אם יטול שום מערער כלום מהשדה יפסידו שניהם ונמצא דלעצמו מעיד עכ"ל וראיתי במקו' שהק' משם הרשב"א ז"ל דלשון נוגעים דקאמר קשה דהא בעלי דבר הוא ומעיד לעצמו ואינו נוגע בעדות ותי' דאורחא דמלת' הוא דמרגיש בתירוץ שיוכל המתרץ לתרץ דהיינו שמסתלק ממנו ונותנה לחבירו ולפיכך מק' ואזיל דלשון נוגע בעדות דקאמר וכדמקשה בסוף והלא מעמידה בפני בעל חובו וכו' עכ"ל וראויין הדברים למי שאמרן אלא דאשכחינן בעדות לעצמן וקאמר בהאי לישנא כדאיתא בקידושין דף מ"ג אמר רב נחמן האומר לשנים צאו וקדשו לי אשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכו' וכן בד"מ ופריך הני נוגעים בעדות נינהו ע"ש אע"ג דלעצמן הם מעידין וקאמר כהאי לישנא וכן בר"פ חזקת דף כ"ט גבי מאן מסהיד שכבי ופריך הני נוגעים בעדות נינהו וכו' דהתם נמי נגיעה בעלמא הוא דאיכא ועיין במקו' לשם מ"ש משם הרשב"א ז"ל והדר פריך וכי מסלק נפשיה מניה מי מסתלק והתניא בני העיר שנגנב ס"ת אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר ואם איתא לסלקו בי תרי מנייהו ולדיינו וכו' מדברי רשב"ם ז"ל שכתב בד"ה דלשמיעה וכו' וז"ל ואינו יכול לסלק עצמו שלא יהיה נוגע בעדות וכו' עכ"ל משמע דמפרש דלסליקו תרי סהדי מנייהו ולדיינו בדייני עיר אחרת ולפי"ז סובר דאפילו להעיד יכול לסלק עצמו ולהעיד ול"ש לן בין עדות לדין ומדברי רשב"ם ז"ל מוכח דפשיטא ליה דמהני סלוק לדיינים טפי מהעדים ממ"ש בד"ה מי. מסתלק וכו' וז"ל מי הוי סלוק גמור אפילו לגבי עדות דלא הוי נוגע בעדות כלל ויכול להעיד עכ"ל מדכתב אפילו לגבי עדות משמע כ"ש לגבי דין והתניא דאפילו לגבי דין קתני אין דנין והא דפריך מעדות ולא מדין כר"ש משום דאמילתיה דשמואל קאי דאמרה לשמעתתיה גבי עדות השותפי' וראיתי להתוס' ז"ל שהקשו דהיכי מהני סילוק והא בעינן תחלתו וסופו בכשרות והכא תחלתו בפסלות וכו' ע"ש: ואנכי לא ידעתי מ"ט ל"ק ליה אמלתיה דשמואל דאוקים לה בכותב לו דין ודברים אין לי וכו' דהוי תחלתו בפסלות ולקמן יתבאר בס"ד ותירצו דלא שייך תחלתו בפסלות הכא כיון שאין הפסלות תלוי בגוף אלא בממון עכ"ל וכ"כ הרא"ש ז"ל שם בפסקיו ע"ש ויראה טעם לדבריהם ז"ל דבשלמא בפיסול קורבה לית ביה תקנתא אבל בפיסול ממון כיון דמצי מסתלק חשבינן ליה מעיקרא כאילו מסולק ועומד אמנם מדברי התוס' בפ' בא סימן דף ן' בד"ה ור"מ היא וכו' דהק' אהא דפריך בפרק חזקת ולסליקו וכו' דבעינן תחלתו בכשרות כדקי"ל הכא וכתבו ע"ז וכ"ת לדין כשר טפי כל הכשר לדון כשר להעיד וקו' זו היא לפי' תי' קמא דמתניתין מציא אתיא כרבנן וכמ"ש מוהרש"א ז"ל שם מדבריהם למדנו דמשמע להו דתלמודא אדין קא פריך ואין לפרש דבריהם דחזקת דעל חלוקת הדין הוא דקשיא להו כדבריהם בנדה ומה שחלקו בין פיסול הגוף למעות היינו בדין אבל בעדות אפילו דממון בעינן תחלתו בכשרות דודאי ליתא חדא דא"ה תק"ל אמלתיה דשמואל דמיירי בעדות ואוקי למלתיה במסלק נפשיה ממנה ועוד דאכתי תק"ל דהא תנן כל הכשר לדון כשר להעיד והרי המסלק עצמו דכשר לדון ופסול להעיד והדרא קושיא לדוכתה אלא ודאי דהתוס' דחזקת מפרשי דקו' וליסלקו תרי מנייהו וכו' אעדים קאי וראיתי להרמב"ן ז"ל בחי' בפ' חזקת שם שכתב וז"ל ואמאי ליסלקו וכו' פירוש לעדות ולדיינוה על פיהם וכו' עכ"ל קרי בחיל דקו' הש"ס אעדים קיימא וכתב עוד וק"ל לרבוותא והא בעינן תחלתו בכשרות וכו' וניחא להו שאני נוגע בעדות מחמת ממון משאר פסולים דגבי ממון לא מקרי תחלתו בפסלות כיון דמטי ליה הנאה מניה לאו בר עדות הוא כלל והשתא הוא דחייל עליה שם עד והו"ל תחלתו בכשרות דההיא שעתא לאו עד הוא כלל דאין אדם מעיד לעצמו וכו' אבל בפיסול אחר עדים פסולים אקרו עכ"ל ואין להעמיס דברים הללו בכוונת התוס' דלשונם ז"ל לא רהיט בהכי והרמב"ן ז"ל תי' שלא נאמר תחלתו בפסלות רק במי שהיה קרוב ונתרחק וכו' שהרי זה מעיד למי שהיה קרובו בשעת ראיה אבל שעכשו נסתלק מממון זה אין זה מעיד לקרובו ולא למי שהיה קרובו בשעת ראיה שהרי ממון אחרים הוא ולא שלו ולאחרים הוא מעיד וכו' וזה הטעם מספיק למי שהיה יודע עדות לקרובו ונסתלק אותו קרוב מאותו ממון שהוא כשר וכו' עכ"ל ובמקו' לשם הקשה הרשב"א ז"ל ע"ד הרמב"ן מדאמרינן בירושלמי כתב כל נכסיו לשני בני אדם והעדים כשרים לזה ופסולים לזה ר"י אמר פסול וכו' ואם איתא למה פסול יסתלק הקרוב ולדיינו הרחוק עפ"י אלו ותי' אנה"נ דלא עדות בטילה אמר אלא פסו' ואע"פ שאמר שם אר"א מתני' מסייעא לר"י מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות בטלה וכו' לאו לדמויינהו לגמרי קאמר דהכא עדות בטלה לגמרי קאמר והתם לא בטלה אלא עוד שלא נסתלק הקרוב אינו מעיד לרחוק וכו' עכ"ל ומהכא שמעינן דלדעת הרשב"א ז"ל מהני הסלוק להחזיר עדות שבשטר לאיתנה הא' וראיתי למרן ז"ל בס' בד"ה בסי' נ"א שהביא דברי הרשב"א ז"ל בפרק חזקת וז"ל נ"ל דה"מ כשלא נסתלק אותו שהעדים פסולים לו אבל אם נסתלק מאותו ממון כשרים לאותם הרחוקים לו עכ"ל הן הן הדברים שכתבתי משם הרשב"א ז"ל על הך דירושלמי והש"ך ז"ל. בסי' נ"א סק"ז הביא דברי מרן בבד"ה הניתנים למעלה ולפי שלא שלטו עיניו בדברי הרשב"א ז"ל הנאמרים באמת כי לא יצאו לאור בזמנו לפיכך חשיב כי הם דברי הרמב"ן ז"ל והשיג על מר"ן הש"ע ז"ל שהרמב"ן מיירי בהך דפ' חזקת ולא אהך דירושלמי דמיירי דבטלה כל העדות עכ"ל ע"ש וכבר כ' שורש דברי הרשב"א ז"ל ושהוא ז"ל כתב כן ליישב דעת הרמב"ן ז"ל כדכתי' ודעת הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהלכות עדות ודעת התוס' דפ' חזקת שהסילוק מועיל אפילו לגבי עדות גבי פיסול מחמת ממון ומרן הכ"מ העתיק לדברי התוס' לומר שזו היא דעת רבינו ז"ל ונמשך אחריו בש"ע סי' ל"ג סט"ו וכמו שהעלה בב"י שם הדר דינא לכי מסתלק לוי מאותו ממון והו"ל גרשון מעיד על ממון של אחרים ולא על ממון אביו כדכתי': והנה בעת"ה ראיתי לעמוד על דעת הרא"ש ז"ל בתשו' בענין הסילוק אי מועיל לגבי עדים או דוקא לגבי דיינים וראיתי שדבריו סתרא"י נינהו שבכלל נ"ח סימן א' הביא סוגיית חזקת וקושית ר"י דבעינן תחלתו בכשרות ומה שחלק בין פיסול קורבה לפיסול מחמת ממון ושכן היה סובר מוהר"ם ז"ל ושוב חזר בו מוהר"ם ז"ל לפי שמצא תירוץ אחר דלגבי עדות ל"ש לן בין פיסול הגוף לפיסול דממון דלכלהו לא מהני סילוק ועתה כשלמדנו בתרא דקדק בסוגיא זו שתירוץ זה אינו דוקא כ"א לשמואל שאמר שותף מעיד על ידי סילוק מדתניא אין דנין ואין מביאין ראיה אלמא דאין הסילוק מועיל וקשה לשמואל ומשני לעולם סילוק מועיל כדקאמר שמואל ושאני התם דלשמיעה קאי ואי אפשר להסתלק מהנאתו. והא דקאמר ולדיינו משום דנקט רישא דברייתא דקתני אין דנין ואין חילוק בין דין לעדות עכ"ל בקיצור ולשם בסי' ב' כתב דאין סילוק מועיל אלא בדין ולא בעדות והביא דעת הר"ש דס"ל דאפילו לגבי עדות מועיל הסילוק ושכן היה דן רבי' מאיר ז"ל ואח"ך חזר בו שמצא תי' אחר ע"ש. ולשם בסי' ג' פסיק ותני דמהני סילוק לגבי עדים מהך סוגיית דחזקת ע"ש ולשם בסי' ד' סי"ד ע"ש גם בכלל ג' סי' י"ג כתב בפשיטו' דסילוק מועיל בין לדין בין לעדות דתלמודא דפריך ולסליקו תרי וכו' כולה שמעתתא בעדים קיימא אלא משום דפיסול ממון הוא לא בעינן תחלתו בכשרות ע"ש כי שם בכלל נ"ח סי' ג' כ' דהסילוק מועיל בין לדין בין לעדות וכ"כ לשם בסי' ח' ע"ש גם שם בפרק חזקת לא העתיק אלא תי' ר"י וכבר כתב בתשובה שם שמסכת בתרא למד באחרונה ועוד סמך מהטור שכת' בסי' ל"ג תי' ר"י לחלק בין פיסול הגוף לפיסול הממון ע"ש וכ"כ ג"כ בכלל ו' סי' ט"ו ע"ש הראת לדעת שאותה תשובה שהסכים בה עם ר"מ ז"ל היא משנה ראשונה וכל שאר התשובה שהבאתי ופסקיו הן הנה במשנה אחרונה וכ"ה בפסקי הרא"ש ז"ל שם ופסקי תוס' ע"ש:
ואתה דע לך דהא דמותיב הש"ס וכי מסלק נפשיה מי מסתלק והתניא וכו' הא דפשיטא ליה לתלמודא דלא מהני סילוק פירשב"ם ז"ל משום דחיישינן לקנוניא שאחר שיסלק עצמו מן השדה כדי שיעיד לו עליה יחזור לשותפותו וה"ט דבריית' דקתני אין דנין וכו' ואין מביאין ראיה מאנשי אות' העיר דשאני ס"ת דאי אפשר להסתלק אבל בשאר מילי מצי להסתלק ש"מ היינו דשמעי' ממלתיה דשמואל דלא חיישינן לקנוניא וכ"כ הנמק"י ז"ל ומצאתי במקובצת לשם אהא דמשני תלמודא דקבל עליה אחריות וכו' דק"ל דניחוש לקנוניא שמא יסתלק כדי שיעיד ויחזור עמו בקרקע ותי' דכל שאין לו בו עכשו כלום נסתלקה נגיעתו ואין אנו חוששין לו שאם אתה אומר כן ניחוש לכל העדים שמא שכורים הם עכ"ל ונלע"ד אח"המ דאין הנדון דומה לראיה דודאי חזקת כל אדם שאינו שכור ומהיכא תיתי לפסול שטר כשר שבידו של אדם מפני חששא זו אבל בשדה שהיא שלו ודינא הוא דפסול להעיד עליה אלא שהוא מסלק עצמו ממנה איכא למיחש דילמא עבדו קנוניא ביניהם ולשיטה זו צריכים לדעת היכי מפרש מאי דמותיב לה וכי מסלק נפשיה מי מסתלק וכו' כיון דכבר פשיטא ליה דלא חיישינן לקנוניא. ונראה פשוט דהא דפריך מדקתני אין מביאין ראיה ש"מ דחיישינן לקנוניא ולא אמ' כיון שנסתלק עכשו ונסתלקו נגיעתו דא"ה לסליקו תרי מנייהו ולדיינו ועוד נראה דמפרש כמו שמפרש בעליות שהביא במקו' לשם דס"ל דאין הסילוק מועיל עכשו דחשבינן ליה כאילו לא היתה שלו מעיקרא וכו' עכ"ל. ופי' שם עוד דקו' הש"ס דלסליקו תרי מנייהו ויעידו וג' לדיינו ע"ש ולפי"ז דעת הרב ז"ל לפום מאי דמתרץ שאני ס"ת דלשמיעה קאי אבל בשאר מילי מהני הסילוק בין לדין בין לעדות אע"ג דהשתא הוא דקא מסלק נפשיה והק' עוד דהיכי מהני סילוק והא בעינן תחילתו בכשרות וכדק"ל להתוס' ושאר רבוותא ז"ל ותי' משם הראב"ד ז"ל דדוקא בפיסול מחמת קורבה אבל הכא משום חשדא דנוגעים בעדות וכי מסלקי חשדא כשרים בין לדין בין לעדות עכ"ל והנה הרב הלבוש ז"ל בריש סי' ל"ז כתב דטעם פיסול עדים מחמת הנאה לאו משום דחשדינן להו אלא משום דהוי מעיד לעצמו ואדם קרוב אצל עצמו והרב סמ"ע ז"ל חלק עליו דלא הוי אלא משום חשדא ואחריו נמשך הש"ך ז"ל וזהו דעת הראב"ד כמדובר והרב מוהריב"ל ז"ל מסתפק בטעמו של דבר אי משום חשדא או משום דאדם קרוב אצל עצמו ובפלוגתא דרבנן הלבוש והסמ"ע ז"ל כמ"ש הכנ"הג ז"ל שם. ונ"מ בין שני הטעמים הללו יראה לי דלמ"ד משום חשדא לא פסלינן להו אלא מדרבנן אבל למ"ד משום דאדם קרוב אצל עצמו פסלינן להו מדאורייתא ולקמן אות ש' סי' ט"ז כתבתי משם הרב החסיד זיע"א בקונטריס ארעא דרבנן אות תל"א שהרב מוהריב"ל מסתפק בזה וכעת אין תשו' מהריב"ל ז"ל מצויות אצלי לראות שרשן של דברים. איך שיהיה דעת הראב"ד ז"ל דבפיסול ממון הסילוק בין לדין בין לעדות ומשם הר"י בן מיגאס ז"ל בחידושיו כתב וז"ל ולענין סילוק נפשייהו וכו' דוקא בס"ת לא מצי מסלקי אבל מידי אחרינא אע"ג דהשתא מסלקי נפשייהו מסהדי ע"כ קיצור דבריו ז"ל ואתה תחזה כמה מרבוותא סברי מרנן דאע"ג דהשתא הוא דמסלקי נפשייהו כשרים לעדות:
וראיתי להרמ"ה ז"ל בשיטתו הנדפסת מחדש לשם סי' אחר שהעתיק הסוגיא הלזו כתב ושמעינן מהכא דכל דהוי סהדא נוגע בעדות אפי' בדרך רחוקה ביותר דאית ליה הנאה פסול לאסהודי בה וכו' ע"ע וכ"כ רבינו ז"ל בפ' ט"ז מהלכות עדות דין ד' וכתב עוד וז"ל ושמעינן נמי השותפין לא מצי לאסהודי להדדי אלא במידי דמסתלק מניה וכו' ודוקא דהויא תחלתו וסופו בכשרות כגון דזבנינהו לתרוייהו לההוא מדעם שאם מעלמא נפיק מערער עלויה דההוא מדעם דידיה הוא דלא ליזיל האי שותף ולסהיד ליה לשותפיה דהאי מדעם דמוכר הוא דהו"ל נוגע בעדות אלא היכא דמסתלק מניה הו"ל תחלתו וסופו בכשרות דהא מעיקר' בשעת ידיעה כי אתידעא ליה האי סהדותא לית ליה להאי סהדא זכותא בגווה כלל דאכתי ברשות מארה הוא קאי וכו' אבל היכא דהוי תחלתו בפסלות כגון דאתי לאסהודי ליה לשותפיה דמזבן זבנה דכי זבנה שותפיה לתרוייהו זבנה דאשתכח דבשעת ידיעה בפסלות הוא אע"ג דסופו בכשרות פסול כדאמרינן בפרק י"כ גבי פיסול קרובים ש ופיסול נוגע בעדות נמי כפיסול קורבא דמי דקי"ל דקרוב אדם אצל עצמו וכו' עכ"ל מדבריו אלה משמע דס"ל כדעת הלבוש דלאו משום חשדא אלא משום דאדם קרוב אצל עצמו וכדכתי' וכתב עוד ז"ל וכ"ש דהתם סתמא קאמר עד שתהא תחלתן וסופן בכשרות משמע דהכין דינא בכלהו אנפין דפיסולי עדות וכו' עכ"ל הרואה יראה דכל הך ברייתא בפיסולי הגוף ובפיסול קורבא מתניא ולא בפיסולי נגיעת ממון כלל ועוד דלפ"ד הגאון ז"ל מאי מותיב מינה התם למ"ד בקרקע יכול להעיד אע"פי שעדיין לא נתפתח וכו' והיינו מדמהדר תנא למתני זה הכלל כל שתחלתו וכו' דמרישא שמעינן ליה כדפי' רשב"ם ז"ל שם ע"ע לימא ליה דאתא לאתויי פסול מחמת ממון דבעי' נמי בהו עד שתהא תחלתו בכשרות ואע"ג דמסתמא קאי בפיסול הגוף ואתא לאתויי בפיסול הגוף ולא בפיסול ממון הא מיהא לשוינהו לכל הנך אמוראי בתיובתא דחיקא טפי:
כתב עוד ז"ל דבקידושין דמ"ג האומר לב' צאו וקדשו לי את האשה הן הן עדיו הן הן שלוחיו וכו' וכן לדיני ממונות ופריך מאי קסבר וכו' ומסיק והשתא דתקון רבנן שבועת היסת וכו' נוגעים בעדות נינהו וכו' ואי ס"ד דגבי פיסול דנוגע בעדות כי הוי סופו בכשרות וכו' הא כיון דאשתבעו ליה ללוה ליגבו מניה לגמרי ומהשתא לסהדו ליה למפטריה ממלוה דהשתא לא נוגעים בעדות נינהו וע"ע באריכות וחזיתיה להרמב"ן ז"ל שם בחידושיו לשם דק"ל דיפטור אותם הלוה מהשבועה ויעידו דהשתא אינם נוגעים בעדות ותי' דכדי שיעידו לו הוא שפטרם ע"ע וכבר התוס' שם הק' כן ותי' דהתורה האמינה לעדים בלא שבועה וכן מצאתי להרשב"א ז"ל לשם וכן תי' בשיטה שלא נודע שמה לשם בקידושין ע"ש ולפ"ד ז"ל קושיית הרמ"ה ז"ל במקומה עומדת דאחר השבועה יעידו לו. שוב מצאתי להרשב"א ז"ל בחי' לקידושין שם שכתב כן ועיין בסמ"ע ופרישה סי' קכ"א סי"ז ע"ש: כתב עוד ז"ל וז"ל תדע דהא נמי כי אקשי' ממתני' דבני העיר וכו' וקא מקשי' עליה דשמואל ואמאי לסליקו תרי מנייהו ולידון להו ולא מקשינן עלה מדקתני ואין מביאין ראיה ליסלקו תרי מנייהו ולהדרו ליה ש"מ דגבי עדים מודה שמואל דכי הוו תחלתן בפסלות אע"ג דהווי סופן בכשרות פסולין דאלת"ה הא דאקשי מדיינים דלא איירי בהו שמואל מעדים דאיירי בהו שמואל עדיפא טפי לאקשויי ליה אלא דגבי עדים מודה שמואל דתחלתו וסופו בכשרות בעינן והכא גבי בני העיר שנגנב להם ס"ת כיון דבעי' סהדי דמסהדי דהאי גברא גנביה הו"ל תחלתו בפסלות דההיא שעתא דאתידע לסהדא דהאי גברא גנביה אכתי לא אסתלק מניה והוה אית ליה חולקא אע"ג דאסתלק בתר הכי והו"ל סופו בכשרות פסול עכ"ל:
ובסימן קל"ד כתב עוד וז"ל וש"מ דמידי אחרינא דלאו ס"ת מסלקי נפשייהו ודייני דלגבי דיינים לא בעינן תחלתן וסופן בכשרות אלא נחתי לדינא עד דגמר דינא וכיון דסליקו נפשייהו מקמי דנחתי לדינא אשתכח דתחלתן וסופן בכשרות וה"מ גבי דיינים אבל גבי עדים כיון דבעו לאסהודי דהאי גברא גנביה לא מהני כי מסתלקו עתה דבשע' ראיה פסולין הוו והו"ל תחלתן בפסלות ופסולין כדכתי' לעיל וה"נ מסתברא דאי לת"ה אדק"ל דיינים תק"ל עדים דאיירי בהו שמואל עד השתא. מיהו הא ודאי דאקשי' ולסליקו תרי מנייהו ולדיינו ליכא למילף מינה דב' שדנו דיניהם דין דכי מקשינן הכי לטעמיה דשמואל קא מקשינן דמכדי מאן שמעת ליה דאמר השותפין מעידין זה לזה שמואל דאמר שנים שדנו דיניהן דין ואע"ג דשמואל ב' שדנו קאמ' ה"מ היכא דאפשר אבל היכא דלא אפשר כגון דאיכא תלתא דלא בעו לאסתלוקי אפילו לכתחלה נמי וכו' עכ"ל והנה עיקר ההכרח שבנה עליו ודייק כבר תרגמוהו רבנן ז"ל בכמה אנפי אי משום דנקט דיינים משום דברייתא נקטא דיינים ברישא א"נ אעדים קאי ולדיינו בדייני עיר אחרת ונקט תרי משום עדים ולדין ג' כמ"ש במקו' לשם ומ"ש דנקט תרי משום דשמואל לטעמיה דאמר שנים שדנו דיניהן דין ומשו"ה הוצרך לחלק בין היכא דאפשר להיכא דלא אפשר דאפילו לכתחלה ע"ש אין זה מוכרח דבלא"ה מלתיה דשמואל מצינן לאוקומי כשנתנו לו לשותפו כמ"ש הרשב"ם ז"ל אלא משום יגדיל תורה ויאדיר כמ"ש הרמב"ן ז"ל והרב כנ"הג סימן ל"ג בהגהב"י אות כ"ג כתב דקי"ל כר' אבהו דבעינן ב' ואפילו למאן דפסיק כשמואל וכו' ע"ע אחה"מ לא דק דכל הך שקלא וטרייא אליבא דשמואל ולשון הרמ"ה ז"ל דייק טפי והרשב"א במקו' לשם ומ"ש רשב"ם לאשמועינן דל"ש דדין ודברים מהני כתב הרמב"ן ז"ל לא דשמואל אתא לאשמועינן אלא דתלמודא שקיל וטרי משום יגדיל תורה ויאדיר וא"כ מאי דוחקיה דתלמודא למנקט תרי ולחלק בין היכא דאפשר להיכא דלא אפשר ועוד לפ"ד ז"ל דאי איכא תרי דזבנו לס"ת להמוכר או שכתבוהו לעצמן מצו להסתלק ולהעיד דתחלתן בכשרות דומיא דשדה דאיירי בה שמואל לפי שיטת הגאון הרמ"ה ז"ל ואיך פסיק ותני תנא ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר כלל לא והא משכחת לה בכ"הג דכתי' וד' הרמ"ה הלזו יש לייחס אותה לר"מ ז"ל רבו של מהר"ש ז"ל שכתב ע"ד בכלל נ"ח אשר הונף ואשר הורם שכתב כשלמד בתרא חזר בו מפי הר"ם דאמלתיה דשמואל דמיירי בעדים קאי כולה שמעתתא שהסילוק מהני אפי' לגבי עדים ע"ש דאיכא למימר דס"ל כדעת הרמ"ה דשמואל איירי בהכיר בה קודם ר"ל כשקנאה מן המוכר קודם שבא הערעור וכדכתי' לעיל משמיה דהגאון הרמ"ה ז"ל וזו היא ג"כ שיטת רבינו ברוך ז"ל שהביאו הגהמ"יי בפי"ו מה' עדות ע"ש וכעת ראיתי לאבי התעודה מוהרימ"ט ז"ל בח"ב סי' כ"ו עלה ונסתפק אם הסילוק מהני בעדים או לא והביא דברי התוס' דחזקת דבפיסו' ממון מהני והביא תשו' הרא"ש שר' מאיר היה דן כן ושוב חזר בו לפי שמצא תי' אחר מרבינו יהודה מפריש וכשלמד בתרא דקדק מאותה סוגייא דפריך אדשמואל דמיירי בעדות מהך דבני העיר ולסליקו תרי מנייהו ויעידו אלמא דקאי אעדים דק' מינה לשמואל והדר ק"ל דאמאי לא מפטרינהו הלוה דמסתלקי משבועה ויעידו על המלוה ע"ש וכבר כתי' דהרמב"ן ז"ל בחי' הק' כן ותי' דמחזי שע"מ כן פטר אותם כדי שיעידו ע"ש וכן מצאתי במקו' לשם והדר ק"ל תו מה שהק' התוס' לשם וכתב ע"ז אלא נראין הדברים דאין סלוק מועיל בעדים דלפי מה שתי' בקו' ר"א אין להוכיח דלא מהני סלוק בעדים אלא משום דלא מקרי סילוק ובמאי דק"ל תו כבר תי' התוס' כמדובר א"כ אין הכרח מסוגייא זו לשיטת רבי מאיר ז"ל ומ"ש עוד ז"ל ובקידושי כסף דאמרינן בירושלמי דלא מהני קשה דליהבו אינהו הנהו פרוטות וליסהדו עכ"ל לעד"ן דהא נמי מתרצא כמ"ש התוס' שם שהתור' האמינה לעדים ע"פ דבריהם ולא ע"י שישבעו ע"ש ה"נ נאמנים ולא עד שיפרעו מכיסם ועוד דלפ"ד ז"ל תק"ל הך דשבבי דנקט אגרא דליהבו אינהו הנהו זוזי דאגרא וליסהדו אלא ע"כ כמ"ש הנמק"י ז"ל דלא מקרי סלוק בכ"הג דמ"ל פוטרן או דיהבי אינהו ואם נפשך לחלק בין קידושין דבפרוטה לאגרא דשבבי דלא עבידי אינשי דיהבי כולי האי הא ליתא דמי לא עסקי' דקדישה בתרקבא דדינרא כבנתיה דר"א והדר ק"ל לסברת רבי' ברוך ור"מ ז"ל כמו דק"ל להרא"ש ז"ל מהך דשמואל דבעדים איירי ותי' דשמואל מיירי ביודעים עד שלא קנו דהוי תחלתם בכשרות וכו' ע"ש וקרובים דבריו לדברי הרמ"ה ז"ל אפריין נמטייה. וכתב עוד לתרץ דאמלתיה דשמואל לק"מ דהא בעינן תחלתו בכשרות ועל חלק חבירו לעולם הוא כשר אלא לפי שהיה לו בה שותפות נפסל ועכשו שמניח אותו חלק לחבירו חזר לכשרותו ע"ע גם בזה אפריין נמטייה שנתכוון לדעת הרשב"א ז"ל המובא במקו' לשם והביאו מרן ז"ל בס' בד"ה כדכתי' לעיל. אך אוסיף להביט שכתב עוד ז"ל ואי משום שותפות הרי מתחלה עומד ליחלק דשותף חולק שלא מדעת וכל העומד ליגזוז כג זוז דמי וכו' עכ"ל הנה מאי דפשיטא ליה להרב ז"ל דקרקע המשותף כחלוק דמי באשלי רברבי תליא הא דאמרינן בפי"ן דף קכ"ו ההוא בכור דזבין נכסי דידיה ודפשוט וכו' לא עשה ולא כלום מר סבר לא עשה כלום בפלגא ומ"ס בכלהו ופירשב"ם אפי' בחלק פשיטותו לא קנה לפי שעדין לא חלקו אבל חלק בכורה א"צ חלוקה ע"ש והתוס' שם חלקו עליו דחלק פשיטותו נמי מה שעשה עשוי רק על חלק אחיו לא עשה ולא כלום והק' ע"ז פשיטא וכי ע"ז צריך לישאל רבא ע"ש ובמקו' לשם הביא משם הרשב"א ז"ל דחולק על רשב"ם בזה דס"ל כל שלא הוברר חלק השותף אינו יכול למכור מדאמרינן התם דס"ב פלגא בארעא דאית לי רבעא פלגא דאית לי בארעא פלגא אלמא אפילו קודם שהוברר יכול למכור ע"ע ולע"ד יש ליישב דהתם מיירי בשדה שניכר חלק כל א' מהשותפין אלא שהמחלוקת היא בין הקונה והמוכר שהמוכר אומר לא מכרתי לך אלא חצי החצי שיש לי והקונה אומר כל חצי שלך מכרת לי ע"ז אמר נחזי אנן איך כתב ליה דאי כת' פלגא דאית לי בארעא כולי פלגא מכר לו ואם כתב ליה פלגא בארעא דאית לי רבעא אבל לעולם דמיירי בחלק המבורר ומצאתי להמרדכי בפי"ן סי' תשצ"ג שהביא משם ר"י מפריש ז"ל גופיה דחולק על רשב"ם ז"ל וס"ל דחלק הפשוט מכור ויפה כיון הרב ז"ל לדעתו שכ' והו"ל כמו שהוא חלוק דכיון דיכול למכור חשבינן ליה כמי שחלוק ושפיר מעיד לו עליו ולפ"ד אם יזכה המערער וזוכה בחצי השדה שערער על חלק ראובן ולא ערער על שמעון שראובן יפסיד חלקו שהרי הוא כמו שחלוק ורשב"ם ז"ל שכתב בד"ה נוגעים וכו' דכיון שלא חלקו כל מה שיטול המערער יפסיד זה עמו וכו' ע"ע איכא למימר דרשב"ם ז"ל לטעמיה דכיון שלא חלקו כל מה שיטול יש בו חלק שמעון ומפסיד עמו וצריך להתיישב בדבר ולדעת האומר כמי שחלוק ואינו מפסיד כלום הא דחשבי' להו נוגעים בעדות משום דהיום או למחר יוציאנה ג"כ משמעון ונראה דגם הנך רבוותא דפליגי אסברת רשב"ם אזלי ומודו דמפסי' עמו דלא חשבינן לחלק חבירו כמי שחלוק דמי אלא לענין שיכול למכור חלקו אבל לא לשאר מלי ובודאי דמודה רשב"ם ז"ל דבמוכר חלק משדהו שהוא מכור וכאותה שאמרו במנחות דק"ח בית מביתי מכור לך וכו' מראהו כפול וכו' אלמא יכול למכור מביתיו ומשדותיו חלק א' דכולה ארע' דידיה היא ולא פליג רשב"ם ז"ל אלא בדבר המשותף עם אחרים דבכל חלק שהוא מוכר יש לשותפו בו ומפני כך אינו יכול למכור תדע דהרשב"א פליג אדרשב"ם ז"ל וס"ל כמי שחלוק דמי כמ"ש במקו' לשם אשר הונף ואשכחן להרשב"א ז"ל גופיה בתשו' הביאה מרן ז"ל רי"ס קע"ה וז"ל וכן הדין נותן שמאחר שיש לו חלק בקרקע בכל חלק וחלק שמוכר הוי המחצית שלו אחרי שלא הוברר וכו' עכ"ל אלמא דס"ל ז"ל דלא חשיב כמבורר אלא הוא הדבר דלענין מכירה כיון שיכול לחלוק חשיב במי שחלוק דהעומד ליגזז וכו' ועיין בסמ"ע סק"ה ומ"ש עליו ה' ט"ז ז"ל דיש להתבונן בדבריו ואין כאן מקום להאריך בפרט עד עת בא דברו בדיני מכירה בע"ה איה"ב. וכתב עוד ה' ז"ל וז"ל ולהכי לא מוקי לה תלמודא כגון שהשותף נתנו לחבירו וכו' דמ"מ לענין חלקו תחלתו בפסלות הוא ואע"פ שנתנו וכו' ע"ע ואנכי עני לא הבינותי דבריו ז"ל דמ"ל תקנה לו בלשון דו"ד אין לי בשדה זו או שנתנה במתנה דלעולם על השותף הוא מעיד ולחלק השותף לעולם. הוא כשר דכמאן דחלוק הוא מה יתן או מה יוסיף שינוי הלשון ורשב"ם והרמב"ן והרשב"א ז"ל דק"ל הכי היינו דלא למהדר בתר לישנא דלא מהני ולמשקל ולמיטר ואהא תי' משום יגדיל תורה וכו' ולאשמועי' דהאי לישנא נמי מהני בשקנו מידו כמדובר אבל לענין דינא פשיטא דלא נ"מ מידי ודברי הרב צריכים לי תלמוד:
ומ"ש. רשב"ם הא דלא מוקי לה בנתנו לו במתנה וכו' אע"ג דאיהו ז"ל ס"ל דחלק הפשיטות אינו יכול למכור משום דאינו מבורר כדכתי' נר' דה"ק יברר חלקו ויתנו לו במתנה וזה פשוט וראיתי לעמוד ע"ד מרן בש"ע דאיהו ז"ל בסי' ל"ג אייתי לתי' התוס' דבפיסול ממון לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות ע"ש והתוס' כתבו כן לתרץ מאי דק"ל אהא דפריך ולסליקו תרי מנייהו וכו' וכדכתי' שרבי' מאיר ז"ל היה סובר כן וכשמצא לר"י מפריש תי' אחר הדר ביה מההיא והטעם דחלוק זה לא נמצא בגמרא אלא משום דק"ל חדיתו האי דינא וכיון דאשכחנא שנוייא אחרינא תו לא אמרי' הך דינא והרמב"ן ז"ל תי' תי' אחר כדכתי' וסמך עליו ידו הרשב"א ז"ל כמדובר וא"כ מרן ז"ל בש"ע אחר שהביא תי' התוס' אמאי בסי' נ"א הביא דברי הרמב"ן ז"ל והרשב"א ז"ל ולא הלך בדרך רבי' מאיר ז"ל אלא ע"כ לומר דמרן הש"ע אסתברו ליה דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל למפסק כוותייהו אע"ג דבלא"ה הקו' כבר מתרצא שאעפ"י שהרשב"א בתשו' ח"ב סי' רל"ו לא כ"כ מ"מ איהו ז"ל הכריע מדעתו לפסוק כדבריו שבחידושיו ואע"ג דבדברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל קו' התוס' מתרצא שפיר לא נמנע מלכתוב דבריהם למימרא דהלכתא כדברי הרמב"ן והרשב"א ולאו לתירוצא בעלמא ואי אשכחן שינוייא אחרינא אין לזוז מס' הלזו אלא אע"ג דקו' מתרצא שפיר כתי' התוס' אפי"ה דבריהם ז"ל הלכות קבועות נינהו ולא כמו שחישב הש"ך ז"ל משם ה' העיטור ז"ל דלא מהני סילוק אלא קודם העמדתם לדין אבל אם עמדו לדין לא מהני דלאחזוקי מלתייהו הוא דקא מסתלקי ע"ש. נלע"ד שאין דעת הרשב"א והתוס' והרא"ה ז"ל כן דאהא דאמרינן בקידושין והשתא דתקון רבנן וכו' הק' דלאחר שישבעו יעידו וכו' ומאי קושיא דכבר עמדו בב"ד ונשבעו דודאי הך שבועה כמו סילוק דמיא אלמא ס"ל דאפילו לאחר שעמדו בב"ד ונשבעו דהיינו סילוק ס"ל דמהני ושלא כדעת ה' העיטור ז"ל ואי משום עדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד כבר תרגמה ה' הלבוש ז"ל סי' ל"ו ונ"א דדוקא לענין שלא יוכלו לחזור מעדותם הכתוב בשטר דהו"ל כמי שהגיד עדותו בב"ד שאינו יכול לחזור ולשנות דבריו ולהגיד אבל כה"ג לא עש"ב ועיין בה' אדרת אליהו ז"ל למוהר"א קובו סי' כ"ד בדין הסילוק מה שהאריך ולא נמצא אתי אלא לעת עתה בתורת שאלה: ולענין אם מסתלקים העדים אי חשבינן השטר מזמן הכתוב בו אי מזמן הסילוק הנה בענין שיחזירו ויעידו שכתב מרן בסי' ל"ו דמהני אי זוכרים העדות מתוך השטר כתב וז"ל והרי הוא כשטר הא' וכ"ה בתשו' הרא"ש ז"ל בכלל נ"ח פעמים שלש לשון זה יורה יורה דמזמן הא' גובה בו דלא הו"ל למכתב אלא הרי הוא כשטר לחוד אלא ש"מ דהא קמ"ל דגם בענין הסילוק כתב הרא"ש ז"ל כלל ג' סו' י"ג וז"ל סילוק מועיל אפילו אחר המעשה להכשירו למפרע וכו' עכ"ל והא פשיטא. ליה מסברא דנפשיה דהראיה דמייתי ז"ל א"א למימר דסילוק מועיל אלא ש"מ דס"ל דאדם המסתלק חזר לאיתנו הא' ואל תשיבני ממ"ש בפסקיו בפ' ג"פ במ"ד לדף קס"ג אהא דאמרינן התם הרחיק ב' שיטין ומלאהו בקרובי' דכשר וכו' כתב וז"ל ודוקא ביום שנכתב אבל ליומא אחרא לא דכיון דשטר פסול הוא ולא הוכשר אלא במילוי דקרובים לא נשתעבדו נכסיו אלא מיום המלוי והו"ל שטר מוקדם עש"ב אלמא דמכאן ולהבא הוא דכשר לא דמי כלל דהתם כיון שהרחיק שני שיטין נפסל כל השטר מעיקרו מ"ה אי חתימי קרובי' להכשירו ליומא אחרא הו"ל שטר מוקדם אבל בסילוק מסלק הקרוב דמעיקרא השטר כשר לגבי הרחוק וכמו שהאריך הרמב"ן ז"ל בחי' לשם משו"ה כי מסתלק מחלק הקרוב הוכשר כל השטר והדברים עתיקין למוצאי דעת ואת"ל סטרא"י נינהו כבר מסורת היא בידינו מהר' הטור דכל היכא דהפסקים והתשו' סתרי אהדדי קי"ל כדבריו שבתשובות דאינהו בתראי טפי ועוד שהם הלכה למעשה ועיין בדברי מרן הש"ע סי' מ"ה סט"ו וסמ"ע סקל"ז דכשיש בו קנין עדיו בחתומיו זכין לו מזמן הא' ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל ח"ב סי' ח"י ע"ש. איברא דאכתי איכא למיקם עלה דמילתא דעיקר הסילוק אינו מועיל אלא בפיסול הבא מחמת נגיעת ממון דלכי מסתלק הדר לכשרותיה אבל לא בפיסול מחמת קורבה דבעינן תחלתו וסופו בכשרות ובנ"ד העד הוא בנו של השותף באותו ממון ונמצא הבן מעיד לזכות אביו מעתה מה יתן ומה יוסיף סילוק אביו להכשירו לזולת כיון דהפיסול הוא מחמת קורבה וכיוצא בזה ראיתי להרשב"א ז"ל בח"ב סי' רל"ו שכ"כ ע"ש וכד דייקנא אשכחנא דלא דמיא דשאני נדון הרשב"א ז"ל שפיסולו מסיבת קורבת יהודה הוא לעין רואה השמש ופסול מעיקרא משעה שנכתב אבל בנ"ד דהקורבה שנקרב בנקרב אינה נראית לעולם אלא ע"י שבשביל ונכתב בכשרות כדחזי: