אור ברסלב
ספר מצוות גדול לאוין › מצות לא תעשה סה

ספר מצוות גדול· רבנו משה מקוצי

לאוין · מצות לא תעשה סה

מצות לא תעשה סד

הלכות שבת
צוה (א) הקב"ה בדברות הראשונות ואחרונות שלא לעשות מלאכה בשבת שנא' וביום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה והזהיר גם באמור אל הכהנים ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון מקרא קדש כל מלאכת עבודה לא תעשו וענש בפ' ויקהל וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת ומיתה (ב) זו נתפרשה בפר' מקושש שהיא בסקילה בזמן שיש שם עדים והתראה אין שם עדים והתראה הן בכרת ואם עשה בשגגה חייב קרבן חטאת קבועה, ומה (ג) הן המלאכות שנינו במסכת שבת אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ואלו הן החורש, הזורע, הקוצר, המעמר, הדש הזורה הבורר, הטוחן, המרקד, הלש, האופה, הגוזז את הצמר, המלבנו והמנפצו, והצובעו, והטוואו, המיסך, העושה שתי בתי נירין, האורג שני חוטין, הפוצע שני חוטין, הקושר, המתיר, התופר שתי תפירות, הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, הצד צבי, השוחטו, המפשיטו, המולחו, המעבדו, והממחקו, והמחתכו, הכותב שתי אותיות, והמוחק על מנת לכתוב ב, אותיות, הבונה, הסותר, המכבה, המבעיר, המכה בפטיש המוציא מרשות לרשות, כל אלו המלאכות וכל (ד) שהוא, מעניינם הם הנקראים אבות מלאכות, כיצד הוא עניינם:

החורש (ה) אמרינן התם דהחורש או החופר או העוש' חריץ הרי זה אב מלאכה שכל אחד ואחד חפירה היא בקרקע וענין אחד הוא וכן (ו) אחד הזורע זרעים או הנוטע אילנו' או המבריך אילנות או המרכיב או הזומר גפנים כל אלו אב אחד הם מאבות מלאכות וענין אחד הוא שכל אחת מהן לצמח דבר הוא מתכוין ועל דרך זה שאר האבות ותניא (ז) רבי יוסי אומר הנה אבות מהנה תולדות והתולדות הם המלאכות שאינן מעניין האב אלא דומים לאב, כיצד כדאמר בשבת היתה (ח) לו גבשושית פירוש כעין תל קטן ונטלה או שהיתה לו גומא וסתמה בבית חייב משום בונה בשדה חייב משום חורש ובריש (ט) מועד קטן מסיק אביי דמשקה מים לזרעים חייב משום חורש ומשום זורע וכן בשאר האבות יש להם תולדות על דרך זו שאמרנו, אחד העושה אב מאבות מלאכות או תולדה מן התולדות במזיד חייב כרת בעדים נסקל בשוגג חייב חטאת קבועה ואין בהן הפרש אלא לענין הקרבן כדמפרש בשבת [דף ע"ג] שאם עשה שתי אבות או שתי תולדות משתי אבות בשוגג בהעלם אחד חייב שני חטאות ואם עשה אב ותולדה שלו בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת וכן העושה הרבה מלאכות מעין מלאכה אחת כאותם שהזכרתי למעלה שחורש וחופר ועושה חריץ בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, מההיא (י) דמועד קטן שהבאתי למעלה יש ללמוד שצריך ליזהר כשאוכלין בשבת בפרדס ורוחצין ידיהן שלא יפלו מים על העשבי' ואע"ג דקיימא לן [בספ"ב דביצה] כרבי שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר הא אמרינן בשבת [דף קל"ג] ובכתובות פ"ק [דף י'] דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות פירוש הוא מודה בדבר שאי איפשר למי שפסקו ראשו ולא ימות והכי נמי בשנופלין המים אי איפשר שלא ישקה העשבים ומגדל אמנם לפי' הערוך שמפרש דפסיק רישיה בדבר דלא ניחא ליה מותר וראיותיו מפורשות לפנים במלאכת שחיטה אין ראייה לנו לאסור לכל הפחות באוכל בגנות חבירו שאינו נהנה בגידול העשבים ואף אם יהא אסור במים ביין ששורף את העשבים אין לחוש, תניא (יא) רבי שמעון אומר גורר אדם מטה כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ומסיק עולא בשבת [דף כ"ט] מחלוקת בקטנים אבל בגדולים דברי הכל מותר מסקינן (יב) בפ' המצניע האידנא דקיימא לן כר' שמעון שרי אפילו לכתחילה לרבץ את הבית אבל (יג) לכבד אסור כדאמר בפ' כל הכלים (שבת דף קכ"ד) רבי אליעזר אומר אף מכבדות של תמרה מותר לטלטל בשבת ומדקדק אי מחמה לצל אמאי ואם היה מותר לכבד את הבית מה היה שואל אמאי הא ר"ש מתיר לטלטל דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל אלא ודאי שמע מינה (יד) שאסור לכבד את הקרקע שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש וכן אמרן חכמים בשבת [דף פ"א] שאסור לפנות בשדה ניר בשבת גזירה שמא ישוה גומות שהיא תולדה דחורש ומותר לדרוס הרוק שעל גבי הקרקע והולך לפי תומו כדאיתא בשבת [דף קכ"א] ונשים המשחקות באגוזים וביוצא בהן אסורות לשחק בהן בשבת שמא יבאו להשוות גומות כדאיתא בעירובין [דף ק"ד] ואף על פי כן אין למנוע להם כי שמא לא יניחו בשביל כך והנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין, ופי' רבינו יצחק בכל אלה שמא ישוה גומות במתכוין שישכחו שבת מחמת טירדתם שהרי דבר שאין מתכוין מותר ובלבד שלא יהא פסיק רישיה:

הקוצר (טו) תניא בשבת [דף ע"ג] הקוצר (טז) בתבואה הבוצר בענבים הגודר בתמרי' המוסק בזתים האורה בתאנים כולן מלאכה אחת הן העושה אותם בשוגג בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת, תולש חייב משום קוצר לפיכך אסור לרדות דבש מכוורתו מפני שהוא כתולש כל מקום שתמצא חייב חטאת הוא באב מלאכה או תולד' דאורייתא וכל מקום שתמצא פטור אבל אסור היא תולדה דרבנן' ותנן בביצה [דף ל"ו] אלו משום שבות אין עולין באילן ומפרש שם גזירה שמא יתלוש ואמרינן נמי בעירובין [דף ק'] אסור להלך על גבי עשבים בשבת במקום שאי איפשר לו שלא יתלוש ואמרינן נמי בסוכה [דף ל"ז] אתרוג במחובר אסור להריח בו דכיון דלאכילה קאי אי שרית ליה אתי למגזייה כל אלה וכיוצא בהן היא תולדה דרבנן וכן אמרו [בעירובין דף ק,] אין עולין באילן בין לח בין יבש ואין נתלין באילן ואין נסמכין באילן ולא יעלה מבעוד יום לישב שם כל היום כולו ואין משתמשין במחובר לקרקע כלל גזירה שמא יעלה ויתלוש ואמרינן בעירובין [דף צ"ט] אילן שאין שרשיו גבוהים מן הארץ שלשה טפחים הרי הן בארץ ומותר לישב עליו, פירות שנשרו [* עיין בתוס' פ"ק דביצה בד"ה גזירה שמא דף ג'] בשבת אסור לאוכלן עד מוצאי שבת גזירה שמא יתלוש וטעם זה הוא דווקא בפירות האילן שקלים הן לינשר ובעודה בכפו יבלענה אבל בלפת וצנון שהוא צריך מרא וחצינא להסירם לא יועיל טעם זה אלא טעם הקצאה דהוי כמוקצה דגרוגרות וצימוקין דמודה ר' שמעון כמה שפירש רבינו שלמה בביצה [דף כ"ד] דמודה רבי שמעון במוקצה דמחובר וטעם הקצאה לא שייך בפירות האילן דאיכא יושב ומצפה מתי יפלו, [ביצה דף ל"ו] אין רוכבין על גבי בהמה בשבת גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואין נתלין בבהמה ולא יעלה עליה מבעוד יום לישב עליה בשבת ואין נסמכין לצידי בהמה וצידי צדדין מותר כדאיתא בפרק בתרא דשבת [דף קנ"ה]:

המעמר (יז) כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר כדאמר בשבת אמר אביי האי מאן דעביד חלתא חייב אחת עשרה חטאות חלתא פי' כוורת ואחד מן החטאות הוא מפני כינום העצים הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות ולקבצם יחד דהוי כמעמר מיהו (יח) בפ' המביא [דף ל"ג] מוכיח שאין עימור אלא כשלוקחן ממקום גידולן ומקבצם יחד כעין קמה קצורה שמעמר השיבולין כדתנן התם מגבב עצים מן החצר ומדליק ואמר רבא בשבת האי מאן דכניף מלחא ממלחתא חייב משום מעמר ששם גדל המלח וכאן נמי יש לפרש במלקט קנים שנתלו שבמקום גידולם:

הדש (יט) תולדה דאורייתא היא דתניא הדש והמנפץ והמנפט כולן מלאכה אחת הן פי' דש בתבואה מנפץ, פשתן מנפט צמר גפן בקשת מגרעינים, תולדה (כ) דרבנן היא דמסקינן בשבת [דף קמ"ג] זתים וענבים אין סוחטין אותם ואם יצאו מעצמן אסורין ושאר הפירות כגון פרישין ועוזרדין סוחטין אותן לכתחלה בשבת תותים ורמונים אסור לסוחטן בשבת לדברי הכל ואם יצאו מעצמן אם הוכנו למשקה היוצא מהם אסור ואם לאוכלין היוצא מהן מותר כרבי יהודה, תו גרסינן התם [דף קמ"ד] אמר (כא) שמואל סוחט אדם אשכול ענבים לתוך קדירה שיש שם תבשיל אבל לא לתוך הקערה ריקנית קסבר המשקה הבא לאוכל כאוכל דמי פי' כאוכל המותר דמי כיון שבא מאוכל מותר ונכנס מיד באוכל מותר הילכך אף בשכת מותר לעשות כן אמר רב חסדא מדברי רבינו נלמד חולב אדם עז לתוך הקדירה ולא לתוך הקערה ואם יש בקערה פירורין שפיר דמי ודוקא ביום טוב ועז העומדת לאכילה שיכול לשוחטה ביו"ט אבל לא בשבת וכן פי' רב יהודאי גאון ראיתי כתוב בהלכות גדולות קדמוניות דרב יהודא גאון שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמישתי ביומי כי מיפא ובשולי וליכא למיחש משום סחיטה ושריוה רבנן במתיבתא עכ"ל ואיני רואה היתר סחיטה בי"ט אלא כעין שביארנו וכן כתב מורי רבי' יהודא בשם ר' יצחק כי הר"ר יוסף התיר לדוך שומן בי"ט ולקחת הבוסר ולדוך ולסחוט משקין של הבוסר על השומן הנדוכין משום דהוי משקין הבא לאוכל כסחיטת אשכול בקדירה ולא הודה לו רבי' יעקב דדווקא נקט אשכול של ענבים שענבים ראוין לאכילה אבל בוסר אינו ראוי לאכילה כי אותן שאוכלין בטלה דעתן אצל כל אדם והוי כבורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל מורי, גרסינן בכתובות [דף ס'] גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא יונק מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן והא דאמר ביבמות [דף קי"ד] נוהגין היינו שהיינו יונקים מבהמה טהורה ביום טוב אומר רבי' יעקב [בתו' שם] דמשמע הלשון דבבריאים קאמר ובמקום צערא צמא לא גזרו רבנן בי"ט אבל בשבת אסור וגונח אף בשבת מותר מסקינן התם בשבת [דף קמ"ה] כבושים ושלקות שסחטן לגופן מותר כשמואל ור' יוחנן למימיהם פטור אבל אסור כרב ושמואל דתנא דבי מנשה מסייע להו פי' כבושים כגון בשר ודגים ודברים אחרים נכבשים כחומץ ומלח ונקרא שוצ"י בלע"ז, דיני סחיטה אסור לאדם ליכנס במים בשבת אם בגדיו נוגעין במים פן יסחטם כדאמרינן בשבת [דף קי"ג] וסחיטה דמיא הויא תולדה דליבון שהיא אב מלאכה ואם הוא הולך לדבר מצוה כגון שהיה הולך להקביל פני רבו מותר ולא גזרינן מידי בדאמר ביומא [דף ע"ז] ואומר בפ' י"ט [דף י"ח] נדה מערמת וטובלת בבגדיה ואם יש טינוף בבגדיה מקנחת בסמרטוט, והורה רבי' יעקב לנשים מניקות שהתינוקו' ליכלכו בגדיה שמותרות ליטול ידיהם ולקנח במקום הליכלוך כדי שתוכל להתפלל שאין זה אלא דרך ליכלוך שאין מעביר מי רגלי' לבדה אלא מעביר המים האחרים עמהם וגם במקום מצוה הקילו בכמה מקומות כאשר בארנו ורבי' שמשון כתב בשם ר' יצחק שקשה לו לומר כך הואיל ומתכוונות לטהר הליכלוך והמסקנא כך היא הבגד שיש עליו טינוף שאין ליתן עליו מים דשרייתו זו היא כיבוסו כדאמר בזבחים [דף צ"ד] ובשבת [דף קמ"ב] מאחר שיש שם טינוף אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוי ליבון ובמקום מצוה לא גזור כדפירש לעיל וכן מקנח ידיו במפה שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואין אלא דרך ליכלוך בד"א במים אבל ביין ושמן ושאר משקין שאין מלבנין אין חוששין אם בגדיו טובל בהן ובלבד שלא יסחוט הבגד שאסור משום דש שמוציא מתוכו המשקה וליכא למיגזר שמא יסחוט לצורך המשקה הבלוע בבגד דאין זה רגילות שהרי אין חפץ באותן משקה ולכך מסננין יין בסודרין כדתנן בשבת [דף קל"ט] אבל סתימת בד וחבית שפיה למעלה והסתימ' היה מבגד או נעור' פשתן ובלוע' מיין אסור לתוחבה בחוזק בנקב לפי שהמשקה נסחט לתוך הכלי והוי דש כדאמרי' התם בשבת [דף קמ"א] לא ליהדק איניש אודרא אפומא דשישא פי' מוך בפי צלוחית ואם כן מן הצד כגון ברזא הכרוכה מקנבוס או פשתן והיא בנקב החבית מן הצד אם יש כלי תחת החבית לקבל מה שנופל אסור למשוך באותו ברזא לפי שהמשקה נסחט וגם אינו הולך לאיבוד כיון שיש כלי תחת החבית וחשוב כמו סתימת פך למעלה דאסור ואם אין כלי תחת החבית דהשתא מה שנסחט מן הבגד הכרוך בברזא נופל לארץ לאיבוד ולא ניחא ליה באותו משקה לפי' הערוך מותר למשוך בברזא ומביא ראיי' מדאמרי' בשבת [דף ק"ג] גבי תולש עולשין בשבת בקרקע חברו שאינו חושש לייפותו והוי פסיק רישי' דלא ניחא ליה שאינו חייב דלא הויא מלאכת מחשב' וכן מוכיח בשבת [דף קי"ו] גבי מפשיטין את הפסח ובסוכה [דף ל"ג] גבי ממעטין ענפים מן ההדס בי"ט דפסיק רישיה שאינו נהנה בו אינו אסור ומסוכריא דנזיית' דאסור להדוקה ביומא טבא [בשבת דף קי"א ובכתובות דף ו' ועיין שם בתו' ותמצא כל הסוגי' מתחלה ועד סוף] פי' סתימת נקב החבית זהו כשהו' למעלה שאין המשקה הנסחט הולך לאיבוד ורבי' יצחק בר' שמואל מפרש דאיסורא דרבנן מיהא איכא אע"פ שהמשקה הולך לאיבוד כדאמ' בשבת [קמ"ג] ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו את הקערה מן השומן והמאכל אע"פ שהנסחט מן הספוג הוא דבר נפסד ומההיא דשבת אין ראייה נהי דחיוב חטא' ליכא איסורא דרבנן מיהא איכא ובשבת עיקר הטעם מפני שאין שם שיעור להתחייב ובסוכה מצוה שאני ומסקינן שאסור למשוך בברזא הכרוכה במוכין אפי' היא מן הצד וגם אין כלי תחת החבית גרסי' בשבת [דף קל"ט] אמר זעירי נותן אדם יין צלול או מים צלולים לתוך המשמר ואינו חושש משום בורר אם יש בהן קיסמין קצת כיון שיכולין לשתותו כן מקודם ומשום סחיטה ליכא למיגזר אע"פ שהן מים שהרי המשמר' עשוייה לכך ולא קפיד בליבונה כדאמ' גבי פרוונקא בשבת [דף מ"ח] אבל בסודר במים אסור אבל ביין מותר ומכאן הורה רבי' יצחק בר' שמואל הלכה למעשה על משקין של שקדים כתושין מערב שבת שמותר לסננן דרך סדין או דרך מטפחת בשבת דמשום בורר ליכא כיון שיכולין לשתותו מקמי הכי בלא סינון ושמא יסחוט לא גזרינן אלא במים שהבגד מתלבן ומתכבס בכך פסקו רבותינו כי גיגית מלאה ענבים בעוטין ויש הרבה יין צלול בגיגית ושוהא שם שבוע או יותר מותר ליקח בשבת מן היין שבגיגית אע"פ שכל שעה יוצא המשקה מתוך הענבים השחוקין כיון שמע"ש היה שם כבר הרבה יין צלול ואותו שיוצא בשבת כל זמן שיוצא מעט מעט מתערב ומתבטל ביין שכבר יוצא ולבדו מעולם לא היה שם יין עליו שאם היה עליו כשיוצא בשבת שם יין קודם שיתבטל אין לו תקנה בביטול כדאמרי' [בביצה דף ג' וד'] דבר שיש לו מתירין כגון זה לאחר השבת אפי' באלף לא בטיל וכן כשהענבים שלמים ונותנין יין צלול עליהן וקורין אותו גרשפי"א מותר למשוך יין בשבת אע"פ שהענבים מתבקעין ויוצא מהן יין בשבת מאחר שבשעת יציאת היין מתערב ומתבטל ביין צלול של היתר והא דאמר בשבת [דף י"ט] במחוסרין דיכה אסור היינו כי ליכא יין צלול מע"ש ומתמצה היין בשבת מן הענבים המרוסקין וכן ענבים שדרכן היטב והוציא היין ונתנו שם מים לעשות תמד מותר למשוך מהן ולשתות ואפילו לא נתנו שם מים אלא היין זב ומתמצה מאיליו מותר כיון דשחקו היטב תחילה כר' ישמעאל דאית ליה במס' עדיות [דף נ'] ומייתי לה בשבת [דף י"ט] דכל מידי דאתי ממילא מיקמי שבת שפיר דמי ואין כאן איסור משום משקין שזבו כדתנן גבי הבוסר והמלילות שריסקם מע"ש והלכה בר' ישמעאל דמוקמינן סתם מתניתין דהתם כוותיה, המפרק ה"ז תולדה דדש החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן הסוחט זתים או ענבים חייב משום מפרק:

הזורה (כב) והבורר, והמרקד. אמר בשבת [דף ע"ג] שג' אלו דומין עניניהן זה לזה ומפני מה מנו אותם ג' מפני שכל מלאכה שהיתה במשכן מונין אותה בפני עצמה, המחבץ אמרינן התם [בדף צ"ה] שהיא תולדה דבורר וכן הבורר שמרים מתוך המשקין לרבא ה"ז תולדה דבורר ולר' זירא תולדה דמרקד כדאיתא בשבת [דף קל"ח], שם [דף ע'] פסק (כג) רבי' חננאל שיש שלשה עניני ברירות בלאלתר כיצד הבורר אוכל מתוך פסולת או שהיו לפניו שני מיני אוכלין ובירר מין ממין אחר בנפה ובכברה חייב בקנון ובתמחוי פטור אבל אסור וביד מותר לכתחילה בד"א שבורר לאכול לאלתר אבל אם בירר להניח אפי' לבו ביום נעשה כבורר לאוצר וחייב ואפי' בירר ביד והבורר (כד) פסולת מתוך האוכל אפי' בידו ולאלתר חייב:

הטוחן (כה) כל השוחק תבלין וסמנין במכתשת ה"ז טוחן וחייב ותולדתן א"ר (כו) פפא האי מאן דפרים סילקא חייב משום טוחן פי' שמחתך ירק תלוש וכן האי מאן דסלית סילתי חייב משום טוחן פי' שמנסר עצים ליהנו' בנסורת שלהן וכתב רבי יוסף בשם רבי' שמואל שמותר לפרר לחם שמאחר שנטחן כבר לא מצינו טוחן אחר טוחן כתב הרב רמב"ם [הל"ש פכ"א הל"כ] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת ה"ז כותש ביד הסכין ובקערה אבל במכתשת חייב מפני שהוא טוחן וכן פירש רבי' יצחק בשבת [דף קמ"א]:

הלש (כז) תולדה שאסור ליתן מים לצורך פרה או תרנגולין בסובין כר' דאסר בשבת [דף קנ"ה] וסתם מתני' [דף י"ז] אין שורין דיו וסמנין כוותיה ואם נתן המים מבעוד יום מותר בשבת להוליך המקל פעם אחת שתי ופעם אחת ערב כדי שיהיו המורסן והמים מעורבין יחד ואמר ר' יהודא מנערן בכלי פי' ינענע הכלי היטב כדי שיתערבו יחד כדאיתא בשבת [דף קנ"ו] וחרדל שלשו מע"ש וכן שום שכתשו ורסקו מבעוד יום מבחול אמרי' בשבת [דף ק"מ] למחר ממחו ביד או בכלי פי' יערב בהן באצבעו או בכלי ונותן לתוכו דבש ובלבד שלא יטרף הדבש בכף לתוך החרדל וצריך לומר הא דשרי לערב המשקה בחרדל או בשום בשבת היינו דווקא כשנתן המשקה מבעוד יום אבל בשבת אסור לתת מים או יין בחרדל או בשום שנשחקו מאתמול כדאיתא בירו' דשבת [פ"ז] האי מאן דשחיק תומא כד מפרק ברישיה חייב משום דש דמבחר בקליפות חייב משום בורר כד שחיק במדוכתא חייב משום טוחן דיהיב משקין חייב משום לש ומההיא דירוש' אין לאסור לקלוף שומים ובצלים לאכול לאלתר דההוא דירוש' לא מיירי בקולף לאכול לאלתר ולכן אסור כמו שפי' רבינו חננאל למעלה וחייב משום דש דקאמר בירושלמי נראה לי דמיירי בשוחקו עם קליפתו שדומה לדש בתבואה אבל שוחק שום קלוף הוי טוחן גמור:

האופה (כח) אמרי' בפ' כלל גדול דה"ה מבשל ומפני שהתחיל בסדר פת נקט אופה תנן בפרק כירה (שבת דף מ"ב) האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין לא יתן לתוכן תבלין מפני שהוא כלי ראשון אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי וגרסינן [שם איכא דאמר סבר רב יוסף למימר מלח הרי הוא כתבלין דבכלי ראשון מיהא בשלה אמר ליה אביי תני ר' חייא דמלח אינו כתבלין דבכלי ראשון נמי לא בשלה והיינו דרב נחמן דאמר צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא וזה הלשון נראה עיקר שאינו חולק על רב נחמן ולא כלשון אחר שחולק יותר מדאי על רב נחמן שאומר שמלח אפי' בכלי שני נמי בשלה כל זמן שהיד סולדת בו והמחמיר תבא עליו ברכה, גרסינן בירושלמי [פ"ג הלכה ה'] מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליו מלמעלה רבי יונה אומר אסור עירוי בבלי ראשון חיילה רבי יונה מן הדא וכלי חרש אשר תבושל בו ישבר אין לי אלא שמבשל בו עירה לתוכו רותח מניין ת"ל אשר תבושל בו מכל מקום התיבון תמן כלי חרש בולע תבלין אין מתבשלין והתני אף בכלי נחשת כן אית לך למימר כלי נחשת בולע בתמיה וכן הלכה ואף על פי דקיימא לן כשמואל דאית ליה בפסחים [דף ע"ו] דתתאה גבר מכל מקום מודי שמואל בערוי דמבשל כדי קליפה לכל הפחות הילכך אם עירו מים רותחים מכלי ראשון על התרנגולת קודם שנמלחה אסור בה כדי קליפה שבישל בה דמה, אמנם אם הנוצה שוכבת באותו עניין בשעת העירוי שהנוצה מהלכת למטה מותרת לגמרי לפי שהנוצה מפסקת בין המים לבשר יותר מכדי קליפה ולכתחלה אין למלוג התרנגולת כי אם בכלי שני, כתב מורי שמעינן מן הירושלמי שאמרנו דדווקא על ידי עירוי שמבשל דבר חי כשמערין עליו בולע גם הכלי מה שמערין לתוכו אבל דבר המונח בכלי שני כבר אינו בולע שאין כח בכלי שני לעניין בליעה יתר מלענין בישול ומטעם זה אומר רבינו יצחק כשנמלגו תרנגולין הרבה בכלי אחת ונמצא אחת מהן טריפה שמעשים בכל יום שמתירין האחרות וכן הלכה ומה שנהגו לרחוץ צואר התרנגולת אחר שחיטה הוא מפני שפעמים נותנין אותו מים על האש להרתיח אחר המילוג ואם היה ממשות הדם בעין ורוחצות בו קערות אחר כך נמצא שהיה בו דם בכלי ראשון, דיני ענייני הטמנה מוכיחות ההלכות כי מותר לתת קדירה מע"ש על פיטפוט שקורין טרפיי"ד בלע"ז אע"פ שיש אש תחתיו ושוהה הקדירה שם בשבת כדאמרי' בפרק כירה (שבת בדף ל"ו) שאם התבשיל כמאכל בן דרוסאי מותר להשהותו על גכי כירה אע"פ שאינה גרופה וקטומה כחנניא הואיל וסתם מתניתין כוותיה כדאמר רבא לשם ובתנור שהבלו גדול אסור. ואפילו תבשיל שמצטמק ויפה לו ומשביח להשהות הרבה על האש מותר בכירה ברבי יוחנן וכן פוסק רבינו חננאל אבל צריך ליתנו מבעוד יום כדי שיוכל להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן והא דתנן לא יתן עד שיגרוף ומפרש בגמ' לא יחזיר ואפילו מערב שבת התם מיירי בשעה שלא היה יכול להתחמם קודם חשיכה אם היה צונן אבל לסמיך הקדרה אצל האש מותר אפילו סמוך לחשיכה ממש אבל לא נתבשל המאכל כמאכל בן דרוסאי אסור להשהותו ע"ג כירה ואפילו מבעוד יום אם אינה גרופה מגחלים או אינו קטומה ואם שכח ושהה אסור בשבת לאוכלה ולא דמי למבשל בשבת [בדף ל"ח] דקיימא לן בשוגג יאכל דהתם ליכא לאערומי שלא נחשדו ישראל לבשל במזיד, תבשיל חי שלא בישל כלל או שבישל כל צרכו אם השליך לתוכו אבר חי סמוך לבין השמשות נעשה הכל כתבשיל חי ומותר לשהותו על גבי כירה בשבת שאינה גרופה ואינו קטומה ואף בתנור שיש לו הבל יותר מותר ופירש רש"י הטעם שהרי ודאי לא על דעת לאוכלה הלילה הניחה שם ולצורך מחר לא יבא לחתות שהרי יש לה שהות לבשל כל הלילה, ובחופה רגילין ליתן היורה מערב שבת על הפיטפוט שקורין טרפיי"ד והאש בוערת ומכסין היורה בנסרים ועבדי העכו"ם מחממין אותה בשבת אם לא נתקררה כל כך שלא היתה ראויה לאכילה דוגמת טעם מאכל בן דרוסאי קודם שחממו אותם העכו"ם א"כ אין חששא בחימום ושריא לאכול, ואע"פ שמותר להשהות הקדירה על גבי בירה שיש בה גחלים בוערות מכל מקום אם עושה הטמנה כמו שרגילין לעשות אם כן גילה בדעתו שלא תתקרר ומקפיד בכך אסור שהרי תנן [שם ד' מ"ז] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפי' מבעוד יום ואפי' על גבי מלח סיד וגפת שהוא פסולת זתים [*) בשבת דף ל"ד ועיין בתו' דר"פ במה טומנין שמחלקין בין השהאה להטמנה ובפי' המשניות להרמב"ם ר"פ במה טומנין תמצא טעם דגזרינן גזיר' לגזירה בשכולה חדא גזירה.] גזירה שמא יטמין ברמץ ועל ידי כן שמא יחתה בגחלים ואפילו הקדירה מבושלת כל צרכה דהא בסתם קדירות שרגילין להטמין מיירי מתני' וסתם קדירות בין השמשות רותחות הן ומבושלות בל צורכן ומה שנותנין הקדירה על המקום שהוא חם מאד בשעה שטומנין אותה ופעמים נותנין אותה בגומא שחממוה היטב אין כאן איסור אף על פי שמוסיף הבל [הסוגיא בתוס' בד"ה דזתים ושם תמצא היתר להטמנה שלנו בדף מ"ח] דלא אסרי להטמין בדבר המוסיף הבל גזירה שמא יטמין ברמץ אלא בדבר הדומה לרמץ שמטלטל ואסור לתת גחלים בוערות תחת הקדירה שמטמין אע"פ שאין גחלים סביבה כדאמר שם קופה שטמן בה אסור להניח הקופה על הגפת ואם מצא למחר קצת גחלים בוערות עם הדשן שטמן בו הקדירה אין בכך כלום כיון שעיקר הטמנתה היתה מדבר היתר ולהכי לא דמי למעשה דאנשי טבריא ולשוכח קדירה על גבי בירה בשבת דאסור דעיקר הדבר נעשה באיסור ופירות חיות מותר להטמין אפי' סמוך לחשיכה כיון שנאכלות כמות שהן חיות אמנם משחשיכה אסור להטמינם ולא להוסיף כיסוי עליהם אפי' על קדירה שאינה מבושלת כל צרכה אעפ"י שהתבשיל כמאכל בן דרוסאי דבתוס' כיסוי בשבת הוי ליה מבשל בשבת וכ"ש שאסור לתת התפוחים אצל האש בשבת לצלותן ולא חמים משחשיכה אלא כדי להפיג צינתן [בדף נ"א] אע"פ שאמרו אין טומנין משחשיכה אבל אם בא להוסיף מוסיף כיצד רשבג"א נוטל הסדינן ומניח הגלופקרין נוטל הגלופקרין ומניח הסדינין ובן היה ארשב"ג קולא אחרת בהטמנה כו' נר' לר"י '[בתו' שם] דלא גרסי' כיצד דתנא קמא לא שרי אלא להוסיף ולא להחליף רי שמעון בן גמליאל מתיר להחליף שאם בא לפרש דברי ת"ק באיזה ענין מתיר להוסיף והלא בשנוטל הגלופקרין ומניח הסדינין אינו אלא פוחת אלא ודאי חולקין הם והלכה כחכמים, ואם לא הטמין מבעוד יום אסור להטמין משתחשך אע"פ שהקדירה מבושלת כל צרכה והיכא דאטמין בהיתר מבעוד יום מותר ליקח מן התבשיל משתחשך ולחזור ולכסותו כדתנן [שם] נתגלה פי' משתחשך מותר לכסותו ותניא נוטל הסדינין ומניח הגלופקרין אבל נתגלח מבעוד יום אסור לכסותו משתחשך דדמי לתחלת הטמנה ולהכי נקט לשון נתגלה בדיעבד לדקדק דווקא נתגלה משתחשך אבל נתגלה מבעוד יום אסור לכסותו ורבי שמשון כתב בשם רבי' יצחק דאפי' נתגלה מבעוד יום מותר לכסותו משחשיכה כדמשמע הלשון ובלבד שלא יגלהו מבעוד יום, לדעת שלא לכסותו עד שתחשך אמנם ראיתי בירושלמי [פרק במה טומנין] נתגלה מבעוד יום מכסהו מבעוד יום נתגלה משתחשך יכסהו משתחשך תניא בחולין [דף ט"ו] ובכמה מקומות [בגיטין דף נ"ג ובכתובות דף ל"ד] המבשל בשבת בשוגג יאכל פי' אפי' הוא עצמו ואפי' בו ביום כדמוכח [בשבת דף ל"ח] במזיד לא יאכל דברי ר"מ פי' לא יאכל הוא ולא אחרים אבל למוצאי שבת יאכל אפי' הוא עצמו בכדי שיעשו ר' יהודא אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת פי' שוגג דרבי יהודא כמזיד דר' מאיר וכן מוכיח [בחולין דף ט"ו] דבעי לאוקמי מתניתין דהשוחט בשבת וביום הכיפורים שחיטתו כשירה ואסורה באכילה ליומה במזיד ורבי מאיר אומר בשוגג ורבי יהודא במזיד לא יאכל עולמית פירוש הוא לא יאכל אבל אחרים אוכלים שאם היה אסור אף לאחרים מה בין מזיד דר"י למזיד דר' יוחנן הסנדל' דאסר לכו"ע ומסקינן כי מורי להו רב לתלמידיו מורי להו כר' מאיר וכי דריש בפירקיה פסיק כרבי יהודא משום ע"ה הלכך כר"י נדרוש אנן אף על גב דקיימא לן כרבי מאיר ותנן נמי סתם משנה בתרומות המבשל בשבת בשוגג יאכל גרסי' בירושלמי דכירה לא תמלא אשה קרירה עססיות ותורמוסין ותתנם לתוך התנור ע"ש עם חשיכה ואם נתנה למוצאי שבת אסורים בכדי שיעשו אמר רבי יוסי בשוגג ורבי יהודא כו' מכאן שימתין בכדי שיעשו כדי שלא יהא נהנה ממלאכת שבת, בסוף פרק קמא דשבת מוכיח שמותר לתת סמוך לחשיכה שפוד של בשר או עוף אם הוא מנותח לנתחי' בתוך התנור ופיו מכוסה אף על פי שיש אש כתוך התנור ואע"פ שאינו כמאכל בן דרוסאי כרב אשי דשרי גדי בשיל ולא בשיל בין שריק בין לא שריק ומוקמינן לה [דף כ'] במנותח אבל עוף או טלה שלם אסור עד שיהא כמאכל בן דרוסאי דפסח דווקא שרי התם משום דבני חבורה זריזין הן אבל חוץ לתנור סמוך לאש אסור אף במנותח אלא אם כן הוא כמאכל בן דרוסאי קודם בדתנן [בדף י"ט] אין צולין בשר בצל וביצה אלא כדי שיצולו מכעוד יום ואמרי' עלה [בדף כ] וכמה כדי שיצולו כמאכל בן דרוסאי ומוקי לה [בדף י"ח] בבישרא אגומרי פירוש חוץ לתנור סמוך לגחלים ולצורך לאכול בלילה, תנן [בדף י"ט] אין נותנין פת לתנור עם חשיכה ולא חררה על גבי גחלים אלא כדי שיקרמו פניה רבי אליעזר אומר כדי שיקרמו פנים המדובקי' לתנור ולהקל אתא כדמוכח בירושלמי [*) פ"ק הלכ' י' ובתו' בשבת דף כ' מביאו ורש"י פי' שם להיפך, ובתו' מנחות דף נ"ז ע"ב ד"ה ושמעינן מפ' איזו קרוי הקרמת פנים:] דקאמר מודי רבי אליעזר בלחם הפנים כו' הילכך עוגה או פשיטיד"א או פלאד"ן יתנו סמוך לחשיכ' על מקום חם כדי לאפות בעת שיקרמו את פני העיסה תחתון ועליון ומה שבתוכ' כמאכל בן דרוסאי קודם השבת. מוכיח בפרק כירה (שבת דף מ') דיין ומים ושמן מותר לפשר בבלי שני כדאמר רבי לרב יצחק בר אבדימי הנח בכלי שני ותן אבל בכלי ראשון אסור לפשר גזירה פן יבשל וגם לתת כנגדה מדורה אסור לפשר אבל כדי להפיג צינתו מותר. כיון שאין דעתו להשהותו רק זמן מועט עוד מוכיח שם במעשה דאנשי טבריא שאסור לרחוץ כל גופו בחמין בשבת ואפילו להשתטף פסקינן כרבי יהודא דאסר אפילו הוחמו מערב שבת ואפילו בקרקע שאין כל כך לגזור פן יבא לחמם בשבת עצמה אבל בחמי טבריא ודוגמתם בקרקע דווקא מותר כדתניא מרחץ שפקקו נקביו מע"ש כו' ואסרו רחיצה וגם אסרו זיעה בלא רחיצה והתירו חמי טבריא והוא הדין אם אינו נכנס בחמין אלא רוחץ אבר אבר לבדו עד שירחץ כל גופו בעניין זה שאסור אבל פניו ידיו ורגליו מותר כשהוחמו מערב שבת ואפילו הוחמו בכלי ולא גזרינן פן יבא לחמם בשבת עצמה וכן אמר שמואל ותניא כוותיה חמין שהוחמו מע"ש למחר רוחץ בהן פניו ידיו ורגליו אבל לא כל גופו אבר אבר ואין צריך לומר חמין שהוחמו ביום טוב מלשון זה משמע שראוי להחמיר בשהוחמו ביום טוב יותר אם כן שמא אף בהוחמו בקרקע נאסור מה שאנו מתירין בהוחמו בע"ש שמוכיח שם שאם החמין הן בקרקע מותר לשפוך מן המים על כל גופו אבר אבר דהיינו להשתטף ברבי שמעון דמתניתין כוותיה דשריא להשתטף בעניין זה בד"א בהוחמו מערב שבת אבל בהוחמו בשבת אסור אפילו ידיו לחודיה אפילו הן בקרקע אבל ביום טוב תנן [שם] ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגלו וב"ה מתירין אע"פ שיש דברי' בשיטה זו שיש מפרשין השמועה בעניין אחר כן תופשים כל רבותינו עיקר באשר בארנו. בשבת [דף ד] מסקינן שאם שכח והדביק פת בתנור בשבת ונזכר מותר לו לרדות קודם שתאפה ויבא לידי מלאכה גמורה שרדיית הפת אע"פ שהיא אינה מלאכה אסרו אותה חכמים שמא יבא לאפות כדתניא בפרק כל כתבי הקדש [דף קי"ז] המדביק פת בתנור מבעוד יום וקדש עליו היום מציל ממנה מזון שלש סעודות ואומר לאחרים באו והצילו לכם ואע"פ שאינה מלאכה כשהוא מציל לא ירדה במרדה אלא בסכין כדי לשנות פסק הר"ר אליעזר אע"פ שאין בישול אחר בישול כדתנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ה] כל שבא בחמין מלפני השבת מדיחין אותו בחמין בשבת פירוש בחמין בכלי ראשון שנתכשל כל צרכו מכל מקום יש בישול אחר אפוי וצלי דקיימא לן כרבי יוסי דאמר [בפרק כל שעה דף מ"א] יוצאין בפסח במצות רקיקי שרוי אבל לא במבושל אחר אפיי' אע"ג שלא נמוח שהבישול שאחר כן מבטל האפייה ורבי מאיר ורבי יוסי הלכה ברבי יוסי וכן פסק בה"ג כרבי יוסי הלכה יזהר אדם שלא יתן פת אפוייה אף בכלי שני בשבת במקום שהוא סולדת בו וגם מצלי יזהר אדם ובשר או דג מבושל לא יתן אצל האש כחום גדול שהיד סולדת בו ואם עשה חילל את השבת וחוששני לו מסקילה וחטאת עכ"ל, ומכלי שני שכתב הרב דומה שתופס עיקר דיש דברים שמתבשלין אף בכלי שני כדאמר לעיל דמלח בכלי שני נמי בשלה ואין אנו בקיאין בדברים הקלים להתבשל וראוי להחמיר בכולן ובירושלמי דמעשרות [פרק קמא סוף הלכה ד'] גרסינן מה בין כלי ראשון לכלי שני אמר רבי בון בכלי ראשון אין היד שולטת בכלי שני היד שולטת אמר רבי יונה אף בכלי שני אין היד שולטת אלא עשו הרחקה לכלי ראשון ולא עשו הרחקה לכלי שני אמרינן בפרק כירה (שבת דף מ"א) המיחם שפינהו ויש בו מים המים לא יתן לתוכו מים מועטים כדי שיחמו אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירם:

הגוזז (כט) עיקרו של גוזז הוא שגוזז צמר או שער מעל (ל) הבהמה חיה ותולדה (לא) דאורייתא הוא דאמר ריש לקיש בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ד) התולש כנף חייב משום גוזז מפני שדרך כנף בתלישה והקוטמו חייב משום מחתך והמורטו חייב משום ממחק ובפרק הלוקח בהמה (בכורות דף כ"ה) מסקינן דשוחט בהמה בי"ט עושה מקום לקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו ובעוף (לב) לא יתלוש מפני שהוא דרכו ובתולדה דרבנן דתנן בפרק שואל (שבת דף קמ"ט) אין רואין במראה של מתכת בשבת ומפרש התם מפני שאדם עשוי להסיר בה נימין המדולדלות שאינן שוות לשאר שערות עוד יש תולדה דאורייתא ותולדה דרבנן בפרק המצניע (שבת דף צ"ד) דאמר התם הנוטל מלא פי הזוג בשבת שהם שתי שערות חייב משום גוזז רבי אליעזר אומר אחת ומודים חכמים לרבי אליעזר במלקט לבנות מתוך שחורות שאפילו אחת חייב ודבר זה אפילו בחול אסור משום לא ילבש גבר וגומ' ותנן [שם] התולש צפורניו בידו או בשיניו וכן שערו ושפמו וזקנו רבי אליעזר מחייב חטאת וחכמים אוסרין משום שבות תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר צפורן שפירשה רובה וציצין שפרשו רובן ביד מותר בכלי פטור אבל אסור וביד מותר לא אמרן אלא שפרשו כלפי מעלה ומצערות אותו ונחלקו רבינו שלמה ורבינו יעקב בפירוש דכלפי מעלה אם לצד הגוף אם לצד החוץ לא פירשו רובן ביד פטור אבל אסור בכלי חייב חטאת:

המלבן (לג) תולדה דאורייתא למלבן אמרי' בזבחים אמר רבא זרק סודר למים חייב חטאת ומפרש (לד) טעמא דשריי' בגד זהו כיבוסו וליבונו כשיש שם טינוף ומכאן פוסק בהלכות גדולות אם נפל יין על בגד בשבת שאסור להשליך עליו מים ודיני סחיטה מפורשין במלאכת דש שיש סחיטה שהיא תולדת ליבון ויש שהיא תולדת דש, תולדה דרבנן תנן בפרק חבית שנשברה [דף קמ"ו] מי שנשרו כליו במים מהלך בהן ואינו חושש ובפרק משילין (ביצה דף ל"ה) מוכיח שפירוש מי שנשרו לשון נשירה ונפילה הגיע לחצר החיצונה שוטחם בחמה אבל לא כנגד העם ותני עלה רבי אליעזר ורבי שמעון אוסרין לשוטחן בחמה אפילו שלא כנגד העם סברי לה כרב דאמר כל דבר שאסרו חכמים מפני מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור והלכה כרב דסתמא תלמודא הכי אית ליה במסכת ע"ז [דף י"ב] גבי מעות שנפלו לפני ע"ז לא ישחה ויטלם מפני שנראה כמשתחוה לע"ז ואם אינו נראה מותר ומדקדק שם מאי אינו נראה אילימא דלא מיתחזי לעלמא והאמר רב כל דבר שאסרו חכמים וכו' וכן פסק רב אלפס ואמרינן בפרק תולין טיט שעל בגדו מכסכסו מבפנים ולא מבחוץ ומותר לגוררו בצפורן עוד אמרינן התם [בדף קמ"א] טיט שעל גבי רגלו מקנחו בקורה וכו' בפרק חבית אמרינן עוד המנער (לה) טליתו בשבת חייב חטאת ואוקמא בחדתי ואוכמי דקפיד עלייהו דהוי כמלבן פירש רבי' שלמה יצחקי ורבי' חננאל מפני האבק ורבינו יצחק קבל מרבי' יעקב שמנערו מפני מים או גשמים שנפלו על טליתו שבעניין זה מדברת משנתינו ודומה יותר תיקון מנעירה לצורך אבק בזבחי' [דף צ"ד] אמרינן שכשוך מותר במנעל כיבום אסור ותנן בשבת [דף קמ"ב] כר שיש עליה לשלשת יקנחנה בסמרטוט ואם הוא של עור נותן עליו מים עד שתכלה:

המנפץ (לו) בין במנפץ בין במלבן אין חילוק בין צמר ופשתן לדברים אחרים בד"א בפשתן שאין בו גבעולין אבל (לז) יש בו גבעולין הרי הוא תולדת דש תולדה דאורייתא דאמרינן בירושלמי [פרק כלל גדול דף י' עמוד ג'] ההין דנפיץ סיב או גמי או הוצין חייב משום מנפץ ההין כמו מי שמנפץ ומזה למדנו שהמנפץ את הגידין עד שיעשו כצמר כדי לטוות אותן הרי זה תולדת מנפץ וחייב:

הצובע (לח) מסקינן בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ה) לרב דשוחט חייב משום נטילת נשמה ומשום צובע כדאמרי' התם שרצונו שיהא נצבע בית השחיטה בדם כדי שיראו בני אדם שנשחטה מחדש ויקחו ממנו וגרסינן בתוספתא [פרק ט' דשבת] מניין למאדים שהוא חייב שנאמר עורות אלים מאדמים וגרסינן בירושלמי [פ"ז הלכה ב'] מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בשרביט בעורות האלים והדם נצרר שם ונצבע וגרסינן בירושלמי [שם] הפוקסת חייבת משום צובע פירוש כמין בצק מדבקת בפנים וכשנוטלתו מאדים וגרסינן נמי בפרק המצניע אשה (לט) לא תעביר שרק על פניה מפני שצובעת בכל (מ) אלה לא מצינו חיוב אלא כשאדם חפץ באותה צביעה:

הטווה (מא) אורך ד' טפחים [* כך הוא במיימוני פרק ט' דשבת ובסמ"ק מצוה ר"פ אכן סוגית הגמ' ומשנה דפ' האורג (שבת דף ק"ה) וק"ו לא משמע כן דנותן שיעור לאריגה בסיט ולטוייה בסיט כפול ואח"כ כתב בעל הספר עצמו דשיעור לאריגה אורך ב' אצבעו' ולפי זה הי' שיעור טוייה אורך ד' אצבעות ולא ד' טפחים וצ"ע:] מכל דבר הנטווה חייב, המיסך (מב) אור"דיר בלע"ז, ועושה (מג) שתי בתי נירי' פיר' לי"צש בלעז, והאורג (מד) שני חוטים הוא הדין קולע שני נימין ושיעור (מה) האריגה והקליעה על אורך שתי אצבעות:

והפוצע (מו) שני חוטין פירוש מנתק שני חוטין לשם צורך אריגה ובספרי ארץ ישמעאל וספרד גורסי' הבוצע בבי"ת ופי' רבינו משה [בפ' ט' הל' י'] בוצע מפריש השתי מעל הערב או הערב מעל השתי לצורך האריגה תולדה (מז) דאורייתא גרסינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד) אמר אביי האי מאן דעביד חלתא פיר' כוורת חייב משום אחת עשרה חטאות ושלש מהן מיסך ועושה שתי בתי נירין ואורג:

והקושר (מח) והמתיר אומר שם [בדף ע"ד] שכן ציידי חלזון קושרין הרשת ומתירין גרסינן בפ' אלו קשרים (שבת דף קי"ב) גבי היתר רצועות מנעל הא דתניא חייב חטאת בדאושכפי פי' דרצען שתוחב ראש הרצועה במנעל דרך הנקב וקושרה בפני' שלא תצא והא דתניא פטור אבל אסור בדרבנן פי' תלמיד חכם שהרצועה שכורך סביב רגלו אינה כרוכה בחוזק ואינה מהודקת יפה ושומט' ולפעמים נועלו עם הרצועות הכרוכות סביב מנעלו בלא התרת קשר והא דתניא אידך מותר לכתחילה בדבני מהוזאי פי' שקושרין הרצועות סביב מנעלו ורגלו בדוחק וצריך להתירו בכל ערבית כך פירש רבינו שלמה ור"י (מט) מפרש שמנעל של תלמידי חכמים כורכין אותם בדוחק וקושרין ואין חולצין מנעליהן מרגליהם אלא בליל שבת לפי שלומדי' ככל הלילות של חול ושוכבי' מעט במלבושיהם הלכך פטור אבל אסור ולפי זה אסור לקשור שני ראשי האבנט ברצועות בתוך המכנסיים בשבת כי אם בעניבה וטוב לעשות בראש האבנט כמו שעושין לחגורות בעין בוקל"א בלעז או של ברזל או של שאר מתכת ומוכיח (נ) בשבת [דף קי"א] שכל קשר שחייבין על קישורו כך חייבין על היתירו וכל קשר שפטור אבל אסור כך היתירו וכל קשר שמותר לקושרו כך מותר להתירו גרסי' בירושלמי דאלו קשרים נשמטו רצועות המנעל מותר להחזיר הרצועות למקומן ובלבד שלא יקשור, חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו כרבנן דסתמא דתלמודא פריך בעירובין [דף צ"ו] גבי תפילין שאין מקושרות ולענביה מיענב':

התופר (נא) שני תפירות, אמר ר' יוחנן והוא שקשר שני ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה ולא תשמט אבל אם תפר יותר על שתי תפירות אע"פ שלא קשר חייב שהרי מתקיימת התפירה ואמר מר זוטרא בר טוביה המותח (נב) חוט של תפירה בשבת חייב חטאת פי' שנתרווחה התפירה ונתרווחו הנקבים והוא מותח החוט להדק את התפירה חייב מדקדק (נג) הרב רבי אליעזר ממיץ למה אין תופר שתי תפירות חייב גם משום קושר שהרי אין מתחייב אלא אם כן קשרן ופוסק מכאן שאין נקרא קשר של קיימא אלא אם כן עשה קשר על גבי קשר אמנם יש קשרים שמתקיימין בקשר אחר כגון שקושר חבל אחד בראש ואינו קושר שני ראשיו וכיוצא בזה ודאי נחשב קשר של קיימא אף בקשר אחד:

הקורע (נד) על מנת לתפור שתי תפירות שכן יריעה שנפל בה דרנה פירוש תולע קורעים אותה ותופרים אותה אבל קורע להפסידה פטור מפני שהוא מקלקל ואמרינן בשבת [דף ק"ה] הקורע (נה) בחמתו או על מתו הואיל וחמתו שוככת בדבר זה הוי במתקן וחייב לר' יהודא שאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה אבל ר"י פוסק לפני' כר' שמעון [לקמן במלאכ' הצד מביאו]:

הצד (נו) מוכחת (נו) ההלכה [בדף ק"ו] שעיקר חיוב צידה הוא בדבר שדרך מינו לצוד אותו כגון חיה ועוף ודגים והוא שיצוד אותו למקום שאינו מחוסר צידה כגון שרדף אחרי הנצוד עד שיכנסו למקום צר שיכול ליטלו בשחייה אחת הצד (נח) את הישן ואת הסומא חייב הצד צבי זקן או חגר או חולה או קטן פטור הצד חיה או עוף שברשותו כגון אווזין ותרנגולים ויוני עליה פטור [שם בדף ק"ז] הצד פרעוש ר' יהושע פוטר הואיל ואין במינו ניצוד ואע"פ שר' אליעזר מחייב הלכה כר' יהושע וכל אלה שהוא פטור מ"מ אסור מדרבנן ואסור לצוד פרעוש בשעה שקופצת מכאן לכאן אבל בשעה שעוקצת מותר ליקח אותה ולהשליכה דדבר שאין בו אלא איסורא דרבנן במקום צערא לא גזרו. גרסינן כשבת [דף ק"ז] אמר (נט) שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור לבר מהני תלת דפטור ומותר חד הא דתנן צבי שנכנס לבית וישב הראשון על הפתח ומלאהו ובא השני וישב בצידו אע"פ שעמד הראשון והלך לו הראשון חייב והשני פטור וזה הפטור פי' פטור ומותר כדמסיים בסיפא הא למה זה דומה לנועל ביתו לשומרו ונמצא צבי שמור בתוכו ואידך דתנן במס' עדיות [דף ב'] המפיס מורסא בשבת אם לעשות לה פה חייב ואם להוציא ממנה לחה פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן בשבת [דף קכ"ב] שמטלטלין מחט של יד ליטול בה את הקוץ ופריך וניחוש דילמא חביל ביה ומקלקל בחבורה [*) בפרק הנחנקי תמצא כל הסוגיא דף פ"ד ופ"ה ועיין בתוס' פרק האורג שם ותמצא מבואר יותר:] חייב ומתרץ דאפי' חביל ביה הויא מלאכה שאינה צריכה לגופא ופטר עליה ר' שמעון ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור ואפילו לרבי יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכא לגופה חייב עליה קסבר מקלקל בחבורה פטור ואין כאן אלא איסורא דרבנן ובמקום צערא לא גזור מכאן מביא רבינו יצחק ראייה [תוס' פ"ק דכתובות בד"ה האי דף ו'] דפסיק רישיה דלא ניחא ליה אסור שהרי במתכוין להוציא לחה היה אסור מדרבנן אי לאו משום דבמקום צערא לא גזרו אע"פ שלעניין הפה הוי פסיק רישיה דלא ניחא ליה דאי ניחא בפה כי לא מכוין נמי חייב ואידך דתנן [בעדיות דף ב'] הצד נחש בשבת אם מתעסק בו שלא ישכנו פטור ומנלן דפטור ומותר דתנן [שבת דף קכ"א] כופין קערה של חרס על הנר בשביל שלא תאחוז בקורה ועל צואת קטן ועל עקרב שלא תשוך, בריש שמנה שרצים מוכיח דהנך דפטורין ומותרין היינו אליבא דר' שמעון דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה ושמואל אליביה מיירי אבל שמואל גופיה סבירא ליה בזבחים [דף צ"ב] כר' יהודא דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייבין עליה ופוסק רבינו יצחק דכרבי שמעון קיימא לן דהא רבא דהוה בתראה סבירא ליה בפרק נוטל (שבת דף קמ"א) כוותיה, תנן [דף ק"ו] שמונה שרצים האמורים בתורה הצדן והחובל בהן חייב פי' אע"פ שלא יצא מהן דם אלא נצרר דסופו לצאת ושאר שקצים שאין להם עור החובל בהן פטור פי' עד שיצא מהם דם דודאי אין סופו לצאת דכיון שאין להם עור מי מעכבו והצדן לצורך חייב שלא לצורך פטור וברישא לא הוצרך לפרש לצורך שמאחר שיש להם עור סתם צידתן לצורך:

השוחט (ס) פירש שמואל [בשבת דף ע"ה] שוחט משום מאי מחייב משום נטילת נשמה שהיתה דאין עיבוד באוכלין ומ"מ (סט) מצינו איסור מליחת באוכלים מדרבנן שלא לעשות כמעשה חול כדאמרי' בשבת [דף ק"ח] דביצה לאביי מותר למלוח אבל צנון אסור למלוח כדי לשהו' בתוך המלח יותר מחתיכה אח' אבל לטבול פעם אח' במלה שרי כרב נחמן וכתב רבי' שמשון שיש ליזהר שלא למלוח בשבת פולין ועדשים שנתבשלו הרבה יחד עם קליפתן וגרסי' [שם] אין עושין מי מלח מרובין לתת בתוך הכבשים אבל עושים מי מלח מועטים ואוכל בהן פתו ונותן לתוך התבשיל ואע"פ שר' יוסי חולק ואומר מסקינן בעירובין [דף י"ד] דאין הלכה כר' יוסי בהילמי הוא מה שאמרנו הלכך מותר לעשות מי מלח מועטין לערב מים עם מלח יחד ולשפוך על נתחי עוף צלוי ואפי' ר' יוסי שרי התם כשנותן שמן לכתחלה לתוך המים או לתוך המלח הלכך אפי' לר' יוסי אם מפזר מלח על נתחי העוף ואח"כ נותן עליהן מים או יין ומנענע יחד מותר ושמנונית העוף ולחלוחיתו ממתק כח המלח ובליל פסח שחל להיות בשבת מותר לערב חומץ ומלח או יין ומלח בשבת כדי לעשות בו טיבול ראשון כרבנן דשרו מי מלח מועטין אבל בחרוסת אומר ר' יעקב ורבי' יצחק שאינו נזכר במשנה עד טיבול שני ושם הוא עיקר עם המרור כדאיתא בפסחים [דף קי"ד] וקודם המצות אין למלאות כריסו ממנו, גרסי' בביצה [דף י"א] לגבי יו"ט אומר שמואל מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אח' רב אדא מערי' ומלח להו גרמי גרמי, ותולדה דרבנן לעיבוד עור כדתנא בביצה [שם] אין נותנין העור לפני הדורסן וב"ה מתירי' ומפרש שם שאפי' ב"ה אין מתירין אלא כדי שלא יבא להמנע משמחת י"ט מלשחוט בהמות ואם לא היה כן אסו' מפני שדומ' דריסת העור לעיבוד וכתב רבי' משה [פ"א] שהעושה כן בשבת הוה תולדה דאורייתא למעבד וחייב:

הממחקו (ע) תולדה דאורייתא א"ר יוסי בר' חנינא [בד' ע"ה ועיין שם בתוספות] השף את העור בין העמודים בשבת חייב משום ממחק ופי' בירושלמי[שבת פ"ו] שזו המחיקה היתה במשכן ואריב"ל הממרח רטיי' בשבת חייב משום ממחק גרסי' בשבת [דף קמ"ו] לא יתן שעוה בנקב המגופה מפני שהוא ממרח:

המחתכו (עא) המחתך מן העור כדי (עב) לעשות קמיע חייב וכל דבר שאדם מחתך ומקפיד על מדתו נקרא' מלאכ' מחתך כדאמר (עג) בשב' [דף ע"ד] דהחותך כנף לצורך חייב משום מחתך ואמר אביי [שם] האי מאן דעביד חלתא היא כוורת חייב י"א הטאות וא' מהן הוא מחתך קנים במדה, בפ' המביא מסקינן (עד) כי הנוטל קיס' של עץ מלפניו וקוטמו לחצות בו שיניו חייב וכל דבר שהוא ראוי למאכל בהמה כגון תבן ועשבים לחין והוצין וכיוצא בהן מותר לקטום אותם בשבת מפני שאין בחיתוכן שום תיקון ומותר לקטום עצי בשמים להריח בהן כדאמרי' התם דמפשח רבי יהודא אלוותה פי' אלוותה מקלות;

הכותב (עה) ב' אותיות,

והמוחק (עו) ע"מ לכתוב במקום המחק שתי אותיות חייב סתם (עז) כתיבה אינה אלא בקלף ובדיו תולדה דאוריי' דתנן [בשבת דף ק"ד] כתב בסם ובסיקרא וכל דבר המתקיים חייב תולדה דרבנן בשבת [שם] כתב במשקין ובמי פירות וכל דבר שאינו מתקיים פטור אבל אסור תניא בשבת [דף צ"ד] הכוחלת רבי אליעזר מחייב חטאת והכמים אוסרין משום שבות ואמרי' (עח) בגמרא דכוחלת היא תולדה דכותב תולדה דרבנן למוחק דתנן בפ' שואל (שבת דף קמ"ח) מונח אדם את ארחיו ואת פרפרותיו מפיו ולא מן הכתב מאי טעמא אמר רב ביבי גזירה שמא ימחוק ומסקינן אפי' בכותבו בכותל גבוה:

הבונה (עט) תנן הבונה כל שהוא חייב והקודח כל שהוא חייב ולמעלה במלאכת חורש הבאתי שהמשוו' פני קרקע בבית כגון שהשפיל תל או מילא חריץ הרי זה בונה וחייב וגרסינן התם [בדק"ב] עייל שופתא בקופינא דמרא פי' שהכניס עץ לחיות בית יד של קורדום בנקב הקורדום או בנקב המרא ה"ז תולדת בונה וכן כל כיוצא בזה וכן התוקע עץ בעץ כדאמרי' [שבת מ"ו] מטה של תרסיים לא יתקע ואם תקע חייב חטאת שיש בניין בכלים ודווקא במקום שצריך גבורה ואומנות יש בניין וסתירה בכלים אבל לא במקום שאין צריך גבורה ואומנות דהא תניא בשבת [דף קכ"ב] דלת של שידה תיבה ומגדל נוטלין ולא מחזירין גזירה שמא יתקע וכן מוכיח גבי החזרת תריסי' ומנורה של חליות שמתיר במס' ביצה [דף י"א] ובשבת [דף מ"ז] אמרי' שהיו עושים האמוראים מעשה כר' שמעון בן גמליאל דאמר אם היה רפוי מותר, המגבן את הגבינה ה"ז תולדת בונה כדאמרינן בשבת [דצ"ה] חולב חייב משום מפרק מחבץ חייב משום בורר מגבן חייב משום בונה ואינו חייב עד שיגבן כגרוגרת תולדה דרבנן דתנן בשבת [דף קל"ז] שחכמים אומרים אין תולין את המשמרת בי"ט מפני שאין עושין אהל עראי בתחלה בי"ט וכ"ש בשבת אמרינן פ' המביא [דף ל"ב] אהל קבע אסרה תורה וגזרו חכמים על אהל עראי משום אוהל קבע בניין קבע אסרה תורה וגזרו רבנן על בניין עראי משום בנין קבע ובשבת [דף קל"ט] אמרי' פרוונקא אפלגא דכובא שרי כולא כובא אסיר פי' בגד שמכסה פי החבית לא יכסה בו את כולה מפני שנעשה אהל אבל מכסה בו את מקצת פיח ובשבת [דף קכ"ה] גרסי' דחכמים אומרין אין עושין אהל עראי בתחלה בי"ט אבל מוסיפים עליו אף בשבת וכל מקום שיש אהל טפח מע"ש או מעי"ט למחר פושטו ומרויחו יותר דלא הוי אוהל אלא תוספת ושרי והכי נמי אמרינן בעירובין [דף ק"ב] זילו כרובו בודיי היא מחצלת ושיירו בח טפח למחר פשטוה דמוסיף על אהל עראי הוא ושפיר דמי, מסקינן בשבת [דף ק"ד] נפל דופן שלישי של סוכה לא יעמיד בה כלים ולא יזקוף את המטה לפרוש עליה סדין לפי שאין עושין אהל עראי ודווקא דופן ג' שהוא מעיקר מחיצות המתירות את הסוכה אבל דופן רביעי שאינו מתיר הסוכה מותר לזקוף שם המטה לפרוש עליה סדין וגרסינן [בפ' כל גגות] שמואל ורב הוו יתבי בההוא חצר נפלה המחיצה המפסקת בין חצר לחצר אמר שמואל נגידו לי גלימא דקסבר דבלא שום מחיצה מטלטלין עד עיקר מחיצה דקסבר כיון שהותר למקצת שבת הותר לכולה הילכך אין מחיצה זו של גלימא באה להתיר אהדרינהו רב לאפיה דקסבר אם אין שם מחיצה אין מטלטלין בו אלא ד"א הילכך מחיצת הגלימא באה להתיר לטלטל ואסור לנטותה ובההיא עובדא הלכתא כשמואל דהא ק"ל שם [בדף צ"ג] דדיורין הבאין בשבת לא אסרי דהואיל והותרה מקצת שבת הותרה כולה וכן פסק רב אלפס [פרק כל גגות] הרי למדנו דכל מחיצה מן הצד שאינה צריכה להתיר שום דבר שמותר לנטותה בשבת ואמרי' נמי בשבת [דף קל"ח] ובערובין [דף ק"צ] וילון מותר לנטותו ומותר לפורקו בשבת וכן כילת חתנים שאין בגגה טפח ולא נחית מפוריא טפח מותר לנטותה ומותר לפורקה בפ' כל גגות (עירובין דף צ"ג) דרש מרימר גידוד חמשה ומחיצה חמשה מצטרפין ומסקינן שם שכן הלכה ולפיכך שתי חצירות זו למעלה מזו ויש בעליונה גידוד חמשה ומחיצה חמשה לא מיבעיא בתחתונה שמותר לטלטל בה הואיל ורואה פני עשרה שבזה אפי' רב חסדא שחולק [שם] על מרימר מודה אלא אף בעליונה מותר לטלטל בה גרסי' בעירובין [דף ק"א] ובגיטין [דף ל"ב] אמר רב יהודא ביעתא מדורתא פוריא קדרא חביתא מלמעלה למטה שרי מלמטה למעלה אסור פי' רבי' יעקב [בתו' שם דף ק"א] ביעתא שני סדרי בצים וסדרי בצים מלמעלה ומדורתא שני סדרי עצים וסדר עצים מלמעלה פוריא היא כעין קיקח"א בלעז היא מטה גדולה שמחיצותיה מגיעות עד לארץ ונוטי' באמצעה עור גדולה וקושרין אותם בלולאות סביב סביב [בתו' פ' המביא ל"ב] וקידרא היא קדירה אחת על שתים חביתא חבית אחת על שתים שכל אלו דומים לבניין שמחיצותיהם מגיעות עד לארץ הלכך כשמתחיל מלמטה למעלה אסור [שם בתו' ד' ל"ג] ולא תימא דרב יהודה כרב סבירא ליה דקסבר כר' יהודא בשבת ובכתובות [דף ה'] דדבר שאין מתכוין אסור אלא אפי' לר' שמעון נמי אסור כיון שמתכוין לסדרם בעניין זה אבל לקבוע שלחן על סמיכותיו כיון שאין מחיצות מגיעות עד לארץ מותר בכל עניין מסקינן בשבת [דף קכ"ה] שפקק החלון בזמן שהוא מתוקן לכך אע"פ שאינו קשור ואינו תלוי מותר לפקק בו את החלון:

והסותר (פ) דווקא סותר ע"מ לבנות [עיין בשבת ובתוס' דף ל"א] אבל סותר ע"מ לקלקל פטור ויש סותר בכלים שמותר כדתנן בשבת [דק"מ ועיין שם בתו'] שובר אדם חבית לאכול ממנה גרוגרות וקאמר שמואל בביצה [דף ל"א] חותמות שבקרקע מתיר אבל לא מפקיע וחותך אחד שבת וא' י"ט מכאן הורה הרב רבי אליעזר ממי"ץ שאם נאבדה מפתח של תיבה והוא צריך לפותחה לצורך שבת ישברנה לכתחלה ואין בדבר חשש איסור אבל רבי' שמשון כתב וזה לשונו אמר רבי דמההיא דבכל מערבין [דף ל"ד] יש ללמוד דדווקא בקשור בחבל מפקיע וחותך אבל פותח' של עץ ושל מתכת אסור לשבר ולהפקיע מדקשיא לן גבי נתן עירובו במגדל אמאי הוא במקום אחד ועירובו במקום אחר דפשיטא ליה שאין יכול להפקיע בפותחת וליטול העירוב אע"פ דסתם המגדל שבכל התלמוד הוא כלי כמו הצד צבי לבית וצפור למגדל וכמו ההיא דתחילת פ' כל הכלים (שבת דף קכ"ב) עד כאן דבריו:

המכבה (פא) והמבעיר תניא בביצה [דף כ"ב] הנותן (פב) שמן לנר חייב משום מבעיר והמסתפק ממנו חייב משום מכבה מסקינן (פג) בשבת [דף י"ב] שאסור לקרות לאור הנר בשבת אלא אם כן קורא אחר עמו ובמקום אחד יקראו שניהן אבל אסור לקרות בשני מקומות אפי' בספר אחד כל זה שמא יטה הנר ונמצא מבעיר שממשיך השמן לפי הפתילה ואמר רבה [שם] ואפילו הנר גבוה שתי קומות לא חלקו באיסור אמר רב הונא [שם] ובאור המדורה אפילו עשרה בני אדם ואפילו בענין אחד אסור לקרות שקל יותר לנענע לפידים וביום הכפורים שרגילין לומר סליחות ותפילות לאור הנר וקורא בספר יחידי התם אימת יום הכפורי' עליו ואימת ציבור עליו וגם צורך שעה להרבות תחנונים אבל ליל יו"ט שחל להיות בשבת אין החזן אומר מעריב ופיוט בתוך המחזור לאור הנר ביחידי שאינו כל כך צורך שעה לומר פיוט [שם] אמר רבה בר שמואל אבל מסדר הוא ראשי הפרשיות פירוש מריץ בפיו ראשי כל הפרשיות בספר יחידי לאור הנר ומתוך שראש הפרשה שגור בפיו הוא נזכר בכולה וכן הדין בלילה ראשון של פסח שחל להיות בשבת וחפץ לומר האגדה לאור הנר אסור אלא צריך שיקרא אחר עמו בספרו ולעיין עמו מי שאינו יודע לקרות אינו מועיל ואם בעיוני כל ראש פרשה ופרשה יודע לגמור את כולה בעל פה טוב הדבר כדפרישית וכן מסקינן [בתוס' שם] שלא יפלה כליו לאור הנר [שם] וגם להבחין בין בגדו לבגד חבירו אסור למעלה בדיני הטמנה אמרנו דגרסינן במסכת שבת בשלהי פרק במה מדליקין [דל"ד] אין טומנין בדבר המוסיף הבל ואפילו מבעוד יום גזירה שמא יטמין ברמץ של גחלים וזה אסור פן יחתה בגחלים משתחשך ותניא בכריתות [דף כ'] החותה בגחלים בשבת חייב שתים מפני שמכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות דברי רבי אליעזר ברבי צדוק וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת בסוף פ"ק דשבת [בדף כ'] מסקינן שאסור ליתן עצים באש סמוך לחשיכה ערב שבת אלא אם כן נאחז האור ברוב העצים קודם חשכה אבל סילתי פירוש קיסמין דקין שרי [ובגמרא שם לא משמע כן וצריך עיון] דנדלקין בקל ובפחמין אפילו כל שהו נדלקין מותר שהולך ומתפשט האש מעט מעט וליכא למיגזר שמא יחתה בשבת [דף כ'] תנן שאין עושין פתילה שמדליקין בה בשבת מדברים שהאש מסכסך בו כגון צמר הנעשה מקליפה דקה שסמוכה לגוף הארז תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה לכש ולא בצמר העשייה מקליפה דקה הסמוכה לאילן ערבה תחת הקליפה עבה וזה קרוי בלשון משנה פתילת האידן ולא בפשתה שאינה נפוצה וקרוייה בלשון משנה חוסן [שם] וכן לא מצמרי הבהמות ולא משער ומאיזה דבר עושין פתילה מדברי, שהאור נתלית בהן כגון הפשתה הנפוצה ובגדי שש וקנבוס שקורין יקאנב"ו בלע"ז וצמר גפן שקורין קוטו"ן אומר רבינו יעקב [בתוס' שס בדף כ"ז כל הסוגיא] שמותר לעשות מהם פתילות וכן הוא מנהג בכל מקום ואע"ג דתנן [שם בדף כ"ז] כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו אלא פשתן הני קנבוס וצמר גפן לאו יוצא מן העץ הם דאמר בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ"ב) כל היכא דשקיל פירא הדר מפיק גווזא מברכין בורא פרי העץ והני הענף אינו מוציא פרי בשנה שנייה [שם] ופשתן שהוצרך להתיר לפי שהוא קרוי עץ שנאמר ותטמנם בפשתי העץ ועוד אומר הרב רבי אליעזר ממיץ שאינו נקרא יוצא מן העץ אלא הנקלף מן העץ קליפה העליונה כעין פשתן דאי מפרש הגדל מן העץ לא הוצרך לשנות לכש ופתילת האידן [דף כ"א] כרך דבר שמדליקין בו על גבי דבר שאין מדליקין בו אם להעבות את הפתילה פירוש כדי להוסיף אורה אסור ואם להקפות את הפתילה כדי שתהא עומדת למעלה ולא תשלשל למטה מותר אמר עולא [בדף כ"ה] המדליק צריך שידליק ברוב היוצא פירוש ברוב הפתילה היוצא מן השמן או מן השעוה שמן שמדליקין בו בשבת צריך שיהא נמשך אחר הפתילה אבל שמנים שאינם נמשכין אחר הפתילה כגון זפת [כולם במשנה ריש פרק ב' דף כ'] ושעוה ושמן קיק ואליה וחלב אין מדליקין בהן מפני מה אין מדליקין [בדף כ"א] בפתילות שאין האור נתלה בהן ולא בשמני' שאין נמשכי' אחר הפתילה גזירה שמא יהא אור הנר אפל ויטה אותה בשעה שישתמש לאורה ונמצא מבעיר חלב מבושל כלומר מהותך וצלול וקרבי דגי' שנימוחו אין נותן לתוכו שמן כל שהו ומדליק דדילמא רבנן דאסרי לית להו דרב ברונא דשרי דקאמר תלמודא [עיין בדף כ"ד ודף כ"ו ומילתא דרב ברונא בדף כ"א] דלא מסיימי איזה תנא לית ליה דרב ברונא. [בדף כ"א] וכן כל שמני' שאמרו חכמים שאין מדליקין בהן אפי' עירבן בשמנים שמדליקין בהן לא ידליק מפני שאינן נמשכין [בדף כ"ד] אין מדליקין בעטרן מפני שריחו רע שמא יניחנו ויצא וחובה עליו לישב לאור הנר [עיין בדף כ"ה] [דף כ"ו] ולא בצרי מפני שריחו טוב שמא יקח ממנו מן הנר ועוד מפני שהוא עף [שם] ולא בנפט לבן ואפילו בחול מפני שהוא עף ויבא לידי סכנה והלכה בחבמים שאומרין [בדכ"ד והמסקנא בדכ"ו] שמותר להדליק לכתחלה בשאר שמנים כגון שמן צנון ושמן לפת ושומשמין וכל כיוצא בהן אין אסור אלא אלו שמנו חכמים בלבד [במשנה ראשונה דף כ'] פסקו רבותינו שהזפת ושעוה וחלב מותר לעשות מהן כעין פתילה ארוכה שקורין קנדיל"א בלעז להאיר על השלחן בשבת דהא דתנן [שם] לא בזפת ולא בשעוה היינו לתת מהם חתיכה על הפתילה אבל לעשות כעין פתילה מותר כדאמר התם [בדף כ'] מהו דתימא לפתילתא נמי לא קא משמע לן דשרי ונר הדולק מערב שבת במרתף לראו' ולמשוך היין או בחדר אסור להיות מחלב כי אם מדברים שמדליקין בהן לאכול דאמר רב חסדא [בדף כ"א] שמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהם לצורך שבת מדליק בהן בחול בחנוכה דכבתה אין זקוק לה אבל בשבת בחנוכה אין מדליקין משום דמותר להשתמש לאורה ואיכא למיגזר שמא יטה ונר חנוכה היתה בחוץ על הפתח ושם לא היו אוכלין וקאמר דכיון שיכול להשתמש לאורח איכא למיחש לשמא יטה והוא הדין לנר של מרתף או של חדר גרסי' בשבת [דף כ"ב ודף ס'] ובפסחים [דף ק"א] אמר אביי כל מילי דמר הוא רבה הוה עביד כרב בר מהני תלת דעביד כשמואל שאומר שמותר להתיר ציצית מטלית זו וליתנו כטלית אחרת ושאומר הלכה כרבי שמעון שמתיר לגרור מטח כסא וספסל ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ושאומר מדליקין מנר לנר פירוש לא מיבעיא נר של מצוה מנר של מצוה דשרי כיון דליכא בזויי מצוה וטעמא אכחושי מצוה עלה בקושיא [שם בדף כ"ב] אלא אפי' נר של חול מותר להדליק מנר של מצוה היכא שרוצה להדליק מנר של חול נר של מצוה אחרת וכתב הרב רבינו ברוך [בספרו סימן רכ"ט] הן נרות שבת הן נרות חנוכה הן נרות בית הכנסת מותר אבל נר של חול לצורך עצמה לכולי עלמא אסור כדמוכח בשבת [בדף כ"ב] דאמר התם דאין שוקלין דינרי זהב כנגד דינרי כסף של מעשר שני ואפי' לחלל עליהם מעשר שני אחר גזירה שמא לא יכוין משקלותיו ונמצא שלא שקל דינרי זהב של חול לצורך מצוה אמרינן בסוף כירה (שבת דף מ"ב) אין נותנין כלי תחת הנר לקבל בו שמן בשבת שהרי מבטל כלי מהיכנו ואם נתנו שם מבעוד יום מותר [בדמ"ז] ונותנים כלי תחת הנר בשבת לקבל בו ניצוצות [הסוגיא בתוס' שם] ואסור ליתן בתוך אותו כלי מים ואפילו מע"ש מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות ומוקמינן לה אפילו לרבנן דאמרינן בפרק כל כתבי (שבת דף ק"כ) גרם כיבוי מותר וטעמא כיון שהמים בעין ובודאי יפלו הניצוצות ובכוונת כיבוי נותן המים הרי אלו כמכבה בידים אבל אלו צלוחיות של בית הכנסת שנותנין שם מים להגביה את השמן או שלא ישבר הכלי מותר [בפ"ק דף י"ב] כלים הדומין זה לזה ואינן ניכרין אלא בעיון הרבה אסור להקריבן לאור הנר ולהבחין ביניהם שמא ישחה ויטה לפיכך שמש שאינו קבוע אסור לבדוק כוסו' וקערות לאור הנר מפני שאינו מכירן גרסינן בפרק כל כתבי (שבת דף ק"כ) ר' שמעון בן ננס אומר פורסין עוד גדי על שידה תיבה ומגדל שאחז בהן האור וכן עושין מחיצה בכלים אפילו מלאים מים ואפילו חדשים הראוי' להתבקע ועל ידי כן תכבה הדליקה דגרם כיבוי מותר כדאיתא בגמרא [שם] אמר רב יהודא טלית שאחז בה האור נותנים בה מים [עיין שם בתוס' ולעיל בדיני סחיטה] מצד אחד אם כבתה כבתה וקאמר דסבר כר' שמעון בן ננס דשרי גרם כיבוי תנו רבנן [שם] נר שעל גבי טבלא כגון קרושו"ל בלעז שפתילה דולקת בו מערב שבת מנער הטבלא ונופלת ואם כבתה כבתה ומוקי לה [שם] בשכח דלא נעשה בסיס לדבר האסור מיהו אמרינן עלה בירושלמי כפרק כירה [דף ו, עמוד נ' ובתוס' שם מביאו] אמר ר' יוחנן קרוב זה לידי חיוב חטאת לפניו משום מבעיר לאחריו משום מכבה פירוש אם ימשך השמן לפניו או אחריו אמר שמואל בן ר' אבא קומי ר' אסא בכבתה א"ל תנוח רוחך ולא גרסינן בירושלמי ואם כבתה כבתה [שם בדף ק"כ] תנא נר שאחורי הדלת פירוש נר שנקבע בגוף הדלת כמו שרגילין להניח נרות חנוכה בדלת פותח ונועל כדרכו לייט עלה רב על מי שעושה כן דהוי פסיק רישיה דוודאי יכבהו ודווקא כשפותח ונועל כדרכו אבל בנחת בנחת ונזהר בשע' שפותח ובשעה שנועל מותר וכן כתב ר"מ [בפ"ה דף פ"ג] אמר שמואל [שם בדף ק"כ] פותח אדם דלת כנגד מדורה ולייט עלה אביי דגזר רוח מצויה שאינו מבעיר אטו רוח שאינה מצוייה שמבעיר תניא ירושלמי דפר' כירה נר המונח כנגד הדלת פותח ונועל בשבת ובלבד שלא יתכוין לכבות ולהבעיר רב ושמואל פתרין לה בששכח ומקללין למאן דעביד כן יכרת ה' לאיש אשר יעשינה. מסקינן בשבת [דקכ"א] הלכה שנכרי שבא לכבות הדליקה אין אומרים לו כבה ואל תכבה מפני שאין שביתתו עליהם אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שכן שביתתו עליהם [שם דף קי"ד] דווקא קטן העושה לדעת אביו אבל כשאינו עושה לדעת אביו קיימא לן קטן אוכל נבילות אין בית דין מצווין להפרישו [שם] אמר רבי אמי בדליקה התירו לומר כל המכבה אינו מפסיד [ובכתובות ד"ע] קאמר למעוטי שאר איסורי שבת לאפוקי מהלכות גדולות שפירשו שאין חילוק בין דליקה לשאר אסורי שבת מסקינן בשבת [דף קי"ו] שאם נפלה דליקה בשבת בחצר שאינו מציל כל מה שבאותו חצר לחצר אחרת שבאותו מבוי אף על פי שעירבו גזירה שמא יכבה הדליקה כדי שיציל מפני שהאדם בהול על ממונו [בשבת דף מ"ד בתוס' שמתרץ מ"ש דנכי מת אמרינן איפכא] לפיכך גזרו שלא יציל אלא מזון שהוא צריך לו לאותו שבת וכלי' שהוא צריך להשתמש בהן בשבת ובגדים שיכול ללבוש שנמצא מתיאש מן הכל ואינו בא לידי כיבוי ואם לא עירבו אפי' מזונו וכליו אינו מציל ומהו מציל למזונו אם נפלה דליקה בלילי שבת מצילין מזון ג' סעודות הראוי לאדם לאדם הראוי לבהמה לבהמה נפלה בשחרית מצילין מזון שתי סעודו' נפלה במנחה מזון סעודה אחת ומפרש רב הונא [שם דף ק"כ] בד"א בבא לקפל פירוש שבא לקבץ ממקומות הרבה כלים הרבה או שהיה ממלא כלי ומוציאו ומערה וחוזר וממלא אותו פעם שנייה הוא שאינו מציל אלא מה שהוא צריך לו אבל אם הציל כלי אחד בהוצאה אחת אף על פי שיש לו כמה סעודות מותר והיינו דתנן [שם] מצילין סל מלא ככרות אף על פי שיש בו מאה ככרות ומיירי בעניין זה והוא הדין אם פירש טליתו וקיבץ בה כל מה שיכול והוציאה מליאה בבת אחת מותר ואומר לאחרים באו והצילו לכם כל אחד ואחד מציל מזון שהוא צריך לו או כלי אחד שמחזיק אפילו דבר גדול והרי הוא של מציל אם לא רצה המציל לקחתו ונתנו לבעליו מותר לו ליקח הימנו אחר השבת שכר עמלו ואין זה שכר שבת שהרי אין שם מלאכה ולא איסור שלא הוציאה אלא במקום מעורב ומה שהוא מציל ללבושו לובש כל מה שיכול ללבוש ועוטף כל מה שיכול להתעטף ומוציא לחצר שאינה מעורבת כך פוסק רבינו ברוך [בספרו סוף סי' רמ"ה] אבל רבי משה כתב [פ' כ"ג] דדווקא במעורבת ופושט וחוזר ולובש ומוציא ואומר לאחרי' באו והצילו לכם וכל אחד לובש ומתעטף ומוציא והרי הן שלו כמו המאכל שהרי מן ההפקר הן זוכין [בדף קט"ו] מצילין כל כתבי הקדש שיש בחצר לחצר אחרת שבאותה מבוי ואף על פי שלא עירבו ובלבד שיהא מבוי שלש מחיצות ולחי אחד [שם ובפרק במה אשה (שבת דף ס"א)] הברכות הם התפלה והקמיעים אף על פי שיש בהן אותיות של שם ומענינות הרבה של תורה אין מצילין אותו מפני הדליקה פי' רבינו יצחק דווקא בימי התנאים והאמוראי' שלא נתנו ליכתב לא התלמוד ולא תפלות משום דברים שבעל פה אי אתה רשאי לכותבן אבל עכשיו שרבתה השכחה אנו מתירין לכתוב את הכל [בגיטין דף ס'] משום עת לעשות לח' הפרו תורתיך ושפיר מצילין הכל מפני הדליקה הן תלמוד הן תפלות [דף קט"ז] מצילין תיק הספר עם הספר אע"פ שיש בתוכו מעות ומכאן יש להוכיח שאם היו תפילין בתוך ארנקי של מעות מע"ש והיית' דליקא בשבת שיציל המעות אגב תפילין למקום הראוי להציל תפלין למבוי שאינו מפולש ואין די להציל ארנקי של מעות שהן מוקצה כמו אבנים אגב טבעות שיש בארנקי דשמא הטבעת בטל אגב המעות ששוים יותר ולא דמי לנוטל בנו ואבן בידו כלכל' ואבן בתוכה [בשבת דף קמ"א] מיהו בירושלמי [דף ט"ו] יש דסקיא מלאה מעות נותן עליה ככר ומטלטלה מפני הדליקה ומיהו בשילהי פרק נוטל (שבת דף קמ"ב) אמרינן לא אמרו כבר או תינוק אלא למת בלבד ושמא בדליקה מודה תלמוד שלנו לדברי הירושלמי, [תו' ר"פ כל כתבי קט"ז] אומר רבי' יעקב שמה שאמרנו למעלה שלא התירו רק הכלים הצריכין לו ודווקא מזון שלש סעודות זהו דווקא כשהדליקה באותה בית דמתוך שבהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל כשהדליקה בבית אחר מותר להציל כל מה שיחפוץ בחצר חבירו המעורבת עוד אומר הרב רבי ברוך [בספרו סימן דמ"ה ועיין באורח חיים סימן שנ"ח] דווקא לחצר ולמבוי שסמוכין לרשות הרבים וגם אינן מקורין שאין גג עליהם ומיחליף לרשות הרבי' לדידהו דהוו להו רשות הרבי' דאוריי' רחבים שש עשרה אמה ומפולשים משער לשער ומצויים בו ששים ריבוא אבל בבית חבירו שיש לו גג ויש לו שם עירוב יכול להציל כל מה שירצה ועוד שאין לנו רשות הרבים גמורה וליכא למיגזר לאיסורא דאורייתא:

המכה (פד) בפטיש [פרק ז' דף ע"ח] על כל גמר מלאכה חייב משום מכה בפטיש כגון המנפח בכלי זכוכית והמסתת את האבן על שם שהאומן שמלאכתו בפטיש מכה בפטיש על הכלי בשעת גמר מלאכה להחליקו ולתקנו כן (פה) פירש רב יצחק ואמר רב יהודא [שם] האי מאן דשקיל אקופי מגלימא חייב משום מכה בפטיש והני מילי הוא דקפיד עלייהו, פירוש אקופי הם בליטות ראשי החוטין הנראין על הבגדים לאחר גמר אריגתן וגרסינן (פו) במכות [דף ג'] אמר רב הפותח בית הצואר בשבת חייב חטאת פירוש משום מכה בפטיש:

המוציא (פז) מרשות לרשות מדקדק (פח) התלמוד [בשבת ד"ב] מלשון זה שאפילו מרשות הרבים לרשות היחיד קרי הוצאה וטעמא מאי דכל עקירת הפץ ממקומו תנא קרי ליה הוצאה מיהו אמרינן בשבת [דף צ"ו] דהוצאת מרשות היחיד לרשות הרבים אב הכנסה מרשות הרבים לרשות היחיד תולדה, דייקא בהזורק הוצאה היכא בתיבה פירוש [בתוס' שם ובתוס' פ"ק דף ב'] אף על גב דבמשכן הויא מתוך שאינה נראית מלאכה לא גמרינן ממשכן ואי לא דכתיבה לא מחשבינן ליה מלאכה ובירושלמי [דשבת] אומר בזה הלשון מניין שהוצאה קרויה מלאכה ומייתי לה קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מהביא שנמנעו העם להוציא הנדבה מבתיהן ליתן לגזברים [שם בשבת] ומשה והגזברים היו עומדים במחנה לויה שהוא רשות הרבים וקאמרי להו אל תפיקו ותיתו מרשות היחיד לרשות הרבים [שם ועיין בתו' שם] ומנלן דבשבת קאי גמרינן העברה העברה מיום הכיפורי' מה להלן ביום אסור אף כאן ביום אסור, וגרסינן בירושלמי [שם ברי' פ"ק] אמר רבי חייא בשם רבי אילא אפילו הכנסה את שמעת מינה כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתי' וליתן לגיזברי' כך נמנעו הגיזברים מלקבל מידם ולהכני' ללישכה, וכשאחד עושה כל העקירה וההנחה היא איסורא דאורייתא [בשבת ד"כ] זה עוקר וזה מניח שניהן פטורין אבל אסורים [כל הסוגיא שם בד"ו] ת"ר (פט) ד' רשויות לשבת רשות הרבי' ורשות היחיד כרמלית ומקום פטור איזהו רשות היחיד חריץ שהוא עמוק עשרה טפחים ורחב ארבעה וכן גדר שהוא גבוה עשרה ורחב ארבעה וכל שכן היקף מחיצה גבוה עשרה טפחים שמקיף ארבעה טפחים וכן תל המתלקט גבוה עשרה טפחים מתוך ארבע אמות הרי הוא רשות היחיד כדאיתא בפרק הזורק [ד"ק] [שם בפ"ק] איזהו רשות הרבי' סרטיא היא דרך כבושה ופלטיא גדולה היא מקום השוק שמתקבצים בו ומבואות המפולשות ורחבים שש עשרה אמה אין מוציאין ואין מכניסין מרשות זו לרשות זו ואם הכניס והוציא בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ונסקל בהתראה אבל (צ) ים ובקעה כגון שדות דלא דרסי בה רבים והכרמלית רחבה ארבעה ובמקום שרבים רגילין אלא אינה רחבה ששה עשר אמה או אין שולטין ששים ריבוא דומיא דדגלי מדבר [שם] וכן עמוד רחב ארבעה וגבוה שלשה או יותר אבל אין גבוה תשעה דאם גבוה תשעה מכתפי עלה רבים ומקרי ר"ה כל אלה קרויין כרמלית ואין להם לא דין רשות הרבים ולא דין רשות היחיד ולשון כרמלית מפרש בירושלמי [שבת דף ב, ומביאו בתוס' שם דף ו'] כר ומלא לא נגמר היטב כך כרמלית אין לא דין רשות זה ולא דין רשות זה ואין מוציאין ואין מכניסין ממנו לא לרשות הרבים ולא לרה"י ואם הוציאו והכניסו פטור אבל אסור אמר רבי יוחנן אין כרמלית פחותה מארבעה רחב אבל מקום פטור הוי מקום ברשה"ר שאין לו רחב ד' וגבוה ג' ומותר לטלטל ממנו לרה"י או לרה"ר ואם המקום שאינו רחב ארבעה וגבוה ג' עומד בין רה"י לרה"ר ע"ז א"ר יוחנן מקום שאין בו ד' על ד' מותר לבני רה"ר או לבני רשות היחיד לכתף עליו פי' לתת משא או חבילה על אותו מקום ובלבד שלא יחליפו פי' שבני רשות הרבים לא יקחו אליהם חפץ שבני רשות היחיד נתנו שם שיש לגזור פן יביאו חפץ מרשות הרבים לרשות היחיד דרך אותו מקום פטור בלא שום הנחה שם באמצ' ואם כן יהא חייב דתנו רבנן [שם בדף ה'] המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו שהוא כרמלית ומן התורה הוא מקום פטור חייב [בהזורק דף ק'] הזורק למעלה מעשרה טפחים באויר רשות הרבים ולמעלה מעשרה באויר כרמלית בדבר שאינו מסויים כגון פני הכותל הם מקום פטור אבל אויר רשות היחיד עולה עד לרקיע מסקינן (צא) בשבת [דף צ"ו] שהמעביר חפץ מתחילת ד' לסוף ד' ברה"ר ה"ז כמוציא מרשות לרשות וחייב, הזורק מרשות לרשות או המושיט מרשות לרשות ה"ז תולדת המוציא וחייב וכן הזורק או המושיט מתחלת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבי' הרי זה תולדת המוציא וחייב, דרשינן בערובין [דף מ"ח] שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ לארבע אמות בר"ה אלא בתוך ריבוע זה של ארבע אמות על ארבע אמות יש לו לטלטל שהיא כמדת ארך אדם בינוני כשיפשוט ידיו ורגליו ובאמה שלו מודדים לו [שם] ואם היה ננס באבריו נותנין לו בד' אמות בינונית של שאדם [בעירובין בדף צ"ה] לפיכך מותר אדם לעקור חפץ ברשות הרבים וליתנו לחבירו שעמו בתוך ד' אמות וכן חבירו לחבירו אע"פ שהחפץ הולך כמה מילין בשבת מותר. [(* עיין כל הסוגיא במיימוני פרק י"ב דשבת דצ"ה ובפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף נ"א) וע"ש בפי' רש"י ור"ת בתוספות:] הואיל ויש לו לאדם לטלטל בכל המרובע הזה שהוא ארבע אמות על ארבע אמות נמצא מטלטל באורך אלכסונו של מרובע זה שהוא חמש אמות ושלשה חומשי אמות דכל שיעורי ארבע אמות שאמרנו הן ואלכסונן ופחות מזה פטור [במ"ס אין זה (אבל אסור) מסקינן בערובין [דצ"ה] לרבנן עומד אדם ברשות הרבים ומטלטל ברשות היחיד כולה ועומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבי' ובלבד שלא יוציא חוץ לד' אמות ואם הוציא פטור מפני שהוא ברשות אחרת [שם בדק"א] ובן עומד אדם ברשות היחיד ופותח בר"ה בר"ה פותח ברשות היחיד, עוד שנינו שם [בדף צ"ט] לא יעמוד אדם ברה"י וישתה בר"ה ברשות הרבי' וישתה ברשות היחיד אלא אם כן הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה ומוקמינן לה התם כשהיה שותה בכלים נאים שהוא צריך להם גזירה שמא יוציאם אבל אם היו כלים שאינם נאים שאינו צריך להם מותר וכן אליבא דרבא [שם] אם הי' הבור בכרמלית אע"פ שהכלי' נאים מכניס ראשו בלבד ושותה במקומו אע"פ שלא הכניס ראשו ורובו, שנינו בעירובין [דף "ז] גזוזטרא שהיא למעלה מן הים אין ממלאין ממנה בשבת אא"כ עושה לו מחיצה גבוה עשרה טפחי' למעלה לגזוזטרא או מלמטה פירוש מלמעלה כל סביבותיה או סביב נקב ד' על ד' במקום החקוק באמצעיתה בין מלמטה מחוברת לגזוזטרא מתחתיה ורואין זו המחיצה התלויה כאילו ירדה ונגעה על המים ומסקינן לחד לישנא בגמרא [דף פ"ח] דאפילו לשפוך מותר אע"פ שהים מוליך שופכין חוץ למחיצת הגזוזטרא ופוסקים הגאונים כזה הלשון שמיקל כשל סופרים ומכאן יש להתיר אותם בתי כסאות שהם על המים הואיל ויש בהן מחיצה למעלה עוד שנינו שם [בדפ"ח] חצר שהיא פחותה מד' אמות אין שופכין לתוכה מים בשבת מפני שיוצאין ברשות הרבים במהרה אלא אם כן עשו לה עוקה מחזקת סאתים בין בחצר בין ברה"ר בצד החצר כדי שיהא המים נקבצים לתוכה רק שאם היא מבחוץ צריך לקמור העוקה פירוש לכסות הגומא מלמעלה בנסרין כדי שיפלו המים מידיו לתוך מקום פטור ותניא עלה בתוספתא [פ"ו] אע"פ שנתמלאת העוקה מבעוד יום שופכים לה מים בשבת אע"פ שהמים יוצאים ממנה לר"ה לכל הפחות בימות הגשמים כדמפורש בגמרא [שם בדף פ"ח] שהחצירות מתקלקלות וסתם צינורות מקלחין אבל בימות החמה אין שופכים לה אלא סאתים, שנינו עוד שם [בדף פ"ח] ר' אליעזר בן יעקב אומר ביב הוא חריץ שקמור ד' אמות בר"ה שופכין לתוכו מים בשבת פירש רבי' שמואל בתו' [שם] טעם קמירת הביב מפני החשד שהרואה המים שיוצאין מן הביב אינו ניכר שמן החצר הם יוצאים הואיל ומופלגים מן החצר ורבי' שלמה פירש שכשיעור ד' אמות על ד' אמות יש שיעור לבלוע סאתים מים שאדם עשוי להסתפק מהם בכל יום כדאי' בגמ' [שם] וחכמים אומרים [שם במשנה] לא ישפוך על פי הביב כלומר בתוך החריץ ואע"פ שיש אורך עד יציאתה מאה אמה כדאמר כגמ' [שם] גזירה שמא יאמרו צינורו של פלוני מקלח מים בשבת לרשות הרבים אבל שופך חוץ ויורדין לביב ובגמ' גרסינן [שם] תניא במה דברי' אמורים בימות החמה אבל בימות הגשמים שופך ושונה ואינו נמנע שסתם צינורות מקלחין הן ואדם רוצה שיבלעו המים במקומן, ופירש רבינו יעקב [בתוס' שם] וכן רבינו משה [פ' ט"ו] דהאי בד"א קאי על לא ישפוך על הביב, פסק רבינו שמואל שמותר לשפוך מים ואע"פ שהולכין לרשות אחרת שאינה מעורבת ואין צריך קמירה מרשות לרשות וכן מוכח בגמרא דעירובין [דף פ"ח] דשתי עליות שלא עירבו ולפניהם חצר פחותה מד' אמות לשפוך מימיהם שאותה עליה שעשתה עוקה מותרת לשפוך על הדיוטא והן יורדין לעוקה אע"פ שאין החצר מעורבת, בפ' הזורק, [ד"ק] אמרינן דשופכין דספינה שופכין אותם על דופני הספינה והם יורדין לים דכחו בכרמלית לא גזרו רבנן מכאן פוסק רבינו משה [שם] שאם היה שופך על פי הביב והמים יוצאין לכרמלית הרי זה מותר ואפילו בימות החמה, [בתוס' שם דף ק' ובערובין דף פ"ח] ורבי' יעקב מחלק דשאני ספינה דאין דרכה להיות אצל רשות הרבי' ואין שייך לגזור בה כל כך כמו בבית אמרינן בעירובין [די"ב] שאמר רב יהודא שלשון ים הנכנס לחצר ופרץ הדופן במלואו אם עשה פס אחת בראש הכותל מותר למלאות מן המים לפנים ממקום המחיצה [שם] ות"ר חצר שנפרץ ביותר מעשר ונכנס בה לשון ים אין ממלאים ממנו בשבת, [שם ועיין לקמן במצות עירובין בסוף הספר] וגם אין מטלטלין בחצר חוץ לים מפני שנפרץ למקום האסור לו, אם צריך לחפץ שברשות הרבים או יש לו חפץ בבית אחר שלו או להביא יין ורשות הרבים מפסקת יוליך לשם תינוקת אם יקחוהו מאיליהן טוב הדבר כדאי' בפי חרש [ד' קי"ג] גבי מפתיחות בית המדרש שנאבדו אמר רבי פדת לידבר טליא וטליתא להתם ואם לא יבחינו להביאם יעשה מחיצה של בני אדם שלא ידעו שלשם מחיצה נאספו ויסדרם שלא יהא שלשה טפחים בין זה לזה ויועילו כמו קנים כדאיתא בשבת [דס"ד] גבי זיקי דאישתאר בריסקא במחוזא אבל בבית חבירו לא יועיל לזה לפי שצריך עירוב, וע"ש עם חשיכ' צריך למשמש בגדיו כדתני חנניא [בשבת דף י"ב] אם יהא סכינו עליו או מחט בבגדו או מעות בכיסו ועל ידי כן יסלקם מפני השבת אשה נדה ורגילה לתת בחול בגד כעין סינר מלאחוריה סמוך לבשרה שיפלו שם נידתה ולא יטנפו שאר בגדיה וקושרתו ברצועות או בחוט של משיחה לפניה אסור ללובשו בשבת כדי להוציאו לבוש בכרמלית דמשוי הוא ולא מלבוש כדמוכח בשבת [דף י"א] דכל אצולי מטינוף משוי הוא ולא דמי לסינר שתיקן עזרא שתהא אשה חוגרת בו בפ' מרובה [דפ"ב] וכן בשבת [דל"ב] אשה החוגרת בסינר והוציאה חפץ בתוכו בין מלפניה ובין מאחריה חייב משום ההפץ ולא משום הסינר אותו הסינר הי' דרך מלבוש שהבגד הי' בין לפניה בין לאחריה משום צניעות כמו מכנסיים אסור לילך בספינה בשבת כדאמרינן בשבת [דף קל"ט] ואפי' נכנס בה מערב שבת משום דנראה כשט [תוס' בשבת דף מ"ג ובאשירי] גזירה שמא יעשה חבית של שייטין או גזירה שמא ינהיגנה ד' אמות דרך המים שהן כרמלית וכל שכן אם הולך חוץ לתחום דאסור דבעיא היא בשבת [דף מ"ג] אם יש תחומים למעלה מעשרה ולא איפשיטא, ואם שלשה ימים נכנס בה קודם השבת שרי להיות בה וללכת בתוכה אפי' בשבת כדתניא [בשבת ד' י"ט] מפליגים בספינה פחות מג' ימים קודם השבת אף לבית שמאי וכל שכן לבית הילל דתניא בירושלמי דשבת [*) דף ד' ע"א ובתוספות דשבת מביאו דף מ"ג ובאשירי שם.] אין מפליגין לים הגדול לא בערב שבת ולא בחמישי בשבת בית שמאי אוסרין אפי' ברביעי וב"ה מתירין [שם בדף י"ט] ואם לדבר מצוה שרי אפילו מע"ש ולעבור ים האי שקורין אינגילטיר"א דרך רייפ"א רגילי' לעבור ביום אחד כשיש להם רוח טוב ומותר ליכנס בספינה בבקר בע"ש אפילו שלא לדבר מצוה כדאמר התם [בדף י"ט] דמצור לציידן אפי' מע"ש מותר ומה שפסק רבי' שמואל כדברי הלכות גדולות שפסקו כל היכא דקנה שביתה מחולא שפיר דמי למיתב בה בשבתא וסגיי אין נראה לרבי' יצחק דהא אסרי מע"ש אם לא מצור לציידן, אמנם בכל עניין שנכנס בספינה או בהיתר או אפי' בשבת עצמה מותר ללכת בכל הספינה אפי' שהלך חוץ לתחום ואע"פ שלא שבת באויר מחיצות מבעוד יום כרב דפסק בשבת [דמ"ב] כרבן גמליאל בדיר ובסהר ובספינה, דתנן שם [בדמ"א] מי שהוציאוהו גוים והוליכוהו לעיר אחרת שיש לה מחיצות או נתנוהו בדיר או בסהר שיש לו היקף גדול או בספינה מהלך את כולה וכן פסק רב אלפס [שם] וכן משמע שם [בדף ס"ז] גבי דכרי דאתו למברכתא וכן אומר שם שהמפרש לים הגדול בספינה אף על פי שהוא חוץ לתחום ששבת בו מהלך את כולה והלכה כמותו עוד שנינו שם [דף מ"א] פעם אחת לא נכנסו לנמל עד שחשיכה אמרו לו לרבן גמליאל מה אנו לירד מן הספינה אמר להו מותרין אתם שכבר הייתי מסתכל והיינו בתוך התחום עד שלא חשכה אמנם בלא זה אם הוציאוהו גוים מן הספינה בחזקה והוליכוהו לעיר שיש בה מחיצות מותר להלך את כולה אבל בקרון אסור לילך אע"פ שהגוי מנהיג את הבהמה [עיין בתוס' שם בדף מ"ג] מפני שנשתמש בבהמה ותנן [ביצה דל"ו] אין רוכבין על גבי בהמה [בגמ' שם] גזירה שמא יחתוך זמורה להנהיגה ואפי' צדדין כגון זה אמרינן בשבת [דקנ"ה] דאסור, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי או חבילתו והוא אחד משמנה עשר דברים שגזרו [בשבת דף י"ג] שלא יוליכנה פחות פחות מד' אמות ואם אין שם נכרי או אין מאמינו יתננה על הסוס מבעוד יום ואם רוצה הסוס לעמוד יטלנה מעליו וכשיתחיל ללכת יתננה עליו שלא תעשה הבהמה עקירה והנהה משתכנס השבת ואם אין הבהמ' עמו ויש עמו קטן יתננה לקטן ישראל ואם אין שם לא זה ולא זה יוליכנה פחות פחות מד' אמות ויעשה הנחה קודם שיגמור ארבע אמות, ואם דואג פן יראוה העכו"ם ויגזלוה ממנו יניחנו עליו וירוץ שלא יעמוד כלל וכשיהיה על פתח ביתו יזרקנה כלאחר יד קודם שיעמוד והשתא לא עשה כלל איסורא דאוריי' דהא מבעוד יום התחיל לרוץ ואם כן לא עשה עקיר' משהתחיל שבת וכן אמר רב הונא הייתה חבילתו על כתפיו רהיט ומייתא לה בפרק בתרא [ד' קנ"ג ובספר התרומות סימן רכ"ו] ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו או זהבו שאינם כלים מותר להצניע במקום שירצה ברשות היחיד אף על פי שהם מוקצים שהרי גדולה מזו התירו משום פסידא להוליך פחות פחות מד' אמות דרך ר"ה שיש לחוש לאיסור' דאוריי' וכל שכן הא ודווקא בדליקה [כדלעיל בד' י"ו] לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמה, דילמא אתי לכבויי תניא בסוף פר"ק דשבת [ד' י"ט] נותנין מזונות לעכו"ם ולכלב בחצר ואם יצא אין נזקקין לו אבל לחזיר אסור ליתן כלל כדאיתא בשבת [ד' קנ"ה] שאסור לגדל חזירים א"כ אין מזנותיו עליך כמו כלב או עכו"ם שהוא משום דרכי שלום כדאמרינן בגיטין [ד' ס"א] מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל מפני דרכי שלום בשבת [ד' נ"ב] מוכיח דפרה אסורה לצאת בשבת בחבל שבצוארה לפי שאינה צריכה שמיר' ואין להתפחד שמא תברח וכל נטירות' יתירתא לבהמ' משוי הוא, דהכי אמר רב [שם] פרה לשמור אסור ולא כשמואל דשרי בבכורות [ד' מ"ט] פסקינן כרב באיסורי לגבי שמואל [כל המו' בספר התרומה סי' רל"ו] חמור אסור לצאת בפרומביא לפי שנשמ' בטוב באפסר או בשיר שהוא חבל כרוך בצוארו אבל סוס מותר לצאת בפרומביא שהוא חזק יותר מחמור ואע"ג דתניא [שם בד' נ"א] ד' בהמות יוצאות באפסר החמור והסוס והגמל והפרד ונטירותא משוי הוא ואסור מ"מ פרומביא לא מיקרי נטירותא יתירתא אבל חמור נוח יותר ודי לו בשיר וגם באפסר מותר ואין יכול לכוין השמירה ולצמצם שלא להוסיף מעט שהרי שנינו [שם] הסוס בשיר ואפי' הכי תניא בד' בהמות שהסוס יוצא באפסר וכן לוברקי' תניא [שם] באפסר ובמתני' [שם] תנן בפרומביא, אפי' הכי יש שמחמירין שלא להוציא סוס בפרומביא אבל אפסר עם פרומביא ביחד בסוס ודאי אסור דמשוי הוא, וגמל מותר באפסר לבדו או בפרומביא לבדה אבל בחוטם אסור [שם], ועגלים מותרין לצאת בחבל לפי שצריכים שמירה ובורחים יותר מפרה גדולה כדעביד רב הונא [שם בדף נ"ב] וכשמוציא הסוס לר"ה ותופס האפסר בידו צריך שלא יצא החבל חוץ לידו טפח וגם צריך שיגביה מן הקרקע טפח החבל שבין ראש הבהמה לידו, ואומר הרב ר' ברוך [בספרו סי' רל"ו] שאסור להניח זמם בחוטמו של עגל כמו שרגילין לעשות ויש בו יתידות דקות שלא יינק הפרה בשדה דמשוי הוא דוגמא דתנן [שם בדף נ"ד] ולא פרה בעור הקופר שקורין הריצון כי היכי דלא למצייה יאלי' אין הסוס יוצא לר"ה עם האוכף שעליו ולא חמור במרדעת שעליו אא"כ קשורה בו מע"ש וחמור דוקא שרי בקשירה מפני שמצטער יותר בצינה כדאמרי אינשי חמרא אפי' בתקופת תמוז קרירא ליה וכן אסור להסיר האוכף מעל הסוס ומרדעת מעל החמור אפילו בחצירו [שם] אבל יכול להתיר החבק מתחתיו ומוליכה ומביאה בחצ' ואם יפול מאליו יפול אבל מותר ליתנו לכתחלה על גבי החמור בשבת בחצרו מפני הקור שלא יצטנן ועל הסוס אסור, אסור להעמיד הסוס במים כדי לצנן גזרה משום שחיקת סמנין בשכת כדתניא [שם] בהמה שאחזה דם אין מעמידין אותה במים כדי לצנן אע"ג דאמרי' התם שחיקת סמנים תנאי היא ודרש רבא [שם] הלכה כר' יאשיה דמיקל דווקא הולכה בחצ' שרי ר' יאשיה כדי שתתרפא לשלשל שאין ניכר כל כך משום רפואה אבל להעמידה במים איכא הוכחה טפי לרפוא' ואסור' [דף נ"ד] ואין בהמה יוצאה בזוג שבצוארה לכרמלית אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא פירוש לחינגא לשוק למוכרה וגם משום משוי אבל בחצר מותר ובלבד שיהא הזוג פקוק ואינו משמיע קול והוא הדין לתרנגול אסור כעין בהמה, [שם] ואין הסוס יוצא בסולם שבצוארו כשיש לו מכה שעושים לו שלא יכוף ראשו לחכך בשיניו על המכה ולא ברצועה שברגליו שעושין לו כדי שלא יגעו רגליו זו את זו בלכתו ולא תרנגולין בחוטין שקושרין להם לסימן שלא יתחלפו ולא ברצועה שברגליהם שעושין להם שלא יברחו וגם לא ישליכו צרורות על כלים בלכתם, [שם בדף נ"ד] ולא יצא לא העגל ולא הפרה בגימון פי' עול שבצוארו ולא סוס וחמור כמו כן, ואם ב' סוסי' או ב' גמלים קשורין זה בזה אסור להוליכן דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא למוכרה בשוק אבל שתי בהמות שאינם קשורות מותר להוליכם יחד בידו אחת, בשבת [ד' נ"ז] מוכיח שאשה אינה יוצאה בחוטין של צמר או של פשתן או רצועות הכרוכות סביב שערות ראשה דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ותסיר אותם משום חציצה ומייתי להו ד"א בר"ה כך פי' רבי' יצחק [בתו' שם] דבכרוכות מיירי אבל אם הם בתוך קליע' שער' ראש' מותר דיש איסור בסתיר' הקליע' בדאמר בשבת [ד' צ"ה] הגודלת חייבת משום בונ' ואם החוטין הן חלולים כעין תיבי חלילתה מסקינן [שם ד' נ"ז] דמותר אפי' הם כרוכות סביב השערות משום דליכא בהן חציצה ואינה צריכה להסירם משום חציצה ואם הם מוזהבות שמקפדת בטינופם אסור בכל ענין שמסירתן בשעת טבילה פן יטנפו כך פי' רבי' יצחק לשון דמיטנפי הכתוב בתלמוד [שס] אבל רבי' שלמה פי' דמיטנפי שהן מטונפות כבר (עיין שם) ואם טובלת בעודן בראשה יהא נמחה ליכלוך שעל החוטי על בשרה ולכך צריכה להסירם מן ראשה דלמא אתי לאתויינהו ד"א בר"ה ואומר הרב רבי ברוך [בספרו סוף סי' רל"ט] שיכול להיות דבכל ענין מותר לדידן דלית לן ר"ה רחב י"ו אמה ושילכו שם ששים רבוא וליכא למיגזר מידי ואפי' לתנאים שהיה להם ר"ה רחב י"ו לא מצינו בכרמלית שאסור ב"א כתכשיטין דווקא:

תוכן העניינים

ספר מצוות גדול

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה