ספר לו שערים· רבנו ישראל איסרלן
שער יא
א. דיני כבד לרש"י הוה הפסק הכי אם בישל כבד בקדירה לאחר שנמלחה ושהתה שיעור מליחה והודחה במים הותר הכבד כי הכבד לעולם מפליט דם מחמת דמו ואינו בולע לפי שטרוד לפלוט אבל מ"מ לכתחלה אסור לבשלה אפילו לבדה דנהי נמי דאינה בולעת מ"מ אוסרת הכלי שבולע מן הדם ואם נתבשל בשר עמו הבשר אסור לפי שבולע דם הכבד שלא מהני ביה מליחה ולפר"ת אם לא נמלח ככל הצורך כך הדין ממש ואוסרת ואינה נאסרת אבל נמלח הוא כדין שאר בשר מותר לבשלו עם בשר כמו שמותר לבשלו עם בשר לצליה דמעשים בכל יום דנותנים כבד לאחר צליה בקדירה של בשר וה"ה במליחה דמלוח כרותח דצלי ושיעור מליחה כשיעור צליה, ושמעתתא דכבד מפורשת היטב בין לפרש"י בין לפר"ת ויש לעשות כרש"י גבי כבד ואי אישתלי ועביד עובדא כר"ת עביד, [פי' לכתחילה יפסוק המורה כרש"י ואי אישתלי ופסק כר"ת לא מהדרינן עובדא כך קבלתי והכי משמע לעיל ובסמ"ג במצות דם] כתב רב אלפס דשדרו ממתיבתא דהאידנא לא בקיאינן בחליטה וספק איסורא לחומרא ולא שרי למיכל כבדא שליקא אלא היכא דטוי לה מעיקרא ובשלו בתר הכי, וכתב הרא"ש דלא אתא רב אלפס למיסר דיעבד כבדא שליקא דלא מטוי כבר דמסתמא לא פליג אמתניתין דכבד אוסרת ואינה נאסרת ולא מפליג בין שלוקא ובין מבושלת אלא מנהג דשדרו ממתיבתא כתב דלא שרי למעבד הכי לכתחילה והרמב"ם פ"ו דמאכ"א אסר אפילו בדיעבד וכל המחברים לא כתבו אלא לשון לכתחילה דנהגו שלא לבשל כבד וכתב בסמ"ק במצות דם ובמרדכי פכ"ה הטעם כדלעיל משום הקדירה שנאסרת ועוד טעם אחר בסמ"ק משום דלא בקיאין מתי קרוי שלוקא ושלוק איכא מ"ד דאסר ולא שרי אלא דוקא מבושל ומשו"ה כתב דאין לבשל כבד כלל כ"א לאחר צליה גמורה: ב. וכתב הרא"ש פכ"ה דהא דבעינן קריעה שתי וערב וחתיכא לגבי תחת הכבד היינו דוקא אם רוצה לבשלו אחר הצליה או אחר המליחה לפר"ת אם לאו כולו צלי בעינן קריעה שו"ע וחיתוכה לתחת וכתב בסמ"ג דנהגו העולם לתחוב בו קיסם או קוץ בשעת צליה ומיהו הצולה אותה כדי קליפה ולבשלו אח"כ נכון לקורעו שו"ע כדפר"י בפנים, ובא"ז תמיה על מנהג שתוחבין בו קיסם ומנקבין בו נקבים וכתב בשם ר' שרלאון שאין לשנות משמעות ההלכה וכן היה נוהג ר"י ז"ל לקרעו ש"ו ע"כ:
ג. ואם נמלח או נצלה עם בשר בין עילוי בשרא בין תותי בשרא ק"ל דשרי בדיעבד דדם משרק שריק אבל רש"י כתב דלכתחילה לא שרי בצליה אפילו תותי בשרא בשפודין שלנו דלפעמים מגביהין צד זה ולפעמים צד זה אבל במליחה כתב בסמ"ג וטורים דשרי לכתחילה תותי בישרא ע"כ:
ד. ואנו נוהגין שלא למלוח כבד קודם צליתה אבל לא מצינו איסור זה בכל התלמוד וכתב במרדכי פכ"ה בשם ראבי"ה דאם צלו כבד ולא הדיחו אח"כ במים ונתנו בקדירה אין לחוש אע"ג דכ"ר לכלוך מהול בעלמא הוא ע"כ: ה. ואם הכבד דבק בעוף ונתבשל עמו אם הכבד שלם ודבק בהחתיכה שאין בחתיכה ס' נגד חתיכת כבד הדבוק בה אז כל החתיכות אסורין וצריך ס' מן הרוטב ושאר בשר של התיר לבטל העוף שלם או חתיכה שהכבד דבוק בה וראיה מירך שנתבשל בו גיד הנשה דאם יש בנותן טעם רק בירך אסורה וכן כתב בסמ"ק במצות דם שרש"י הי' משער כה"ג בכל חתיכה אפילו אם היה כל שעה מכוסה במים וכן כתב במרדכי פג"ה שרבינו ברוך כ' דדוקא בדם וכה"ג אמרינן חתיכה עצמה נ"נ אפילו ע"י איסור מועט אם אין בה ס' לבטלה משום דאי אפשר להפריד האיסור משם וכן כ' בא"ז:
ו. אבל כלי מתכות או עץ הדבוק בחתיכה הואיל ואפשר להפרידו ע"י הגעלה או ליבון אם נפל איסור על מקצת הכלי לא אמרינן כולה נבילה הוא ויצטרך לשער בעד כל הכלי אלא משערינן כפי האיסור שנפל אא"כ אינו יודע כמה איסור נפל משערינן כל הכלי בכבד הדבק בעוף:
ז. אבל אם הכבד נפרד מן העוף אז בכוליה קדירה משערינן:
ח. ואם צלו העוף וכבד מחובר בו או נפרד ותחוב בתוך העוף דעוף עצמו מותר מבחוץ על פני כולו רק שקולפין מעט סביב הכבד וזורקו לחוץ והשאר מותר דדמא מידב דייב וי"א אפילו קליפה לא בעי כשנצלה בתוך העוף: ט. וטחול ק"ל דשומנא בעלמא הוא ולא בעי קריעה ש"ו וחתוכא אבל מ"מ צריך למלוח אותו לקדירה דמה שפולט דם ובכריתות חשיב דם הטחול בלאו: