ספר לו שערים· רבנו ישראל איסרלן
שער א
א. לקדירה צריך להדיח הבשר קודם מליחה היטב, וכתב בא"ז ששורין אותו במים כדי שיתרכך הדם שעל הבשר ויודח היטב ואח"כ מדיחין אותו היטב באותו מים עצמו ומניחין על גבי דף כדי שיזובו מימיו מעל גביו ואחר שיזובו המים מולחין, והר"י טרושן כ' דאם הודח הדחה מועטת להסיר הדם סגי ושרי דדוקא בהדחה שאחר מליחה בעינן יפה יפה:
ב. וכתב במרדכי פכ"ה היכא דחתכו הטבח לחתיכות גדולות וחללינהו ושוב חתכו הבעל הבית נתח אחד לב' או לג' נתחים קודם מליחה צריך לחזור ולהדיחו:
ג. וכתב עוד מתשובת רשב"א הבשר תפל שמלא קרח וכפור ואינו ראוי למליחה מותר לשרותו במים חמין בכלי שני אעפ"י שהיד סולדת בו ולמלחו אח"כ דאפילו אם יהיה לו כח להפליט ולהבליע כמו שאמר רבינו חיים מאחר שלא נתבשל הדם חוזר ויוצא ע"י מליחה או ע"י צליה אח"כ:
ד. ואחר שהודח הבשר צריך למלחו היטב כ"כ עד שיהא קרוי אינו נאכל מחמת מלחו ולמלחו משני צדדין, והטלה והעוף מבפנים ומבחוץ כדאמרינן כיצד הוא עושה מולחו והופכו וחוזר ומולחו גבי קדשים ואמר רבא וכן לקדירה ומשו"ה נקיט שמואל במילתיה ומלחו יפה יפה:
ה. ובמרדכי פכ"ה בשם ריב"ק אוסר תרנגולת שנמלח מבפנים ולא מחוץ רק לצלי ובשם רבי ברוך ור' שמחה התיר בכה"ג:
ו. וכתב הראש פכ"ה שצריך לפזר עליו מלח הרבה שלא ישאר בו שום מקום בלי מלח וכתב דמסתברא דטוב יותר למלוח במלח דק מבמלח הגס דבמלח הדק מתפזר על הבשר ופועל להוציא דם כי הוא נדבק אבל הגס נושר כשהופך החתיכות למלחו, והרמב"ם כ' דאין למלוח במלח הדק לפי שנבלע בבשר ואינו מפליט וכן כ' בסמ"ק פכ"ה משמו ומשם ה"ג ולרש"י מולחין בתרווייהו אלא שהגס צריך ניפוץ ולא הדק:
ז. וכ' א"ז המולח במלח הגס צריך ניפוץ והדחה, וצריך לשהות הבשר במלח כשיעור צליה סי' כשיעור צליה אותה חתיכה עצמה לפי עובה וגודלה וכן כתב בא"ז ורמב"ם פ"ו דמאכ"א כתב דסתם מליחה כשיעור מיל וכן במרדכי פכ"ה בשם ראבי"ה דמצא בשם רש"י דשהית מליחה כשיעור מיל, וכתב דלא נהירא לי שיעור צליה דא"כ נתת דבריך לשיעורין דלפי גודל האש ממהר להיות נצלה:
ח. ואחרי כן כשרוצה לבשל צריך להדיח הבשר לכל הפחות ב"פ, ובא"ז כתב בהדיא שצריך להדיח לכתחילה ג' פעמים ובדיעבד כב' פעמים סגי ושמואל נמי אמר במילתיה ומדיחו יפה יפה משום ב' פעמים מים ראשונים להעביר המלח והדם ומים שניים להעביר לחלוחית של מים ראשונים שנשאר על הבשר:
[תו גרסינן בגמ' רישא בכיבשא פי' ברמץ ויש גורסין בכבשן פי' בלא רמץ כשרוצין להסיר השער מן הראש או מן הרגלים נותנין עליהם מים ומטמינים אותו ברמץ על גחלים אותביה על בית השחיטה דמידב דייב דמא ושרי אותביה אלחיים מקפא קפי דמא ואסור אותביה אנחירי ודץ ביה מידי כדי שיצא הדם מן הנחירים שרי ואי לאו אסור ומיהו כשרוצין להסיר הנוצה מן התרנגולין שנותנין על הרמץ ואין קפידא בכלום משום דליכא עצמות דמעכבין הדם כמו בראש דמצריך אנחיריה ולדוץ ביה מידי ואפילו בראש כתב בה"ג דחומרא הוא דאסור באכילי וכולה רישא שרי משום חשש דוורידין כדאמרי' במרדכי פ' השוחט ובתרנגולת דלאו בר הכי הוא משליכין את הראש וכן ברגלים כשמשימים על האש להסיר השער שרי מהאי טעמא דנורא מישב שייב, ומיהו לנקוב המנעלין על הרגלים כדי שיצא הדם תע"ב, וכתב הרא"ש פנ"ה דמותר לחרוך רגלים בלא מליחה ובלבד שיסיר את הטלפים כי הם מעמידין את הדם ע"כ, ויש מחמירין ומולחין הרגלים ושוהין אותן כשיעור מליחה ומדיחין אותו קודם נתינתו על האש להסיר השער והמנעלים ואח"כ חוזרין ומולחין אותן כהוגן משום דמליחה ראשונה היתה צד הטלפים והשער שלא נכנס בבשר כל הצורך]:
ט. גרסינן בגמרא אין מחזיקין דם בבני מעיים פרש"י אינם בחזקת דם לאסור אם לא נמלחו כגון דקים שסביב הכנתא וקיבה וכרס ושאר דקים וטבחיא אבל הלב והריאה והכבד וכנתא גופא יש בהן דם וצריך למלוח וכן כ' הרא"ש פכ"ה בלשון הזה וכ' עוד דמ"מ נהגו למלוח בני מעיים משום שומן הנדבק בו שאי אפשר לנקרו היטב דאית ביה שורייקי דדמא, ובספר התרומה כתב עוד טעם אחר דנוהגין למלחו משום דלא ידעינן כמה אורך הטבחיא והקיבה וכתב הרא"ש פכ"ה דמותר למולחן עם שאר בשר משום דדמא שריק ונפל דאינו נחים לבלוע כמו דגים ובא"ז פכ"ה בשם רבי שירלאין בשם ר"י אסור למלחו עם שאר בשר וכתב עוד דכרס יש לו דין כבד ולב וריאה והביא ראיה ממחט שנמצא בעובי בית הכוסות דקאמר עלה נמצא עליה קורט דם אלמא אית ביה דם ולא חשיב בתורת בני מעיים כ"א הדקים שסביב הכנתא והקיבה והטבחיא וכן בא"ז ובמרדכי פכ"ה כתב דשומן אוזא יש לו דין כנתא גופא וצריך הדחה אחרונה כבשר:
[קודם שער ב' שיעור מיל הוא רביע שעה וחלק כ' השעה כדמוכח ממהלך אדם בינוני ביומי ניסן ותשרי שהן י"ב שעות י' פרסאות ופרסא היא ד' מילין כדאיתא פ' מי שהיה טמא ובפרש"י שם דהיינו שליש שעה פחות חלק ומרגלא בפומי דאינשי דשהיית מליחה היא שעה והיינו לדעת א"ז וש"ד דשיעורו כפי צליית החתיכה ואשכח שיעור שעה לצליה גבי פסח כשחל להיות ע"פ בע"ש דמקדימין התמיד שעה בשביל צלית הפסח דלא דחי שבת אע"ג דאין ראיה גמורה סמך מיהא איכא.: