ספר ילקוט הרועים· הרב שמעון בצלאל ניימאן
הרועים - מצוות צריכות כוונה
מצוות צריכות כוונה. שי' הר"י בברכות די"ב דאע"ג דמצות אצ"כ מ"מ במידי דאמירה לכ"ע צריך כוונה ובס' מגן גבורים סי' ס' הוכיחו דלדידן שפיר י"ל כהר"י אבל רבא בר"ה דכ"ח לא ס"ל כהר"י וס"ל אף במידי דאמירה א"צ כוונה ובס' החיים ה' ר"ה דלמ"ד הרהור כדיבור דמי' לדידי' בדיבור צריך כוונה אבל למ"ד הרהור לאו כדיבור דמים גם בדיבור א"צ כוונה והנה שו' הפוסקים דאף דמצות אצ"כ מ"מ בכיון שלא לצאת לכ"ע אינו יוצא ובביאור מרדכי פע"פ ד"צ ע"ב דמ"מ במצות אכילת מצה וכדומה דכ' המפו' דאסי' למ"ד מצות צריכות כוונה מ"מ במידי דאכילה א"צ כוונה לכך גם בכיון שלא נצאת יוצא במידי דאכילה למ"ד מצות אצ"כ וע"ש דהרמב"ן ס"ל דר' הונא סובר מצות צ"כ ובביאור מרדכי כ' די"ל דר"ה ג"כ סובר דמצות אצ"כ ור"ח ס"ל מצות אצ"כ ובישוע"י או"ח סי' ס' דהא דבכיון שלא לצאת דא"י דוקא במצוה שלא יתבטל אם לא יעשה עכשיו יעשה אח"כ כמו במצה ושופר אז א"י בכיון שלא לצאת אבל בתפילין דהמצוה כל היום ואם כוונתו שלא לצאת מגרע המצוה בעת הזאת בכה"ג אפי' כיון שלא לצאת יוצא ע"ש ובבית אל מוכיח דר' אליעזר בר' צדוק בפסחים קי"ד ס"ל מצות אצ"כ ובס' החיים ה' מגלה העלה דלמ"ד מצות צ"כ ובלא כוונה אינו יוצא אם מכוון בעשי' אחת לב' מצות בכה"ג אף אחת א"י. ובפסחים דקי"ד דאמר ר"ל ש"מ מצ"כ והק' המפו' דלמא בכ"מ מצאצ"כ והכא מיירי בכיון שלא לצאת ונ"ל דהתוס' הקשו דיבטל החרוסות להמרור ותרצו כיון דחרוסת ל"ה רק משום קפא לא מבטל למרור והנה במהר"ם ברבי הק' לראב"צ דס"ל דחרוסת מצוה וצריך שיעור יבטל החרוסת למרור ועק"ל דהרי רבנן קאמרי אע"פ שאין חרוסת מצוה משמע דכ"ש אי חרוסת מצוה והרי אדרבא דאי חרוסת מצוה שוב הי' מבטל להמרור ואף דמצות אין מבטלין זא"ז מ"מ הא חרוסת לכ"ע ל"ה רק מצוה דרבנן ומרור דאורייתא בזמן המשנה כמ"ש המפו' אך י"ל דשפיר הוכיח ר"ל דמצית צ"כ והיינו עפמ"ש בשו"ת שמש צדקה דלמ"ד דמצות צ"כ הוא רק מדרבנן ולא מה"ת ע"ש א"כ דמה"ת א"צ כוונה שוב יצא כבר מה"ת בטיבול ראשון ורק מדרבנן לא יצא ומדרבנן שוב הוי חרוסת ג"כ מצוה דרבנן ושוב מצות א"מ זא"ז והנה י"ל הא דמה"ת א"צ כוונה י"ל דאמרינן סתמא לשמה קאי ורק מדרבנן ל"מ וצריך כוונה וכמ"ש המפו' ולפי"ז י"ל דבכיון שלא לצאת אף מה"ת אינו יוצא ולפי"ז ל"ק קו' המפו' דמנ"ל דמצ"כ דלמא מיירי בכיון שלא לצאת ולפ"ז א"ש דאם מיירי בכיון שלא נצאת שוב מה"ת א"י וק' דיבטל החרוסת למרור כנ"ל. והנה המהרש"א הק' דלמה לא הקשו התוס' ג"כ לראב"צ דס"ל החרוסת מצוה וקשה דהא מבטל למרור ואנכי לא הבנתי דנראב"צ דס"ל החרוסת מצוה י"ל דהי' אוכל החרוסת אחר המרור דנ"ש לומר דיבטל למרור ובשלמא למ"ד משום קפא עכצ"ל דהי' החרוסת והמרור בב"א ושפיר הק' ותרצו כיון דנ"ה רק משום קפא ל"ש דיבטל אבל לראב"צ דס"ל דהיא מצוה ובעי שיעור מנ"ל דלא הי' אוכל אח"כ וצ"ע ובחתם סופר או"ח סי' ט"ו דס"נ לשמואל מצות צ"כ כדשלחו לי' לאבוה: