ספר ילקוט הרועים· הרב שמעון בצלאל ניימאן
הרועים - לחמי תודה
לחמי תודה. הרמב"ם פ"ט ממעה"ק הכ"ד שמעשה הלחמי תודה ונזיר חוץ לעזרה וברש"י פסחים דל"ז מבואר דלחמי תודה אפייתן בפנים בתנור של מקדש ובמעין החכמה דנ"א דשמואל ור' הונא פליגי בזה דר"ה ס"ל שאפייתן מבחוץ ושמואל ס"ל שאפייתן הוא בפנים ור' יוסף בפסחים ל"ז דפריך לר"ה ס"ל כשמואל דאפיית לחמי תודה היתה מבפנים. לימודים בחת"ס אע"ז סי' קכ"ה בד' הירושלמי דיליף הא דאין מערבין שמחה בשמחה ממלא שבוע זאת וש"ס דילן מסיק לי' מדברי קבלת הוא דירושלמי ס"ל דלמידין מן קודם מ"ת אבל הש"ס דילן ס"ל דאין למידין מן קודם מ"ת והש"ס פ"ב דע"ז נמי ס"ל כשי' הירושלמי ועיין אות ק נ' נישואין. לינה בפ' המזבח מקדש פליגי רבה ס"ל אין לינה מועלת בראשו של מזבח ורבא ס"ל לינה מועלת בראשו של מזבח ובמהר"ם ברבי יומא דרב ס"ל כרבה דאין לינה מועלת בראשו של מזבח. לינה ברמב"ם פ"ב מחגיגה דאם הביא תודה בע"פ יוצא ידי חובת שלמי שמחה וה"ק הלח"מ הא נפסל בלינה ותי' דס"ל לרמב"ם דהיכא דמלין לשם מצוה אינו נפסל בלינה ואע"ג דר' אשי בפסחים דע"א חולק אסברא זו מ"מ הרמב"ם פסק כר' יוסף ע"ש. למפרע הוא גובה פלוגתא דאביי ורבא בפסחים דל"ב דלאביי למפה"ג ולרבא מכאן ולהבא גובה ושיטת הפני יהושע דתליא בדין שיעבודא דאורייתא דאי ש"ד אמרינן למפה"ג ואי של"ד אמרינן מולה"ג והברוך טעם בסוגיא דמעכשיו כ' בס' להיפוך דאי שע"ד אמרינן לה"ג ואי של"ד אמרינן למפה"ג ובפני אריה להגאון מפלאצק כ' בקדושין מ"ה דר' נחמן מוקי לה במילי אוחרא ס"ל כאבי דלמפח"ג ובנדרי זרוזין פ' השותפין דר' טביומי ס"ל למפרע גובה כאביי. לעולם בהם תעבודו שי' הר"ן דלכף אסור לשחרר העבד ועובר משום לבה"ת דהאיסר משום לא תחנם ולדבריו דניתן לדרוש בזה טעם הקרא י"ל טעם אחר עפ"מ דאיתא בקדושין דע"ז קשים גרים לישראל כספחת ובתוס' שם ד' טעמים ע"ש ולפי"ז י"ל דאסרה התורה השיחרור שלא יכנס לכלל ישראל דזה קשה לישראל כנ"ל רק יהי' כל ימיו עבד וכן זרעו ועפי"ז יש טעם הגון לשי' הרשב"א דבחציו עבד וחציו ב"ח ל"ש העשה לבה"ת בשבת ד"ד ע"ש, וה"ט כיון דכבר הוא חצי ישראל מצד חירות שוב לא הקפידה תורה שיהי' ישראל בכולו דאין נ"מ בזה. לעולם בהם תעבודו פלוגתא דר' ישמעאל ור"ע דר"ע ס"ל חובה ור' ישמעאל ס"ל רשות והנה שיט' הר"ן דהאיסר לשחרר העבד הוא רח מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ובס' בעי חיי באהע"ז בסופו דר' ישמעאל ור"פ פליגי בדאורייתא אי' רשות או חובה היא דלא כהר"ן אבל ר' אליעזר סובר דעה אחרת דמה"ת אין איסור לשחרר ורק מדרבנן אסור אבל ר"ע ס"ל דהוא מה"ת ורב יהודא ס ל כר' אליעזר ובשו"ת מאיר נתיבים פ' ויגש דאי אסור לשחרר העבד תליא בפלוגתא אי קרקע נגזלת ור' אליעזר דס"ל בב"ק דקרקע נגזלת ס"ל לבה"ת חובה ע"ש ובשמן רוקח פסחים מ"ז דהיכא דמשחרר עבדו לצורך מצוה ולא משום חנינא בכה"ג ל"ה האיסר רק מדרבנן משא"כ כשמשחרר משום חנינא האיסור מדאורייתא משום לא תחנם ע"ש ובמחנה ראובן יבמות דצ"ג דר' שמלאי ס"ל כר' ישמעאל דלעולם בהם תעבודו רשות ע"ש והר"ן בהשולח הביא ד' הי"מ של"א תורה לבה"ת אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין לא תחנם אבל במקום מצוה לא משום חנינא דידהו עביד אלא לצורך עצמו ע"כ ובבאר יעקב יו"ד דפ"ט דד' הר"ן במחלוקת שנוי' דבברכות דמ"ז דפריך והא מצהב"ע לא ס"ל כשי' הר"ן רק דהוי עשה בפ"ע אכל הש"ס בגיטין דל"ח דמשני מצוה מצוה שאני ס"ל דהאיסור רק משום לא תחנם כשי' הר"ן ועוד כ' דדוקא לר' יהודא דס"ל בע"ז די"ח דלא תחנם לא תתן להם מתנת חנם י"ל כשי' הר"ן אבל לר' מאיר דל"ל איסור ליתן לנכרי מתנת חנם ס"ל דהוי עשה בפ"ע ואביי לא ס"ל כשי' הר"ן ורבינא ס"ל כשי' הר"ן דהעש' משום לא תחנם ובכתב סופר פ' בהר דלר' יהושיע בן לוי דס"ל דט' ועבד מצטרפין א"א לדידי' לומר כשי' הר"ן כיון דהוא בכלל ישראל משא"כ לשארי אמוראי דס"ל דט' ועבד אין מצטרפין שפיר י"ל כשי' הר"ן ע"ש ובס' החיים כתב למ"ד מצוה ללה"נ ס"ל דמותר לשחרר עבדו הצורך מצוה משא"כ למ"ד מצוה ליהנות נתנו ס"ל דאסור לשחרר עבדו לצורך מצוה ובנוב"י סי' ע"ו וסי' ע"ז דלר' מאיר דס"ל חוב הוא לעבד מוכח דס"ל דלעולם בהם רשות ע"ש. לפני עור. שי' האמונות שמואל דל"ש לפ"ע היכא שלהמושיט ל"ה שום איסור ובפמ"ג בפתיחה או"ח דלמ"ד בב"מ ד"י ע"ב דהיכא שהשליח ל"ה בר חיובא אמרינן אשלד"ע ס"ל כהא"ש הנ"ל וממילא ל"ה ב"ח משום לפ"ע אבל המ"ד דס"ל דאף היכא שהשליח ל"ה ב"ח אמרינן אשלד"ע ס"ל דעובר משום לפ"ע ואף של"ה איסור להמושיט ושפיר הוי ב"ח משום לפ"ע והנה שי' הרמב"ן ביבמות ר"פ יש מותרות דלאו דלפ"ע אינו אלא בלאו השוה בכל אבל בלאוים שאין שוים בכל ל"ש לפ"ע ובשו"ת חת"ס חו"מ סי' ר"ב דדוקא אשה פטורה מלאו דאינו שוה בכל ואיהי אינה מקפדת אבל אנשים לעולם חייבים בלאו דלפני עור אפי' אינה שוה בכל ועיין בישועות יעקב יו"ד סי' א' דאשה ועבד לא נזהרין בלפ"ע דל"מ להו איסור ע"ש בשם האגור ובנוב"י מהדו"ק אע"ז סי' פ"א דלוקין אלאו דלפני עור ולא הוי לאו שבכללות ע"ש וק"ק לי מפסחים דכ"ג הא לכלבים שרי ע"ש ולהנ"ל דלמא אסור ג"כ בהנאה רק דמחמת הנאה אין לוקין כשיטת הרמב"ם משא"כ מחמת לפני עור. לקתה הכוליא דטריפא אבל בעוף פסק הרמב"ם דאין טריפות בכוליא של עוף ובפלתי סי' כ"ט דתליא בפלוגתא דרכיש ודבני מערבא בחולין דצ"ז דשיטת האגור דטריפות הכליות לא הוי מחמת עצמו רק משום הב"מ דסופן להתקלקל ושארי הפוסקים ס"ל דהוי טריפות מחמת עצמו ופליגי בזה רכיש ודבני מערבא דרכיש ס"ל דטריפות הכליות מחמת עצמו לכך ס"ל דל"ב שיגיע הלקותא למקום חריץ וגם בעוף פוסל משא"כ בני מערבא ס"ל דטריפות מחמת הב"מ ולכך ס"ל דבעי שיגיע לקותא לחריץ דשם תלוין המעיים ובעוף כשר דאין המעיים תלויים בחריץ בעוף ועולא ס"ל ג"כ כבני מערבא דטריפות מחמת הב"מ ע"ש. לשמה האחרונים נסתפקו בדבר שצריך לשמה ומחשב לשני דברים הצריכין לשמה מי מהני כיון דצריך לחשוב לתרווייהו ל"ח לשהה והביאו ראיה מהא דצריך קרא דאינו יכול לגרש ב' נשים כאחת בגט אחד ותי"ל דצריך לשמה והכא ל"ה לשמה דצריך לחשוב לתרווייהו ול"ל קרא ע"כ ולדעתי י"ל כמו דאמר הש"ס בהשולח לענין קנין פירות דמדכתב רחמנא לביתך ילפינן מכאן בעלמ' וכ"ה בפסחים דע"ה א"כ י"ל דבאמת מכאן ילפינן כיון דגלתה התורה דאין שני נשים מתגרשות בגט אחד י"ל דהטעם משום דצריך לשמה ול"ח לשמה כיון שצריך לחשב לתרווייהו וממילא ילפינן בעלמא דהיכא דצריך לשמה ל"מ במחשב לב' דברים הצריכין לשמה. ועפ"י נ"ל ליישב מה שהקשיתי בגיטין ד"ט דלמה לא תני דשווי ג"נ לש"ע לענין זה דאין ב' נשים מתגרשין בגט א' וה"ה בש"ע ועיין רש"י גיטין דמ"ב ולפ"ז א"ש כיון דהטעם משום לשמה אם כן שוב הוי בכלל מוליך ומביא כמו דמתרץ הש"ס על לשמה דהוי בכלל מוליך ומביא ובד' הרמב"ם פרק ד' מגירושין ה"ג שכ' ונמצא שאין מגרש לזו אלא לב' אחרות ק"ק דאפילו מגרש לזו גם כן מ"מ הא אין ב' נשים מתגרשות בג"א כנ"ל: