אור ברסלב

ספר יונת אלם· רבי מנחם עזריה מפאנו

פרק א

הקדמה

אלהים למדתני מנעורי ועד הנה אגיד נפלאותיך. אלקים אלי אתה אשחרך צמאה לך נפשי, כשעלה ברצון המלך המרומם לבדו מאז לברוא את העולם להטיב את ברואיו שיכירו את גדולתו ויזכו להיות מרכבה לשכינת עוזו להדבק בו ית' ויתרומם שמו לעד אז מאורו שהוא שמו הקדמון כקדמותו והוא רצונו שזכרנו המאיר עד אין תכלית צמצם וקבץ מניה וביה בסוד המתנשא מימות עולם ונבארהו ונשאר מקו"ם פנו"י בגי' גאות 'לב"ש' הן הן כבש"י דרחמנא כי ממה שנתעלה ונתגאה נשאר הרושם מאור לבושו שגם הוא חסד ורחמים בטבע החסד הבא ביושר בתחלתו ומה שנשאר ממנו עם סלוקו לא שנה מדתו וזה הרושם הוא אשר יקראוהו באמת טהירו עילאה בגימ' שמ"ו שהוא שומר תמונתו בפשיטות ורוחניות. וזה יספיק לפי המכוון בכללות המאמר הזה ריש מלין בלבד. ויתיחס אצל האור הראשון כיחס התרגום עם לשון הקודש. ונקרא אויר קדמון והוא נפש העולם וממאי דכתיב הנה מקום אתי משמע שגם המקום עלה יעלה עם סלוק האור והוא אחריו בסוד מלבוש דכתיב ביה י"י יברך את עמו בשלום. והוא נרמז באלפא ביתא דא"ל ב"ם כי היא המקור לשם ישראל שעלה במחשבה תחלה תדע כי י"ש הוא השער העשירי ומתעורר ממטה בסוד הדין והרמז אליו כאן רבוע אלקים שעולה ר' עד השער הא' שהוא א"ל אמנם כ"ת שהוא סוף א"ל ב"ם משפטו דו"ר דו"ר במספר שוה כי לסוף עשר מדריגות יתחיל הגילוי כתית למאור דכתיב ביה וזה זכרי לדור דור ודע כי א"א בשום פנים לדרוש לא אותיות ולא מלבוש רק בסוד המקום הנורא הזה אך לא באור עצמו זולתי מה שעל צד ההכרח אנו מדמין בו כעין בחינה נעלמת לשם הגדול ברוך הוא ברוחניות נפלא מאד נעלה. אמור מעתה כי האלף דא"ל ב"ם היא התחלה אל מקום האור של מעלה היורד ביושר והלמד ראשית אל מקום החלק ממנו שנסתלק אך נתהפך בבחינת אור חוזר רק נתעלה מעצמו אל עצמו והקיצור יפה הצד השוה למקום קדוש זה בשני חלקיו שהיא התחלה לאותיות התורה החקוקה ברגלי שכינה שמשמענו שכן י"ה הוא ראשו של שם הגדול השוכן במקום כבודו לא יסור ממנו כלל וסוף ההתפשטות הוא בסוד רגלים אל האור עצמו. וקצה הגבול יתואר במקום דכתיב ביה ומקום רגלי אכבד. וכאן כל התורה כלה שם א' בסוד אצילות נעלם אין עסק בה לזולתו ית'. ומעין דוגמא זו למטה תורה חתומה ניתנה ונגש משה לבדו כי לא הוצרך לגלות לו פרט הדברים בהיותו משיג אותה בשלמות רב מתוך ספר התורה בדרך כללים קצרים לא יחסר כל בם. ומקצתם נגלו לר"ע דרך פרט. ולא נכחד כלום ממרע"ה ואע"פ (שבאותו) [שבאותה] שעה שהראה לו במרום תורתו של ר"ע בישיבה של מעלה לא הוה ידע מאי קאמרי אל תתמה כי הם באותו הפרק עדיין לא באו לעולם ודבריהם שם היו בפשיטות נעלם מאד [ק"ו] עד אין שיעור למשה עצמו וישיבתו במרום קודם שנברא ועוד כל מ' יום שעמד משה בהר היה לומד ושוכח עד שניתנה לו תורה מתנה בעין יפה ודי בזה. וכשם שהאור הראשון בעליתו השאיר אחריו ברכה כטעם לא זזה שכינה כך נשאר הרושם ממקומו. ולא עוד אלא שהמקום העליון נדחק בסלוק התחתון והשיר כאן נובלות מה שא"א לומר כן באור עצמו בתכלית הפשיטות והעלוי ושתוף הרושם הזה והנובלות יחדיו גורם יחס מה לבחינ' כלי שרושם האור נשמה אליו. והנה צרוף שניהם נקרא אויר קדמון מלה מורכבת מן אור סוד הנשמה הנקרא כן על שם מקורה ומן בחינת יו"ד היא אחת מהאותיות שהן עצמן מקור ורומזת לעשרה כלים שהם בכחו אז הוחל לברר בכח אותיות התורה הנסתרות והנגלות כאילן שענפיו מרובין וכלן נאחזין בשרשו ובהתפשטות העולמות של מטה הובררו תחלה שמות נוראים סתומים וחתומים בסוד כסא הכבוד הכולל כסאות הרבה. ואח"כ נמשכו לתמורת האלפא ביתות בסוד יצירה ומשם אל העשיה עד רדתם לחבורי חדוש העולם במוחשות הטבעיות להגיד נפלאותיו ית' עם כל היצור וללמד לאדם דעת במצוות התורה ואזהרותיה ענשן ומתן שכרן שלא ניתנו למלאכי השרת. ומכאן מגלה מגלה נתנה הא למדנו כי התורה רושם האלקים והעולם רושם התורה זה וזה כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה שאין עורו נפשט מבשרו נמצא העולמות כלם צל הצל אל האור הראשון. והוא טעם כל עצך ופרי אדמתך יירש הצלצל כשיפורש לשבח ע"פ דרכינו ופי' יירש כמו יוריש ופשוט הוא כי אחד מהמובנים שלו ינחיל אף כאן הצלצל אשר אמרנו ינחיל לכל הראויים אליו כל עצך סוד וא"ו שבשם ופרי אדמתך ה' אחרונה כמו שיבא והנה יירש פועל כבד ע"ד והתנחלתם אע"פ שהן גזירות ודי בזה. והנה שפע האויר קדמון בוקע ויורד עד סוף המדריגות הנעלמות שאין זה מקום באורן רק ממנו נקח במשל מקומו של עולם הנקודות (ההיא) [ההוא] יקרא טהירו סתום והוא היולי לכל הצורות העתידות להתפשט בו:

תוכן העניינים

ספר יונת אלם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה