פרק ט
א ויהי בעת הקריב את מנחת הערב בירושלים ותשם יהודית את שקה על בשרה ותזרוק אפר על ראשה ותיפול על פניה לפני יי ותתחנן ותאמר:
ב אל אלוהי אבי שמעון אתה נתת חרב בידו להנקם בבני נכר על אשר חיללו את אחותו הבתולה:
ג ועל כן המתה שריהם מתבוססים בדם על ערשם ופקדת עוון השרים על עבדיהם:
ד ראשיהם הורדת מכיסאם ונשיהם ובניהם נתת לשבי ולבזה ביד עבדיך אשר אהבת יען כי קראו לך לנקום את נקמת חרפתם:
ה שמע נא גם עתה את אמתך האלמנה:
ו הן קדם ואחור מידך המה ועת הזאת ועת העתיד לך נגלות כל מחשבותיך יכונו וכי תגזור אומר ויקום לך:
ז ועתה השקיפה נא וראה את המוני אשור המתפארים על רכבם ועל פרשיהם ובוטחים בכוח חיל הרגלים אשר להם:
ח הנשענים על חנית וחץ על קשת ועל קלע ולא יכירו כי אתה לבדך תשבית מלחמות ויי שמך:
ט שבור נא את גאון עוזם בכוחך הגדול ונפץ עצמותם בזעם אפך:
י כי באו לחלל את מקדשך ולטמא את משכן כבודך ולנתץ את קרנות מזבחך:
יא ראה נא את גאוותם ושפוך חמתך על קדקודם הרהב בנפשי הרוח אשר לבשתני:
יב תן מרמה בלשוני לסכל עצת עבד אל אדוניו ועצת אדון אל עבדיו ונגדעו קרנותם ביד אישה:
יג הן לא ברוב המון תגבר ולא ביד כבירים תעוז:
יד כי אתה יי פודה ענווים ועוזר דלים זוקף כפופים וסומך נופלים:
טו ועתה יי אלוהי השמים ואלוהי הארץ יוצר הימים ומלך כל היצורים שמע לקול תחינתי:
טז תהי נא מילתי להם לפוקה למוקש ולנגוע על הרע אשר יזמו לעשת לעם בריתך ועל בית קודשך ועל הר ציון נחלת בניך:
יז הראה לעיני עמך ולעיני כל משפחות האדמה כי לך יי הכוח והגבורה וכי אין צור זולתי אלוהינו: