אור ברסלב
ספר חרדים מצוות התלויות בארץ ישראל

ספר חרדים· רבי אלעזר אזכרי

מצוות התלויות בארץ ישראל

מצוות לא תעשה מדברי קבלה ומדברי סופרים

הקדמה

הקדמה על מצות התלויות בארץ ישראל:

גרסינן בסוף פ״ק דסוטה דרש ר׳ שמלאי מפני מה נתאוה משה רבינו ליכנס לא״י וכי לאכול מפריה הוא צריך או לשבוע מטובה הוא צריך אלא כך אמר משה הרבה מצות נצטוו ישראל ואין מתקיימין אלא בא״י איכנס אני לארץ כדי שיתקיימו כולן ע״י א״ל הקב״ה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר מעלה אני עליך כאלו עשיתם שנאמר לכן אחלק לו ברבים ואת עצומים יחלק שלל וגו׳ לפיכך חובה עלינו ללמוד לשמור ולעשות כל המצות התלויות בא״י ואלהי ישראל יהיה בעזרנו. במסכת יבמות פרק הערל נחלקו ר׳ יוחנן ור״ל אי קדושה שקדש עזרא במקומות אשר כבש בא״י קדשה עד עולם או עד שחרב מקדש שני רבי יוחנן סבר קדשה עד עולם וכל המצות התלויות בא״י נוהגת גם אחר החורבן מדאורייתא ור״ל סבר דבטלה הקדושה כשחרב המקדש ואין המצות התלויות בא״י נוהגות בזמן הזה אלא מדרבנן. רמב״ם וסמ״ג ובעל התרומה פסקו כר״ל אבל הראב״ד ורש״י ובעל התוספות ורבינו שמשון פסקו כר׳ יוחנן וכן פסק גאון ורבינו יוסף טוב עלם והרב ר׳ מתתיה והרב בעל העזר והרב ר׳ אליעזר טהור קדש, דגן תירוש ויצהר בלבד חיובן מדאורייתא אבל שאר פרי מדרבנן ואפי׳ זיתים וענבים עצמן כדכתב רמב״ן בפי׳ החומש בפ׳ ראה זה דעת רוב הפוסקים אבל רמב״ם וסמ״ג פסקו דהכל מדאורייתא רק חרובין בפירות אילן וירקות בפרי האדמה דחיובן מדרבנן, כל פרי שתחלתו וסופו אוכל כלו׳ שתכף צמיחתו ראוי לאכילה כגון קישואין ודלועין ותפוחין ואתרוגין וכיוצא בהן מיד חייבים אבל פירות שאין ראויין לאכילה בקוטנן פטורין אפי׳ מדרבנן עד שיהיו ראויים שנא׳ וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי וכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שיעשה תבואה, עונת המעשרות זו היא התבואה והזתים משגדלו שליש ממה שעתידין לגדל ושאר פירות משיתחילו להתבשל כמו שמפורש פ״ק דמעשרות מותר אדם לאכול עראי מן הפירות קודם גמר מלאכתן או להאכיל לבהמה אפי׳ אכילת קבע בלי תרומה ומעשר נגמרה מלאכת הפירות למעשר נאסרים אפי׳ באכילת עראי עד שיוציאו כל תרומה ומעשר שבהן ומפורש התם במשנה אי זה הוא גמר מלאכה למעשר וז״ל הרמב״ם אי זה הוא גמר מלאכתן של פירות הקישואין והדלועין והאבטיחין משישפשף בידו ויסיר הציהוב שעליהן כמו שער דק ואם אינו משפשף משיעמיד ערמה ובאבטיח משיסדר אותן במוקצה אבטיח בצד אבטיח היה משפשף אחת אחת כיון שגמר כל צרכו נגמרה מלאכתן ותורמין קישואין ודלועין אע״פ שלא הסיר הצהוב מעליהן, הירק הנאגד משיאגד אם אינו אוגד משימלא את הכלי אם אינו ממלא ה״ז אוכל עראי עד שילקט כל צרכו כלכלה משיחפה הפירות שבה בעלים ובהוצין וכיוצא בהן אם אינו מחפה משימלא את הכלי אם אינו ממלא עד שילקט כל צרכו, כלי גדול שדעתו למלאות את חציו כיון שמלא חציו נטבל היה בדעתו למלאות את כולו אינו נטבל עד שימלא את כולו היו שנים ובדעתו למלאות את שניהם לא נטבלו עד שימלא שניהם אגד הירק אגד גדול בשדה אע״פ שבדעתו לאוגדו אגודות קטנות לשוק ה״ז נטבל הפרד והצימוקין והחרובין משיעמיד ערמה בראש גגו והבצלים משיסיר העלים והקליפות שדרכו להשליכן מעליהן ואם אינו מסיר עד שיעמיד ערמה התבואה משימרח ואי זה הוא ממרח זה המיפה פני הכרי של תבואה ברחת בסוף כל דבר כדרך שעושין כשגומרים כל מעשיה אם אינו ממרח עד שיעמיד ערמה הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל אם אינו כובר עד שימרח ואע״פ שמרח מותר ליטול מן הקוטעין ומן הצדדין וממה שבתוך התבן ואוכל, היין משיניחנו בחביות וישלה הזגין והחרצנין מעל פי החבית אבל כשהוא בתוך הבור וכשיגביהנו להעמידו בחבית שותה עראי וקולט מן הגת העליונה ומן הצינור ומ״מ ושותה. השמן משירד לעוקה אע״פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומן הפסין ונותן לקדרה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אע״פ שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל העיגול של דבילה משיחלקנו קנו הגרוגרות משידוש ואם הכניסם למגורה משיעגיל בידו ע״פ המגורה היה דש הגרוגרות בחבית או העיגול ע״פ המגורה ה״ז לא יאכל ער שיעשר, תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהם עראי עכ״ל הרמב״ם פ״ג מהלכות מעשר ומן הל׳ שכתב בכלכלה עד שיחפה הפירות למדנו דהא דקתני במתניתין בפ״ק דמעשר כלכלה משיחפה אין פירושו בכלכלת תאנים בלבד כסתם כלכלה המוזכרת בגמרא דהיינו של תאנים וכדמשמע פ״ח דנדרים אבל בכל פירות האילן מיירי וכן כתב גם בפירוש המשנה משיחפה פי׳ משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהם עכ״ל וטעם הרב שפירש בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דתנא דמתניתין בפ״ק דמעשרות דקתני אי זה היא עונת המעשרות בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששונה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פרי אילן רק החרובין שפירש אחר כך גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים לחים ויבישים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצימוקין משיעמיד ערמה ובענבים לחים לא אמר אי זה היא גמר מלאכתן ועוד למה שנה שמן ויין ולא שנה זתים וענבים עצמן אע״כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל פירות האילן זתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמו ופעמים שגם אחר גמר מלאכת הפירות מותר לאכול מהן עראי וזה לשון רמב״ם שם פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו ועדיין לא נגמרה מלאכתן וכו׳ מותר לאכול מהם עראי עד שתגמר מלאכתן ומשתגמר מלאכתן אסור לאכול מהם עראי בד״א בגומר פירותיו למוכרם בשוק אבל אם היתה כונתו להוליכן לבית ה״ז מותר לאכול מהם עראי לאחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר וא׳ מששה דברים קובע הפירות למעשר החצר והמקח והאש והמלח והתרומה והשבת וכולן אין קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו כיצד פירות שדעתו להוליכם לבית אוכל מהם עראי עד שיכנסו לבית נכנסו לבית נקבעו למעשר ואסור לאכול מהם עראי עד שיעשר וכן אם מכרן או בשלם באור או כבשן במלח או הפריש מהם תרומה או נכנס השבת עליהם לא יאכל עד שיעשר אע״פ שלא הגיעו לבית עכ״ל ודבריו מפורשים במשנה ובגמרא בבלי וירושלמי, אין חייב בתרומה ומעשר מן התורה אלא הזורע ואוכל כדיליף בפרק הפועלים מדכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך ואכלת דהכי משמע זרעך ולא לוקח ואכלת ולא מוכר ומדרבנן המוכר חייב לעשר קודם שימכור ואם עבר ומכר טבל הלוקח חייב לעשר וכתבו שם התוס׳ בשם ר״ת מכח השמועות דדוקא בלוקח הפירות אחר שנגמרה מל מלאכתן למעשר ביד המוכר אבל לקחה קודם וגמר הוא מלאכתן הוי כאלו הוא זרען ותבואת זרעך קרינן ביה וחייב בתרומה ומעשר מן התורה וכן כתב רמב״ם פ׳ ב׳ מהלכות מעשר:

פירות הגוי שגדלו בקרקע שיש לו בארץ ישראל נחלקו בהם תנאים בירושלמי ואמוראים בבבלי במס׳ גיטין פרק השולח אית דאמר יש קנין לגוי בארץ ישראל להפקיעה מתרומה ומעשרות ומכל המצות התלויות בארץ ואית דאמר אין קנין ויש מפרשים דלא נחלקו אלא מדאורייתא אבל מדרבנן לכ״ע אין קנין וכן כתב רמב״ם בתשובה נביא אותה לפנינו בס״ד. ופסק הרב בילדותו בפירוש המשנה כמ״ד יש קנין מדאורייתא ובזקנותו כשחבר ספרו הגדול היד החזקה חזר בו ופסק כמ״ד אין קנין מדאורייתא ובכסף משנה כתב מהור״ר יוסף קארו זצל״ה טעם לפסק אחרון פ׳ ראשון מהלכות תרומות וקשה לרמב״ם שהרי בפ״ק דע״א אמרו דאסור למכור שדה לגוי בארץ ישראל מתרי טעמי חד משום חניה בקרקע וחד מפני שמפקיעה מתרומה ומעשר שהגוי לא יעשר וגם כשמוכר הפירות לישראל כיון שנמרחו ע״י גוי פטורין אפי מדרבנן ותירץ הרב שם דלארבע ענינים אמרו דאין לו קנין להפקיע לאחר אחר שתצא מיד הנכרי שיקנה אותה ישראל שלא נאמר כשהיה קנויה ביד הנכרי היה קניינו בה כ״כ חזק כאלו היה ח״ל וכשקונה אותה ישראל ממנו תחשב ככיבוש יחיד ויהיה חיוב המצוה באותו קרקע מדרבנן כסוריא אלא חיובן בה מדאורייתא כאילו לא נמכרה לנכרי מעולם כן כתב בסי׳ י׳ פרק ראשון מהלכות תרומות ובסי׳ י״ז כתב שנית דגם בעודה ביד נכרי אם מסרה לישראל באריסות או בחכירות או בשכירות או קבלנות היינו שנותן לנכרי מחצה או שליש ממה שיוציא השדה, חכירות היינו כך וכך מדות בין יוצא השדה רב או מעט שכירות היינו סך מעות חייב בתרומה ומעשר כאלו אין השדה של נכרי שלישית כתב בסימן י״א דאף כי לא קבל ישראל השדה באריסות אלא שלקח הפירות אחר שנתלשו וגמר ישראל מלאכתן חייב בכל מן התורה, ד׳ מוכח מלשונו בסימן זה אפי׳ שכר הנכרי ישראל לגמור פירותיו או גמרן לו באונס כיון דע״י ישראל נגמרו חייבות בתרומה ומעשר שהרי אין קנין לנכרי להפקיע וכשמרחן הנכרי בידו פטורות לא מפני שיש לו קנין אלא שגזרת הכתוב הוא דמירוח הנכרי פוטר ואפי׳ היה הקרקע של ישראל וזה הוא לשונו שם פירות הנכרי שגדלו בקרקע שקנה בא״י אם נגמרה מלאכתן ביד הנכרי ומירחן הנכרי פטורין מכלום שנאמר דגנך ולא דיגון נכרי ע״כ משמע בהדיא דדוקא גמרן הנכרי בידו אבל גמרן לו ישראל חייבין שמא תאמר מה שאמר הרב אם נגמרה מלאכתן ביד הנכרי ומירחן הנכרי פטורין היינו שנגמרו ברשותו שהוא צוה למרחן או בלא צווי מרחו אחר בין נכרי בין ישראל או הוא עצמו מרחן דמה שאמרה תורה דגנך היינו שיהיה הדיגון נעשה ברשות ישראל ואפי׳ ע״י נכרי דיגון ישראל מקרי ולא דיגון נכרי שלא יעשה דיגון הפירות כשהם שלו דאפי׳ שכר ישראל לדגנן לו או דגין לו חנם פטורים ומה שכתב ואם לקחן ישראל אחר שנתלשו וגמרן ישראל היינו נגמרו ברשות ישראל ואפי׳ גמרן לו נכרי דדיגון ישראל מקרי ואין מעשה הדיגון גורם הפטור או החיוב אלא בעל הדגן שדגנו הפירות בעודן ברשותו אם הוא נכרי פטורין אם הוא ישראל חייבין. ליתא דהא כתב לקמן בפ׳ זה סימן י״ג נכרי שגמר פירות ישראל הואיל ודיגונן ביד נכרי אין חייבין בתרומה ומעשר אלא מדבריהם הרי מפורש בדבריו דמה שפטרה התורה דיגון נכרי היינו מעשה הדיגון ע״י הנכרי אע״פ שבעל הדגן ישראל. מינה תלמד דמה שחייבה תורה דיגון ישראל דכתיב דגנך וקרי ביה דיגונך היינו מעשה הדיגון שנקרא מרוח בל׳ המשנה צריך שיהיה נעשה ע״י ישראל אע״פ שהדגן של נכרי ואם באת לפוטרו מטעם שהקרקע שגדלו בו היה של נכרי הרי פסק הרב שאין לנכרי קנין בא״י וכאלו הוא של ישראל דמי וא״ת א״כ לתחייבו מדרבנן פירות הנכרי שנדגנו ע״י נכרי ולמה כתב הרב פטורין מכלום משמע אפי׳ מדרבנן מדלא פירש פטורין מן התורה אבל מדבריהם חייבים ועוד דעל כרחך אפי׳ מדרבנן פטורין שהרי גדולה מזו כתב לקמיה דאפי׳ מדבריהם פטורין וז״ל בתחילת סימן י״ג ישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם שיגיעו לעונת המעשרות וגמרן הנכרי פטורין מן התרומה ומן המעשרות ואם אחר שבאו לעונת המעשרות אע״פ שגמרן הנכרי חייבין בכל מדבריהם עכ״ל ומדסיפא בשלקחן אחר מבושלים דהיינו עונת המעשרות כמפורש בדבריו פ״ג מהלכות מעשר כתב דחייבין מדבריהם מכלל דרישא שלקחן הנכרי קודם בישול פטורין אפי׳ מדבריהם וכ״ש כשהיה עיקר גידול הפירות בקרקע הנכרי וכן מפורש בדבריו בסוף פ׳ י״א מהלכות מעשר קושיא זו כבר הקשה אותם הראב״ד בהשגות שם וכאן וכן דעת קצת פוסקים לחייב פירות הנכרי שגדלו בקרקע שלו מדרבנן אע״פ שהוא עצמו מרחן ולדעת רמב״ם י״ל דלאו קושיא הוא דדוקא בפירות ישראל שנדגנו ע״י נכרי א״נ ישראל המוכר פירותיו לנכרי אחרי שהגיעו לעונת המעשרות ומרחן הנכרי יש לחייבן משום גזירת בעלי כיסין כדאיתא במס׳ מנחות פ׳ רבי ישמעאל פי׳ שבעלי בתים שיש להם שדות הרבה וחסים על ממונם שלא להפריש כ״כ תרומה ומעשר ומוכרים התבואה לנכרים קודם מירוח כדי להפטר, א״נ משכירין נכרים למרחם לכך גזרו שלא תועיל להם ערמתן דחייבין בכל מדבריהם אבל בפירות הנכרי שגדלו בקרקעו לא שייכא גזרה זו כלל ככתוב בתוס׳ בפ׳ ר׳ ישמעאל וכן פסק ספר מצות גדול בשם רבינו יהודה וכן בישראל שמכר פירותיו לנכרי קודם גמר בישולן לא גזרו דודאי לא ימכור כדי להפטר מתרומה ומעשר דודאי כיון דלא נגמר בישולן לא יקנה נכרי אותן אלא בזול, הרבה ומפסיד שבעתים משיעור תרומה ומעשר נמצאת למד שפירות הנכרי שגדל בקרקע שיש לו בארץ ומרחן פטורין לא מפני שיש קנין לנכרי בא״י להפקיע מן תרומה ומעשר אלא מפני שמירוח הנכרי פטרן ואפי׳ היו של ישראל אלא דכשהיו של ישראל חייבין מדרבנן כדי שלא ישכור נכרי למרחן כדי להפטר אבל בשל נכרי דלא שייך לגזור הניחו הדבר בדין תורה ולכך פשט המנהג בא״י שלא ל לעשר החטים והקטניות והשמן ושאר פירות מפני שנגמרה מלאכתן למעשר ע״י הנכרי ובקרקע הנכרי גם הענבים שקונים לעשות מהן יין כיון דנגמר מלאכת היין ביד ישראל מעשרין מדאורייתא וכן אם קנה ישראל זתים מן הנכרי והוציא שמנו או קנה ענבים מן הכרם לאכילה ומלא ישראל את הכלי או שלקח כל צרכו חייב מן התורה אע״פ שהם של נכר בשעת שישראל גומר מלאכתן וכן הורו גדולי הדור הרב ר׳ יוסף קארו זלה״ה והרב ר׳ משה מטראני ז״ל וכן הדבס״י שעושים מן התירוש שקונים ישראל מן הנכרים כיון דגמר מלאכתן ע״י ישראל אע״פ שגומרים אותו ברשותו של נכרי ואין קונין רק כשכבר הוא עשוי כך וכך כל רוטיל חייב מה״ת וכן הורו חכמי הדור אחר דעת הרבנים הנזכרים נ״ע ויש מי שהיה מגמגם כיון שדעת רמב״ם לחייב פירות הנכרי שמרחן ישראל ברשותו של נכרי למה כתב ואם לקחן ישראל קודם שתגמור מל מלאכתן וגמרן ישראל חייבים מה״ת ל לשמעינן רבותא ולכתוב ואם מרחן ישראל ברשות הנכרי ואח״כ לקחו הוא או ישראל אחר חייבין מן התורה ותרצנו לו משום דמסיים רמב״ם על לקחן ישראל וגמרן הנכרי דאינו חייב ליתן במתנה לכהן אלא תרומה גדולה אבל תרומת מעשר מוכרה לו לכך הוצרך למנקט לקחן וגמרן דאי הוה תני גמרן ואח״כ לקחן הייתי טועה דדוקא בזו מוכרה לכהן אבל לקחן תחלה ואח״כ גמרן יהיה חייב ליתן לכהן במתנה גם התרומת מעשר וזה פשוט אבל ודאי מרוח ישראל בפירות הנכרי כשהן ברשות הנכרי חייבין כמו שהוכחתי למעלה ממה שכתב הרמב״ם עצמו לקמן ועוד כשתדקדק לשונו יאירו עיניך ותחזינה מישרים כנזכר והוא זה פירות הנכרי שגדלו בקרקע שיש לו בא״י אם נגמרה מלאכתה ביד הנכרי ומרחו הנכרי פטורין מכלום ע״כ וק׳ לכאורה כיון דאמר אם נגמרה מלאכתן ביד הנכרי וידוע היא המרוח כמפורש בסוף דבריו דקתני לקחן ישראל וגמרן וכן בכל הפ׳ קורא למרוח גמר א״כ למה חזר וכפל ומרחן הנכרי אלא ע״כ ה״ק אם נגמרה מלאכתן ברשות הנכרי ולא תימא דכשהם ברשות הנכרי נמרחו דיגון הנכרי אקרי ליתא אלא גם מרחן הנכרי ממש בעינן כדי שיפטרו ועוד אתא החכם השלם טוביינא דחכימי חסידא קדישא כמהר״ר שלמה אבסבאן ז״ל תמיד נפשא אייתי מתניתא בידיה תשובת המאור הגדול הרמב״ם מפורש בה שמרוח ישראל בפירות הנכרי כשהם שלו אע״פ שאינו קונה אותן מן הנכרי אלא אחרי כן חייבין וז״ל תשובת שאלה על ענין המעשר בזמן הזה עיקר הדבר הוא אם יש קנין בא״י להפקיע מן המעשרות או אין לו ודבר זה מחלוקת ר״מ וחכמים וכבר נתבאר בגיטין בבלי ובכמה מקומות מן הירושלמי שאע״פ שיש קנין לנכרי להפקיע מן המעשרות מן התורה הרי היא חייבת במעשרות מד״ס נמצא דין המעשרות בזמן הזה כך הוא מי שהיה לו קרקע בא״י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהם מפני שהיא לקוחה מן הנכרי ונותן מעשר ראשון ללוי כר״ע וכן הלוקח פירות מן הנכרי מחוברין בא״י חייב בתרומות ובמעשרות מדבריהם ונותן לבעליהן הכהנים והלוים ומי שאין לו קרקע ולקח פירות בא״י אם מרחן הנכרי ונגמרה מלאכתם ביד הנכרי פטורין שנאמר ראשית דגנך ולא דיגון נכרים ואם מרחן ישראל ברשות הרי זה מפריש מהם תרומה גדולה כל שהוא ונותנן לכהן ומפריש מעשר ראשון והרי הוא לבעלים דאמר ליה ללוי קא אתינא מחמת גברא דלא מצית לאישתעי בהדיא לפי שאין באכילת המעשר איסור כמו שיש בתרומה שמעשר ראשון אע״פ שהוא חלק ללוים אינו אסור לזרים אלא חול הוא ואינו מפריש מפירות אלו אלא תרומת מעשר ומוכרה לכהן שנאמר כי תקחו מאת בני ישראל את המעשר טבלים שאתה לוקח מישראל אתה מרים ממנו תרומת מעשר ונותנה לכהן וכל הדברים הללו מפורשין בגמרא דבכורות פ״א ומפריש מפירות אלו מעשר שני ופודהו ודין כל מעשר שני בזמן הזה בין מעשר שמפריש מפירות קרקע שלו בין מעשר שמפריש מפירות שלקח מן הנכרי והוא גמר מלאכתן הכל מחללו לכתחילה על שוה פרוטה ומותר ובזמן שבה״מ קיים אין מחללין אותו לכתחילה אלא בשיווי כמו שנתבאר בערכין פ׳ אחרון וכן תרומה גדולה בזמן הזה הואיל והוא מדבריהם מפריש כל שהוא ואין לה שיעור כשמואל דאמר אפי׳ חטה אחת פוטר את הכרי וחייבין בביעור בזמן הזה וזה כלל גדול יהיה בידך שכל המצות נוהגות בכ״מ ובכל זמן חוץ ממצות שנתפרש בהן שאינן נוהגות אלא בארץ או אינן נוהגות אלא בפני הבית והביעור אינו תלוי בפני הבית אלא נוהג בכ״מ שהמעשרות נוהגים ובהדיא תנן בסוף שקלים מעשר דגן נוהג בפני הבית ושלא בפני הבית משה בר מיימון ז״ל, הרי בפי׳ אמר שאם מרחן ישראל כשהפירות ברשות הנכרי חייבין ויש מי שהיה חושש מלאכול זיתים שקונין מן הנכרים וכובשים אותם במלח שהיה עולה בדעתו שהכיבוש במלח הוא גמר מלאכת הזתים למעשר וכיון שנגמרה ע״י ישראל חייב ואין זה אמת דגמר מלאכת הזתים הוא כגמר מלאכת כל פירות האילן דאכלהו תנן כלכלה משיחפה כדכתיבנא לעיל והכיבוש במלח הוא אחד מששה דברים שקובעין למעשר ואין אחד מהם קובע למעשר אלא אחר שנגמרה מלאכתו כדאיתא בריש פ״ד דמעשר ראשון וכדכתיבנא לעיל בשם רמב״ם גם בתורמסין היה חושש כיון דמרים הם ואין ראוי לאכילה שמא מתיקותה הוא גמר מלאכתן וגם זה הבל דסתמא תנן הקטניות משיכבור אותן בכברה בגורן הוי גמר מלאכתן ותורמסין מין קטניות הוא כדכתב רבינו שמשון והרא״ש פ׳ ראשון דמסכת כלאים כן הורה מהור״ר יוסף קארו ז״ל ואמר דאין גמר מלאכה תלוי בהכשר הפרי לאכילה שהרי כמה ירקות אין ראוין לאכילה עד שיבושלו ואפי׳ הכי תנן ירק הנאגד משיאגד אך המכשלה הזאת תחת ידי קצת עמי הארץ בא״י שהולכין לגן לקנות ירק או בוסר מן הנכרי והם לוקטים בידיהם ונגמרה מלאכתן למעשר בידן וקונין אותן ואוכלין אותן בטבלן והחכמים הנזכ׳ היו קוראים תגר ע״ז כשהיה נודע להם ומזהירים את העם על ככה וכן היהודים ההולכים לכרם הנכרי לעשות דבסי״א אע״פ שאין קונין אותו אלא לאחר שנגמרו מלאכתו ברשות נכרי חייבין כמפורש לעיל בתשובת הרמב״ם ויש מין ענבים שדרך עולם לעשות מהם יין שאין ראוין לאכילה כ״כ לכאורה היה נראה שאסור לאכול מהם אכילת קבע דכיון דדעתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן והוי כשבולים שקנאן מן הנכרי דאסור לאכול מהם קבע כיון דלא נגמרה מלאכתן ביד הנכרי בשלמא אם היה קונה אותן לאוכלן ע״י הדחק יש להתירן בלא מעשר לפי שנגמרה מלאכתן ביד הנכרי אבל כיון שכונתו לדורכן הרי לא נגמרה מלאכתן כדכתיבנא לעיל שגמר מלאכת היין משישלה הזגין והחרצנין מעל פי הבור או מעל פי החביות, ומנהג העולם לאוכלם בלא תרומה ומעשר ולא ראינו ולא שמענו מכל הגדולים מי שמיחה או פקפק בדבר מעולם. ולמאן דאמר תרומה ומעשר בזמן הזה דרבנן י״ל דטעם ההיתר משום ברירה שכל הענבים שאוכל הוברר הדבר למפרע דלאכילה קנאן אע״פ שנקנו יחד דקי״ל בדרבנן יש ברירה ואפי׳ בדבר שעקרו מדאורייתא כדאיתא פ״ז דמסכת דמאי, אבל למ״ד דתרומה ומעשר בזמן הזה דאורייתא קשיא טובא דקי״ל דאין ברירה בדאורייתא, ויש ליתן טעם למנהג בהא דכתב הרמב״ן בפירוש החומש בפ׳ ראה דדוקא יין ושמן חייבין בתרומה ומעשר מן התורה אבל זיתים וענבים עצמן קודם דריכה פטורין וישראל שיש לו גפן או זיתים ורצה לאכול הענבים והזיתים כמות שהם אוכל דין תורה אך מדרבנן חייבין ואם דרכן אז חל עליהם חובת תרומה ומעשר מן התורה נמצא דקודם דריכה דמי לתבואה שלא הביאה שליש דפטורה ולכי גדלה יותר חל עליה חובת תרומה ומעשר והקונה ענבים או זיתים מן הנכרי על מנת לדורכן מדרבנן אין אתה מחייבן שהרי נגמרה מלאכתן ביד נכרי לאכילה וכשדורכן דחל עליהם חובת תרומה ומעשר מן התורה כיון דנגמרה מלאכת היין והשמן לחיוב ביד ישראל חייב מן התורה כדמפורש לעול, מה שמפריש אדם תחילה מן הפירות נקרא תרומה גדולה ושיערוה עין יפה אחת מארבעים והכינונית אחד מחמשים והרעה אחד מששים וזה מדברי סופרים אבל מדאורייתא אין לה שיעור ואפי׳ חטה אחת פוטר את כל הברי ולפיכך נקרא גדולה על דרך סגי נהור כמו שקורין לקידוש של בקר יום שבת קדושא רבא לפי שהוא קטן כמו שכתב רבינו נסים ז״ל ומדרבנן אין פוחתין לתרומה מששים בין טהורה בין טמאה טהורה הכהן אוכלה כשהוא טהור והטמאה הכהן מסיקה תחת תבשילו כמו עצים ואם הוא משקה שמן ידליקנו בנרו יין יעשה בו זילוף וזה היה בזרן שהיתה טהרה בישראל שאפילו בימי האמוראים הי׳ להם אפר פרה מזמן בית שני ולא ראו חכמים לחלה בין תרומה טמאה לטהורה אבל אחר זמן הגמרא שפסקו אפר פרה הכל בחזקת טומאת מת כמו שכתבו רבינו שמשון ורבינו אשר בסוף מסכת חלה הגאונים אוקמוה אדין הזרה ואמרו שיש רשות לאדם להפריש תרומה גדולה כל שהוא וכן כתב סמ״ג ורמב״ם מכל מקום המפריש תרומה גדולה כשיעור שנתנו בה חכמים לא הוי הפסד אוכלין כיון דעיקר הדין כך הוא אלא שהקילו בדבר כיון שהולכת לשריפה וכן הדין בחלה כמו שכתבו התוספת סוף פ׳ שלישי דיום טוב וכן כתב סמ״ק בסי׳ רמ״ח דאין שיעור לחלה אלא כשהיתה חלה נאכלת לכהן בא״י ואז לא פליגי רבנן בין נאכלת לנשרפה אבל בזמן הזה דכלן טמאות והכל לשריפה מפריש כל שהוא לכתחילה ובודאי דגם הרמב״ם כן דעתו דחלה נמי יש רשות לאדם להפריש כל שהוא כמו בתרומה ומה שכתב הרב פ׳ חמישי מהלכות בכורים בזמן הזה שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל אחד מארבעים ושמונה ושורפין אותה מפני שהיא טמאה עכ״ל, לא תלמוד מדבריו שהוא סבור שצריך לכתחילה שיפריש חלה שיעור אחד מארבעים ושמונה שהרי באותו פרק עצמו כתב שחלה נמי נקראת תרומה וכל דיניה כדין תרומה רק בדין אחד החלה חלוקה מן התרומה דהיינו דשכור וסומא מפרישין חלה לכתחילה מה שאין כן בתרומה ונתן הרב טעם לחילוק זה משום דאין בעיסה רע ויפה כדי להצריך לב ועין להפריש מן היפה וא״כ הרב קשה מדידיה אדידיה דהא כתב פ״ג מהלכות תרומות וזה לשונו ובזמן הזה שהיא עומדת לשריפה מפני הטומאה יש לו להפריש כל שהוא לכתחילה ע״כ והרי תלה הרב טעם הדבר מפני שאין לנו תרומה טהורה והטעם הזה ישנו נמי בחלה ולית נגר ובר נגר דיוכל לחלק בין תרומה לחלה בדין זה שאלו רמב״ם ידע בחכמתו הגדולה טעם לשבח לחלק היה לו לפרשו ולהשמיענו אותו כאשר פי׳ טעם בדין החילוק שנתן בין תרומה לחלה בהפרשת סומא ושכור שהיה קל להבין מבלי שהוא יפרש אותו אלא על כרחך דעת הרב דגם בחלה יש רשות להפריש כל שהוא לכתחילה אלא דבהלכות בכורים כתב שורת הדין שדין החלה גם בזמן הזה להפריש כשיעור א׳ מארבעים ושמנה וכן הדין גם בתרומה אלא שהרשות נתונה לאדם להפריש כל שהוא מפני שאין לנו תרומה וחלה טהורה וזה שדקדק הרב בלשונו שכתב בהלכות תרומות ובזמן הזה וכו׳ יש לו להפריש כל שהוא ולא כתב מפריש כל שהוא כלומר דאע״פ ששורת הדין להפריש כשיעור אין צריך לדקדק בדבר אלא יש רשות לאדם להפריש כל שהוא אם ירצה וכן הוא לשון הפוסקים ורוב הגאונים שפסקו שבזמן הזה שתרומה עומדת לשריפה מפני שהיא טמאה רשאי אדם להפריש כל שהוא ע״כ, ולא הוצרך רמב״ם לחזור לכתוב הרשות הזה בהלכות חלה שהרי כתב שם דחלה נמי נקרא תרומה ודין א׳ שהיה חלוק ביניהם כתבו ופירוש טעמו ומינה אתה למד דבכל שאר הדברים דינן שוה וכיוצא בלשון הזה כתב הרב בהלכות תפלה פ׳ ג׳ בדין תפלת ערבית וז״ל המתפלל תפלה קודם זמנה לא יצא ידי חובתו וכו׳ ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה ע״כ וכן דקדק שם הרב בעל מגדל עוז שלכך כתב רמב״ם לשון ויש. לומר שדוקא על צד הדחק הוא שמותר לעשות כן וכן המנהג בא״י ופעם א׳ קרוב לפסח ראינו קצת בני אדם מונין המצות לאחר אפיה כדי להפריש א׳ מארבעים ושמונה אמרנו להם הרי כל השנה מפרישין כל שהוא מאי שנא השתא ולא השיבו כי לא ידעו ולא יבינו והלכתי אני וחברי החכם הנעלה מעיין המתגבר ה׳ אליהו ששון ז״ל ושאלנו את פי א׳ מגדולי הדור הרב רבי משה מטראנ״י ז״ל כדת מה לעשות בהפרשת חלה ואם יש איזה טעם לחלק בחלת הפסח לחלת שאר ימות השנה ואמר לנו שהרב הגדול רבי יעקב בי רב שהיה רבן של כל חכמי צפת הורה הלכה למעשה כל שהוא לכתחילה ואין חלוק בין פסח לכל ימות השנה, ותרומה (ביאר) רמב״ם בפ׳ ראשון דהלכות תרומות ובתשובת שאלה שלו שהבאתי שהורה הלכה למעשה דאע״פ שאין קנין לנכרי בארץ ישראל נהי דחייב לקרא שם לכל התרומות והמעשרות אינו חייב ליתן לכהן רק תרומה גדולה אבל תרומת מעשר מוכרה לכהן אם הוא שמן שידליק בנרו או אם הוא יין וחיטים דהכל לאיבוד לא נפקא מינה מידי אבל בלוקח מפירות שגדלו בקרקע ישראל חייב ליתן לכהן השתי תרומות והמעשר ראשון ללוי והמעשר עני לעניים בשנה שלישית וששית של שמיטה ומי שאינו בקי בטיב תרומות ומעשרות אסור להיות לו בהם עסק גם מי שאינו בקי בשנת שמיטה מתי היא כדי שידע אם צריך להפריש מע״ש או מעשר עני, פירות הנלרקים מע״ה נקראים דמאי והם ספק אע״פ שהוא אומר שהם מעושרים אינו נאמן והקונה ממנו חייב להפריש תרומת מעשר לפי שהיא עון מיתה כן כתב רמב״ם והטור כתב כיון שהוא ספק מוכר לכהן כתרומת מעשר של פירות הנכרי וכן מפריש מע״ש שאין בזה הפסד שהרי הוא לעצמו אחר שיפדנו אבל הט׳ חלקים של מעשר ראשון וגם מעשר עני בשנתו אין חייב להפריש מן הדמאי מפני שהוא ספק והממע״ה לפיכך אומר ללוי ולעני הביא ראיה שאינו מעושר וטול המעשרות ואע״פ שאין מפרישין מעשר עני מן הדמאי צריך לקרות לה שם ואינו מפריש ואומר עישור מה שיש כאן מעשר עני כן כתב רמב״ם פרק תשיעי מהלכות מעשר (ובבית) ישראל ראיתי שערוריה שתים רעות א׳ הקונה מעם הארץ אינו מעשר דמאי והרי רמב״ם בזמנו לא אמר דאכשור דרי וגם הרב בעל כפתור ופרח והטור שהיו כמה שנים אח״כ לא אמרו והרי גמר׳ ערוכה קא מתמה אכשור דרי ובעונותינו ראה ראינו מכשולות בדבר ונודע שמכרו טבל הב׳ וגם נוסף רעה רבה בזמנינו שהראשונים הקטנים עם הגדולים היו יודעים כל הדינין של הפרשת תרומה ומעשרות אלא שהיו חשודין אך עתה מעט מזעיר הם הבקיאים וחקרנו ומצאנו אותם טועים, והרב המקובל הקדוש רבינו יצחק אשכנזי כאשר הופיע עליו רוח הקודש והפליא לדבר פעם א׳ נכנס ע״ה אחד בביתו שהיה ממוכרי היין ואמר לו עון טכל ראיתי כתוב במצחך אוי לך והיהודי הודה ובכה ונתן לו תשובה וכל ירא ה׳ כשקונה מעם הארץ מפריש דמאי כדין הגמרא וכן יש דעה שנית בהפרשת המעשרות אין נותנין מעשר ראשון ללוי ולא מעשר עני לעני ואומרים על מעשר עני הריני מפקיר נכסי וזוכה בהם כעני ואין מביאין ג׳ בני אדם וק״ל דלא הוי הפקר אא״כ הפקיר בפני ג׳ והנלקח מכרם נכרי אין צריך הפקר אלא קורא שם ודיו אך הנלקח מכרם ישראל רע ומר המעשה עוד המפרישים מסופקים ואומרים אם השנה הזאת מעשר שני יהיה מעשר שני בצד פלוני מהחבית ומחללו על שוה פרוטה אם הוא שנת מעשר עני הריני מפקיר כל נכסי ואין אומרים כן מפני שיש ספק לחכמים בשנת השמיטה שהרי כל ישראל נהגו כרמב״ם לענין שמיטת כספים ולעבודת קרקע בשביעית אלא מפני הבורים המפרישים ולא ידעו דעת מתי שנת השמיטה הנוהגת בישראל ואין ראוי לעשות כן אלא לחקור מן החכמים היודעים מתי היא ועל פיהם יפרישו מעשר שני או מעשר עני:

סדר הפרשת תרומה ומעשרות למחמירים הרי שיש לאדם מאה רוטיל יין או שמן מפריש תרי ממאה וקורא לה שם ואומר הרי זו תרומה גדולה ונותנה לכהן היין שיזלף בה ביתו והשמן להדליק בנרו ואם היה מאה מדות חטים נותנן לכהן להסיק תחת תבשילו שכשם שמצוה ליתן לכהן תרומה טהורה כך מצוה ליתן לו הטמאה נשארו בידו צ״ת רוטוליש מפריש מעשר וקורא לו שם ואומר הרי זה מעשר ראשון ושיעורו מהתשעים תשעה רומליש ומהשמונה מפריש חצי רוטיל מהחמשה ומהשלשה יחשוב שכל רוטיל י״ב אוקיות גדולות והם ל״ו אוקיות מהשלשים מפריש שלשה אוקיות ומחמשה חצי אוקיא ומהאוקוא הנשארת יחשוב שהיא כ״ה דראמש מעשר שלהם שתי דראמש וחצי הרי סך המעשר ראשון תשעה רוטיל ותשעה אוקיות וחצי ושתי דראמש וחצי ונותנן ללוי והלוי נותן המעשר ממעשר זה שלקח וקורא לו שם ואומר הרי זו תרומת מעשר מן המעשר ואם רצה הישראל מפריש מן המעשר שהפריש תרומת מעשר וזו נותנה לכהן כמו שכתבו כל הפוסקים בראיות ברורות מן הגמרא זה לא יחסר כל ששת ימי השמיטה אך לאחר שהפריש מעשר זה מפריש עוד מעשר אחר מהנשאר וזה המעשר ישתנה לפי השנים שנה ראשונה ושניה של שמיטה ורביעי וחמישית קורא לה שם מעשר שני ובזמן המקדש היה מעלהו לירושלים או מסיים לו מקום ואומר מעשר שני זה יהיה בצד פלוני מהחבית ופודהו ומעלה דמיו ואוכלו בירושלים בקדושה ובזמן הזה פודהו בפרוטה או בשוה פרוטה ומשליכם לים המלח ובשנה שלישית וששית קורא לו שם מעשר עני ונותנו לעניים ומצינו בגמרא ירושלמי שהאמוראים גם בשנת מעשר שני אחר שפודהו היה נותנו לעניים:

כל זה כשהפירות מקרקע ישראל או שקנאן ישראל מן הנכרי כשהם מחוברים ועדיין לא הגיעו הפירות לעונת המעשרות דכיון דהגיעו לעונת המעשרות ביד ישראל אע״פ שלא קנה הקרקע כקנאו דמי אבל אם הפירות מקרקע הנכרי אפי׳ המחמיר אינו צריך להפריש רק תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר שני בשנתו אבל התשעה חלקים של מעשר ראשון משייר לעצמו וכן משייר לעצמו המעשר עני בשנתו וכן הלוקח מעם הארץ שאמר לו שכבר עישר הוא אינו מפריש אלא תרומה גדולה כל שהוא ותרומת מעשר כשיעורה ואע״פ שהגמרא אינו מצריך תרומה גדולה בלוקח מעם הארץ זהו כשהיו מפרישים תרי ממאה אבל עתה שמפרישים כל שחוא מהיות טוב אל תקרי רע ומפריש כל שהוא, (והמקילין) מפרישים כל שהוא לתרומה גדולה ואח״כ מעשר ראשון ללוי והלוי יתן תרומת מעשר לכהן ואח״כ מעשר שני בשנתו ופודהו בפרוטה או בשוה פרוטה ובשנת מעשר עני מביא ג׳ בני אדם אוהביו ומפקיר בפניהם וחוזר וזוכה בו וזה כשהפירות בקרקע ישראל דאלו בפירות קרקע נכרי הא אמרן דאפי׳ המחמיר אין צריך להפריש רק תרומה גדולה ותרומת מעשר ומעשר שני בשנתו ובירושלים אסור לפדות מעשר שני אלא יפרישנו ויאבדנו כתרומה ואם יכול להוליכו לציון ולפדותו שם בשוה פרוטה שפיר דמי כ״כ בספר כפתור ופרח וכתב שאין תקנה בדבר אלא זו ולא מצא היתר לפדות בתוך ירושלים רק הרב בעל התרומה ולא נראו לו דבריו מ״מ אנשי ירושלים סמכו על הרב בעל התרומה ופודים בתוך ירושלים וכדאי הוא בעל התרומה לסמוך עליו בשעת הדחק וכשהמעשר שני יבש שלא הוכשר במים מכשירין אותו במים ואח״כ נוגעין בו לטמאו ואחר כך פודין אותו לפי שהמעשר שני טהור אסור לפדותו והכי איתא בירושלמי וכדכתב בכסף משנה:

שנת השמיטה שנה זו שהיא שנת השמ״ח לבריאת עולם הוא שנת השמיטה לדעת הרמב״ם ונמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לצ׳ שנה היום כי קם חכם א׳ לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב״ם ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב״ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב״ם ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב״ב יוציאו לאור משפטן לשון הרמב״ם ז״ל והבנתו גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוני׳ והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב״ם זה שנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא ע״פ סברת הרמב״ם כפי מה שהורו הרבנים גם כ׳ באותו פסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סורי׳ היות המנהג כן ואחרי כן כמו שלשים שנה בימי הרב ר׳ לוי צ׳ חביב ז״ל קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום ועל הרבנים הקודמים אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפ״ת והסכימו כלם לדעת אחד כמו שהסכימו הרבנים מקודם ושלחו לכל תפוצות ישראל לסאלוניק״י ולקושטאנדינ״ה אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם וכלם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים ועל פי אותו השבון כתבה הגדול מוהר״ר יוסף קארו בספר שלחן ערוך כי שנת השמיטה היתה שנת הש״ג לבריאת עולם ואע״פ אותו חשבון שנה זו שהיא שנת השמ״ח לבריאת עולם היא שנת השמיטה, גם הרב בעל כפתור ופרח כתב כי כדעת רמב״ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים וכן המנהג וכתב עוד שהרוצה לדעת מתי הוא שנת השמיטה לדעת רמב״ם כמנהג ישראל יחשוב בכמה שנים מהיצירה הוא וימנה מתחלת האלף החמישי יחשוב קע״א שנים קודם מאלף הרביעי וישליכם ז׳ ז׳ ויתברר לו שנת השמיטה דהא דאמרו ז״ל דהשנה שחרב בה״מ מוצאי שביעית היתה ונחרב הבית קע״ב שנה קודם האלף הרביעי האמת שבסוף שנת השמיטה חרב הבית בתשעה באב שאותו שנה שביעית היתה אלא שקראוה מוצאי שביעית לפי שמיד אחרי חמשים יום שנכנס תשרי התחילה מוצאי שביעית שהוא שנה ראשונה מששת שני השמיטה, וכתב עוד׳ שגם אם תחשוב מבריאת עולם ותשליכם שבעה שבעה יעלה לך חשבון שוה למני שתמנה מקע״א שנה קודם מאלף רביעי לדעת הרמב״ם ע״כ דברי הרב בעל כפתור ופרח ועל זה החשבון שסמכו כל ישראל שנה זו שהיא השמ״ח ליצירה הוא שנת השמיטה כיצד כשתמנה אל״ף שמ״ח ועוד קע״א מהאלף הרביעי ס״ה אלף ותקי״ט וכשתשליכם ז׳ ז׳ ומכל מאה ישארו בידך ב׳ א״כ מהת״ק ישארו בידך עשרה ומהאלף ישארו בידך עשרים הרי ל׳ ועם הי״ט הם תשע וארבעים שהיא שמיטה וכן אם תמנה מבריאת עולם מהחמשת אלפים כשתשליכם שבעה שבעה ישארו בידך מכל אלף עשרים הרי מאה ושלש מאות מהפרט הרי ארבע מאות מהארבע מאות ישארו בידן שמונה ושמונה וארבעים מהפרט הרי חמשים ושש תשליכם שבעה שבעה תמצא שהיא שנת השמיטה:

ולשון רמב״ם על חשבונו הנזכר כפי חש חשבון זה אנו מונין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים:

קדושת שנת השמיטה בזמן הזה דאורייתא לדעת כל חכמי ישראל שהזכרנו למעלה בראש ההקדמה דסברי דקדושה שניה שקדש עזרא קדשה עד עולם לכל המצות התלויות בארץ ישראל ולדעת החולקים ואומרים שלא קדשה לעתיד לבא אלא כשחרב המקדש בטילה לדבריהם אין קדושת שמיטה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן וכשם שנוהגת קדושת שמיטה בקרקע ישראל כך נוהגת בקרקע של נכרי למאן דאמר אין קנין לנכרי בא״י להפקיע מן המצות התלויות בה קדושתה מדאורייתא וכבר ביאר הרמב״ם בתשובת שאלה שהעתקנו לשונה למעלה שאפי׳ מאן דאמר יש קנין מודה הוא דמדרבנן אין קנין ולדבריו קדושת שמיטה בזמן הזה מדרבנן כמו בשל ישראל לכל מצות שמיטה ומצות לא תעשה שנצטוו בשנת השמיטה בין איסורי תורה בין איסורי סופרים אך חלוק אחר יש ביניהם שישראל שזרע בשביעית בין מזיד בין שוגג יעקור ואם לא עקר נאסרו אותן פירות מדרבנן משום קנס שקנסוהו וגם אסרו חכמים כל מה שגדל מאליו בשביעית והוא הנקרא ספיחים ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה קטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הם לפי׳ אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעי׳ כדכתב הרמב״ם ריש פרק רביעי מהלכות שמיטה ויובל ובסוף הפרק כתב נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעו בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והנכרים אינן מצוון על השביעית כדי שנגזר עליהם:

ולענין מצות ביעור פירות שביעית כתב הרמב״ם ריש פרק שביעי מהלכות שמיטה ויובל, פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית אוכל מהן כ״ז שהתאנים באילנות בשדה כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל א׳ ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדו בכל דבר שמאבד עכ״ל וכתב עליו ר׳ יוסף קארו ז״ל וז״ל פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו׳ בת״כ ופרק תשיעי דשביעית ופרק מקום שנהגו, היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש וכו׳ משנה פרק תשיעי דשביעית מי שהיו לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מזון שלשה לכל א׳ ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר׳ יהודה ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת״כ ובירושלמי פרק ג׳ וכך היא גרסת ר״ש וכך היא גרסת הרמבי״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם, וכן גרסת התוס׳ פרק מקום שנהגו וידוע דהלכה כר׳ יוסי וכתבו לפי גרסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כב״ה אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזוכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו ואמרו בתוספת פרק חמישי מי שיש לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו והמותר מניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו גם סמ״ג כתב תוספת׳ זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל דרך הפקר ומותרים לאכול ובירושלמי פרק תשיעי רבי יצחק הוי ליה עובדא פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא שאל לר׳ יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין והפקר קדמיהון פירוש שלשה אוהבים שאפי׳ שתפקי׳ הפירות לא יזכו בהם, קפודקאי דצפרי שאלו לר׳ אמי כגון אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד אמר ליה כד תחמון רגלא צלילא תהון מפקין לון לשוקא ומפקרין ליה והדר זכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי ר׳ יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק החמישי ופסק כר׳ יוסי כתב הרב ר׳ יוסף קורקוס ז״ל על גרסת התוספת׳ ור׳ שמשון וסמ״ג וז״ל זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע״פ שמותר לקנות פירות מהנכרי כמו שנתבאר ס״פ ד׳ מ״מ כיון שאינו קנין לנכרי חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע״פ שלא גזרו בהם גזרת ספיחים מ״מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות הנכרים כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבין בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אעפ״י שלדעת רבים צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש״י פ׳ מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראייות לסמוך עליהם כל שכן בשעת הדחק כי רב הוא עכ״ל (ונמצינו) למדין שכל פירות שקונה ישראל בשביעית כל קדושת שביעית נוהג בהם וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור דהיינו להפקירן בפני שלשה אוהביו ואחר כך זוכה בהם אוכלם עד עולם וגם אחר ביעור מותר לקנות אותם מן הנכרי שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכה בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בבית ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור אבל לנכרי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית מפני שלא חטא מה שזרעה שהרי לא נצטוה אך אחר שקנה ישראל הפירות מן הנכרי אפי׳ אחר הביעור מיד חל עליו חובת ביעור ומפקירן בפני שלשה אוהבים וחוזר וזוכה בהם וכן יש ללמוד מדבריו של רמב״ן שכתב שאם עכב ישראל את הפירות כדי לאוכלן אסורין באכילה משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן אלא להפקירן בזמן הביעור או אחר ביעורו לא נאסרו וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור וכשיודע לב״ד יאמרו לו שיקוו׳ בהם מצות ביעור או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם והכא נמי ישראל שבאו לידו פירות הנכרי אחר זמן הביעור ודאי לא נאסרו ביד הנכרי ועתה שבאו ליד ישראל יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן וזה ברור:

ולענין הפרשת תרומות ומעשרות בשביעית כתב רמב״ם פ׳ ששי מהלכות מתנות עניים שנת השמיטה כלה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני ובח״ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ובמואב מעשר ראשון ומעשר עני מפני שארצות אלו קרובות לא״י כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית והלכה למשה מסיני שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני כסדר רוב השנים עכ״ל, וגם בפירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית או מה שזרע כשבאו ליד ישראל מוכח בהדי׳ מכל מה שכתבנו למעלה דהם כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורין מן התרומות ומן המעשרות וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר״ר משה מטראני ז״ל גם גדול הדור כבוד מהר״ר ר׳ יוסף קארו זצ״ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל וכן עמא דבר:

זמן ביעור פירות שביעית אינו שוה אלא כשכלה אותו המין בשדה כלה בבית שנא׳ ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה ממין זה אתה אוכל ממה שבבית כלה החיה לאכול ממין זה אתה חייב לבער אותו המין מן הבית:

ויש פירות שזמן ביעורן ידוע כדתנא בתוספתא דשביעית ומביאה בפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלין בגרוגרות עד חנוכה בתמרים עד הפורים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת ואלו הזמנים הם בשמיני אחר השביעית כדרך שאסור לעבוד את הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה כדאיתא בפ׳ ה׳ דשביעית ומחזיקין ידי נכרים בשביעי׳ בדברים בלבד כגון שראו אותו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח כדאיתא בפרק הנזקין וכיוצא בדברים אלו מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד:

ומפרש עוד בירושלמי שיכול לומר לו עדור וחרוש והתבואה שתצא מן הארץ הזאת אקננה אחר השביעית ורבים הן מפני דרכי שלום שנינו במסכת שביעית פ״ו אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקט לעצמו והותיר מותר למוכרן לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו:

צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותרין למכרן:

שנינו בפרק שביעי דשביעית חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור פי׳ כגון חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין של מוצאי שביעית חייב לבער עם היין שהרי טעם פירות שביעית בו זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא שלא במינו בנותן טעם עכ״ל סמ״ג:

החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב גלות עליה כמו שהחמיר בעריות שנא׳ אז תרצה הארץ את שבתותיה והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וכן שנינו גלות באה על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא עכ״ל רמב״ן בפי׳ החומש וכל הבאים לדור בא״י חייבין להזהר מאד מאד בשמיטה ובכל המצות התלויות בא״י כשם שהיו זהירין לקיימם האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצוה הדרים בא״י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה ונמצא הפסידן יותר על שכרן ואלהי ישראל יעזרינו לקיימן אמן:

פרק א

מצות עשה התלויות בא״י ואפשר לקיימן בזמן הזה:

א הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כלה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך וכן כשאוסף פירות האילן יניח מעט לעניים עבר וקצר או אסף נותן ממה שקצר או אסף מעט לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן ולש ואפה נותן מעט לעניים לקיים מצות פיאה כל שהוא מן התורה ומדברי סופרים לא יפחות מאחד מששים (ב) וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלים בשעת הקציר שנאמר ולקט קצירך לא תלקט עבר ולקט אפי׳ טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב, שני שבלים לקט וגם אינו לקט (ג) וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבציר ב׳ גרגרים פרט ג׳ אינן פרט:

ד וכן בעוללות איזהו עוללות אשכול קטן שאינה מעובה כשבולת שאין לו כתף ואין ענבים נוטפות זו על זו אלא מפוזרות שנאמר וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם:

ה וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקח שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתה עבר ולקטה אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה כשם שיש שכחה בעומרים כך יש שכחה בקמה וכשם שיש שכחה בתבואה כך יש באילנות נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותם פסקו העניים מלבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאין מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים:

ו מצות עשה להפריש תרומה גדולה ליתן אותה לכהן ואין לה שיעור מן התורה וכבר כתבנו למעלה בזמן הזה שהולכת לשריפה מפריש כל שהוא לכתחלה:

ז מצות עשה להפריש אחר תרומה גדולה א׳ מעשר מהפירות הנשארים ליתן אותם ללוי וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו:

ח מצות עשה להפריש העישור מן המעשר הזה ונותנו לכהן הוא הנקרא תרומת מעשר שחייבין זרים על אכילתו מיתה. כתרומה גדולה:

ט מצות עשה להפריש מעשר שני בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית ובזמן הזה שאין מקדש פודהו בפרוטה או בשוה פרוטה מפירות אחרות ושורף הפירות שחלל עליהם או משליך הפירות לים לרמב״ם והראב״ד חלק עליו ואמר דדוקא בפרוטה:

י מצות עשה להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשנה שלישית וששית ונותנו לעניים שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו׳:

יא כל אילן אחר שעבר עליו שלש שנים של ערלה מצות עשה שיהיה קדש כמעשר שני שנא׳ ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש ובזמן הזה פודהו בפרוטה כמעשר שני:

יב מצות עשה להתודות לפני ה׳ אחר שמוציאין כל המתנות בערב י״ט אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות שנא׳ כי תכלה לעשר וגו׳ ואמרת לפני ה׳ אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו׳ כיצד אם נשאר אצלו תרומה או תרומת מעשר נותנה לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעני מעשר שני או נטע רבעי הם או כסף פדיונן מבערן ומשליך לים או שורף כל אלה מנו רמב״ם וסמ״ג מתרי״ג:

יג להפריש תרומה מן היפה ולא מן הרע על היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ואם הפריש מן הרע על היפה תרומתו תרומה אלא א שבטל מ״ע זו, מתרי״ג:

יד לתרום ממין על מינו שנאמר והרמותם ממנו דוקא ר״ל ממינו עוד דרשו שלא יתרום מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא מן פירות הארץ על פירות ח״ל ולא מפירות ח״ל על פירות הארץ ולפי זה יש כאן מצוה אחרת בלאו הבא מכלל עשה שאם תרם כן הוא עובר בעשה מתרי״ג:

טו מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא׳ וירשתה וישבת בה ואז״ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא״י ודר בח״ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה׳ לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב״י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא״י לח״ל שנאי׳ ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר׳ יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח״ל מה עלתה לה אמר ריב״ק ח״ו שאפי׳ מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע״כ מתרי״ג לרמב״ן ולרשב״ץ:

טז הפרשת התרומות והמעשרות מצוה כמו שמצינו למעלה ונתינתן לכהן ללוי ולישראל מצוה לבדה לדעת רמב״ן ורשב״ץ, וז״ל רשב״ץ פשר הדברים לפי דעתו ז״ל שהמתנות שהם טובלות כלומר שהן אסורות באכילה עד שיפרשו מהם מתנות כהונה בזה נמנה ההפרשה מצוה והנתינה מצוה והמשל בזה הרי עסה היה אסורה עד שיפרשו ממנה חלה והפרשתה מצוה שנאמר חלה תרימו תרומה ובין שיתננה לכהן בין שישרפנה הרי נגמרה מצוה זו והותרה העיסה באכילה על כן באה מצוה שניה לתת אותה לכהן ולא נגזלה ממנו שנא׳ ראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה וכן הדין בתרומה כמו שאמר בספרי תרימו תרומה בתרומה גדולה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה לה׳ בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי ר׳ יאשיה רבי יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת״ל תרימו תרומה לה׳ חובה ולא רשות. ולפי שיש בהפרשתה מצוה חייב לברך עליה בהפרשתה כמו שהוא מפורש בתרומות ובתוספתא דברכות ואלו לא היתה המצוה אלא בנתינתה לא בהפרשתה לא היו מברכין על הפרשתה שהרי אמרו כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה, ועוד הרי הכהנים מפרישים תרומה ומברכין והוא לעצמן כמו שאמר בברכות פרק היה קורא ופרק יש בכור וכן כתב שם רש״י ז״ל ובחלה טמאה מברכין על הפרשתה ואינו נותנה לכהן כמו שהוא מפורש במסכת ברכות א״כ התרומה הפרשתה מצוה ונתינתה מצוה אחרת מן פסוק תתן לו, וכן בחלה הפרשתה מצוה מפסוק תרימו תרומה לה׳ ונתינתה מצוה מפסוק ראשית עריסותיכם תתנו לה׳ תרומה וכן במעשר ראשון נמנה הפרשתו מצוה מפסוק עשר תעשר כמו שכתבתי למעלה, ונתינתו מצוה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ויכלול שתי מצות נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה, אבל לפי מה שכתבתי בשרשים אין נמנים כי אם מצוה א׳ כיון דבדיבור אחד נאמרו ובמתנות שאין טובלות לא יבא במנין אלא נתינתן על כן נמנה ראשית הגז מצוה אחת וזרוע והלחיים והקיבה מצוה אחרת זה גם כן פרט הכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ראשית גז צאנך תתן לו ואינו מברך על הפרשתן:

יז מ״ע לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה׳ ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודות הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכות מרדות עכ״ל, ממנין תרי״ג:

יח מ״ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא בתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יותר מזה מותר, אין שביעית נוהגת אלא בא״י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מתרי״ג:

יט רמב״ן מנה עוד מצוה אחרת בזה והיא האכילה לפירות שביעית מאומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה ואמרו בפרק בתרא בע״א נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכן כפל הכתוב מצוה זו ואכלו אביוני עמך כלומר מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר שכתוב בלקט לעני ולגר תעזוב אותם ונמצא שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר במצות עשה ויבא במנין המצות וכן מצאתי אני סעד לזה ממ״ש בפ״ק דיומא במשל לשתי נשים שלוקות בב״ד א׳ קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה עכ״ל רשב״ץ ממנין תרי״ג, ועוד דרשו לאיכלה ולא לרפואה כגון שלא ילעוס חטים ויתן על גבי מכתו וכיוצא בזה ולא ישנה פירות מברייתן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו לאכול מבושל לא יאכלנו חי ופירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה ולא יתן שמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר כל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין עושין מהם מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הפואה והאיזוב והקורנית הרי הוא תלוי במחשבתו חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהם מל מלוגמא וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן ואין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית:

פרק ב

מצות ל״ת מן התורה התלויות בא״י ואפשר לקיימן בזמן הזה:

א הזורע שני מיני זרעים הראוים למאכל אדם כאחד בא״י לוקה שנאמר שדך לא תזרע כלאים ואחד הזורע או המנכש או המחפה כגון שהיתה חטה אחת ושעורה אחת או פול אחד ועדשה אחת מונחין על הארץ וחיפה אותן בעפר בין ברגלו בין בכלי הרי זה לוקה, ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות אסור לזרוע כלאים לגוי שהרי הקרקע בעודה ביד גוי כעומדת ביד ישראל שהרי אין לו בה קנין להפקיע מן המצות ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו, אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו בח״ל ואפי׳ לערב הזרעים לכתחילה ולזורען בחוצה לארץ מותר ודברים אלו דברי קבלה:

ב כל האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים כיצד המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור של תפוח באתרוג או אתרוג בתפוח הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום בין בארץ בין בחוצה לארץ וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום, ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו אילני כלאים. ומותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד וכן מותר לערב זרעי אילנות ולזרען כאחד שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד הזורע זרעים כלאים וכן המרכיב אילנות כלאים אע״פ שהוא לוקה הרי אלו מותרין באכילה ואפי׳ לזה שעבר וזרען שלא נאסר אלא זריעתן בלבד ומותר ליטע ייחור מן האילן שהורכב כלאים ולזרוע מזרע הירק שנזרע כלאים כדכתיבנא לעיל במצות הנוהגות בכל מקום אך כלאי הכרם אין איסורן מן התורה אלא בא״י ז״ל רמב״ם ריש פרק חמישי דכלאים הזורע שני מיני תבואה או ב׳ מיני ירקות עם זרע הכרם הרי זה לוקה אחת משום שדך לא תזרע כלאים ואחת משום לא תזרע כרמך כלאים ואינו לוקה משום זורע כלאי הכרם עד שיזרע בא״י חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכן אם חפה אותן בעפר לוקה וכן אם זרע ב׳ מיני ירק וחרצן או זרע אחד מין תבואה וזרע אחר מין ירק וחרצן במפולת יד הרי זה לוקה ואינו חייב מן התורה אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהן מזרעים שנגמרי׳ עם תבואת הכרם אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם אין אסור משום כלאי הכרם אלא מיני תבואה ומיני ירקות בלבד אבל שאר מיני זרעים מותר לזרוע בכרם ואין צריך לומר שאר אילנות:

ג ענא מי שזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ביחד בין שזרען ישראל בין שזרען גוי בין שעלו מעליהם שניהן אסורין באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע כלומר פן תדחק ותאסור את שתיהם ודרשינן בפרק כל הבשר פן תקדש תוקד אש וגם תניא נאמר כאן פן תקדש ונאמר להלן כל זר לא יאכל קדש מה להלן איסור אכילה והנאה אף כאן איסור אכילה והנאה לפיכך האוכל כזית מכלאי הכרם בין מן התבואה בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפין זה עם זה בד״א שנזרעו בא״י שנאמר כרמך אבל בח״ל כלאי הכרם מדברי סופרים ספק כלאי הכרם בא״י אסור ובסורי׳ מותר כיצד היה ירק זרוע בכרם וירק נמכר חוצה לו שמא ממנו הוא זה שמא מאחר:

ד שלא לכלות הפאה שנאמר לא תכלה פאת שדך:

ה שלא ללקט הלקט שנאמר ולקט קצירך לא תלקט:

ו שלא לעולל הכרם שנאמר וכרמך לא תעולל:

ז שלא ללקט פרט הכרם שנאמר ופרט כרמך לא תלקט:

ח שלא לשוב לקחת השכחה שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו וכלן מצות לא תעשה הן שנתקו לעשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואם לא קיים עשה שבהן לוקה:

ט שלא יקדים תרומות ומעשרות זה לזה אלא מפריש על הסדר האמור למעלה שנאמר מלאתך ודמעך לא תאחר כלומר לא תאחר דבר שראוי להקדימו:

י שלא יאכל זר בתרומה שנאמר וכל זר לא יאכל קדש והוא במיתה:

יא שלא יאכל כהן טמא תרומה שנא׳ איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר וכן חלה נקראת תרומה וכהן טמא מוזהר עליה וכתב רבינו שמשון בפרק בתרא דמסכת חלה אין עכשיו בא״י תרומה נאכלת דכל מה שגזרו משום תרומת א״י גזרו ובימי חכמים היו מזין בא״י כדאמרינן חבריא מדכן בגלילא אבל עכשיו בטלה אפר פרה לא משתכח כהן טהור דאע״פ שיכולין לטבול לשאר טומאת וגם על טומאת מת הזהרו מ״מ אין יכול ליזהר מטומאת כלי מתכות שהיו באהל המת ומטמאים גם הם אחרים באהל דחרב הרי הוא כחלל אף לטמא אחרים כדמוכח בנזיר פרק כהן גדול ולא הוזהרו עליו הכהנים דכל טומאת מת שאין נזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליה שאין נזיר מגלח על טומאת חרב כחלל כדתני בהדיא בריש תוספת דאהלות עכ״ל:

יב שלא לאכול מעשר שני חוץ לירושלום שנאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו׳:

יג שלא לאכול מעשר שני בטומאה ואפי׳ בירושלים עד שיפדה שנאמר ולא בערתי ממנו בטמא ואזהרתיה מלא תוכל לאכול בשעריך בפ׳ הערל וכבר כתבנו לעיל דהאידנא כלנו טמאי מתים:

יד כל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנת השמיטה ביטול מצות עשה כדכתיבנא לעיל ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר אילנות דזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכת מרדות:

כיצד החופר או החורש לצורך הקרקע או המסקל או המזבל וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ וכן המבריך (או המרכיב או הנוטע וכיוצא בהן מעבודת האילנות מכין אותו מכת מרדות מדבריהם אין נוטעין בשביעית אפי׳ אילן סרק ולא יחתוך היבולת מן האילנות ולא יפרק העלין והבדים היבשי׳ ולא יאבק את צמרתו באבק ולא יעשן תחתיו כדי שימות התולעת ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכלו אותו העוף כשהוא רך ולא יסוך את הפגין ולא ינקור אותם ולא יכרוד את הנטיעות ולא יקטום אותן ולא יפסג את האילנות וכן שאר כל עבודת האילן ואם עשה אחד מאלו בשביעית מכין אותו מכת מרדות משקין בית השלחין בשביעית והיא שדה הזרועה שצמאה ביותר וכן שדה האילנות אם היו מרוחקין זה מזה יותר מעשר לבית סאה מוליכין את המים מאילן לאילן אבל לא ישקו את כל השדה ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה משקין כל השדה בשבילן וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסידו ועושין עוגיות לגפנים ועושין את אמת המים בתחלה וממלאין את הנקעין מים, ומפני מה התירו כל אלה שאם לא ישקה תעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם לא גזרו על אלו שאין אסור מן התורה אלא אותן שני אבות ושני תולדות שבארנו משרבו האנסין והטילו מלכי העמים על ישראל לעשות מחנות לחילותיהן התירו לזרוע בשביעית דברי׳ שצריכין להם עבדי המלך בלבד וכן מי שכפאו אנס לעשות בשביעית בחנם כמו עבודת המלך וכיוצא בהן הרי זה עושה עכ״ל רמב״ם והכי איתא פרק זה בורר אוספי שביעית כשרין ומפרש מאי אונס ארנונא ופי׳ רש״י ארנונא מס שגובה המלך מן התבואות כך וכך כורים מן השדה לשנה ומסיים גמרא כדמכריז ר׳ ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא וכתבו שם התוספות וא״ת ומשום ארנונא התירו לחרוש ולזרוע דהויא איסורא מדאורייתא ויש לומר דאיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן אי נמי יש לומר דפקוח נפש הוא ששואל מהם המלך מס ואין להם מה יפרעו ומתים בתפיסת המלך והכי אתמר בירושלמי משום פקוח נפש:

למדנו מדבריהם שלפי דעת הרוב הפוסקים שכתבו למעלה דסבירא להו דקדושת עזרא קדשה עד עולם ותרומות ומעשרות ושביעית בזמן הזה דאורייתא שאין מתירין לבעלי שדות ישראלים שבא״י שיעדו עבודת הארץ והאילן מפני המס שהרי אין היום סכנה כלל בזמן הזה מן המלכות וכן למדנו שדעת הירושלמי כדעת הפוסקים דהמצות התלויות בא״י בזמן הזה דאורייתא כיון דלא התיר אלא משום סכנה והכי נקטינן שהרי כתב הרשב״א בכל מקום שיש מחלוקת בין הפוסקים אם נמצא שהירושלמי מסייע א׳ מהם הכי נקטינן דדוקא כשחולק הבבלי עם הירושלמי נקטינן כבבלי דהוא בתרא אבל כשיש ספק בבלי ובירושלמי אין ספק ירושלמי עדיף:

טו כל שתוציא הארץ בשנה שביעית בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית בין מן העיקר שנקצר מקודם וחזרו ועשו ושניהם נקראו ספיח בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע הכל מותר לאכלו מן התורה שנאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ואפי׳ שדה שנטייבה בשביעית וצמחה פירותיה מותרין באכילה וז״ש את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך הקוצר בכל שנה ואם קצר כדרך הקוצרים לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שבארנו אלא קוצר מעט מעט ויחבט ואוכל ומדברי סופרים שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הן לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעית הא למדת שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן אבל הירקות שדרך רוב האדם לזורען ומיני תבואה וקטניות כל הצומח מהן אסור מדבריהם והמל קטן מכין אותו מכת מרדות, ספיחים העולים בשדה בור ובשדה ניר ובשדה כרם ובשדה זרע מותרין באכילה ומפני מה לא גזרו עליהם לפי שאין אדם זורע מקומות אלו שדה בור אין אדם נפנה לשם ושדה ניר רוצה הוא בתיקונה ושדה כרם אין אוסר כרמו ושדה זרע הספיחין מפסידין אותה וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום ולא גזרו עליו:

טז הפירות שיוצא האילן בשביעית לא יאספם כדרך שאוסף בכל שנה שנאמר ואת ענבי נזירך לא תבצור ואם בצר לעבודת האילן או שבצר כדרך הבוצרים לוקה וכיצד עושה תאנים של שביעית אין קוצין אותן במוקצה אבל קוצץ הוא בהרבה ולא ידרוך ענבים בגר אבל דורך הוא בעריבה ולא יעשה זתים בבית הבד אבל כותש הוא ומכניס לתוך בד קטן ביותר וטוחן בבית הכד ובקוטב ומכניס לבד קטנה וכן בשאר הדברים כל שיכול לשנות משנה הרי כתבנו לך מעט מזעיר במצות לא תעשה התלויות בא״י ושאר פרטים מבוארים בספרים ואתה דע לך.

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו. כי תחלת עונינו שנקבעה לנו בכיה לדורות יען מאסנו בה, שנאמר וימאסו בארץ חמדה (תהילים קו, כד). ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתיב כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו (תהילים קב, טו), ושם נאמר אתה תקום תרחם ציון (תהילים קב, יד). ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה. ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד ר' יהודה הלוי עליה באהבה רבה, תחלת השירה ארץ הקדושה יקרה חמודה וכו'. כן אנו משוררים על ציון ר' יהודה בר אלעאי כל ערב ראש חודש בשמחה רבה, ומתחננים לאל שלא יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה, כי כשם שבחר בהם כך בחר בארץ ישראל ויחד אותה להם, ואין נקראין גוי אחד אלא עמה, שכך פירש רשב"י על מקרא שכתוב ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ (שמואל ב ז, כג).

ומצינו במדרש שהקב"ה אמר לאברהם אבינו פעם ראשונה שילך לארץ ישראל ויראנה ויחזור, ואחר שחזר לא נתן לו רשות לחזור ללכת לארץ ישראל עד חמש שנים. ואותן חמש שנים היה משתוקק לחזור ללכת והוא אמר זה הפסוק מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכונה. הנה ארחיק נדוד אלין במדבר סלה (תהילים נה, ז-ח). מוטב ללון במדברות של ארץ ישראל ולא ללון בפלטריות של חוצה לארץ. והיה תאב, ומשהורשה כתיב וילך אברם כאשר דבר אליו ה' (בראשית יב, ד). וקודם בואו אל הארץ לא היה משתוקק, אבל אחר שבא שמה פעם ראשונה וראה במראה הנבואה יקר תפארת קדושת הארץ אז נכסוף נכסף. וממנו נלמוד לדורות אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו, אף על פי שיושביה בצער, מנת כך נהיה שמחים בייסורין.

וזהו טעם סמיכות פרשת עמלק וביאת ארץ ישראל בפרשת כי תבא, כמו שאמרו ז"ל ג' מתנות נתן הקב"ה לישראל ולא נתנן אלא על ידי יסורין, ואלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא (ברכות ה.). וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גלויות כשרוצים לבא לארץ ישראל עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ה' וישפוט.

והתחיל בתיבת והיה הוא א' משנים עשר צירופין של השם הקדוש, רמז כי הדר בארץ ישראל דבק בה', הפך הדר בחוץ לארץ היינו הישראל שדומה למי שאין לו אלוה. ונקט צרוף זה רמז למה שאמרו ז"ל כל מקום שנאמר והיה לשון שמחה (ב"ר מב, ג).

וכתב רמב"ן במנין תרי"ג מצות: ישיבת ארץ ישראל, כל עת ורגע שהאדם בארץ ישראל הוא מקיים המצוה זו. וידוע שעקר שכר המצוה על השמחה גדולה בה, כדכתיב תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה (דברים כח, מז). אם כן צריך היושב בארץ ישראל להיות שמח תדיר במצות התדירה באהבתו אותה. וגם צריך להיות ירא וחרד, כדכתב רשב"י כל פקודא דלאו איהו ברחימו ודחילו לאו פקודא היא (זוהר ח"ג קיח:). לכך אמרו באבות דרבי נתן הוי שש וחרד על המצות. והנה תיבת והיה אצל מצות ישיבת ארץ ישראל רמז לשמחת המצוה, וסמיכות הפרשה לעמלק רמז לחרדה במצוה מהרצועה התלויה באויר. ויסורין של ארץ ישראל, הן מן האומות הן החולאים, מזבח כפרה הם, כדבר שנאמר ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון (ישעיהו לג, כד).

וזה רמוז גם כן בפסוק זה בסופי תיבות והיה כי תבא אל הארץ אשר ה' אלהיך נתן לך נחלה ס"ת נכ"ה. והוא לשון מנכה לו מן הדמים, וכדפרש"י בפסוק אולי אוכל נכה בו (במדבר כב, ו). ופירוש הענין שעל ידי הצרות שבארץ ישראל מתנכים ומתמעטים העונות, והעם היושב בה נשוא עון. וכתיב וכפר אדמתו עמו (דברים לב, מג). ודווקא בעונות קלים ששבים ומתחרטים עליהם, ויסורין אלו ממרקין; ובעת מותו של אדם הולך נכוחו לגן עדן.

[אבל] הבאים לא״י ואין שמים על לב כי הם בהיכל המלך ומורדים ופושעים ומרבים במשתאות של סעודת מריעות ומרזחים עליהם הכתוב אומר ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה. וכתיב כי תבאו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי. ולא יעלה על לבם שאחרי מותם ישארו בא״י אלא במותם יגרשום חוצה ככלבים. וזה לשון פרקי רבי אליעזר וכל הרשעים בא״י נפשותם נשלכות לחוצה לארץ שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא אוחז בכנפות הארץ ומנער אותה מכל טומאה ומשליכין לחוצה לארץ שנאמר לאחוז בכנפות הארץ וינערו רשעים ממנה.

[וכתב] רמב״ן בפרשת אחרי מות שהזכיר הכתוב בעריות ותטמא הארץ ואפקוד עונה אע״פ שהעריות חובת הגוף ואינן תלויות בארץ מכל מקום עקר כל המצות ליושבים בארץ ה׳ וכן שנו בסיפרא ולא תקיא הארץ אתכם ארץ ישראל אינה כשאר ארצות אינה מקיימת עוברי עבירה, והנה הכותיים לא היו ענושים בארצם ובבואם בארץ ה׳ ועשו שם כמעשיהם הראשוני׳ שלח בהם האריות הממיתים אותם לכן כל אדם יחרד בבואו אל ארץ ישראל להיות ירא שמים כפלי כפלים ממה שהיא בחוצה לארץ וידע כי בבית המלך היא יושב.

[ובכל) מקום ובכל עת צריך אדם להיות ירא וחרד ולפשוט בגדי עצלות ולאזור מתניו בחזקה לקיים מכוון מלכו של עולם שבראנו לכבודו לשרתו ולברך בשמו בלי רפיון כדאמרו ז״ל כל המרפה עצמו בדברי תורה או במצות אפי׳ במצו׳ קלה אין בו כח לעמוד ביום צרה, וזה טעם שני לסמיכות פרשת תבא לפרשת זכור דעמלק ולעיל מיניה לא תעשה עול במדה במשקל ופירש רש״י בשם רז״ל סמוך מידות ל לעמלק לומר שאם תחטא במדות הרי אני מגרה בך את הדוב פירש לפירושו דזכור זה כזכור דמרים שרוצה לומר תזכור מה שנעשה למרים על לשון הרע ותזהר פן תלקה אתה כמותה והכא נמי הא בתחילה כשבא עמלק כתיב וילחם עם ישראל ברפידים ופירושו בשביל שרפו ידיהם מן התורה ומן המצות לכך לא תרף ידך מן המצות לא תחטא במצות לא תעשו עול במשפט במדה ומשקל ברפיון ידים לומר אין חסר במדה זו אלא כל שהוא וכמה דקדוקין שצונו יתברך בסיני שאסור למכור במדה חסרה אפי׳ לנכרי כדכתב סמ״ג ואסור להשהותה בבית אפי׳ לעביט של מי רגלים כדפירש בגמרא הילכך סמך זכר עמלק אצל מצות לא תעשה ומינה נזכיר זכרון עמלק בכל מצות לא תעשה וסמך אחר זכרון עמלק מצות עשה דהבאת ביכורים שהיה אפשר לרפות בה ידים לומר למה אטרח לעלות לירושלים לאשכול ענבים א׳ או רמון או שבולת והרי הבכורים נתנין לכהנים אני אתן לכהן שבעירי ומאי כולי האי לכך סמכה לעמלק לומר אם תרפה ידך הרי עמלק בצידך להלקותך וה״ה למרפ׳ ידו מכל א׳ ממצות עשה.

ואעפ״י שחייב אדם להזהר בכל המצות מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצות בכח גדול והתמדה שלא יעבור עליה כל ימי חייו לפי שכללות התורה שהם תרי״ג מצות נקרא עץ חיים כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה והאוחז ענף אחד מן האילן יפה אוחז בכלן שכל שאר הענפים נמשכים אחר אותו ענף שכלם גוף אחד אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו לא יוכל לאחוז כלום היינו דגרסינן במס׳ שבת פרק כל כתבי אמר ר״נ תיתי לי דקיימי שלש סעודות בשבת אמר רב יהודה תיתי לי דקיימית עיון תפלה אמר רב הונא בריה דרב יהושע תיתי לי דלא סגינא ד׳ אמות בגילוי הראש אמר רב ששת תיתי לי דקיימית מצות תפילין ואמר רב נחמן תיתי לי דקיימית מצות ציצית אמר רב יוסף לרב יוסף בריה דרבה אבוך במאי זהיר טפי אמר ליה בציצית, יומא חד הוה קא סליק בדרגא איפסיק ליה חוטא ולא נחית ואתא כמה דלא רמיה ופרש״י דקיימית מצות תפילין שלא הלך ד׳ אמות בלא תפילין וכן לענין ציצית עד דרמייה וזה לשון תליית ציצית כדאמרי׳ בעלמא לא רמי חוטי עכ״ל, ובסוף פרקא קמא דקדושין תנן כל העוש׳ מצוה אחת מטיבין לו ומאריכין את ימיו ונוחל את הארץ ובגמרא בבלית פי׳ דרוצה לומר העוש׳ מצוה אחת יתירה על זכיותיו והוי כאלו אמר כל שזכיותיו מרובים על עונותיו והדבר קשה למה רבי׳ הקדוש סתם דמשמעות דבחדא מצוה קאמר בלבד לכך נראה לומר דכיון למה שאמרנו שצריך אדם להחזיק מצוה אחת כתקנה בשלמות׳ תדיר בכל כחו ואז ודאי מובטח לו שזכויותיו יהיו מרובים על עונותיו והכי נמי גרס על אותה משנה בירושלמי א״ר יוסי בר אבון מי שייחד לו מצוה ולא עבר עליה מימיו ונראה לכאורה שחלק עם הבבלי ומפרש כל העושה מצוה אחת כפשמ׳ א׳ בלבד והטעם נודע מאליו דכשמחזיק מצוה אחת בכל עת ודאי שיהיה צדיק גמור בכל שאר המצות ועל דרך זה סיפא דקתני וכל שאינו עושה מצוה אחת אין מטיבין לו וכו׳ היינו שמבטל אותה ואינו עושה אותה כלל והוא דעת הרמב״ם שמומר לעבירה אחת הוי מומר לכל התורה כלה וכן נמי דעת הרב רבינו יונה, א״נ אפשר שגם הירושלמי מפרש המשנה דהעושה מצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר אלא מה שכתב שייחד לו מצוה ולא עבר עלי׳ מומיו, בא לתת טעם לרבינו הקדוש אמאי נקט האי לישנא ותירץ כדתריצנא ונראה שזה נמי דעת הרמב״ם ז״ל שאע״פ שכתב בסוף מסכת מכות על משנת רבי חנניא בן עקשיא אומר רצה הקב״ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שאי אפשר שלא תחשק נפשו באחת מכלן לעשותה בשלמותה כתיקנה ובה יזכה לחיי העולם הבא אין כוונת הרב דבמצוה אחת לבדה יזכה שהרי הוא עצמו בסוף פ״ק דקדושין על המשנה שכתבנו כל העושה מצוה אחת מטיבין לו פירש בה הרב מה שפירש הבבלי בפי׳ דמצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר וגם אם נאמר שדעת הרב שהירושלמי חולק על הבבלי במה שכתב שייחד לו מצוה אחת ולא עבר עליה כל ימיו במצוה אחת לבדה קאמר והוא פירוש שלישי על השנים שכתבנו למעלה א״כ תקשה דידיה אדידיה למה לא פי׳ בסוף פ״ק דקדושין כל העושה מצוה אחת מטיבין לו כמשמע׳ כיון שהוא סבר שזה האמת והוא מה שכתב בסוף מכות אלא ודאי הוכיח תחילתו על סופו שממה שפירש דמצוה אחת יתירה על זכיותיו קאמר ובזה דוקא הוא שזוכה לחיי העולם הבא מינה נלמוד דמה שכתב בסוף מכות דבמצוה אחת בשלימותה יזכה לחיי העוה״ב הכי קאמר דודאי על ידי אותה מצוה יתחזק בשאר מצות ויהיה רובו זכיות ואזדא לטעמיה שהוא סבור על דרך זה בעבירה דמומר לעבירה אחת מומר לכל התורה כלה דמסתמא כיון שפשע בה כ״כ גם בשאר המצות יהיה פושע כדכתב רבינו נסים בריש מסכת חולין אבל ודאי אין שלימות האדם אלא בתרי״ג מצות שניתנו לו למשה בסיני רמ״ח מצות עשה ושס״ה מצות לא תעשה כמנין רמ״ח איבריו ושס״ה גידיו של אדם וא״ת הרי כמה מצות תלויות בכהנים במקדש ובמלך איך כל יחיד יכול לקיים תרי״ג י״ל דישראל כלם נפש אחת דכתיב שבעים נפש גם הם גוף אחד כמו שפירש ר׳ שמעון בן יוחאי על פסוק אדם אתם והוא מה שנאמר גוי אחד בארץ ולכך כתיב וכשלו איש באחיו ופרשו ז״ל איש בעון אחיו וכולן מצווין במצות הוכח תוכיח אפי׳ תלמיד לרב א״כ במה שמזרזין אלו את אלו במצות שהם יכולים לקיימן אע״פ שאין המוכיח יכול לקיימן בתוכחתו חשיב כאלו קיימן עד שאמרו כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו וזהו שאמרו הנינשי במאי זכיין ומתרץ לפי שהם מזכים את בעליהן ואת בניהן לעסוק בתורה כלומר כיון דמצות ת״ת אינן יכולות לקיים והשלימות אינו אלא בקיום תרי״ג הרי חסר להם זאת ומתרץ שגם זאת מקיימות:

תוכן העניינים

ספר חרדים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה