ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן פט
חידושים על מסכת בכורות:
דף ב' ע"א במשנה הלוקח עובר חמורו של עכו"ם והמוכר לו פטור מן הבכורה עיי"ש ולכאורה יש לעיין למה דאמר (בחולין קלח) הלוקח גז צאנו של עכו"ם פטור מראשית הגז הא צאנו לגזוז חייב וע"ש ברש"י ור"ן דהטעם היא משום דקרינן בי' צאנך. וא"כ הכא הא בודאי איירי דהנכרי מכר לו הבהמה לעוברה דאל"כ הא הו"ל דשלבל"ע כמו"ש התוס' לקמן (ג ע"ב) ד"ה דקא וכו' ועיין בריט"א וא"כ אמאי לא קרינן בי' צאנך וכמו בראשית הגז דקרינן בי' צאנך אם לקח צאנו לגזוז כנ"ל:
ובאמת שיש לעיין במאי קנה הישראל הגזיזה אם לא לקח הצאן למ"ד דמעות אינו קונה בלא משיכה ועיין (בכורות יג ע"א) (ועבודה זרה ע"א). ובשלמא לשיטת התוספות בע"ז שם דבליכא מעות כמו מתנה ומציאה משיכה קונה עיי"ש וה"נ י"ל למ"ד משיכה קונה ולא מעות. היכי דלא שייך משיכה מעות קונה. אבל לשיטת הרמב"ן שהביא הש"מ (ב"מ מז) דגם במתנה ומציאה דליכא מעות משיכה אינו קונה ה"נ להיפוך קשה כנ"ל:
ודע די"ל דעיקר דין הנ"ל בלוקח הצאן לגזוז תליא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא דהא זה לא הוי רק קנין פירות כמו המוכר שדהו לפירות עיין גיטין (דף מז) ובאמת הרמב"ם בפ"י מה' בכורים (הלכה ט) לא הביא רק אם לקח הגיזה אחר הגזיזה פטור ועיין בר"ן פ' ראשית הגז עיי"ש: והנה לפמ"ש התרוה"ד שהביא הקצות (סי' רט ס' קז ע"א) דמהני באומר לכשתלד ולא הוי דבר שלא בא לעולם עיי"ש. וא"כ הכא מיושב קושי' הנ"ל דשפיר י"ל דלא מכר לו הבהמה לעוברה ומ"מ לא הוי דבר שלא בא לעולם. ואי דיקשה (מתמורה כה) דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. עיי"ש כבר יישב הקצות (סי' הנ"ל) באומר עם יציאת מעוטה. עיי"ש וע"ש שכ' דאפי' אם נימא דמהני משיכת הפרה לעוברה מ"מ כיון דבעיקר המכירה והיא העובר ליתא במשיכה. אז כסף לחוד קונה. ומיושב לפי זה ההיא דלעיל ר"פ ראשית הגז:
אבל קשה מהא (דעבודה זרה סג ע"א) בא עלי' ואח"כ נתן לה וכו' ופריך והא מחסרה משיכה. ואמאי לא אמר דמשכחת לה כגון שהקנה לה עובר במעי בהמה וכסף לחוד קונה לפי דעת הקצות הואיל דבעיקר המכירה ליכא משיכה ואין צריך לאוקמא בזונה נכרית או דקאי בחצרה ויש ליישב:
בהרא"ש שם דהמחוור שבכולן שיתן לעכו"ם פרוטה ויקנה לו מקום הבהמה ויקנה האוזן של הבהמה עיי"ש והקשו עליו דהא חצר מטעם שליחות היא ואין שליחות לעכו"ם ועין בקצוה"ח (סי' קצח) שהביא מנחלת שבעה (סי' ל) שהקשה כן וגם מ"ש הבה"ז דמטעם אגב היא ג"כ הקשו הקצות והריט"א דהא התוס' (בב"ק י"ב) ד"ה אנא כתבו דקנין אגב הוי רק דרבנן וקנין דרבנן הא לא מהני לדאורייתא וכמ"ש הרי"ו בעצמו עיי"ש:
ונראה דבשו"ת חת"ס (יו"ד סי' קיז) דבחמץ אפילו אם נימא דקנין אגב הוי דרבנן מ"מ מהני דהטעם דקנין דרבנן ל"מ לדאורייתא היא משום דחכמים אינם יכולים להקנות אלא להפקיע מהראשון ולא להקנות להשני. והטעם משום דהפקר ב"ד הפקר. ולכן יכולים להפקיע וא"כ בחמץ שפיר מהני קנין דרבנן דאין צריך אלא להפקיע מרשותו עיי"ש:
ולפ"ז הא מבואר בתוספתא [מובא בריט"א ריש בכורות וזה דלא כהטו"א (ר"ה יג) עיי"ש] דהפקר פטור מן הבכורה. וממילא דמהוי אפי' קנין דרבנן דא"צ אלא לעשותו הפקר:
ועוד לפי המבואר (בב"מ מו) דפריך ולקני לי' אגב קרקע. מבואר אחת משתי אלה או דקנין אגב דאורייתא. או דקנין אגב מהני לדאורייתא אף דשאר דרבנן ל"מ לדאורייתא ואתי שפיר:
שם הלוקח עובר חמורו של עכו"ם וכו' והטעם משום דכתיב בקרך ע"ש בתוס' בד"ה הלוקח ולקמן (ג) אמרינן משום דכתיב תזכר ועיין במוהרש"א דל"ק למה לי ב"כ מקנך ובקרך דבקרך במשנה תורה כתיב ע"ש ועדיין יקשה הא במוכר לו מיפטר משום דכתיב כל בכור בישראל. ובמכילתא פ' בא על קרא אשר יהי' לך הזכרים לד' איתא בזה"ל. אשר יהי' לך להוציא המוכר עובר בהמתו לעכו"ם וכו' עיי"ש וקשה ל"ל קרא הא כבר ילפינן מקרא דבישראל: מיהו נראה דגמרא דילן פליג אמכילתא דהרי לקמן (נו) אמרינן יהי' לך ולא של שותפות. ואם אינו ענין לבכור תנהו ענין למעשר בהמה מבואר דקרא קאי על מעשר בהמה באם אינו ענין ועיי"ש בפירש"י דקאי על הקרא דאשר יהי' לך הזכרים:
ודע דאף ר"י מודה הכא דהלוקח פטור ואף דהוא סובר דשותפות עכו"ם חייב בבכורה היינו דווקא היכי דהישראל יש לו חלק גם באם. ברם הכא אין לו חלק כי אם בעובר. ובאם אין לו חלק מודה. ושוב ראיתי להריט"א שכ' להיפוך דהא בעינן שיהי' לו חלק באם דאל"כ הא א"א מקנה דשלבל"ע וכמו המקבל בהמתו של עכו"ם דמחייב ר"י עיי"ש:
שם והנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה ולכאורה אמאי לא לחייב הא אי לא יהיב לי' זוזי תפוס לי' לבהמה וכמו דאמרינן לקמן (טז) דמהאי טעמא מקבל צאן וברזל מן העכו"ם פטור ובתוספות שם הא דבהמת ארנונא חייבת בבכורה היכי דמצי לסלק לי' ללישנא קמא דרבא. היינו משום דעיקר הבהמה של ישראל ורק בצאן וברזל דעיקר של עכו"ם. כל היכי דאית לי' זכות דיכול לתפוס הבהמה שוב פטור. וא"כ הכא דעיקר הבהמה של ישראל אמאי לא חייב בבכורה. ועיין (בפסחים לא) רבא אמר מכאן ולהבא הוא גובה הואיל דיכול לסלוקי בזוזי. והיינו נמי כיון דעיקר החפץ של הלוה ואית לי' נמי כח דיכול לסלקו בזוזי. ולתפוס את שלו. וא"כ ה"נ אמאי הנותן לו בקבלה פטור מן הבכורה:
ועיי' במנ"ח שהאריך אי בהמת הפקר חייבת בבכורה. וכ' דדווקא הקדש ועכו"ם פטור וכמו גבי חלה. אבל לא של הפקר עיי"ש:
וראיתי מי שהביא ראי' מתוס' (ב"ב נד) ד"ה וישראל וכו' שהקשה שם הרשב"א אמאי בנתן מעות לעכו"ם בבהמתו קנה וחייבת בבכורה הא אין דעתו לקנות עד שימשך וכמו דאמרינן שם נכסי עכו"ם הרי הן כמדבר מ"ט עכו"ם מכי מטי זוזי לידי' איסתלק לי' וישראל לא קני עד דמטי לידו ועיין שם ואי נימא דהפקר חייב א"כ מה בכך דהוי הפקר. הא גם הפקר חייב בבכורה וע"כ דפטור עכ"ד. ואין ראי' דהתוספות לא הקשו רק על מה דאמרינן קנה. אבל על מה דאמרינן וחייב בבכורה לא הקשו מידי. ואין ראי' דהפקר פטור מבכורה אי ימזספום (יג ע"א) בד"ה הלוקח שהקשו שם למה לי תרתי קנה וחייבת ועיי"ש בריט"א ואכמ"ל:
שם קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן דמיו לכהן. יש לעיין למ"ש התוס' ד"ה ונותן דאיירו בפטר חמור עיי"ש. איך הדין אם נתנו ללוי. א"כ הפקיע המצוה דהא קיי"ל דשותפות מכהן ולוי גם כן פטור [ועיין בירושלמי (פ"ד דפסחים) ריש לקיש כרבי יהודה מה דאר"י משום הלכות בכורה וכו' א"כ מבואר דסברת ר"י משום דהפקיע על ידי זה מצותו. וא"כ אין חילוק ואם נתנו ללוי ג"כ הפקיע על ידי זה המצוה. אך לפי זה גם בהמה דקה יקנסו אותו. ובאמת בירושלמי הנ"ל מבואר כן. וי"ל דאזיל לשיטתו דמפרש שם דמש"ה אין מוכרין בהמה דקה משום דמפקיע מבכורה] עיי"ש:
ובזה י"ל דמש"ה נקט קרא דבישראל ולא קרא דבקרך וצאנך דמשמע נמי *) להוציא את השותפות. משום דמזה לא ממעטינן אלא שותפות עכו"ם וכמ"ש רש"י ותוספות (בחולין י) דכל ישראל חשיבו כחד. והו"א דגם שותפות כהן ולוי ג"כ חייב ולזה אתא קרא דבישראל דדווקא ישראלים ולא כהנים ולוים ופשוט, שם ע"ב מיגו דקנסינן לי' אבהמה קנסינן לי אעובר. משמע דהלוקח עובר חמורו של עכו"ם לא עביד שום איסור וכן במשנה לא נזכר איסור בלוקח עובר. והא עכו"ם יעשה בה מלאכה בשבת וכמו דאמרינן היא וולדה נגחו ה"נ לענין מלאכה נימא היא וולדה עבדו מלאכה. וא"ל דעובר הא הוי דשלב"ל וע"כ מקנה לי' רק כשתלד ז"א דהא האומר על הבכור עם יציאת רובו עולה אמרינן דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכדאיתא (בתמורה כה) וע"כ דמקני לי' האם לעוברה וכמ"ש התוספות. וא"כ קשה כנ"ל. ואולי דבעובר לא שייך איסור שביתת בהמתו דעובר לא מקרי בהמה ועיין (בחולין סט) לענין תמורה אי ממירין בעובר ובתוספות (ב"ק נה) דבדגים לא שייך שביתת בהמתו ואכמ"ל דף ד ע"א כל שישנו בבכור אדם ישנו בבכור בהמה טמאה וכל שאינו בבכור אדם אינו בבכור בהמה טמאה. וכו' עיי"ש מכאן רצו להוכיח דנשים פטורות מפדיון פטר חמור כמו כהנים מהך היקשא דהא הני נשי ליתנייהו בפדיון הבן. וכ"כ המקנה (בקדושין כט ע"א) עיי"ש:
וראיתי באמ"ב שהקשה מירושלמי (פ"ו דתרומות סוף הלכה א) דאמר שם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה תמן מעשרות מסיימין וכו' מה דמי לה פטר חמור וכו' עיי"ש מבואר דאשה חייבת בפדיון פטר חמור יעיי"ש:
אמנם נלפע"ד דאף אם נימא דאשה פטורה מפדיון פ"ח זה דווקא בנולד ברשותה אבל אם ירשה פטר חמור או שנתנו לה במתנה בודאי דמחיובת לפדותו. ולא עדיפה מכהן שירש פטר חמור מאבי אמו ישראל וכמ"ש רש"י לקמן (יא) סוף ע"א ד"ה ואותו ור"י דבנפלו לו לכהן מאבי אמו ישראל ודאי חייבים בפדיון הואיל דברשות ישראל נולדו. [ועיין בריט"א שחילק כה"ג גם בדעת הר"ח דסובר דכהן פטור ממעשר בהמה דזה דווקא בנולד בעדרו ולא בירש או שנתנו לו במתנה ומיישב בזה ההוא (דב"ק קי) דמבואר דכהנים בנכסי הגר דחייבים לעשר עיי"ש] ולפ"ז לק"מ מההוא דירושלמי די"ל דאיירו בכה"ג ולכך חייבות בפ"ח ואם כי דברי המקנה עדיין אינם מיושבים לפי זה. שהרי המקנה כ"כ על מתניתין (דקדושין נז) דהמקדש בפטר חמור וכו' ולהנ"ל הא בבא לה ממקום אחר חייבות. מ"מ הדין דין אמת דאשה פטורה מפדיון פ"ח כש"ס דילן דכל שישנו בברור אדם וכו' ומירושלמי הנ"ל אין ראי' כלל וכאמור ועיין במ"ח שהביא מהחינוך דנוהג בזכר ונקבה ולמ"ש אין ראי' ואכמ"ל:
ובקושיות המקנה שם דלמה לרב"י אינה מקודשת דתתקדש ביני וביני י"ל דכבר הערותי מה משני כגון דאינו שוה אלא שקל דהא מ"מ תתקדש בטובת הנאה. וצריך לומר כיון דקיי"ל דיכול לפדות פטר חמור של חבירו ועיין בריט"א שכ' דאפילו בע"כ של הבעלים וטובת הנאה הוא של הפודה וכמו דקיי"ל דתורם משלו על של חבירו טובת הנאה שלו ועיין במנ"ח שמסתפק בזה עיי"ש וא"כ אף בלא הקדושין יכולה להנות בטובת הנאה זו ושפיר אינה מקודשת שהרי אינו נותן לה ע"י הקדושין מידי. ואולם כל זה לרב"י דפטר חמור אסור בהנאה והוי כמו הקדש וכמו שכתבו התוספות (בב"ק סח) משא"כ לר"ש י"ל דלא מהני פדיון של אחרים שלא מדעת וא"כ יקשה לר"ש דתתקדש בטובת הנאה וע"כ דלא כר"ש. אמנם כר"י אתיא ודו"ק יש לעיין אם כופין לפדות הפטר חמור אם אינו רוצה לפדותו ולכאורה למ"ש התוספות (בעירכין כז ע"א) בד"ה מאי וכו' דמש"ה כופין גבי המקדיש שדהו משום דיכול לבא לידי תקלה אם יהנו העולם הימנה עיי"ש א"כ הדבר תליא בפלוגתא דרב"י ור"ש לקמן (ט ע"ב) אי פטר חמור אסור בהנאה דלמ"ד מותר לא שייך תקלה ואולי דלכופו הוי כמו אנסוהו לקנות דלא מהני וכה"ג כ' (בא"מ סי' נב) שהקשה אמאי כופין לכנוס את אנסותו הא הוי אנסוהו לקנות ולקדש וי"ל דלכך פירש לקמן (י ע"ב) ד"ה לפיכך יכפוהו ב"ד לעורפו וכו' והיינו דרק לערופה כופין ולא לפדיון:
ואגב אכתוב מה שמסתפק הרדב"ז אם נתן פ"ח בעצמו לכהן אם מקיים המ"ע די"ל דהמצוה הוא דווקא ליתן השה עיי"ש. [וח"א הביא ראי' מדברי (התוס' ב ע"א) בד"ה ונותן שכתבו דאין הפ"ח נותן לכהן עיי"ש] ולכאורה בל"ז כיון דאסור בהנאה ואם יתנו לכהן הרי נהנה מאיסורי הנאה. אך י"ל דהוי לא אפשר ולא קמכוין דכוונתו לקיים המצוה וראוי' (מפסחים כג) דפריך והרי תרומה. והשתא הא צריך ליתנו לכהן וע"כ כנ"ל ועיי' (עבודה זרה יג) בזמן שהבית המקדש קיים וכו' לדמי חזי והקשה בגליון דבבכור לא שייך זה דאין לו פדיון וכן הקשה הרי"ט עיי"ש כבר קדמם היראים (מצוה שפ"ג) ועיי"ש מה שתי' ואכמ"ל:
דף ו' ע"ב מדאסר רחמנא בשר בחלב. ותמה בנו"ב מה"ת (סי' לה) לשיטת רש"י דדם שבשלו אינו אלא מדרבנן א"כ היכי יליף מבב"ח הא דרך בישול אסרה תורה וא"כ איסור דם הותר ושפיר צריך קרא לבשר בחלב ונראה דמאז הקשתי דהא אין איסור חל על איסור ואם נימא דחלב לחוד אסור היכי חל איסור בב"ח. וצריך לומר דהוי מוסיף משום הנאה. וא"כ שפיר קאמר דלמא להנאה דאי לאו הכי לא הי' חל אף דע"י הבישול פקע איסור דם. ואמרינן (ביבמות דף לג) אחות אשה מתלי תלוי וקאי וכי פקע איסור הא' חל השני מ"מ בבשר בחלב אינו כן דאם לא חל בשעת בישול אינו חל עוד דדרך בישול אסרה תורה ועיין כו"פ (סי' פז) שכ' כעין זה עיי"ש:
שם הוא טמא ואין טמא הנולד מן הטהור טמא אלא טהור עיי"ש ולכאורה לר"ש דדריש מן גמל גמל דאף. טמא הנולד מן הטהור טמא מאי עביד עם הדרש ההוא. אך למה דמבואר (בכתובות ס) דדריש התם יכול יהא חלב מהלכי שתים יהי' טמא מק"ו ת"ל היא. היא טמא ואין חלב מהלכי שתים טמא. הרי מבואר דמהוא דרש לחלב מהלכי שתים. וא"כ אף לר"ש צריך היא להנ"ל. וזה נראה כוונת התוס' שם בד"ה החמרתה בחלבה כדדרשינן מאת הגמל. ואמאי לא כתבו כפירש"י מגמל גמל. ולהנ"ל ניחא משום דזה אתיא כר"ש ור"ש הא דריש מאת הגמל. ובזה ניחא מה שיש לדקדק דאמאי לא אמר דהו"א דיהי' אסור מחמת דם נעכר ונעשה חלב בהס"ד דלא ידע עדיין דגם הדם מותר ולפי הנ"ל דאתיא כר"ש ניחא דהא ר"ש לא ס"ל דם נעכר ונעשה חלב אלא אברי' מתפרקין וכמבואר (בנדה ט). אך יש להבין דאמאי לא אמר דהו"א דיהי' אסור מחמת יוצא מן החי וכמו דאמרינן הכא לענין חלב של בהמה. ובפרט לדעת הריטב"א דבשר אדם אסור בלאו א"כ הא כל היוצא מן הטמא טמא ועיין בריט"א שהביא דברי הכ"מ דלהכי חלב מהלכי שתים מותר משום דבשר אדם רק בעשה אבל לדעת הריטב"א הנ"ל קשה ואכמ"ל:
שם בתוס' בד"ה זכר וכו' תמהו דלריה"ג דאית לי' אפשר לצמצם א"כ אמאי זכר ונקבה מפריש טלה הא אין הזכר קדוש והוי חציצה ועיין במוהרש"א שהקשה אמאי לא הקשו נמי לרבנן דלמא עד שלא יצא ראשו יצאה הנקיבה והוי חציצה עיי"ש ובפשיטות י"ל דהא כתבו התוס' לעיל מיני' בד"ה אמר וכו' דמה דאמרינן הכא מין במינו אינו חוצץ (ובחולין ע) מבעיא לי' ותירצו דהכא דאיכא מקצת פנוי ולכך לא הוי חציצה עיי"ש וא"כ י"ל ג"כ הכא לרבנן דאפילו לא יצא ראשו עד שיצאה הנקיבה לא הוי חציצה דבמקצת לא הוי חציצה רק בכולה ופשיט:
ובעיקר קו' התוס' יש לעיין אמאי לא הקשו גם לרבנן דהא התוס' לקמן (כ ע"ב) ד"ה חלב כתבו דבבכור יש חזקה דבמעי אמו לא הי' בכור עיי"ש וא"כ אמאי לא נימא סמוך פלגא לחזקה ועיין בריט"א. אך עיין בתשו' הגרע"א (סי' קס"ז) דהכא לא שייך חזקת חולין דהא באמת י"ל כיון דהלידה הי' בפנינו וגם החזקה היתה אם יולד יהי' קדוש בבכורה והרי נולד בפנינו אלא דהרא"ש לא כתב כן אלא בבהמה חולבות די"ל דהואיל דיש חזקה י"ל דכה יהי' דבאמת כבר ילדה אבל הכא מאן מפיס דהנקיבה יצאה תחילה דכמו כן אפשר דהזכר יצא תחילה ע"ש ודוק:
שם מני רבי יהודה היא דתניא פטר חמור אסור בהנאה וכו' יש לבאר אי עובר בפטר חמור משום הלאו דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז. והנה הרא"ש פ"ק דבכורות כתב דאפילו מדרבנן מותר דגרע מקדשי בדק הבית ורק דהגיזה אסורה עיי"ש:
אמנם מדברי הריב"ן מכות (דף כב) נראה דעובר משום לא תעבוד דאין לומר משום הנאה דמה הנאה יש כיון דמיירו בשביעית. ועוד דה' כתבו התוס' בפסחים (דף מז) ד"ה ומוקדשין דדבר דאינו אסור אלא בפרוטה לא קתני וא"כ ליכא למימר משום הנאה. שהרי כתבו האחרונים דשיעור הנאה היא בפרוטה א"כ לא קתני וע"כ משום לאו הנ"ל. ואולם מדברי התוס' דמכות שם נראה דמטעם הנאה היא:
ונראה דתליא בשני הטעמים דמבוארים בגמ' בטעמא דרבי יהודה דאוסר פטר חמור בהנאה אי משום דאין לך דבר שהקפידה עליו התורה בשה א"כ אין בו אלא איסור הנאה בלבד. אבל לאידך טעמא דנפקא לי' מקרא דלא תעבוד בבכור שורך וגו' וכמו שפירש"י שם בד"ה בשלך דכל כמה דלא ממעט מההיא קרא לא שרינן לי' דלא גרע מבכור בהמה טהורה א"כ פשיטא דלקי משום הלאו דלא תעבוד וגו' ולא תגוז וגו' וצ"ב:
שוב מצאתי בספר המצות מל"ת בהשגות הרמב"ן שתמה באמת על הרמב"ם שלא חשב הנהנה מפטר חמור לקו' והיינו דילפינן ערופה ערופה ודו"ק: שם בפירש"י בד"ה ופטר חמור וכו' ששחטו ועדיין מפרכס כבר הקשתי הא קיי"ל דכל זמן שהוא מפרכסת הרי הוא כחי' לכל דברי' ועיין תוס' (חולין פד) וא"כ אף דמבואר בתוספתא דלאחר מיתה לא מהני פדי' מ"מ כל זמן שמפרכסת פשיטא דמועיל פדיון וא"כ לר"ש לטמא טומאת אוכלים וכה"ג אמרינן (במנחות קא) גבי פיגול במנחה אף דאקדשה במחובר מ"מ מהני דהיתה שעת הכושר דכל העומד לפדות כפדוי דמי כיון דהוי מצוה. ופטר חמור משום דהוי מצוה בפדיה מקרי הי' לו שעת הכושר עיי"ש:
ויש לומר לפמ"ש הריט"א הטעם דלא מהני פדי' לאחר מיתה אף דשה שחוט מקרי שה ועיין (ביומא נ) משום דליתא בערופה ליתא בפדיה עיי"ש א"כ לאחר שחיטה אף שמפרכסת לא מהני פדי' דמ"מ ליתא בערופה. וכן יש לעיין ג"כ לפמ"ש המל"מ דהעגלה ערופה מהני פדיון א"כ היתה לו שעת הכושר וצ"ע:
ודע דהא דאמרינן דמודה ר"ש בבשר בחלב הואיל והיתה לו שעת הכושר פירש"י במנחות (דף קא) דהיינו משום דתרי לי' כולי יומא בחלבא שרי עד שיבשלנו ולא פי' כפשוטו [ועיין פירש"י (פסחים כה) בשם י"מ עיי"ש] כמו שפירש כאן. ויש לומר בפשיטות משום קושי' התוס' במנחות שם בד"ה פיגל וכו' שהקשו דלפי הס"ד דלרב אושעיא דאפילו בהי' לו שעת הכושר. תקשה לי' מכ"ש דמודה בבשר בחלב, ותי' דשעת הכושר דבשר בחלב היינו אפי' אחר שנעשה בשר בחלב כגון דתרי לי' ובמנחת כה"ג לא הי' לה שעת הכושר עיי"ש. ולזאת פי' שעת הכושר דבב"ח לפי הס"ד. אבל לפי האמת הפירוש כפשוטו וז"פ:
ועיין ירושלמי סוטה פ"ט (הלכה ה) דמה מה שיכשור עיי"ש ונראה דהכוונה למ"ש התוס' (בבכורות י) ע"ב ד"ה שהשוחט דדם נחירה אינו מכשיי אלא דם שחיטה עיי"ש ומבעיא לי' אם גם זה נקרא דם שחיטה דעריפתה זו הוא שחיטתה ואכמ"ל:
סוף הספר