אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן עה

סימן עד

מצוה הבא בעבירה:

א) בסוכה (דף ט) כתבו התוס' דמצוה הב"ע לא הוי אלא מדרבנן. והקשו מהא דגיטין (דף נה) דבר תורה חטאת הגזילה בין נודעה ובין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומפרש ר"ת דאף דהוי יאוש ושינוי השם מ"מ הוי מצוה הב"ע הרי דמצוה הב"ע דין דאורייתא היא:

ונראה למה דמבואר בתמורה (דף כ) דאמר רבא שם דמש"ה תמורת אשם אינה קריבה דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה ועיי"ש ברש"י דמש"ה תמורת עולה קריבה משום דאינו בא לכפרה. עיי"ש:

הרי לך דאף דרבא לא ס"ל דין מצוה הב"ע וכמבואר בסוכה (דף ל) מ"מ זה דווקא במצוה (דילפינן לה בירושלמי שבת פרק הבונה מאלה המצות זה לא ס"ל לרבא] אבל בקרבן הבא לכפרה חייש למצוה הב"ע ומשום דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה. מעתה י"ל דנהי דמצוה הב"ע דרבנן מ"מ בדבר הבא לכפרה שאני ומיושב קו' התוס' לנכון:

ובזה ניחא דברי הרמב"ם בפ"ה מה' איסורי מזבח ואם נתייאשו הבעלים אפילו חטאת מכפרת. ותמה הראב"ד הא בסוגיא מבואר דעולה הוי רבותא דאף דכולה למזבח וראוי לומר שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות אפ"ה מכפרת. ומה אפילו חטאת:

ולהנ"ל י"ל דהרמב"ם דפסק לדין מצוה הב"ע. ובזה הוי רבותא בחטאת יותר דאפילו דבאה לכפרה והוי אמינא דאין אדם מתכפר בדבר הבא בעבירה אפ"ה מכפרת וכ"ש בעולה דלא באה לכפרה ואתי שפיר ודו"ק:

ב) ואגב אכתוב דביראים (סי' ת"י) כ' ויש על דהוי שלא בסמוך כגון וכפר על הנפש עיי"ש ולי נראה דמזה ילפינן במנחות (דף עד) דכהן מתכפר ע"י עצמו דהא על בסמוך ויתכן דמש"ה כתבה התורה זה גבי ע"ז למה דאמרינן בסוטה (דף לב) גבי חטאת דע"ז התם ניכסף וניזל כי היכי דנכפר לי' ולכן הוי אמינא דצריך כהן אחר דנכסף ואף דדם חטאת למעלה הא אמרינן. התם כהן הוא דידע קמ"ל דסגי בזה מה שחטאת ע"ז היא שעירה: ג) ובסוכה (דף ל ע"א) לא שנא אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול ואינו מובן דמה ענין זה לזה בשאול יוצא משום דלא כתיב לכם אלא ביו"ט ראשון אבל בגזול מצוה הב"ע היא. וכבר עמדו בזה:

ויתכן למה דמבואר בירושלמי פ"ה דגיטין (הלכה ו) דמש"ה חטאת הגזילה שלא נודעה לרבים מכפרת דגזול דומיא דפסח מה פסח בגלוי **) אף גזל בגלוי עיי"ש:

ולפ"ז ביו"ט שני דיוצא בשאול אינו מפורסם הגזילה דיוכל להיות דבשאלה בא לידו וזה מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דאין החטא מפורסם ולא הוי דומיא דפסח ודו"ק:

ד) עיין פסחים (דף לה) דבהקדש שלא נפדה אין יוצאין בו עיי"ש וביאר בספר מקור חיים (סי' תנג) דהטעם משום מצוה הב"ע דהא בשוגג מעל ויצא לחולין וע"כ כנ"ל עיי"ש. ודבריו המה כנגד דברי הרשב"א סוכה שם דמה שלא הביא הש"ס דילן דין דירושלמי פי"ג דשבת במצה גזילה משום דלא הוי מצוה הב"ע דמכי לעסי' קניא ולא הוי מצוה הב"ע עיי"ש וה"נ בהקדש מה לי גזל הדיוט ומה לי גזל גבוה. ועוד דבשוגג הא לא שייך מצוה הב"ע: ובעיקר הקושיא דהא מעל בה ויצא לחולין י"ל דלכאורה גם בשופר של עולה הא הוי טעה בדבר מצוה וכדאיתא בסוכה (דף מב) וצ"ל כמ"ש הטעם המלך דבתקיעות דרבנן לא שייך טעה בד"מ וא"כ מצה דהוי דאורייתא שפיר הוי טעה בדבר מצוה ולא מעל ולא יצא לחולין:

ועוד י"ל דבשוגג בלא"ה אינו יוצא משום דלא חשוב הנאה באכילת איסור וכמבואר בבכורות (דף לז) והיינו טעמא דאין מברכין על אכילת איסור אפי' בשוגג ובמצה בעי אכילה שיש בה הנאה כמו באיסורים דאם אכל שלא כדרך אכילה והנאה דאינו עובר ה"נ באכילה [אם נימא דלא כתורת חיים חולין (דף ק"כ) עיי"ש] ובזה י"ל ע"ד פלפול ליישב דברי הרמב"ם דאינו יוצא במצה של טבל. והא פסק דאיסור חל על איסור כמו שתמהו ולהנ"ל במזיד הא הו"ל מצוה הב"ע ובשוגג הא לא הוי הנאה. וא"כ ממ"נ אינו יוצא משא"כ הש"ס לר"ש דשלכ"א הוי אכילה גם באיסורין וה"ה במצוה. וא"כ נ"מ בשוגג וכנ"ל ואכמ"ל:

ה) ובירושלמי יבמות פ"ב דבנו הוא לכל דבר אפילו לפרי' ורבי' דאפילו אם הוליד ממזר קיים פרי' ורבי'. ועיין ברי"ט אלגאזי (דף פט) העיר דהא הוי מצוה הב"ע ושקיל וטרי בזה די"ל דבשוגג לא אמרינן מצוה הב"ע. אך הקשה דא"כ מה הקשו התוס' בסוכה (דף ל') ממצה של טבל דלמה לי קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע ואי נימא דבשוגג לא אמרינן מצוה הב"ע. י"ל דצריך קרא על שוגג ועיין מנחת חינוך (מצוה א):

ולכאורה יש ראי' דאף בשוגג אמרינן מצוה הב"ע *) מהא דר"ה (דף כח) דבשופר של עולה אם תקע יצא ובשלמים לא יצא ואמרינן הטעם עולה דבת מעילה היא כיון דמעל נפיק לחולין משא"כ בשלמים וכו' עיי"ש וע"כ דאיירו בשוגג דאין מעילה אלא בשוגג ובודאי הטעם משום מצוה הב"ע ומוכח דגם בשוגג אמרי' מצוה הב"ע ועין בשאגת ארי' (סי' צח) כ' נמי הטעם משום מצוה הב"ע לא יצא ומוכח כנ"ל:

שוב ראיתי בטורי אבן ר"ה שם שכ' די"ל דהטעם משום דאי עביד לא מהני ומכ"ש הכא דאי לא יצא לא יעבוד שום איסור גם אביי מודה לרבא דלא מהני ועכ"פ מוכח דלענין אי עביד לא מהני אין חילוק בין שוגג למזיד וגם בשוגג אמרינן אי עביד לא מהני:

ובעיקר הדבר י"ל אי נימא מצוה הב"ע דאורייתא ודאי אין חילוק בין שוגג למזיד דגזיה"כ היא. וכמ"ש הש"ך חו"מ (סי' שמ"ח) סק"ו לענין אין שליח לדבר עבירה דאי הטעם משום דברי הרב וכו' יש חילוק כנ"ל משא"כ אי משום גזירת הכתוב וה"נ דכוותה **). ורק אי נימא דמדרבנן יש חילוק בין שוגג למזיד:

עוד י"ל דבבנו ממזר לא שייך דין מצוה הב"ע למ"ש האחרונים דהיכי דבעידן המצוה כבר כלתה העבירה לא אמרינן מצוה הב"ע. ודווקא בגזל דגם בעידן המצוה רמי עלי' העשה דוהשיב ***) עיין שער המלך פ"ח מה' לולב יעיי"ש:

ולפ"ז הא הכא עיקר המצוה הויות הבנים וכבר כלתה העבירה דהביאה הא לא הוי רק הכשר מצוה ע"כ לא אמרינן מצוה הב"ע. [ובזה י"ל מה דהעירו למה אין מברכין ברכה על פו"ר. ולהנ"ל הא הוי רק הכשר ולא שייך בו ברכה כמו בקניית אתרוג ועשיית הסוכה דאין מברכין] ובאמת חילוק זה מבואר בתוס' סוכה וכבר תמהתי במ"א על הרב שער המלך שלא הביא דברי התוס' הנ"ל ואכמ"ל:

ו) עיין תוס' סוכה שם דבמקום דבעי ברכה יש לומר דחיישינן יותר למצוה הבא בעבירה. ולכן גבי חלה אמרינן דאין זה מברך אלא מנאץ. עיי"ש. ובדרוש וחידוש תמה מירושלמי דהביא ראי' מהוציא מצה מרה"י לרה"ר. והא דעת התוס' דהיכי דכבר כלתה העבירה לא אמרינן מצוה הב"ע אמנם למ"ש התוס' דהברכה שאני י"ל דשאני מצה דאיכא ברכה וגם כה"ג אמרינן מצוה הב"ע:

ובזה ניחא דעת הלבוש דלהכי אתרוג המורכב פסול משום דנעבד בו עבירה וחשיב כעין מצוה הב"ע. והא גם כאן כבר כלתה העבירה. וצ"ל כנ"ל דשאני הכא דאיכא ברכה. ובזה ניחא מה שהקשה המג"א דא"כ ע"ז של כלאים יהי' קרנו פסול לשופר ולהנ"ל שאני התם אין מברך על השופר רק על התקיעה משא"כ הכא הברכה על האתרוג ואכמ"ל:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה