ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן סד
בענין לאווין:
א) בפסחים (דף כג ע"ב) פריך לר"א והרי תרומה דרחמנא אמר וכל זר לא יאכל קודש ותנן מערבין לישראל בתרומה. והקשה ברי"ט אלגאזי לבכורות (דף כח) דאמאי לא פריך מיבמות (דף צט) דאמר שם דמוכרו לתרומה והא אסור בהנאה ולמה לי' לדייק מהך דמערבין דהקושיא רק למ"ד מערבין אפילו לדבר הרשות כמ"ש התוס' דאל"כ מצות לאו לה"נ ובאמת שזה דוחק דהא בעירובין מסיק הש"ס דלכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה ולמה לא פריך משם דהיא אליבא דכ"ע עיי"ש:
ולדידי ג"כ קשה דאמאי לא פריך מקדושין (דף נח) דהמקדש בתרומה ומעשר הרי זו מקודשת אפי' אם המקדש ישראל משום דטובת הנאה ממון. ואי תרומה אסור בהנאה למה מקודשת כמו במקדש באיסורי הנאה גם הא מבואר בכ"מ דיש לו לישראל טובת הנאה בתרומה דמותר ליתן לכל כהן שירצה אף שאינו רשאי ליקח דינר עיין בכורות (דף כז) מ"מ מקרי הנאה דכהן מחזיק לו טובה ואי נימא דאסור בהנאה *) היכי משכחת לה:
ונראה מזה דאף לס"ד דתרומה אסורה בהנאה מ"מ הא הנתינה לכהן שרי רחמנא וה"נ המכירה ורק להנות ממנה בעין כמו שמערב בתרומה אז אסור משא"כ הנתינה וה"נ המכירה ומיושב ג"כ קו' הרי"ט אלגאזי הנ"ל: ומה שהקשה הרי"ט הא בעירובין מסקינן דלכ"ע אין מערבין אלא לדבר מצוה א"כ מה פריך. נראה דהכי פריך **) דהא דעת הפוסקים דאיסור הנאה לא הוי שלו. כמו דאמרינן גבי חמץ דשני דברים אינם ברשותו של אדם בפסחים (דף ו) וכו' ובכריתות (דף כד) שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה דנעשה הפקר משעה שנאסר בהנאה וא"כ הא לא הוי שלו. וככר של עירוב הא צריך להיות משלו. וכבר ראיתי למי שתי' קו' התוס' עירובין (דף ל) בהא דאם אמר ככר זה עלי אין מערבין בו. והא אין מערבין אלא לדבר מצוה ומצוה לאו לה"נ. ותי' כנ"ל דצריך להיות שלו וכל שאסרו בקונם אינו שלו כמ"ש הר"ן בנדרים (דף פה) בשם הרשב"א דכל דאוסר על עצמו הוי הפקר עיי"ש וה"נ דכוותה פריך שפיר ואכמ"ל:
ב) ועיין שם דפריך והרי אבר מן החי וכו' ותנן ר"נ אומר מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לב"נ עיי"ש והקשה הכו"פ (סי' כז) בשם גאון א' דלהרמב"ם דס"ל דמפרכסת אסור לב"נ ולא אמרינן מי איכא מידי א"כ דלמא מיירו במפרכסת עיי"ש:
ונראה דנהי דמפרכסת אינו אסור משום אבר מן החי לישראל דבשחיטה תליא מלתא. מ"מ הא אסור לאכול מן הבהמה עד שחצה נפשה וילפינן לה מדכתיב לא תאכלו על הדם ולשיטת הרמב"ם שהביא הפרי מגדים יו"ד (סי' כז) הוא דאורייתא וא"כ לר"א דלא תאכל איסור הנאה במשמע א"כ אסורה אפילו בהנאה ושפיר פריך. ועיין בש"ך יו"ד (סי' כז) דאם נתנבלה בשחיטתה אסורים הבני מעים לנכרי דל"ש תו מי איכא מידי דהא אסור לישראל משום נבילה יעיי"ש ולדעת הרמב"ם הנ"ל הא אסור משום לא תאכלו על הדם וא"כ יהי' אסור לנכרי הבני מעים. אך ז"א דמ"מ הא מהני השחיטה שלא יהי' אסור עוד משום אמ"ה ודמיא לטריפה ששחטה דאינו אסור ליתן הבני מעים לנכרי משום דמ"מ הא מהני השחיטה לטהר מידי נבילה:
בפרי מגדים שם שהקשה מנ"ל דאם חתך ממפרכסת דיהי' מותר משום אבר מן החי דלמא התירה התורה רק אם שחט ואח"כ מתה הבהמה עיי"ש:
ונראה פשוט דא"כ יהי' אסורים הבני מעים לישראל כמו גבי ב"נ דמכאן בדקולא דמיא ובהדיא אמרה התורה דינתן לכהן הקיבה. ומוכח דתיכף אחר שחיטה אישתרי לישראל ואכמ"ל:
ג) עיין תוס' פסחים (דף כג ע"א) הקשו למה לי לא יאכל לריה"ג דס"ל חמץ בפסח מותר בהנאה לא לכתוב לא יאכל ולא בעי ממילא לך עיי"ש ובשער המלך ה' חמץ ומצה תי' דצריך לא יאכל לחזקי' לחייב את המאכיל כאוכל וכדאיתא בירושלמי עיי"ש:
ובאמת המעיין במכילתא פ' בא יראה דריה"ג לית לי' דרשא זו דלחייב את המאכל כאוכל דהא דרש שם מלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל וריה"ג אומר שם דלא יאכל חמץ וגו' מלמד שלא נאסרו בחמץ במצרים אלא יום אחד מדכתיב היום עיי"ש הרי דריה"ג לא דרש לי' לכנ"ל ושפיר הקשו תוס' לריה"ג לשיטתו:
אך למ"ש בהתורה והמצוה שם דמודה ריה"ג דבמצרים הי' חמץ אסור בהנאה ורק לדורות ס"ל דמותר בהנאה עיי"ש א"כ מיושב קו' התוס' דצריך לא יאכל בצירי לריה"ג למימר דאסור בהנאה במצרים וצריך נמי לך למשרי הנאה לדורות ואכמ"ל:
ובעיקר הדבר דדרש בירושלמי ובמכילתא מלא יאכל לחייב את המאכיל כאוכל יש לעיין כיון דחמץ בפסח אסור בהנאה א"כ למה לי קרא דאסור להאכיל ל ת"ל משום הנאה דבודאי מה דמאכיל לקטנים חשוב הנאה וגדולה מזה מבואר בטור או"ח (סי' תמח) דאפילו לבהמת הפקר אסור להאכיל חמץ וא"כ בודאי דאסור להאכיל לקטנים:
אך נראה דהא דדרשינן לחייב את המאכיל כאוכל והיינו כאוכל ממש וכמו באוכל ממש יש בו מלקות ה"נ במאכיל.*) ואי משום הנאה הא אין לוקין על הנאה לדעת הרמב"ם וא"כ שפיר צריך קרא לחייב המאכיל כאוכל והיינו דהוי כאוכל ממש ודו"ק:
ד) ואגב אכתוב בהא דב"ק (דף מא) דפריך מאחר דכתיב סקל יסקל השור איני יודע שהיא נבילה ונבילה אסור באכילה עיי"ש והקשה בספר מנחת חינוך (מצוה נב) דלמה לא נימא דסקילתו זו היא שחיטתו וכמו דאמרינן ביומא (דף סד) גבי שעיר המשתלח דחייתו לצוק זו היא שחיטתו עיי"ש: ונראה דהנה המקנה בקדושין (דף נו) כ' לחדש דאפילו לר"י הגלילי דאין לוקין על לאו דנבילה מ"מ בשור הנסקל מודה דהא בית הסקילה הוא גבוה שתי קומות והוי נמי טריפה עיי"ש וכ"כ בפנים יפות פ' משפטים יעיי"ש: ולפ"ז שפיר פריך דאף דנימא דזו היא שחיטתו אבל עכ"פ אסור באכילה משום טריפה דודאי הסברא דדחייתו זו היא שחיטתו היינו לטהר מידי נבילה אבל אכתי טריפה הוי וכמו שביאר בספר הנ"ל. ואי דנימא דגם לענין שעיר המשתלח הוי טריפה דלא הי' מגיע למחצית ההר עד שנעשה אברים אברים והוי טריפה א"כ מה אמר ביומא דדחייתו זו הוא שחיטתו הא שם לענין אותו ואת בנו סגי במה דלא הוי נבילה כמבואר בחולין (דף פה) דלענין אותו ואת בנו שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה אבל בב"ק שפיר פריך דעכ"פ אסור באכילה משום טריפה כנ"ל:
ועיין באור חדש סוגיא דחזקי' שהעיר דל"ל קרא דטריפה מותר בהנאה, ות"ל דאי אסור בהנאה ל"ל קרא דיעמד חי ולא טריפה כמ"ש הרמב"ם והא מבואר ביומא (דף סז) דאברי שעיר המשתלח מותרים בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה ואי טריפה אסור בהנאה הוי שלח לתקלה עיי"ש ולא ידענא דודאי למסקנא דטריפה מותרים בהנאה ואי אברי שעיר המשתלח יהי' אסור הוי תקלה דהמוציא יסבור שהיא טריפה משא"כ אי נימא דגם טריפה אסור לא הוי שום תקלה כל עיקר וז"ב:
ה) בתוס' פסחים (דף כג) תמהו דמה פריך והרי דם דנימא כשהותרה נבילה הותר גם דמה ובצל"ח תמה דלמא הותר ע"י בישול דדם שבישלו אינו עובר עליו עיי"ש ולמ"ש קצת האחרונים דהא דדם שבשלו אינו עובר משום דהוקש למים ודרשינן מה מים שלא נשתנו וכדאיתא בע"ז (דף לז) ובסוטה (דף טו) ועיין ירושלמי פ"א דשבת וא"כ לפי הס"ד דלא ידע מההיקש גם דם שבשלו עובר עליו ושפיר תמהו התוס' ואכמ"ל:
ו) שיטת הרמב"ם ז"ל דאין לוקין על הנאה יעוין בפ"ח מה' מ"א ובחינוך (מצוה שדם). וראיתי בס' מחנה אפרים [הובא בשעה"מ מה' יסוה"ת] שהביא ראי' לשיטת הרמב"ם מהא דמכות (דף כב דמוקי לה כגון שבשלה בעצי הקדש ולמה לא מוקמינן שבשלה בעצי ערלה או בקשין של כלאי הכרם ובע"כ משום דעל הנאה לא לקי יעיי"ש:
ולענ"ד יש לתרץ דלהכי לא מוקי לה שבישלו בעצי ערלה ומשום הנאה דהא הקשו התוס' שם בד"ה אלא וכו' דהא לא חשוב לאו דמעילה משום דלא חשוב אלא מה דאיתנייהו גם בפחות משוה פרוטה יעיי"ש ולפ"ז י"ל דה"נ לא חשוב שבישלו בעצי ערלה משום דנהי דנימא דלוקין על הנאה אבל הא בעינן שוה פרוטה ועיין בשו"ת הגרע"א (סי' קצ) דאפילו בדבר דילפינן מלא תאכל מ"מ לא לקי בפחות משוה פרוטה ועיין בצל"ח ריש פרק כל שעה וא"כ מה"ט לא מוקי לה שבישלו בעצי ערלה דמלתא דליתא בפחות משוה פרוטה ז) ואגב אכתוב דהנה באחרונים הקשו דאם נימא דבעי שוה פרוטה בהנאה למה לא חשוב שש פריטות במשנה דבבא מציעא (דף נה ע"א) יעיי"ש ויש להקשות מהא דקדושין (דף יג) כשם שאין האשה מתקדשת בפחות משוה פרוטה כך אין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה וקשה ג"כ אמאי לא חשיב במשנה הנ"ל שוב מצאתי בחדושי הריטב"א שם שעמד בזה וכ' לתרץ דהוא בכלל קדושי אשה אך יש לתמוה למה לא תני ריבית בפרוטה דבפחות משוה פרוט' ליכא איסור ריבית כמבואר כתובות (דף מו) יעיי"ש ואולי דכיון דגם ריבית דברים אסור א"כ גם פחות משוה פרוטה נהי דממון לא מקרי מ"מ לא גרע מריבית דברים דאסור וכעין זה כתב המנחת חינוך (מצוה ) גבי שוחד דאיתא גם בפחות משוה פרוטה כמו שוחד דברים עיי"ש וה"נ לענין ריבית ודו"ק ויש להעיר עוד במשנה הנ"ל דלא תני הזורע בנחל איתן דבעי שוה פרוטה ומוכח מזה דל"ב שוה פרוטה ועיין בשער המלך ה' רוצח שהוכיח מסוגי' דמכות הנ"ל דפריך ולחשב הזורע בנחל איתן והא כתבו התוס' דבדבר דליתנייהו בפחות משוה פרוטה לא קחשיב וע"כ דל"ב פרוטה עיי"ש ולהנ"ל הדבר מוכח ממשנה הנ"ל ואכמ"ל:
ח) ואגב אכתוב מה שיש להעיר למה פריך דלחשב הזורע בנחל איתן הא כתב הפרי חדש דאסור הזריעה משום לא תאכל כל תועבה **) וא"כ הא הוי מקלקל ואינו חייב משום יו"ט וכבר הקשו האחרונים דמה פריך וללקי משום זורע ביו"ט הא הוי מקלקל דהא איירי בשביעית ומה שתי' דבשביעית לא נאסר הזריעה עה דאין אדם אוסר דבר שאינו לא יתכן לגבי זורע בנחל איתן כמובן וצ"ע ט) ועיין בטורי אבן ר"ה (דף כח) דהוכיח מכמה דוכתי דבכל הלאוין שבתורה גם לאביי דסובר (בתמורה ד ע"א) דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני דאי לא מהני אמאי לקי מ"מ היכי דאם נימא לא מהני יתוקן האיסור אזי לכ"ע לא מהני כדי שלא יהי' עבירה יעיי"ש והקשה בחדושי הגאון רע"א ביו"ד (סי' י) סעיף א' מהא דחולין (דף ח ע"א) דאמר רבא דסכין של ע"ז אסור לשחוט בה בהמה מסוכנת. ואמאי דנימא דאי עביד לא מהני והוי כלא נשחטה דגם לאביי כה"ג לא מהני. וכ"ש דקשה לרבא לשיטתו יעיי"ש ובמהרי"ט ח"א יו"ד (סי' סט):
ונראה לתרץ דהנה בכרתי ופלתי שם הקשה דמצות לאו להנות ניתנו ויהי' מותר לשחוט בה אפילו לכתחילה עיי"ש:
ובאמת לפי דעת הר"ן בנדרים (דף טו) דהיכי דיש הנאת הגוף בהדי המצוה אסור לק"מ כמובן וע"כ הקושיא לשיטת הרשב"א דמוכח דלית לי' כסברת הר"ן מדלא תי' כהר"ן דקונם הנאת תשמישך לא שייך מצות לאו לה"נ משום דהוי הנאת הגוף ג"כ כתי' הר"ן ומוכח דל"ל סברת הר"ן] וכבר תי' האחרונים דלפי דעת בעל המאור דבמצוה דרבנן להנות ניתנו עיין בר"ה שם א"כ הא מדאורייתא סגי ברוב שני סימנים ורק מדרבנן צריך לגמור א"כ נהנה בהגמר ובודאי דהשוחט לא מצי לצמצם שלא יגמור ולכך אסור לשחוט יעיי"ש ובספר זכרון יצחק שהאריך בישוב זה:
ולפ"ז ניחא קו' הגרע"א הנ"ל דלא שייך אי עביד לא מהני דהא עד שלא גמר לא עשה איסור דמצות לאו להנות ניתנו. ורק בשעה שגמר וגם זה רק מדרבנן דהא מדאורייתא לא בעינן שיגמור וא"כ לא נהנה כלל ורק מדרבנן דבעי שיגמור ובדרבנן להנות ניתנו. וא"כ דכל איסורו רק מדרבנן ובדרבנן אמרינן אי עביד מהני כמ"ש האחרונים ועיין בשו"ת הגרע"א (סי' קכט). ויש להוכיח כן מדברי התוס' דעבודה זרה (דף סב) דהקשו אמאי אינה מקודשת במקדש באיסורי הנאה הא יכולה להנות ותי' משום דאסור להנות מה"ת ואסור למקדש ג"כ יעיי"ש. והקשה בדו"ח דמ"מ בעבר וקידש אמאי אינה מקודשת וצ"ל משום דאי עביד לא מהני א"כ אמאי מכרן וקידש בדמיהן מקודשת הא חליפי איסורי הנאה אסורים עכ"פ מדרבנן למחליף עצמו ועיין בר"ן נדרים (דף מד) ונימא ג"כ אי עביד לא מהני. וע"כ דבדרבנן אי עביד מהני. וא"כ אתי שפיר קו' הגרע"א הנ"ל ואכמ"ל:
י) ואגב אכתוב בביאור דברי התוס' דחולין שם בד"ה מותר וכו' שהקשו בהא דאמרינן סכין של עבודה זרה מותר לשחוט בה משום דמקלקל היא והא מבואר בפסחים (דף עג ע"א) דהוי מתקן ולכך השוחט חטאת בשבת חייב יעיי"ש ודבריהם תמוהים כאשר תמה ע"ז הגאון פרי מגדים בספרו ראש יוסף דלמה לא תמהו התוס' מכל שוחט בשבת דחייב כמבואר במשנה דשבת (דף עג ע"א) יעיי"ש:
ונראה דבודאי הקושיא רק למ"ד מקלקל בחבורה פטור אבל למ"ד חייב הא לק"מ כמובן. וא"כ הא מבואר בשבת (דף עה) שוחט משום מאי מחייב חד אמר משום צובע וחד אמר משום נטילת נשמה. ואמר שם רב צובע במאי ניחא לי' ניחא לי' דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דלייתי אינשי ולזבני מיני' יעיי"ש ולפ"ז י"ל דמ"ד מקלקל בחבורה פטור ס"ל דחיוב שוחט בשבת הוא משום צובע דלא הוי מקלקל בהצביעה. ולהכי הקשו משוחט חטאת בשבת דשם ליכא לחייב משום צובע דהא יקשה קו' הש"ס צובע במאי ניחא לי' דלא יתכן תי' הגמרא דלייתי אינשי ולזבני מיני' דהא הבהמה אסורה בהנאה ואסור למכור. ועיין בתוס' יו"ט דבשוחט לביתו ליכא חיוב משום צובע וכ"ש הכא דאסור גם לדידי' ושפיר הקשו דלמה יהי' חייב אבל מכל חיוב שוחט בשבת לק"מ די"ל דהחיוב משום צובע למ"ד מקלקל פטור *) ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו אמאי לא חשוב ד' חטאות דחייב משום צובע ולהנ"ל בזה לא שייך החיוב משום צובע דהא בכה"ג לא ניחא לי' ויש להעיר למ"ד מלאכה שא"צ לגופה חייב יהי' חייב משום צובע גם בלא ניחא לי'. אך הא מבואר בשעה"מ ריש ה' יו"ט דהיכי דלא נתכוין לכך לא מחייב במלאכה שא"צ לגופה לכ"ע והוכיח כן מדברי הרמב"ם יעיי"ש וא"כ ניחא דשפיר פריך צובע במאי ניחא לי' ואכמ"ל:
יא) והנה בגוף הפלוגתא דאביי ורבא בתמורה הנ"ל נראה דאביי לשיטתו דבכתובות (דף צה) אמרינן ומי אמר אביי הכי איזו רשע ערום וכו' ומשני מי קתני תינשא נשאת קאמר. והקשו האחרונים מזה לשיטת הר"ן דפעוטות אם מכרו בנכסים מעוטים לא מהני דבמקום איסורא לא תקינו להו רבנן. א"כ מה משני נשאת קאמר הא במקום איסורא לא מהני הזכי' של הבעל עיי"ש: אמנם י"ל דטעמא דהר"ן משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ועיין בהפלאה בחי' (לדף פה) מעתה לאביי לשיטתו שפיר מהני משא"כ לדידן ואכמ"ל:
יב) עיין יבמות (דף ו) בלאו דמחמר והקשה הרשב"א דאכתי יש עשה ול"ת. ותי' בשם מורו דעשה דשבתון לא קאי כ"א על האבות שחייבים עליהם סקילה ולא על לאווין גרידא עיי"ש:
ונראה דמ"מ עשה דשבתון דיו"ט קאי גם על לאו דמחמר [דאין בין יו"ט לשבת אלא או"נ] דחייב עלי' ביו"ט כשבת וכדומה **) דביו"ט לא שייך לומר דלא קאי כי אם על האבות דהא ביו"ט ליכא סקילה גם על האבות. וא"כ כמו דקאי על האבות ה"נ על הלאוין ותדע דאל"כ למ"ד הבערה ללאו הכי נימא דמותר לשרוף קדשים ביו"ט וז"ב:
ובזה נראה ליישב דברי המכילתא התמוה לרבים בפ' בא עה"פ והנותר ממנו עד בוקר וגו' מגיד שאינו נשרף עד לאור ששה עשר רבי ישמעאל אומר אינו צריך הרי הוא אומר כל מלאכה לא יעשה בהם ושריפה מעין מלאכה אלא אם חל ששה עשר בשבת שאינו נשרף עד לאור שבעה עשר. והוא תמוה דאם א"צ קרא שאינו דוחה יו"ט מהיכי תיתי שידחה שבת:
ולהנ"ל מיושב היטב די"ל דרבי ישמעאל ס"ל הבערה ללאו יוצאת [ואף שכתבו התוס' דמוכח דרבי ישמעאל ס"ל הבערה לחלק מדאמר כשקרא והטה כשיבנה בית המקדש אביא חטאת. כבר כתבו האחרונים די"ל דבהטי' איכא משום מבשל *) ולכ"ע חייב כרת. ואדרבא ראי' מדלא אמר שיביא שתי חטאות מוכח דס"ל ללאו] וכמו דחזינן ביבמות (דף ז) דר"ל דרבי ישמעאל ס"ל כרבי יוסי וא"כ על יו"ט א"צ קרא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וצריך קרא על שבת דלא הוי כ"א ל"ת כנ"ל:
ואגב אכתוב מה שהעירו האחרונים בהא דיבמות טעמא דכ' רחמנא עליה וכו' הא אין עשה דוחה ל"ת שיש בה כרת. והא נ"מ לפחות מבן כ' דליכא כרת וכמ"ש האחרונים עיי"ש. ונראה דהא שיטת רש"י יבמות (דף מט) דהיכי דאינו תופס ה"נ מפקיע ומה"ט למ"ד אין קדושין בחייבי לאווין אם נעשה חייבי לאווין אחר הקדושין נפקעו הקדושין למפרע. וא"כ הא קדושין לזמן לא מצינו כמ"ש הר"ן בנדרים (דף כט) א"כ בקטן כשנעשה אח"כ בן כ' נפקע הזיקה. ובלא"ה י"ל דמ"מ יש בו סרך כרת. וכמו דפריך על מילה אף דליכא כרת עד שימות ועכ"פ קטן אין בו כרת כמו שהעיר הריטב"א ותי' דמ"מ הלאו יש בו כרת ואכמ"ל:
יג) ואגב אכתוב בהא דש"ס ר"ה (דף ט) בחריש ובקציר תשבות מה חריש רשות וכו' יצא קצירת העומר שהיא מצוה ודוחה את השבת עיי"ש בכאן הקשה הגאון רא"ב ז"ל קושיא מושכלת על הא דמנחות (דף ס"ה) דמייתי כמה ראיות להוציא מלבן של צדוקים דממחרת השבת היינו מוצאי יו"ט ולא כדעתם הכוזבות דהיינו מוצאי שבת בראשית והא מהכא ג"כ מוכח דאי מוצאי שבת לעולם חול הוא והיכי משכחת לה שידחה את השבת דהא לא מיקלע בשבתא:
ונראה פשוט דבאמת למה לא נימא יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה את יו"ט וצ"ל הא לדידן האי קרא מיירי במוצאי יו"ט. וא"כ לדעת הצדוקים י"ל דמשכחת לה קרא שחל פסח בשני בשבת וא"כ יו"ט האחרון הוא ביום א' ושפיר צריך קרא שדוחה יו"ט וז"פ:
יד) ועיין תוס' חולין (דף עח) דתמהו ל"ל קרא דאותו ואת בנו נוהג בקדשים דליכא למימר דאיצטרך היכי דאין לו אלא הוא דהו"א עשה דוחה ל"ת [ולשיטת התוס' עירובין (דף ק) כשבא ע"י פשיעה אינו דוחה בלא"ה לק"מ] דהא הוי עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה דמחוסר זמן הכתוב נתקו לעשה עיי"ש:
וראיתי להמנחת חינוך (מצוה ) שתמה דהא אי עשה דוחה ל"ת ממילא לא הוי מחוסר זמן דהכא הא דהוי מחוסר זמן הוא מחמת הלאו דאותו ואת בנו לא תשחטו וגו' ואם נימא דדוחה שוב לא הוי מחוסר זמן ושאנו מחוסר זמן דז' ימים דבעצם אין זמנו קודם הח' ונשאר בצ"ע:
ונראה למה דאמרינן ביומא (דף סד) ל"ד לרבות שעיר המשתלח ופריך למה לי קרא הא אין הגורל קובע לעזאזל אלא בראוי לשם ומשני שם רבא כגון שהי' לו חולה בתוך ביתו ושחט את אמו ביום הכפורים וכי האי גווני מי אסיר לא תשחטו אמר והא לאו שחיטה היא הא אמרי במערבא [וי"ל הכוונה למה דאיתא בירושלמי פ"ט דסוטה (הלכה ) לענין עגלה ערופה וכו' עיי"ש] דחייתו לצוק זה שחיטתו עיי"ש ולכאורה למה לי קרא בלא"ה אסור מחמת אותו ואת בנו וצ"ל כמ"ש התוס' הנ"ל דהוי אמינא כיון דאין לו אחר אתי עשה ודחי ל"ת וא"כ צריך קרא דל"ד דאינו דוחה. וא"כ לק"מ קו' המנחת חינוך דנימא עשה דוחה דלהדיא גלתה התורה דאינו דוחה ל"ת. ובזה י"ל בעיקר קו' התוס' הנ"ל דלמה לי קרא דאותו ואת בנו נוהג בקדשים דמהיכי תיתי שלא ינהוג. ולהנ"ל י"ל דצריך קרא דגם במקום דלא הוי שחיטה כמו בשעיר המשתלח דלא נשחט ורחמנא אמר לא תשחטו אפ"ה נוהג דין אותו ואת בנו ומשום דדחייתו לצוק זה שחיטתו. ובזה ניחא דתיכף אחר קרא דירצה לקרבן אשה לד' כתוב אותו ואת בנו לא תשחטו. והיינו משום דמקרא דל"ד הא מרבינן שעיר המשתלח [ולמה דמוקי רבא דמיירי באותו ואת בנו] ולזה אמר תיכף אח"ז אותו ואת בנו לא תשחטו והיינו אפילו שחיטה כזו דשל שעיר המשתלח מ"מ אסור כנ"ל:
ועפ"ז יובן היטב מה דאמרינן בחולין (דף קטו) אותו ואת בנו ליתסר [מלא תאכל כל תועבה] דהא תעבתי לך ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ופי' התוס' מדאיצטרך קרא דביום השמיני וגו' והדבר תמוה דשאני התם דלא נעבדה בו עבירה כלל וצריך הכתוב לאוסרו לגבוה קודם ז' ימים ומה עבירה נעשה בו הא ממילא הוי מחוסר זמן מחמת הלידה וכמדומה שכבר עמדו בזה:
ולהנ"ל למה שבארתי הכוונה הכי מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו קרא דל"ד הנ"ל דאסרה רחמנא אותו ואת בנו לשעיר וכגון דשחט אמו ביום הכפורים **) דבזה שפיר נעבדה בו עבירה מכלל דלהדיוט שרי ודו"ק: טו) עיין תוספות גיטין (דף מא) הקשו דליתי עשה דפרו ורבו ולדחי לאו דלא יהי' קדש. ותי' דבדידה ליכא עשה דאינה מופקדת וכו' עיי"ש והכוונה כיון דבדידה ליכא עשה ויש לאו לא דחי וכההוא דכתובות (דף א אי אמרה ל"ב וכפי' הר' עזריאל שם ולכן יש לתמוה על מ"ש הצל"ח ברכות (דף כב) דאף לשיטת דשפחה מדאורייתא אסורה מ"מ היא אינה מוזהרת עליו דהשוה הכתוב אשה לאיש בבנות ישראל נאמר עיי"ש א"כ מה תי' התוס' דבדידה ליכא עשה הא בדידה ליכא גם הל"ת אבל יש לתרץ דברי הצל"ח בהקדם מה שיש להעיר בדברי התוס' חגיגה (דף ב) שהקשו נמי קו' התוס' דגיטין הנ"ל ותי' ב' תרוצים או דאפשר לקיים שניהם מ"י כפי' או דלא הוי בעידנא ותי' השלישי הנ"ל השמיטו והלא דבר היא אך לפי הנ"ל יתכן דשם הא כתבו התוס' דאפילו ישא שפחה מ"מ אינו מקיים פו"ר דאינן מיוחס אחריו ורק כיון דיכול לקיים שבת כל דהו לא כייפינן עיי"ש וא"כ מה שהקשו אח"ז דניתי עשה וידחה ל"ת היינו ע"כ דישא בת חורין וא"כ שפיר תי' דאינה מקיימת עשה והיא עוברת (ואף דלפי דעת הצל"ח עבד ג"כ אינו מוזהר בבת ישראל כמו שפחה בישראל דהא ילפי' לה לה מאשה וכן משמע מקרא לא תהי' קדש וגו' לא תהי' קדשה ותרגומו לא תהי' אתתא לגבר עבדא ולא יסוב גברא איתתא אמתא משמע דבשניהם הלאו נאמר רק לישראל ולבת הישראל ולא לעבד ולשפחה. מ"מ י"ל דעובר עכ"פ על לפ"ע ואכמ"ל] ולהכי בחגיגה שכתבו להדיא בקושיותם דישא שפחה מטעם דעשה דוחה ל"ת לכן לא תי' חי' השלישי שתי' בגיטין ואדרבא יש ראי' מזה לשיטת הצל"ח הנז' ואכמ"ל: