אור ברסלב

ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר

סימן נח

סימן נז

יבום וחליצה:

א) המשנה למלך פ"ג מה' יבום נסתפק בהא דקיי"ל דהאומר יש לו בנים נאמן מטעם דבידו לגרשה איך הדין באונס ובמוציא שם רע דאין בידו לגרשה מחמת המצוה דלו תהי' לאשה עיי"ש ובאמת שיש לעיין לב"ש דאסור לגרש בלי ערות דבר ל"ש בידו לגרשה:

אך בעיקר הדבר מבואר בירושלמי פרק האומר הגע עצמך שהי' כהן, ופי' הפ"מ דבכהן ל"ש בידו דמתירא שמא יקום מחליו ויהי' אסור לקחת אותה משום גרושה. הרי דבמקום ל"ש בידו לגרשה אינו נאמן:

ונראה דע"כ הפי' דבידו לגרשה בע"כ. וראי' מירושלמי הנז' הגע עצמך שהי' כהן. ולכאורה הא בידו לגרשה על תנאי דהא לא קיי"ל כב"ש בגיטין (דף פא) דהכותב גט על תנאי פסולה לכהונה וכבר תמה בזה הקרבן עדה שם. וצ"ל דהפי' דבידו לגרשה בע"כ ועל תנאי לא מהני בע"כ כמ"ש הרא"ש וא"כ הא בע"כ לא מהני לב"ש בלי ערות דבר כנ"ל:

אך נראה בביאור דברי הירושלמי הנז' הגע עצמך שהי' כהן היינו כמ"ש התוס' בב"ב (דף קלד) דבכהן ל"ש בידו דהא תפסל לכהונה. וא"כ אין ראי' דמיירי בע"כ ושוב י"ל דלב"ש מהני בלי ערות דבר ואכמ"ל, ובדברי הרא"ש הנ"ל דלא מהני תנאי בע"כ [ויש להמתיק הדבר יותר למ"ש הנוב"י דאף קודם חרם ר"ג דמהני בע"כ מ"מ ע"י שליח לא וא"כ בע"כ דלא מהני שליח שוב לא מהני תנאי דכל מלתא דליתא ע"י שליח לא מהני תנאי כמבואר בכתובות (דף עד) עייXש] יש להבין דברי הירושלמי שהביא הרי"ף ריש קדושין הדא דתימר בשטר שאין בו שוה פרוטה דאי יש בו שוה פרוטה כסף היא והקשו הא נ"מ לאומר לה ע"מ שתחצירו לי את הנייר דמטעם כסף לא מהני וכמבואר בקדושין (דף ו) בכולהו קני לבר מאשה הא מטעם שטר מהני: ולהנXל י"ל דקוW הירושלמי הכי הוא דאי שטר יש בו שוה פרוטה כסף היא ואי דנ"מ בקידש על תנאי ע"מ שתחזירי לי את הנייר א"כ ליתני האיש קונה כקו' הש"ס בבבלי ואין לומר כתי' הש"ס דהו"א אפילו בע"כ הא בע"כ לא מהני תנאי כנ"ל אך עיקר דברי הנוב"י הנ"ל תמוהים מהא דב"מ (דף קא) שדר לה גיטא ומשמע ע"י שליח הרי דמהני שליח בע"כ *) ואולי י"ל דבארוסה מהני דלא הוי חוב כ"כ דארוסה הא אין לה מזונות ב) ואגב אכתוב הנה בפ' כי תצא כתיב מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל לא אבה יבמי. הנה שינה הכתוב דגבי להקים לאחיו שם כתיב לשון מיאון. והדר כתיב לא אבה וגם למה כ' חד לישנא בתרוייהו:

ונראה דבירושלמי פ"ג דכתובות (הלכה א') אם מאן ימאן אביה אין לו אלא שמואן אבוה מיאנו מן השמים מניין ת"ל אם מאן ימאן עיי"ש וצריך ביאור דהך קרא דאם מאן ימאן צריך למה דדרשינן בבבלי כתובות (דף לט) מאינה היא מניין ת"ל אם מאן ימאן ועוד דדרך הירושלמי לומר בכה"ג למ"ד **) לשונות כפילות הם מאי איכא למימר:

אך נראה הכוונה דלא מיתורא קדריש הכי אלא ממשמעותא. וזהו למה דביאר בספר חכמת שלמה דיש חילוק בין לא אבה ובין וימאן דלא אבה הונח היכי דבטבע אין נפשו חפצה בהדבר ההוא. אמנם וימאן הונח היכי דבטבע נפשו חפצה באותו הדבר אבל השכל וההכרח ימנעהו מזה כמו וימאן ויאמר אל אשת אדוניו וכן מאן ד' לתת להלוך עמכם. שהוא חפץ בעצם אבל המקום ימנעהו מזה. ולכך גבי ד' כתיב ולא אבה ה' לשמוע אל בלעם עיי"ש פרשה י"א [ובדפי הספר (דף פא) עיי"ש]:

וזהו הכוונה בירושלמי מדאמר אם מאן ימאן ולא כתיב לשון אבה אם לא יאבה אביה בהכרח שאביה יחפוץ בו ואך מן השמים יעכבוהו דהוא פסול וכדומה ועיין בספרי ואם לא יחפוץ האיש ולא שלא חפץ בה המקום כו' ת"ל ולא אבה יבמי ולא שלא אבה בה המקום עיי"ש:

ולפ"ז ה"נ בקרא הנ"ל הכוונה הכי מאן יבמי להקים לאחיו שם לא אבה יבמי היינו נפשו חפצה להקים שם לאחיו המת. ורק השכל ימנעהו מזה כי לא אבה יבמי דבטבע אין נפשו חפצה בי ולכך ימאן ג"כ להקים לאחיו שם ואכ"מ. אך מ"מ קרא דוימאן אדום מאין פרעה וגו' צריכין ביאור ואכמ"ל: ג) עיין בית שמואל (ה' יבום) דאם יש לאח אחד שפחה חרופה אין חליצתה של זו פוטרת שאר יען דבשפחה חרופה אין חייבים אלא אשם יעיי"ש והקשה בס' טוב גיטין [ומובא בס' מנחת חינוך בהשמטות] מהא דיבמות (דף יט) דפריך ואי ס"ד קסבר ר"ש זיקה ככנוסה לייבם לקמייתא ותפשר אידך יעיי"ש אף דעל הזיקה אין חייבים מ"מ פוטרת ביאתה האחרות עיי"ש: אמנם הדבר נכון מאד דיש חילוק בין פטור חליצה לפטור ביאה וזהו לפ"מ שמצאתי להריטב"א (פ' ב"ש) דהביא בשם יש מפורשים דאע"ג דזיקה ככנוסה דמיא לא אלימא חליצת זיקה לפטור שני' כי החליצה פטור היא ולא קנין כדאיתא בירושלמי כלומר שמסלק זיקתו ממנה אבל אם בא על בעלת מאמר שפיר נפטרה צרתה יעיי"ש :

הרי לך שיש חילוק בין פטור חליצה לפטור ביאה. וא"כ אף אנו נאמר דשפיר כ' הב"ש דחליצת השפחה חרופה אינה פוטרת האחרות. דבגמ' לא נזכר רק דביאה פוטרת משא"כ חליצה רק מסלק זיקתו ממנו כנ"ל וכן מ"ש החלקת מחוקק שם ביאה כוונתו על חליצה וכמו שביאר בא"מ שם עיי"ש:

ד) ואגב אכתוב עיין בתוס' יבמות (דף טז) דהתם אין שום תקנה לעשות שתתייבם שאין להמית אחותה עיי"ש ויש לעיין הא בידו לשלוח לה גט ולבטל שלא בפני השליח ואז נימא אפקיענהו רבנן לקדושין מיני' עיין גיטין (דף לג) ואכמ"ל:

ה) ועיין יבמות (דף לט) ביאת קטן וחליצת גדול וכו' וכתב רש"י ז"ל הכא ודאי סוגיא דשמעתתא מוכחה דלאו קטן ממש היא וכו' ושני לי' שהויי מצוה לא משהינן אלמא בקטן ממש כולי עלמא מודו עיי"ש:

והנה בריטב"א הבין בדברי רש"י ז"ל דכוונתו דסוגיא אזלא אליבא דר"מ דאלו לרבנן לא בעי שהויי והמתנה כלל. וע"ז כתב הריטב"א ז"ל דאין ראי' דהפי' חלה בקטן עד שיגדיל היינו אם הוא פחות מבן ט' ועד שיגדיל שיהי' בן ט' דאז ביאתו ביאה:

ועוד הקשה כיון דקיי"ל כרבנן דר"מ איך נקטינן לסוגיא אליבא דר"מ דלית הלכתא כוותי' עיי"ש:

אולם לולי דברי הריטב"א הי' נראה למה שכתב רש"י ז"ל לקמן (דף סא) בהא דקטנה מתייבמת ותגדל אצלו ותתקיים מצות יבום עיי"ש הרי דדעתו ז"ל דאף דקטנה מתייבמת היינו לענין שאם בא לפוטרה מגרשה בגט אבל מצות יבום לא קיים בקטנה דבעינן ראוי להקמת שם ולדבריו צ"ל הא דאמרינן יבמה יבא עליה כל דהו עיין יבמות (דף ג) היינו שקנה אותה. ופשוט דה"ה בקטן כן היא ושפיר הוי בזה שהויי מצוה אף אם הוא יותר מבן ט' אפילו לרבנן דר"מ כיון דלא יקיים המצוה עד שיגדיל ופשוט: ו) עיין ירושלמי פרק האומר אמר ר' בין מתניתא לאחר שיחליץ לך יבמיך אבל לאחר שימות יבמיך מקודשת ועיי"ש במפרש שדבריו אינם מובנים ועיין בשו"ת חתם סופר אה"ע (סי' עט) מה שפירש בזה:

ולענ"ד בפשיטות למה דמבואר בירושלמי ריש פ"א דיבמות דלמ"ד קדושין תופסין ביבמה אם נתקדשה ואח"כ בא היבם וחלץ לה או בא עלי' פקעו הקדושין למפרע יעיי"ש:

ולפ"ז יתפרש היטב דברי הירושלמי הנז' דלאחר שיחליץ לך יבמיך שפיר הוי דבר שלא בא לעולם כיון דעכשיו לא יוכל לקדשה דהא אם יקדשה עכשיו ויבא היבם לחליץ לה או שיבא עלי' הרי יפקעו הקדושין למפרע ואף שיהני הקדושין עד שיחליץ לה או שיבא עלי' הא קדושין לזמן לא אשכחן כמ"ש הר"ן בנדרים (דף כט) א"כ שפיר הוי דבר שלא בא לעולם משא"כ לאחר שימות יבמיך הא גם עכשיו חלים דאם ימות הרי לא יפקעו הקדושין ואינו דומה למקדש אשה לאחר שימות בעליך דהתם לא חל עכשיו משא"כ הכא הא קדושין תופסין ביבמה אבל לאחר שיחלוץ לך הא אם יחלוץ לה לא חל למפרע והוי שפיר דבר שלא בא לעולם כנ"ל:

אמנם נראה דמה דאמרינן בירושלמי דגם אם חלץ לה פקע קדושין ראשונים זה דווקא אם נימא חליצה קנין אבל אם נימא חליצה פטור דווקא אם בא עלי' נפקעו הקדושין. אבל לא בחלץ לה. ובזה ניחא מה דבש"ס דילן ביבמות (דף צב) לא ס"ל כהירושלמי בזה משום דאנן קיי"ל חליצה פטור ובע"כ דאין קדושין תופסין ביבמה:

ז) ראיתי בספר יד המלך שיצא לדון בדבר החדש בהא דקיי"ל דאיילונית לאו בת חליצה ויבום הוא דמ"מ אם בא עלי' אינו חייב כרת. למה שכתבו התוס' בריש יבמות דאשת אחיו מאמו אינה בכרת דאין לה היתר אפילו אם לא הי' לו בנים ולא הוי דומיא דנדה וא"כ ה"נ איילונית. וביותר למה שכתבו התוס' בביצה (דף יב) דלא אמרינן אהדרי' קרא לאסורא קמא וא"כ ה"נ איילינות דממעטינן מקרא דאשר תלד ולא אהדרי' לכרת עיי"ש: ובמחכת"ה הא מבואר בש"ס קטן וקטנה אין חולצין ולא מיבמין קטנה שמא תמצא איילינות ונמצאו פוגעין בערוה. ומלשון פוגעין בערוה משמע שיש בה כרת. ומה גם הא שיטת המל"מ דר"מ אינו חושש למעוטי כי אם באיסור כרת ולא באיסור לאו וא"כ אם גם בבא עלי' ונמצא איילונית אין בה כרת למה יחוש למעוטי:

ח) ואגב אכתוב דבריטב"א יבמות פי' שמא תמצא איילונית ונמצא דצרתה יצאה בלא חליצה. דאל"כ יקשה ממ"נ אם איילונית הוא א"כ לא הוי אשת אחיו דקדושי' קדושי טעות כקו' התוס' עיי"ש. וקשה א"כ מה פריך יבמות (דף כא) וכר"מ מי סבר לה והתניא קטנה מתיבמת ודלמא מיירי שאין לה צרה וצ"ע:

ט) עיין רש"י בקדושין (דף יט) דיבם קטן קונה יבמות מה"ת. והקשה המנחת חינוך לדעת הש"ג דביאת יבמה צריכה עדים וא"כ הא אין מעידין על הקטן וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דמש"ה קטנה אין עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה משום דשליח לקבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן עיי"ש:

ונראה דאם נימא דאין קדושין תופסין ביבמה א"כ פשיטא דלא בעינן עדים דבשלמא בקדושין ודאסר לה אכולי עלמא שפיר בעינן עדים דחב לאחריני כן בגירושין דאסר לה אכהן וכמו שכתבו התוס' בגיטין (דף ד) משא"כ ביבמה ורק דמש"ה צריך אמרינן דצריך עדים משום דאנן מספקא לן אי קדושין תופסין ביבמה. וכ"כ האחרונים וכל זה ביבם דעלמא אבל ביבם קטן הא כבר חדית לן באבני מלואים (סי' א) דגם עכשיו תופסין הקדושין אי נימא דקדושין תופסין ביבמה כיון דמיעט קרא ממיתה לא הוי אלא כחייבי לאווין א"כ לא הוי שום חוב לאחריני בביאתו דמעיקרא הי' תפסו הקדושין וכן השתא. ודווקא ביבם גדול דעכשיו לא תפסו ומעיקרא הי' תפסו שפיר הוי חב לאחריני ע"כ צריך עדים משא"כ בקטן ודו"ק:

ואגב אכתוב דמה שהקשו התוס' ביבמות (דף ט) דלר"ע נימא דחייבי לאווין יהי' רמיא קמי' ליבום משום דאתי עשה ודחי ל"ת. דהדבר מבואר להדיא בירושלמי ריש יבמות דר"ע יליף ק"ו מאחות אשה מה אחות אשה שיש היתר לאסורו וכו' ואמר שם דנXמ בין ר"י לר"ע אלמנה לכה"ג דלר"ע דיליף ק"ו מאחות אשה דיש היתר וכו' אלמנה לכה"ג דאין היתר לאסורו לא רמיא ליבום מה"ת מק"ו הנ"ל ולק"מ איפוא קו' התוס' הנ"ל:

י) הרשב"א ז"ל בחי' לריש יבמות תמה אמאי לא תני שש עשרה כגון שנתן לה גט ע"מ שלא תינשא לפלוני ותי' דתנאי מלתא אחריתי עיי"ש: ולענ"ד נראה דלכאורה קשה בנודרת נימא הואיל ואישתרי אשתרי וכמו ביבמות (דף ח) גבי נשא מת ומת ואח"כ נשא חי. וצ"ל כמ"ש בשו"ת הרי"ם דדווקא לענין אחות אשתו שפיר אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי לולי קרא דעלי' כמו דהותר איסור דאשת אחיו והיינו דאל"כ לא יקיים המ"ע דיבום משא"כ בחייבי לאווין דע"כ צריכה חליצה עיי"ש וא"כ אם נימא דגם מחליצה פטורה שוב נימא הואיל ואישתרי אישתרי וא"כ יהי' מותר ליבם ושוב כיון דאפשר בחלוצה לא אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי ודו"ק: יא) ועיי' בספר דורש לציון (דרוש י"ג) העיר בדברי הרמב"ם ז"ל דדעתו דאם היתה היבמה מחייבי ל"ת או עשה אם בא עלי' נפטרה צרתה כיון דמה"ת מותרת להתייבם דעשה דוחה ל"ת ורק משום גזירה וכדאיתא ביבמות (דף כ ע"א) והא כיון דאיכא צרתה אדרבא נימא דמה"ט מה"ת אינה מתיבמת הערוה דבאפשר לקיים שניהם הא לא אמרינן עשה דוחה ל"ת עיי"ש:

ונראה פשוט דהא הרמב"ם יליף מולקחה וכדברי ביבמות (דף ח) דכל היכי דאיכא תרי לקוחין ואי בעי האי נסיב וכו' שתיהם מותרת. והשתא אם נימא דביש ערוה ואיכא צרה הערוה אסורה מה"ת א"כ ליכא תרי לקוחין ושוב גם הצרה אסורה וממילא גם היא מותרת דהא לא אפשר לקיים שניהם ומיושב היטב דברי הרמב"ם ואכ"מ:

ואגב אכתוב מה שהקשה שם דבסוגיא דעליה ביבמות (דף ה) הוכיח הש"ס דעשה דוחה ל"ת שיש בה מדאיצטרך עליה. והא י"ל הטעם כמ"ש הרשב"א דגם ביש הנאת הגוף בהדי מצוה אמרינן מצות לאו לה"נ. וא"כ כל איסור בביאה הוא רק משום הנאה כדאיתא בסנהדרין (דף עח) ואי מצות לאו לה"נ לא חשוב נהנה וממילא מותר ושפיר איצטרך עליה עיי"ש:

ויש לתרץ דהא הכא מתהנה גם אחר המצוה דיציאתו הנאה לו כביאתו. ומבואר בחדושי המאירי שהביא השעה"מ פ"ח משופר דבנהנה אחר המצוה לא שייך מצות לאו לה"נ ומה"ט נודר ממעיין לא אמרינן מצות לאו לה"נ ואי דלא הוי בעידנא. כבר כתבו הפסקי תוס' בזבחים (דף צ"ז) דהיכי דאי אפשר בענין אחר *) חשוב בעידנא ועיין נמוקי יוסף פ"ב דב"מ ואכ"מ גם לפמ"ש האחרונים דטעם הרשב"א משום דהוי דבר שאינו מתכוין דאינו מכוין להנאה רק למצוה והנאה הבא לו בע"כ לא חשוב הנאה ואף דהוי פסיק רישא הא דעת הערוך הובא בתוס' יומא (דף לד) דפסיק רישא דלא ניחא לי' שרי: ולפ"ז הא בסנהדרין (דף פד) מחלק הש"ס בין שגגת לאו לשגגת חנק עיי"ש וא"כ ה"נ בשגגת כרת י"ל דאסור. וכבר כ' הר"ן שם דהטעם משום דשגגת חנק צריך כפרה וה"ה שגגת כרת וראי' **) דמביאין עלי' קרבן יעיי"ש וא"כ באיסור כרת מודה הרשב"א דאסור הנאת הגוף בהדי המצוה ומיושב קו' הנ"ל:

יב) יש להעיר ביבמות (דף כ) בשלמא מן הנשואין עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה עיי"ש הא מן הנשואין נמי קשה דהא באמת הקשו כל האחרונים במה שתי' התוס' בגיטין (דף מא) דמש"ה לא אמרינן עשה דוחה ל"ת משום דבדידה ליכא עשה דעכ"פ נימא חטא כדי שיזכה חברך. כמו דאמרינן בעלמא דמותר להכהן לעבור. וצ"ל כמ"ש בס' ברית יעקב (סי' ע"ב) ובתורת גיטין שתי' דבאיסור לאו לא התירו לעבור כדי שיזכה חבירו ודווקא באיסור עשה עיי"ש וא"כ הכא יקשה הא דעת הגאון רע"א בכתובות (דף ל ע"א) דעשה דבעילה לכה"ג אין רק עליו ולא עליה דהא כל הטעם דבפסולי כהונה גם היא מוזהרת משום דכתיב לא יקחו אבל הכא כתיב יקח עיי"ש וא"כ באיסור עשה נימא חטא כדי שיזכה חברך דהא הלאו נדחה ולא נשאר כי אם עשה [ולדידה ליכא שום איסור כנ"ל. אך י"ל כמ"ש מקצת האחרונים דעשה דיבום אינו רק עליו ולא עליה א"כ ל"ש כדי שיזכה דהא היא אינה במצוה דיבום אך קשה מהא דכתובות (דף ל) איכא ביניהו בעילה לכהן גדול והא באיסור עשה נימא חטא כדי שיזכה חברך ונימא עשה דוחה ל"ת ובזה לא שייך תירוץ הש"ס (דף מ) דבדידה יש לאו דהא בבעילה ליכא עלי' איסור:

יג) עיין בכתובות (דף מ ע"א) אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל ופי' התוס' משום דבדידה יש ל"ת ולגבה ליכא עשה אין בדין שידחה עשה דידי' את ל"ת דידה עיי"ש:

ונראה שיש ליישב בזה קו' הרשב"א ביבמות (דף פד) דלמה לי קרא דלא יקחו ת"ל דהיא עוברת על לפני עור עיי"ש:

ולהנ"ל נ"מ היכי דאנס אותה דהוי אמינא דעשה דוחה ל"ת ורק משום דלדידה איכא ל"ת ואי רק משום לפני עור הא ליכא כה"ג הלאו דלפני עור דלגבי דידי' הא שייך עשה דוחה ל"ת אבל אם גם היא מוזהרת לא שייך דחי' כנ"ל:

ועיי' בהגהות אמרי ברוך דמ"ש התוס' הנ"ל דכל היכי דבדידה ליכא עשה ל"ש דחי' אף דראוי לומר עמוד וחטא כדי שיזכה היא כמו דאמרינן בעלמא. היינו משום דנשים ליתנייהו בערבות משא"כ בעלמא מאיש לאיש יכול לעבור עבור חבירו כל היכי דלחבירו שייך דחי' עיי"ש. אמנם קשה למ"ש הצל"ח ברכות (דף כ) דכהנים ליתנייהו נמי בערבות א"כ יקשה מפסחים (דף נט) דמותר לעבור לכהן כדי שיקיימו הבעלים וכמו כן יקשה לשיטת התוס' יבמות (דף מז) דגרים אינם בתורת ערבות א"כ איך כייפינן לי' לאדון לעבור על עשה כדי שיזכה העבד הגר וצ"ע:

יד) בתוס' יבמות (דף ט) וסנהדרין (דף נג) הקשו התוס' דהיכי מדמה חייבי ל"ת לחייבי כריתות לכ"ע הא בחייבי לאווין י"ל עשה דוחה ל"ת כמו ביבמות (דף כ) עיי"ש:

ובפשיטות י"ל דלפי דברי הר"ש מקינון בס' הכריתות דאין עשה דוחה ב' ל"ת וא"כ הא שיטת הרמב"ם דהבא על הפנוי' לוקה משום לא תהי' קדשה. וא"כ לכאורה מה פריך ביבמות שם דניתי עשה וידחה ל"ת. אך זה טעות דשם הא מקדשה בביאה זו ולא שייך כלל לא תהי' קדשה דזה רק בלא קדושין וכל זה לדידן דקדושין תופסין בחייבי לאווין וליכא רק ל"ת דאלמנה ושפיר עשה דוחה משא"כ לר"ע דאין קדושין תופסין בחייבי לאווין א"כ הבא בלא קדושין על חייבי לאווין הרי יש *) לאו דלא תהי' קדשה ואין עשה דוחה שני לאווין ודו"ק:

טו) ודרך אגב אכתוב בפסחים (דף פג) חל ט"ז להיות בשבת ישרפו בשבעה עשר וניתי עשה וידחה ל"ת. ועמדו המפורשים אמאי לא פריך הש"ס על רישא דמתניתין שם (דף פב) דתנן ישרף בששה עשר דאמאי לא בט"ו דניתי עשה וידחה ל"ת:

ונראה דאם נימא דנשים פטורות מעשה דשריפת קדשים. וגם אם נימא כר"ש דנשים חייבות בציצית לק"מ קו' הש"ס. דהא עשה דוחה לXת ילפי' מכלאים בציצית ושאני עשה דציצית דהוי עשה השוה בכל. כיון דגם נשים חייבות בציצית משא"כ עשה דשריפת קדשים. וא"כ לכאורה מה פריך הש"ס דלמא מתני' כר"ש:

אך למ"ש בארצות החיים (סי' יג) ובס' מעין החכמה דבקדשים מ"ע שהז"ג נשים חייבות דמ"ע שהז"ג ילפי' מדהוקשה כל התורה לתפילין ותפילין גופייהו הוקש לת"ת וקיי"ל דדבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים יעיין זבחים (דף נ') וא"כ נשים חייבות במXע דקדשים שהז"ג עיי"ש:

ולפ"ז ודאי נשים חייבות במ"ע דשריפת קדשים. ובזה י"ל מ"ש הרמב"ם פ"א מה' בית הבחירה דנשים מצוין על בנין בית הבחירה. אף דאין בונין בית המקדש ביו"ט ולא בלילה יעיין שבועות (דף טו). וע"כ כנ"ל משום דקדשים שאני ובזה יובן דברי התוס' דקדושין (דף לד) דתמהו דנשים יהי' מותרים להדליק בשמן שריפה ועמדו המפורשים דהוי מ"ע שהז"ג המצוה דש"ק ופטורין גם מזו ולהנ"ל יובן היטב וא"כ שפיר הקשה הש"ס דניתי עשה וידחה ל"ת:

אמנם על רישא דמתני' לא הוי מצי לאקשוי לפמ"ש שם דלר"י דס"ל דילפינן לפטור נשים ממ"ע שהז"ג משום דהוי לי' מצה והקהל ש"כ הבאים כאחד וא"מ א"כ אין חילוק. וא"כ י"ל דמתני' ר"י הוא. ולכך פריך מסיפא דט"ז חל ביום שבת וא"כ חל פסח שהוא ט"ו ביום ו' והא קיי"ל דלא בד"ו פסח. וע"כ דאתיא כאחרים דאין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים ולדידהו שפיר חל ט"ז בשבת וכמ"ש התוס' בפסחים (דף נח ע"ב) ד"ה כאילו דכל דתני תרי שבי גבי הדדי אתיא כאחרים ולדידה גם בד"ו פסח עיי"ש וא"כ דמתני' אחרים ומבואר בכמה דוכתי דאחרים היינו ר"מ ולר"מ הא ילפינן מתפילין וא"כ לר"מ בקדשים חייבות במ"ע שהז"ג והקשה שפיר לאחרים לשיטתייהו נימא יבא עשה וידחה ל"ת והדברים נחמדים מאד ודו"ק:

טז) עיין מכות (דף טו) בהא דאמרינן באונס שגירש דאם כהן הוא לוקה ואינו מחזיר דלמה לא נימא דאתי עשה דלו תהי' לאשה ודחי ללאו דגרושה ואי דהוי ל"ת ועשה ליתי עשה דהשוה בכל ולדחי ל"ת ועשה שאינם שוה בכל ותי' משום דאי אמרה לא בעינא ליתא להעשה כלל עיי"ש ודבריהם נוטים להאי דכתובות (דף מ' ע"א). עיי"ש ויש להעיר לפי' הר' עזריאל בתוס' ישנים שם משום דבדידה ליכא עשה ועוברת על ל"ת כמו הוא ע"כ לא שייך דחי'. וזה יתכן בשאר חייבי לאווין. אבל בלאווי דכהונה דקיי"ל ביבמות (דף פה ע"ב) דכל היכי דהוא מוזהר גם היא מוזהרת. ואף דהשוה הכתיב וכו' בלאו שאינו שוה בכל לא אמרינן הכי ורק משום דהיא מוזהר. וא"כ הכא דבדידי' שייך עשה דוחה ל"ת וא"כ לדידי' ליכא איסורא גם לדידה ליכא איסורא וא"כ לא שייך בזה אי אמרה לא בעינא ועיין מנחת אהרן סנהדרין (דף. ) שכ' כעין סברא זו:

אך י"ל דהא כתבו התוס' בעירובין (דף ק) דהיכי דבא על ידי פשיעה לא דחי יעיי"ש משום דהי' יכול להתקיים בלי עבירת הלאו. וכבר הקשו דא"כ מ"פ בכתובות וצ"ל כמ"ש האחרוני' דבלי פשיעה לא הי' העשה דלו תהי' לאשה משא"כ התם דהי' העשה בלי פשיעה. וא"כ ניחא הכא דע"י פשיעתו בא שגרשה ולולי שגרשה הי' מקום לקיים העשה בכה"ג. ו דוחה ל"ת וצ"ל דהתוס' שהקשו היינו לפי' השני שבתוס' עירובין וא"כ י"ל דהר' עזריאל סובר כפי' הנ"ל דהיכי דע"י פשיעה בא לא דחי ולק"מ להר' עזריאל ואכמ"ל:

יז) ואגב אכתוב דבדברי התוס' הנ"ל יש להשיג על מ"ש בספר ברית יעקב לתרץ קו' החכם צבי (סי'. ) על מ"ש המוהרש"א בריש מכות דעדים שמעידים על אחד שהוא מצרי שני והוזמו דנפסלו דל"ש לו ולא לזרעו והקשה הח"צ מהא דמכות (דף טז) דפריך גבי אונס דביטלו ול"ב היכי משכחת לה הא משכחת לה שהעיד שהיא מצרית שני' והוזם דנפסל. וע"ז תי' הברית יעקב הנ"ל דא"כ לא ביטל היא דהא שייך עשה דוחה ל"ת ורק משום דאי אמרה לא בעינא א"כ לא ביטל היא יעיי"ש ולהנ"ל הא בכה"ג דהיא אינה מוזהרת שפיר שייך דחי'. וגם הא דעת האחרונים דגם לאו הבא מכלל עשה הוי כעשה שאינה נדחית מפני עשה וראיW מפסחים (דף נט ע"א) ועיין ברשב"א הובא בש"מ כתובות (דף מ) וא"כ במצרית דהוי לאו הבא מכלל עשה לא שייך דחי' וגם בכה"ג הוי בא ע"י פשיעה שאינו דוחה ואכמ"ל:

בענין זה מצאני תשובת מר חמיו הגאון האדיר בעל אור שמח וזה לשונו: ב"ה יום ד' Xלסדר עם נושע בד' כי עמך מקור חייםX לפ"ק:

גמר חתימה טובה ושנה מבורכה ומאושרה לראש מחמדי אבן הראשה חתני רב חביבי כנפשי הרב המפורסם בשמו הטוב וכו' ר' אברהם שיחי':

א) מחמדי ע"ד הערתך הנה אף לרע"ק דמשוי כערוה ליבמה ברור דהזיקה לא נפקעת ולא הוי כפצוע דכא שאם אח"כ נפצע פקע זיקה (עי' יבמות עח ע"א) כיון דאיסור סוטה בא"א תפסי קידושין דהכל מודים בסוטה (יבמות מט) כל שכן דלא מפקיע זיקה דיבמה בזינתה [ובכתבים ישנים הארכתי בזה] רק זה יתכן לפי מה שאמר ח"א בשו"ת רע"ק סי' רו) בדברי התוס' דנפקע הזיקה משום דטומאה בעריות שייך גם ביבמה שזינתה לפ"ז הערתך נכונה אך יתישב לזה דתוס' לשיטתם דסוטה לבועל סבר רע"ק דממזר הוי א"כ דגמר ביאה הויא באיסור סוטה לבועל והולד ממזר היא:

ב) לפלא ראיתי באלשיך בשו"ת סי' ס"ח מביא ממשנה דפ' המדיר בישראל יוציא דכיון דגירשה החזירה מותרות בנדרו וזה פלא כי פה קדוש יאמר כזה דהפירוש שאם ישאל על נדרו יחזירנה ופשוט:

ג) ועיין בר"מ בריש פרק א' ה"ב מנדרים] נדרי הקדש שאומר הרי עלי להביאו עולה כו' ומה שכתב שיכול להפר כיון להמבואר בפרק י"ב הלכה יו"ד אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשי ידיה צריך להפר ומפרש כפשוטו ד) ודע כי מסתפקא לי לשיטת רמב"ם דגלחוהו לסטים אף בנזירות מרובה אין שלשים יום עולין לו וכיון דגלחוהו לעשרים יום צריך למנות שלשים יום ולאח"כ להשלים נזירותיו יעו"ש אם כן בנטמא אחר זה וצריך לגלח תגלחת טומאה לאחר ז' ימים מגלח ואז מתחיל למנות נזירות דטהרה ונמצא דע"י טומאה מרויח שאינו צריך למנות שלשים יום ומשכחת בטמא עצמו ואינו עובר משום בל תאחר וצ"ע. ואכ"מ בזה: ה) והנה מה שהעיר חתני דמאי איריא דמכסין [בעפר עיר הנדחת דחולין פט] הא בכל הנאות מותר [כיון דמסיק דבעפר קרקע קאמר דאינו צריך לשרוף דמחוסר תלישה ומותר בהנאה א"כ פשיטא דיכול לכסות בעפרה] ואולי דכיון דאמרו בפסחים (מז ע"ב) ובירושלמי ביצה דעשה דוחה ל"ת ואם כן קמ"ל דאף דיש עוף לשחוט ומצוה לחפור ולכסות סד"א דעומד לתלוש כתלוש דמי ביחדו לכך וכר' יונה בחולין ומיתסר כי נתלש קמ"ל דמכסין בו כו' ורמב"ם סדרו אחר הדין מכסין באפר מן העצים ומן הבשר דמכסין בעפר עיר הנדחת משום דמצות לאו ליהנות כו' כרבא ואפר עיר הנדחת אסור כאפר אשירה וכמו דאמרינן בירושלמי פ"ג מערלה כל כו' חוץ מאפר הבא מחמת עו"ג וכן ברמב"ם דכולהו משום לא ידבק בידך מאומה מן החרם וכן ברמב"ם בכמה מקומות כייל להו באשרה בציצית ובאיסורי מזבח ובשקלים וכיו"ב ועוד יש לי לדבר:

ו) ואכתוב איזהו הערות תמול הרגשתי דר"ש עירובין ב) ורמב"ם פרשו דוקא שלמים שנשחטו קודם שיפתחו דלתות ההיכל פסולים ושאר קרבנות לא (רק בזריקה) וגבי פר המילואים כתיב ושחטת את הפר כו' פתח אהל מועד אולי משום דכל שאינן טעונין צפון וטעונין סמיכה צריך פתח אהל מועד ואז במילואים לא הי' טעון צפון לכן גם שחיטת פר הי' טעון שיהא פתח אהל מועד ואכמ"ל תודיעני דעתך בזה:

הירושלמי לא הביא גזירה דשמא יעבירנו בלולב ושופר רק יליף מקראי ובמגילה לא פירש טעמו ופלא. אולי משום דאמר בירושלמי מגילה] סעודת פורים בשבת מאחרין משום ששמחתו תלוי בידי שמים לכן הקדימו קריאתו [ועיין בזה] ד' ישמחנו במהרה בבשורות טובות משמחת לב ונפש ו ד' עינינו וישמח לבנו ונשתעשע יחד בכל טוב במהרה והברכות שנתברך אברהם יתקיים עליך יהי' ברכה ונזכה להרים קרן תורתינו ובעת יתרומם קרן ישראל כחפצו וכברכת המברבם בפתקא טבא ובשנה דשנה ורעננה בכל. מברכו בלב תמים כל הימים מאיר שמחה כהן:

תוכן העניינים

ספר זרע אברהם (לופטביר)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה