ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן מד
הזיד בלאו בשוגג בקרבן:
א) הריטב"א במכות (דף יז) כתב דמש"ה מודה ר"ש בקרבן דבעי כזית משום דטעמא דר"ש דכל שהו למכות משום דאכלי' אחשבי' ובשוגג לא שייך דאחשבי' דהוא רק משום שסבור שמותר יעו"ש ולפי"ז יש לתמוה דהיכי שייך קרבן שבועה בשוגג הא שוגג הוא ובמזיד ניחא דחייב בשבועת ביטוי משא"כ בשוגג ומצאתי ברי"ט אלגזי ה' חלה שעמד בזה:
ונראה דמשכחת לה בשוגג בקרבן והזיד בלאו דבשבועת ביטוי גם זה הוי שוגג כמבואר בשבת (דף סט ע"א) ולקמן (דף כו) ושפיר שייך אחשבי' ובאמת שי"ל דלהריטב"א גם בחלב כה"ג דהזיד בלאו ושגג בכרת דחייב קרבן לדידן דקי"ל כר"י ומיושב בזה קושית הנוב"י (המובאין בסמוך) מה צריך להוסיף מדברי ר"ל להוכיח דר"ע לית לי' דר"ש ולהנ"ל א"ש למ"ש האחרונים דזה טעמא דהר"ר יקיר משום דהיינו טעמא דר"ש משום דאכלו אחשבי' ולכך על ידי תערובת דל"ש אחשבי' מודה:
וזה בנבלע מעצמו וכמו שדקדק הר"י בלשונו כגון שנבלע חצי זית בפת ולא נתכוין לאיסור. ובזה מיישבים שיטת הר"י משבועות דהכא דאיירי דשרה פתו ביין גם בכה"ג הוי כ"ש למלקות כבעינא עיין עליהם:
אמנם למ"ש דדברי הריטב"א יתכנו רק לר"י דס"ל שגג בכרת והזיד בלאו חשוב שגגה אמנם לר"ל דס"ל שגג בכרת לבד לא חשוב שגגה עד שישגוג גם בלאו שבה א"כ ל"ש דברי הר"י דא"כ למה אינו חייב קרבן ואי דבשוגג ל"ש אחשבי' למה חייב בשבועות ביטוי אשוגג וא"כ מר"ל לא מוכח דר"ע ל"ל דר"ש ע"כ צריך להוסיף מדברי ר"ל דמוקי מתני' בסתם ואליבא דר"ע: ועיי' בשו"ת רע"א (סי' ח) שהקשה דהיכי חייב על העלם מקדש והיינו דכסבור שהוא בית בעלמא הא הוי מתעסק. ולמ"ש י"ל דהי' שוגג על הכרת ומזיד על הלאו דלא מקרי תו מתעסק. עיי"ש:
והגאון רע"א תי' דמתעסק מקרי ג"כ עבירה אלא שאינו חייב קרבן חטאת אבל קרבן עולה ויורד מחייב עיי"ש. וקצת ראי' מתוס' שבועות (דף ג) דכתבו דשפיר חשוב להו שהן ארבע הואיל ועביד איסורא בשוגג יעיי"ש והא מתעסק הוא בהעלם מקדש וע"כ דגם זה חשוב עבירה. ובזה מיושב קו' הגאון רע"א בגליון הש"ס (דף ו) שם דלמה לי בה למעט מקדש הא מסברא מוקמינן לתרומה ולא למקדש דלא מצינו בעון כרת דלסגי בעולה ויורד. אמנם להנ"ל ניחא דבאמת הוי מתעסק ורק משום דמ"מ עבירה בידו ולזה סגי בעולה ויורד. ובזה מדוקדק הלשון אימא למעוטי מקדש ואמאי לא אמר למעט קודש. ולהנ"ל ניחא הא בקודש לא שייך מתעסק דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה. אלא דלפ"ז מה הקשו התוס' שם הא מקרבן קבוע פטור משום מתעסק ואכמ"ל ודו"ק:
ב) ודע דבשבועות (דף כא ע"א) איבעיא להו ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל דאמר כל שהו למלקות וכו' ת"ש כו' ר"ע אומר נזיר ששרה פתו ביין וכו' ואי ר"ע בכל התורה כר"ש ס"ל למה לי לצטרף ועוד תנן שבועה שלא אוכל וכו' אי בסתם אליבא דר"ע דאמר אדם אוסר עצמו בכ"ש ואי אמרת כר"ש ס"ל כ"ש נמי מושבע ועומד היא. יעיי"ש. ובשו"ת נוב"י קמא או"ח (סי' צ) תמה דמאחר דכבר הוכיח מר"ע גופא דלית לי' כולל למה הוסיף תו להוכיח מר"ל אליבא דר"ל ולמה לא די לו במה שהוכיח מדברי ר"ע עצמו יעיי"ש: ונראה פשוט דהנה נודע מה דהקשו האחרונים לשיטת הר"ר יקר שבתוס' ע"ז (דף סח ע"ב) דכתבו דעל ידי תערובות מודה ר"ש דלא אמרינן כל שהו למלקות והקשו האחרונים דא"כ מה ראי' מהא דנזיר ששרה פתו ביין דס"ל לר"ע דבעי צירוף כזית ומוכח דל"ל דר"ש הא עי"ת גם לר"ש בעי כזית. ויש לתרץ עפ"י סוגיא דנזיר (דף ד ע"א) דר"ש דס"ל דאין איסור חל על איסור יליף מקרא דכל אשר יצא מגפן היין דאינו נזיר עד שיזור מכולן דלא צריך לדידי' נזיר שמצטרפין זה עם זה דהא ס"ל כ"ש למלקות. וא"כ ר"ע דס"ל דאיסור חל על איסור כמבואר בחולין (דף קא ע"ב) בע"כ דמוקי קרא לאיסורי נזיר שמצטרפין ומוכח דל"ל דר"ש וכבר תירץ כן בשו"ת חתם סופר יו"ד (סי' פ"ט) יעו"ש:
והנה נחזי אנן דהמעיין בסוגיא יראה דהא דתלוי דין דר"ש דכ"ש למלקות במה דס"ל לר"ש דאין איסור חל על איסור. היינו משום דבאמת נזיר על שבועה הוי כולל. ולכך לר"ש דל"ל כולל צריך קרא דמיין ושכר יזיר דנזיר חל על שבועה דאם נשבע שלא לשתות ואח"כ הדיר בנזירות דאתיא נזירות וחלה וקרא דכל אשר יצא מגפן היין היינו לאינו נזיר עד שיזיר מכולן אמנם לר"ע דס"ל איסור חל על איסור ע"כ קרא אתא לאיסורי נזיר שמצטרפין:
אמנם כל זה לרבי יוחנן דס"ל בשבועות (דף כד ע"א) דאמרינן כולל אפילו בבא מעצמו משא"כ לר"ל דל"א כולל בבא מעצמו לא הוי כולל א"כ ה"ה נזירות על שבועה לא חלה בכולל וא"כ לא מוכח כלל דר"ע לית לי' דר"ש מהא דס"ל בנזיר ששרה פתו וכו'. ומיושב שפיר מה דצריך להוסיף להוכיח מדר"ל דאל"כ לא מוכח אליבא דר"ל דר"ע ל"ל דר"ש ולכך הביא דאפילו לר"ל עצמו מוכח כן. והיינו מדברי ר"ל עצמו דמוקי בסתם ואליבא דר"ע הרי דלר"ע בעי שיעורא אפי' לר"ל. ומוכח לה מדמוקי מתניתין אליבא דר"ע ואתי שפיר:
ויש להמתיק יותר דלר"ל אין ראי' מהא דנזיר ששרה וכו' לר"ל דל"ל כולל דלר"ל ע"כ גם ר"ע *) ל"ל כולל בבא מעצמו דהא לר"ל מתניתין דמכות (דף כב) גבי יש חורש וכו' ר"ע אמרה **) דהרי אמר שם אי לאו דקל כך גברא רבא הוי אמינא מתניתין ר"ע היא. והרי מבואר שם דלא תני שבועה משום דהאי תנא איסור כולל לית לי', ופירש הריטב"א דהיינו דלית לי' כולל בבא מעצמו יעיי"ש ומוכח דר"ע ל"ל כולל בבא מעצמו. ולא מוכח איפוא דע"ר ל"ל דע"ר ממה דס"ל איסור חל על איסור אם לא במה דמוקי מתני' דשבועות בסתם ואליבא בא דר"ע:
ג) ודרך אגב אכתוב במה דראיתי להלח"מ בפ"ד מה' שבועות (הלכה ה') בהא דכתב הרמב"ם דאם נשבע שלא יאכל ואכל אוכלין שאינן ראויין דפטור דתמהו ראשונים דמ"ש מנשבע שיאכל ואכל עפר דפטור משום דאחשבי' לאכילה וכתב הלח"מ דכשנשבע מתחלה שלא יאכל אע"ג דאכלו אח"כ לא אחשבי' דחזקה דאינו עובר על שבועתו אבל אם לא הי' לו מקודם שבועה שלא יאכל שפיר אמרי' דכיון שאכל ודאי שחשובה אצלו האכילה ההוא יעו"ש וראיתי במנחת חינוך (מצוה רפא) דהעלה לפי"ז דאם אכל ביום הכפורים איסורי אכילות כנבילות וטריפות שלא כדרך אכילה חייב. מטעם דלכאורה קשה דבכל אכילות שלא כדרך אכילה נימא מדאכלי' אחשבי' לאכילה. וצ"ל דאדרבא דכדי שלא יעבור באיסור מוקמינן לי' בחזקת כשרות ואמרינן דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דלא אחשבי' לאכילת איסור כלל. ולפ"ז לדעת הש"א (סי' עו) דביום הכפורים חייב שלא כד"א. א"כ ס"ס עבר על איסור שוב לא שייך אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן דומה למ"ש הרדב"ז בדין הבא על הנדה דל"א אין אדם עושה בעילתו ב"ז. ושוב חייב משום נבילה יעייש"ה: והנה זה דין חדש. ובזה מיושב מה דקשה בהא דשבועות (דף כב) תפשט דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה דהא נבילה כי עפר דמי והקשו דהיכי ס"ד דנבילה הוי אוכלין שאין ראוין כעפר הא ביומא (דף עד ע"ב) הוי ס"ד דדווקא בפיגול ונותר חייב ביום הכפורים ולא על אכילות היתר והא קיי"ל ביום הכפורים דאכל אוכלין שאינם ראוים פטור ביום הכפורים ושמעתי שכבר הערו בזה:
ולהנ"ל מיושב היטב דשאני אוכלין שאינם ראוים דפטור דלא שייך מדאכלי' אחשבי' דאדרבא שלא לעבור על איסור אכילת יום הכפורים אמרינן דלא אחשבי' משא"כ בפיגול ונותר וטעמא דס"ס עבר על איסור פיגול ה"ה דחייב עלייהו משום יום הכפורים וכחנ"ח הנ"ל:
אך באמת מוכח דלא כמנחת חינוך הנ"ל ואדרבא משם מוכח להיפוך משום דקשה טובא היכי ס"ד דדווקא בפיגול ונותר חייב דאם כן למה לי משום יום הכפורים תיפוק לי' משום פיגול. ומ"ש בגליון הש"ס דנ"מ לחייב ב' מלקיות. יקשה לרבי יצחק דס"ל אין מלקות בחייבי כריתות. וצ"ל דלדעת הש"א נ"מ בפשיטות דמצד פיגול ונותר פטור שלא כדרך אכילה ומשום יום הכפורים חייב ***) שלא כדרך אכילה ומוכח ממילא דפטור על איסור אחר באכל שלא כדרך אכילה:
ועוד מוכח שלא כדבריו מהא דשבועות (דף כג) הא גופא קשיא אכל אוכלין שאינם ראוין פטור ושבועה שלא אוכל ואכל נבילות חייב. ומה קושיא הא י"ל דהואיל דחייב משום נבילה שוב חייב ג"כ משום שבועה משא"כ בעפר ****) וע"כ דליתא:
ובעיקר הקושיא דהיכי ס"ד דחייב ביום הכפורים דווקא באוכלין של פיגול ונותר דת"ל משום פיגול. ולמה לי משום יום הכפורים. ונראה דלרבי דס"ל דיום הכפורים מכפר בלי תשובה. ומ"מ הא מודה רבי בכרת דיומא והיינו באיסור שרק מצד היום כמ"ש המפרשים וא"כ נ"מ דמשום פיגול הא יום הכפורים מכפר משא"כ משום יום הכפורים ודו"ק:
ד) והנה אם נימא כסברת אחשבי' יובן נמי דברי התוס' ריש שבועות שהוכיחו דבהקפת הראש חייב אף במספרים מנזיר דאי כתיב ראשו לא הוי ידעינן אלא דאתי עשה ודחי ל"ת ואכתי בתער מנ"ל. ואם איתא הא שפיר ידעינן דאינו אלא בתער ועיי"ש שכתבו דאין לומר דבמלקט ורהיטני חייב דהא פשיטא דזה לא מקרי גלוח לענין מצורע ועיי"ש ולפי הנ"ל י"ל כיון דלענין הקפה חשוב גלוח שוב גם מחמת מצורע שפיר דמי. אמנם נראה דגם זה ליתא דהרי בנזיר (דף מא) פריך אי ס"ד כי עביד במלקט ורהיטני ש"ד הא אפשר לקיים שניהם וכו' והא אמרינן אחשבי' ומיגו דחשוב לענין מצורע חייב נמי משום השחתה וע"כ דליתא:
ה) ועיין תוס' פסחים (דף עה) הקשו התוס' דלמה לי קרא למעט אבר מעיקרו ת"ל דא"כ אמאי שריפת בת כהן אינה דוחה שבת הא יכול לשורפה באבר ולשיטת רש"י בביצה (דף כז) לענין שריפת נותר דאמרינן אחשבי' רחמנא לביעורו וחייב נמי משום יו"ט. וכ"ה ברש"י פסחים (דף מ"ו) א"כ ה"נ גבי בת כהן ואכמ"ל: