ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן מא
הכשר לקבל טומאה:
א) סוכה (דף לד ע"ב) של תרומה טהורה לא יטול [אתרוג]. ובגמ' שם (דף לה ע"ב) פליגי בה רב אמי ורב אסי חד אמר מפני שמכשירה [לקבל טומאה] וחד אמר מפני שמפסידה [קליפתה נמאסת במשמוש היד ואסור לגרום טומאה לתרומה] מה בנייהו וכו' עיי"ש:
ולכאורה קשה לשיטת התוספות בפסחים (דף לג ע"ב) ד"ה לאימת וכו' דלכ"ע לא מקבל הכשר בפחות מכביצה. א"כ אמאי של תרומה טהורה לא יטול דעכ"פ אתרוג שהוא פחות מכביצה יטול ואמאי פסיק ותני של טהורה לא יטול: אך באמת אנן קיי"ל כרבי יהודה דס"ל שם דאתרוג הקטן כביצה וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מלולב (הלכה ח). ושפיר אמרינן דשל תרומה טהורה לא יטול ומיושב *) לפ"ז קושיות הכפות תמרים שם בהא דאמרינן בפרק י"א דפרה (משנה ז) של תרומה טהורה לא יזה. וכתב הר' עובדי' ברטנורה הטעם משום שמפסידה ואמאי לא אמר מפני שמכשירה. דהא אנן קיי"ל כטעם שמכשירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מה' לולב (הלכה ב') עיי"ש:
ולהנ"ל אתי שפיר. דבאיזוב דלא בעינן כביצה ואדרבה הא כתב שם התוספות יו"ט דמיירי ע"כ שהוא פחות מכביצה. דאי לא כן הא מטמא למי חטאת. ובפחות מכביצה לא מקבל הכשר כנ"ל ושפיר נקט הטעם מפני שמפסידה ואתי שפיר:
ועפ"ז יש לתרץ מה שעמד המנחת חינוך (מצוה ק"ס) דלרבי מאיר דס"ל מעשר שני ממון גבוה היא אמאי של מעשר שני לא יטול. דלא שייך מפני שמכשירה דהא הוי ממון גבוה ואנן בעינן שיהי' רצון הבעלים לשיטת הרמב"ם ז"ל ונשאר בצ"ע:
ולהנ"ל הדבר נכון מאד דלר"מ לשיטתו דס"ל אתרוג הקטן כאגוז. בודאי דס"ל הטעם משום שמפסידה. וע"כ לא פליגי אלא ברבי יהודא אבל לר"מ לכ"ע הטעם כנ"ל. וא"כ שפיר של מעשר שני לא יטול ואתי שפיר: ב) עוד יש ליישב קו' המנחת חינוך הנ"ל למ"ש בתשובות שבספר אבני מלואים (סי' יח) ליישב קושיות הגינת וורדים שהקשה דהא בלאו הכי לא הי' לרצון ותי' דמשקה שתחילתו לרצון אע"פ שאין סופו לרצון מכשיר והכא דהלולב הי' לרצון אע"פ שהאתרוג לא הי' לרצון מכשיר עיי"ש: ולפ"ז מה בכך דאינו ברצון הבעלים. הא בלא"ה לא הי' לרצון כלל אפי"ה מכשיר. וה"ה אם לא הי' ברצון הבעלים דלא גרע מאלו לא הי' לרצון כלל וז"ב ופשוט:
ג) ועיין שם באבני מלואים שהביא דברי הרשב"ם ב"ב (דף צז) דבז' משקים לא בעינן לרצון כלל אלא דווקא במים דכתיב כי יותן וכו' עיי"ש והקשה מהא דשבת (דף יז ע"א) גבי בוצר לגת דס"ל לשמאי הוכשר ופריך הא ניחא למ"ד כלי טמא חושב משקין שפיר אלא למ"ד אין כלי טמא חושב משקין מאי איכא למימר הרי דגם ביין בעינן ניחותא דבעלים ולפי דבריו מיושב בפשיטות גם זה ד) ועיין בחדושי חתם סופר שם שכ' דלכך פסק הרמב"ם כמ"ד מפני שמכשירה משום דאזל לשיטתו דפסק דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. וכדאיתא שם (דף לו). וא"כ ודאי לא יפסידה במשמוש הידים שיוכל ליקח ע"י דבר אחר וע"כ הטעם מפני שמכשירה עיי"ש:
ולפ"ז צ"ע דברי הרע"ב הנ"ל שכ' גבי איזוב הטעם מפני שמפסידה. והא שם ודאי דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וכמו דאמר שם רבא בסוכה (לז ע"א) וצ"ע:
ה) ועיין עוד בחתם סופר בתשובה יו"ד (סי' לט) שכ' דלמ"ד היתר אכילה קיל לי' לר"מ מדרבנן דלרבנן עכ"פ לכתחילה לא יטול מפני שמכשירה ולר"מ לא מהני הכשר כיון דלא מהני הכשר בלא הכשר בעלים. [וי"ל דלמ"ד היתר אכילה ואתרוג מע"ש חשוב שלו. אף לגבי הכשר מהני כמו אית לי' שותפות בגוה דמצי אסר עיין חולין (דף מ ע"א) ואכמ"ל]. ו) והנה במנחת חינוך שם האריך לתמוה על הפני יהושע פסחים (דף לח) שכ' דמותר לגרום טומאה למעשר שני לא מצינו איסור אלא לתרומה וקדשים דכתובי קראי והא בהדיא מבואר בסוכה שם דאסור דמה"ט אתרוג של מעשר שני לא יטול וכמ"ש רש"י שם דקודש איקרי. וגם על רש"י ז"ל שכ' דאי בעי מטמא לי' הקשה עיי"ש:
ולחומר הנושא נ"ל ע"ד דרש"י לא כ' אלא למ"ד מעשר שני ממון גבוה וכמבואר בקדושין (דף נג) דמזה יליף ר"מ דמעשר שני ממון גבוה היא. אבל למ"ד ממון הדיוט היא ודאי חולין היא לענין זה. וכ"כ האחרונים [עיין דורש לציון דרוש ד] בהא דאמרינן בזבחים (דף נ) מעשר דגן חולין בעלמא היא. והיינו משום דמעשר שני ממון הדיוט היא אבל אם נימא ממון גבוה היא קודש מקרי לכל מילי עיי"ש וה"נ לענין גרם טומאה י"ל דתליא בהנ"ל, ומ"ש רש"י דקודש מקרי היינו אם נימא ממון גבוה. וא"כ אתי שפיר נמי מ"ש רש"י דאי בעי מטמא לי' דהרי שם קאי למ"ד ממון הדיוט היא וכמבואר שם בגמרא להדיא ולדידן שפיר אסור ודו"ק:
ואגב אכתוב מה שיש לי להעיר ע"ד הרשב"ם הנ"ל דבשאר משקים לא בעינן נחותא דבעלים מהא דחולין (דף פז) דאמרינן כל שיש בו מראית דם מכפרין ומכשירין ופריך אי דם אכשורי מכשיר אי מיא מכשיר. ולהנ"ל נ"מ טובא דביין ושאר משקים הא לא בעינן בעלים משא"כ מצד מים וצ"ע:
גם יש להעיר עליו מהא דכריתות (דף יג) דמבואר להדיא דגם בחלב בעינן לרצון אף דהוי משקה ודברי הרשב"א צ"ע גדול:
ז) ובעיקר קושיות הגינת וורדים הנ"ל דהיכי שייך מפני שמכשירו הא הוי שלא לרצון. נלע"ד למה דקיי"ל דידים הוי שניות ופוסלים את התרומה וקיי"ל דכל הפוסלים את התרומה מטמא משקין להיות תחילה. וא"כ הא המשקין שעל הלולב נטמאו מחמת הידים ומבואר במסכת מכשירין (פ"א משנה ב) דמשקין טמאים מטמאים לרצון ושלא לרצון כיון דהכשרו וטומאתו באין כאחת ועיין טורי אבן (דף כ') שכ' דיש פלוגתא אם כלי טמא חושב משקה ועי' שבת (יז ע"א) ובפירש"י ותוס' שם ואכ"מ:
ח) ואגב אכתוב מה שראיתי בפי' הר"ח הנדפס בש"ס ווילנא שפי' בהא דאמרינן מפני שמכשירו. היינו דמשוי לי מנא. עיי"ש. והיינו כדאיתא בחולין (דף קיח) פירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמיא עיי"ש ולפ"ז ל"ש הטעם רק ביו"ט ולא בחול וזה דבר חדש:
ט) עוד י"ל לקו' הגינת וורדים הנ"ל. משום דהא קיי"ל דמעשר פירות אינן אלא מדרבנן (וזה כוונת התוס' בדף לה בד"ה שכתבו ומאן דפסול היינו מדרבנן דלא ס"ל כהר"א ממיץ דמעשר שני לכ"ע היא מדאורייתא] ומה"ת מהני ההכשר *):
י) גם י"ל למה דמבואר בירושלמי שהביאו התוספות בעבודה זרה (דף נט) ד"ה בצר כו' וחולין (דף ו) בד"ה והתיר רשב"ג שלח לי' ריב"י אתרוג אמר לי' זה בא לידי מקסרין ולמדתי ממנו ג' דברים שהיא ודאי ושהוא טמא כלומר הוכשר. וכתבו התוס' שמרביצין עליו מים כדי שלא יכמוש. עיי"ש:
ולפ"ז הוי שפיר לרצון דהא בכוונה מרביצין עליו מים שלא יכמוש. וי"ל דזה כוונת הש"ס מפני שמכשירו. היינו דודאי מכשירו:
ומזה יש ראי' לשיטת התוס' (ודלא כנוב"י מהדו"ת או"ח (סי' קלא) והובא להלן דכבר הוכשר יוצאין בו אפילו לכתחילה. דאי לא כן מה נ"מ אם הוכשר או לא. ולהנ"ל אתי שפיר דסבר הטעם מפני שמכשירו. והכא שכבר הוכשר יוצאין בו וכדעת התוספות הנ"ל:
יא) ובהא דאמרינן מפני שמכשירו או מפני שמפסידה יש להעיר. מהא דאמרינן לקמן (דף לט) הלוקח מחבירו לולב בשביעית מבליע לו דמי אתרוג. ומבואר דאתרוג של שביעית מותר. ולמה לא נימא מפני שמפסידו. ולאכלה אמר רחמנא ולא להפסד. **) וצ"ע:
גם בהא דאמרינן מפני שמכשרה קשה לי מאד מהא דחולין (דף לו) כגון שהי' לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ופירש"י ז"ל מפני העור שלו מעבירה בנהר כדי שיכול להפשיטנה מהרה. והא אסור לטמאות קדשים וגם לגרום טומאה ע"י הכשר אסור. וכמו כן קדשים דילפינן מתרומה. וכמו שפירש"י בחולין (דף ב ע"ב) גבי הא דאמרינן אבל במוקדשין לא ישחוט וצ"ע:
יב) ואגב אכתוב במה שהאריך בשו"ת מהר"ם אלשיך לפסול אתרוגים מורכבים עיי"ש ולפענ"ד הרי מבואר בחולין (דף יז) שלשה פגימות הן וכו' פגימות מום בקדשים וראיתי ברבינו גרשום הגירסא בקרשים. והיינו בקרשי המשכן דכתיב בהו תמים. הרי דבקרשי המשכן בעינן תמים ולא חסר. ומ"מ מבואר בשבת (דף קד) קרש שנפל בו דרנא מטיל לתוכה אבר וסותמו הרי דמקרי תמים אף שיש בו גם ממין אחר אף דבקרא עצי שטים כתיב. וא"כ ה"נ לא שייך לפסול מורכבים מטעם שיש בו ממין אחר כנ"ל וזה לכאורה ראי' ברורה:
יג) התוספות בסוכה שם בד"ה דהיכי דכבר הוכשר שוב מותר אפי' לכתחילה ליקח אתרוג של מעשר שני. דלא שייך מפני שמכשירה עיי"ש:
וראיתי בספר תפארת ישראל שם שכ' דאדרבא אם כבר הוכשר דכ"ש דאסור דהא קיי"ל דהידים שניות הם ומטמאים את האתרוג ואסור לטמאות לתרומה והא דנקט מתני' מפני שמכשירה רבותא קמ"ל דאפילו להכשיר אסור עיי"ש: ונראה דלא כדבריו חדא דבמתניתין הא תני נמי אתרוג של מעשר שני. ובהדיא מבואר בחולין (דף לג) דר"מ סובר דכל הטעון ביאת מים מדברי סופרים מותר בחולין ובמעשר. ואפילו רבנן לא פליגי עליו רק לענין אכילה עיי"ש. וא"כ במעשר דווקא כשכבר הוכשר. וה"ה גבי תרומה דבהדי הדדי תניא:
ועוד שהרי הרמב"ם בפ"ח מה' לולב (הלכה ב') כ' הטעם מפני שמכשירה וביאר החתם סופר שם דהיינו משום דלשיטתו אזל דפסק דלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. ויכול ללקחו ע"י דבר אחר ולא יפסידנו עיי"ש מעתה כ"ש לענין שלא יטמא בידים הרי יכול ליקח ע"י דבר אחר. וי"ל דגם תנא דמתני' דסובר מפני שמכשירו. דווקא מפני שמכשירו. אבל אין החשש שיטמאנו דיכול לקחו ע"י דבר אחר:
יד) ועיי' שו"ת נודע ביהודה מהדורא תנינא או"ח (סי' קל"א) שתמה על הרמב"ם שלא הביא חילוק של התוספות הנ"ל דבכבר הוכשר מותר לקח אפילו לכתחילה. ושמעתי מחכם אחד שאמר דבתיבות אם נטל כשר המבואר במשנה וברמב"ם ממילא נכלל דבהוכשר מכבר מותר לכתחילה לטול דאי לא כן מה לישנא דאם נטל כשר. הוי לי' למימר אם נטל יצא דכשר ופסול שייך למימר אם אנו דנין על האתרוג אם כשר לצאת בו אבל היכי דנטלו ואנו דנין על הדיעבד שייך לישנא דיצא ודווקא על האתרוג של דמאי דנקט במתניתין שייך לישנא דכשר אבל לא על הדיעבד. [ועיין בתפארת ישראל שכ' דאיידו דנקט באתרוג של דמאי כשר נקט נמי אם נטל. עיי"ש] וזה דקדוק עצום. אמנם לדברי התוספות אתי שפיר דהכי פירושו אם נטל כשר. היינו דאם נטל וממילא דהוכשר שוב כשר לצאת בו אפי' לכתחילה דל"ש מפני שמכשירו דהא כבר הוכשר ודפח"ח:
טו) ולפענ"ד לתרץ דקדוק הנ"ל. לפמ"ש בחמדת שלמה דטעם מפני שמכשירו. היינו דיכשירו ויטמא ולא יהי' לו אתרוג לצאת בו. וכמו דפסלינן מה"ט אתרוג הגדול ביותר וכמבואר בסוכה (דף לא ע"ב) דשמא יפול יפסלו ועיי"ש:
ולפ"ז אם נימא דכל הפסולים השנוים במשנה אינם אלא בי"ט ראשון לבד. וא"כ בשאר הימים כשר לכתחילה ג"כ וא"כ שפיר שייך לישנא דכשר. דאחר דכבר יצא בו ביום טוב הראשון דאינו יוצא רק בדיעבד. שוב כשר אפילו לכתחילה כיון דאינו צריך לו אלא לשאר הימים:
טז) ואגב אכתוב מ"ש התוספות בריש לולב הגזול בד"ה בעינן דמשמע מדבריהם דבמקדש הי' כל שבעה פסול שאול ועיין תוספות ר' עקיבא על משניות. וקשה טובא מהא דמעילה (דף יב) ערבה של הקדש ר' אליעזר בן צדוק אומר נהנין הי' הזקנים בלולביהן ולמאי דמשמע מדברי הרמב"ם דאפילו בירושלים הי' כל שבעה. והא עכ"פ לא הוי לכם וצ"ע:
יז) הדרן להנ"ל דדעת התוספות דאם כבר הוכשר שוב נוטלו אפילו לכתחילה וכבר הבאתי שהנודע ביהודה עמד בדברי הרמב"ם שלא הביא דבר זה ומזה שפט דדעת הרמב"ם דלא כהתוספות הנ"ל:
אמנם נראה לפי עניות דעתי להביא ראי' לדעת התוספות הנ"ל. מהא דאמרינן שם אתרוג של מעשר שני וכו' לדברי חכמים אדם יוצא בו ידי חובתו בחג ולכאורה ואמאי לא אמר דלכתחילה לא יטול וכמו דתנן במשנה דאין לומר דמיירי שקרא לה שם חוץ מקליפתה וסברו הטעם מפני שמפסידו דלא שייך אלא בהקליפה. וכיון דלא קרא שם על הקליפה ל"ש הטעם. דא"כ אמאי לא אמר תסתיים דר"א סובר מפני שמפסידו. ובע"כ דצריך לומר דמיירי שכבר הוכשר. ושוב יוצא בו אפילו לכתחילה. ומוכח דבכבר הוכשר יוצא בו וכדעת התוספות הנ"ל:
יח) דעת הרמב"ם בפי"ב מה' טומאת אוכלין (הלכה א) דלא מהני הכשר אלא ברצון הבעלים דווקא. וכ' הכ"מ משום שאין בדין שרצון חבירו יגרום טומאה לדבר שאינו שלו יעיי"ש:
וכתב הקצות החושן (סי' תו) דלפ"ז לא משכחת לה הכשר וטומאה לקדשים כיון דבעינן נחותא דבעלים וקדשים הא אין להם בעלים. ולא משכחת לה אלא בקדשים קלים ואליבא דרבי יוסי הגלילי עיי"ש. ובמנחת חינוך (מצוה ק"ס) תמה יותר מסוכה (דף לה) דאמר שם מפני שמכשירה או שמפסידה. וקשה הא לא מהני הכשר לר"מ דס"ל מעשר שני ממון גבוה ושם הא אמרינן דהמשנה לדברי הכל עיי"ש:
ונלע"ד לתרץ קו' המנחת חינוך הנ"ל די"ל דלר"מ דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו. הרי שרצון חבירו יכול לגרום איסור בדבר שאינו שלו ה"נ לענין טומאה. ועיין בתוספות ב"מ (דף ל) שהקשו אמאי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים והא בעינן רצון הבעלים ועובד דומיא דעבד ותי' שהי' שותף או דל"ב נחותא דבעלים עיי"ש בד"ה אף וכו' והיינו כנ"ל דהא הטעם משום דהוי דבר שאינו שלו. ולא מצי אסר דבר שאינו שלו. ולהכי באית לי' שותפות בגוה דקיי"ל דמצו אסר כמבואר בחולין (דף מ) ה"נ מהני הכשר ע"י אחר ותדע שהרי התוס' ביבמות (דף פג ע"א) בד"ה אין תמהו דאם אחד טימא טהרות חבירו נימא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ותי' דלא אמרינן כן אלא בדבר התליא במחשבה. וא"כ בהכשר דתליא במחשבה ודאי דלא מהני הכשר לדבר שאינו שלו משום דאין אדם אוסר. ולהכי בשותפות דמצי אוסר דבר שאינו שלו ה"נ מצי אסור וכ"ש דאינו אלא גורם ומדמצי אסר כ"ש דיכול לגרום. וא"כ למ"ד דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו. ה"נ מהני הכשר לדבר שאינו שלו ומיושב קו' המנחת חינוך לר"מ דר"מ לשיטתו דס"ל אדם אוסר דבר שאינו שלו ולהכי מצי אסור ג"כ ושפיר קאמר לר"מ הטעם משום שמכשירה וז"ב יט) ויש להעיר לדעת הקצוה"ח הנ"ל דבקדשים ל"ש הכשר לשיטת הרמב"ם ז"ל הנ"ל כיון דאין להם בעלים. א"כ אמאי הערלה והכלאים מקבלים טומאת אוכלים עיין מנחות (דף קא ובכורות (דף ט ע"ב) והא אסורי הנאה אין להם בעלים ואנן נחותא דבעלים בעינן ועכצ"ל דמשכחת לה בשאר משקים לדעת הרשב"ם ב"ב (דף צז ע"ב) דבשאר ז' מיני משקים ל"ב רצון כלל. וא"כ ה"נ בקדשים משכחת לה ועיין חולין (דף לו). ומה שהקשו התוספות סוטה (דף כ"ה) דנימא כתותי מכתת שיעורי ושעה"מ פ"ד מה' גירושין וי"ל דגבי *) איסור ל"ב כביצה וא"כ ל"ש כתותי מכתת שיעורי' וניחא ג"כ הא דהערלה וכו' כיון דבאיסור אפי' בפחות מכביצה מקבל טומאת אוכלין ועיין פסחים (דף מ"ה) ובצל"ח שם: והנה יש להקשות למ"ש רש"י הנז' דמש"ה אסור לטמאותה משום דקודש איקרי א"כ בלא"ה נימא דמכשיר מטעם חיבת הקודש דהכי אמרינן בפסחים (דף לה) דמשום חיבת הקודש מכשיר דהוי כמו עצים ולבונה עיי"ש וגם למה לא יטול דב"כ נתכשר:
וצריך לומר דחיבת הקודש לא הוי אלא מדרבנן אמנם משום שמכשירו מביאו לידי טומאה דאורייתא הא בלא"ה יש טומאה דרבנן משום חיבת הקודש כנ"ל ועיין חולין (דף לב ע"א) בתוס' שם ובנודע ביהודה (סי' ס"ד) מהדורא ת' עיי"ש:
ובזה מיושב משנה דמעשר שני פ"ג (משנה ט) מעשר שני שנטמא בית הלל אומרים הכל וכו'. וראיתי למי שהקשה. דלבית הלל היכי משכחת לה טומאה למעשר שני דהא בית הלל סוברים בקדושין (דף נד) דמעשר שני ממון גבוה. ולשיטת הרמב"ם הרי בעינן נחותא דבעלים. ולהנ"ל מיושב היטב דל"צ הטעם שמכשירו אלא לענין טומאה דאורייתא אבל עכ"פ בלא זה טמא מדרבנן משום דחיבת הקודש מכשיר לי' בלא מום ג"כ ולפי מה שכתבתי לעיל דלמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ל"ב נחותא דבעלים יש לומר ג"כ דב"ה סוברים כמ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו ושפיר סוברים ב"ה הכל וכו' אמנם העיקר כמ"ש לעיל דמצד חיבת הקודש מכשיר ולק"מ:
ועפ"ז יתחדש לן דל"ב שיעור כביצה. למאי דחדית לן השעה"מ בה' ברכות דאפילו לשי' הסוברים דאינו מקבל טומאה פחות מכביצה. מ"מ קדשים שאני ומשום דחיבת הקודש משני לי' אוכלא ואפילו פחות מכביצה. עיי"ש: ויתיישב לפ"ז מה שהערותי לעיל דלר"מ דס"ל אתרוג הקטן כאגוז. לא שייך הטעם שמכשירו דהא פחות מכביצה אינו מקבל טומאה. ולהנ"ל ניחא דר"מ לשיטתו דס"ל מעשר שני ממון גבוה ואקרי קודש כנ"ל מהני חיבת הקודש. אך זה אינו דא"כ אמאי לא יטול הא סוף כל סוף בלי הנטילה אתכשר. ועכצ"ל דחיבת הקודש אינו יכול לעשות שתי פעולות. לעשותו כביצה ולהכשיר א"כ הדרא הקו' לדוכתא אמאי לא יטול. שוב מצאתי אחר זמן בשו"ת שואל ומשיב שהקשה כן ותי' דחשובות המצוה עושה כמו אילו הוי כביצה וכדברי רש"י ביצה (דף כז):
כ) הדרן עלך מה שהבאתי לעיל דעת הרמב"ם דלא מהני הכשר שלא ברצון הבעלים ומה"ט בקדשים ל"ש הכשר אלא בקדשים קלים למ"ד קדשים קלים ממון בעלים היא. וכבר הערותי דא"כ הערלה והכלאים למה מטמאין טומאת אוכלים הא איסורי הנאה אין להם בעלים כנ"ל. ומה שכתבתי לעיל דמשכחת לה בשאר משקים או דאיסור ל"ב כשיעור:
אמנם נראה למה שבארתי דהדבר תליא אי אדם אוסר דבר שאינו שלו ולמ"ד אדם אוסר ל"ב רצון הבעלים. דהטעם משום דאין אדם אוסר. כמ"ש הכ"מ הנ"ל ומה"ט שותף מצי להכשיר כמ"ש התוס':
ולפ"ז אף אנו נאמר למ"ש הכו"פ (סי' ד) בשם הפוסקים דאדם אוסר דבר שאינו שלו היא רק דרבנן ומדאורייתא אין אדם אוסר. ולדעתם י"ל דמה דבעינן רצון הבעלים היא מדאורייתא דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אפילו ע"י מעשה משא"כ מדרבנן דאדם אוסר דבר שאינו שלו ה"ה דל"ב ניחותא דבעלים וכבר כ' הגאון רע"א בלקוטיו שכ' בדעת הרמב"ם דהא דפרת חטאת אינו רק מדרבנן עיי"ש וא"כ נראה דמ"ש הרמב"ם גבי הכשר דבעי רצון הבעלים הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן אף הוא אזיל ומודה דל"ב רצון הבעלים:
וניחא בזה מה שהקשתי מהא דהערלה וכלאים מטמאים טומאת אוכלים. והא אסורי הנאה נינהו. ולפי הנ"ל דמדרבנן עכ"פ מהני הכשר גם באיסורי ומיושב ג"כ מה דקשה מסוכה (דף לה) *) לר"מ דמעשר שני ממון גבוה למה מטמא טומאת אוכלין. ולהנ"ל מדרבנן מטמא עכ"פ. ומ"מ עולים דברי הקצות החושן כהוגן דאקרא קאי ומה"ת לא משכחת לה בקדשים טומאה משא"כ מדרבנן ודו"ק:
כא) ואגב אכתוב שהרי"ט אלגאזי בכורות (דף יא) הביא ראי' לדעת הרמב"ם דלטומאת עצמן לא בעי כביצה מהא דאמרינן שם (דף יב) האוכל עיסית שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה ופריך ואמאי ודלמא מיטמא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה. ומה פריך הא יש לו תקנה להפריש פחות מכשיעור דאינו מקבל טומאה. וע"כ דמקבל טומאה גם בפחות מכביצה ע"ש ולכאורה הא גם להרמב"ם קשה דהא להכשיר גם להרמב"ם בעי כביצה דזה לכ"ע כמ"ש התוס' בפסחים (דף לג) עיי"ש והכריחו כן מגמרא וא"כ מה פריך: אך למה שמצאתי בטורי אבן ר"ה (דף טו) שהביא דברי ירושלמי פ"ב דחלה דאינו חייב בעיסית שביעית אא"כ הוכשר כגון שנילושה במים אתי שפיר דכיון דכבר הוכשרה ורק לקבלת טומאה אי ס"ד דלא בעי כביצה הרי בידו להפריש פחות מכשיעור וע"כ דל"ב כביצה וראייתו להרמב"ם נכונה: כב) ודע דכשם שאסור לטמאות תרומה מדכתיב את משמרת תרומותי כך אסור להכשיר את התרומה וזה מוכח מסוכה הנ"ל דאמרינן מפני שמכשירה ועיין בכ"ת שם. וא"כ יש לעיין היכי מותר ללוש עיסה של חלה במים הא מביא הכשר להחלה דהא אנן ס"ל דאפילו בלא מים חייבת בחלה א"כ הי' בדין ללוש במי פירות. וצ"ל דזה דאינו אלא גורם דהא בשעת לישה ליכא עדיין חלה בעולם בזה מותר ועיין בקונטרס אחרון להטורי אבן ר"ה (דף ל) שהקשה ג"כ קושי' הרי"ט אלגאזי דנימא עשה דוחה ל"ת ואכ"מ:
כג) התוספות בבבא מציעא (דף ל ע"א) ד"ה אף הקשו דלמה העושה מלאכה בפרת חטאת חייב הא בעינן עובד דומיא דעבד. ותי' שיש לו שותפות בגוה. או דלא בעי רק נחותא דעושה מלאכה עיי"ש. והנה להרמב"ם פי"ב מטומאת אוכלים הנ"ל דבעי דווקא נחותא דבעלים. ע"כ מיירי שיש לו שותפות בגוה **) ועיין מנחת חינוך (מצוה שצז) שהקשה דא"כ להרמב"ם למה חייב הא לא שייך כדי שלא יהי' כל אחד ואחד הולך וכו' כיון דאית לי' שותפות וכמ"ש התוס' בב"ק (דף ק) עיי"ש ובאמת דבלא זה הא קשה בהא דהמטמא והמדמע והמנסך דמוקי לה בחולין (דף מ) באית לי' שותפות הא ל"ש שלא יהי' וכו' אך זה לק"מ דהא הקושיא לרב דס"ל מנסך ממש ולדידי' הא ס"ל ביבמות (דף פג) דהלכה כמ"ד דאדם אוסר. וא"כ ל"צ לאוקמא בשותפות למסקנא ואתי שפיר:
והנה לתי' התוספות דמיירי שיש לו שותפות. וכן צריך לומר ע"כ להרמב"ם כנ"ל. נראה ברור דאם היתה הפרה של הקדש קודם שנעשית פרה לא מיפסלה במלאכה. דהא אין להקדש בעלים ולא שייך שותפות כלל. וכבר הבאתי דלהרמב"ם הא בעינן נחותא דבעלים כנ"ל:
ונכון בזה ליישב מה שעמד בשער המלך בהשמטות בסוף הספר דמה פריך בב"ק (דף צח) דווקא דלא מינכרא היזקא הא צורם חייב דלמא מיירי לאחר שהקדשה דלא שייך סתם שוורים לאו לגבי מזבח קיימו עיי"ש:
ולהנ"ל נכון דבכה"ג הא לא מצי אסר דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו הואיל דתליא במחשבה. וכבר בארתי דמה"ט כמו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כן לא יכול להכשיר דבר שאינו שלו. וא"כ בפרת חטאת אי היתה הוקדשה מכבר אינו יכול להכשיר ולאסור. דהא הקדש אין לו בעלים כנ"ל ודו"ק:
כד) עיין חולין (דף לג ע"א) אמתניתין דהשוחט ולא יצא מהם דם וכו' דפריך ותו אי בקדשים כי לא יצא מהם דם כשרה הוא עצמו לדם הוא צריך. ותו אי בקדשים כי לא יצא מהם דם מי מכשירה וכו' מנין לדם קדשים שאינו מכשיר ותו וכו' לתכשרו בחיבת הקודש וכו' עיי"ש:
ויש לעיין למה דקיי"ל ולדות קדשים במעי אמן הם קדושים וכמו שפסק בפ"ד מה' תמורה (הלכה ג) השוחט את החטאת ומצא בה בן ד' חי הרי זה נאכל כבשר החטאת עיי"ש ולאו דווקא בן ד' דה"ה בן ה' וכמ"ש התוס' בתמורה (דף י"א) בד"ה וא"כ אם שחטו לבן פקועה הלזה דניתר בשחיטת וזריקת אמו פשיטא דכשר אע"פ שלא יצא ממנו דם ואם יצא ממנו דם מכשיר דהטעם דדם קדשים אינו מכשיר משום דאינו נשפך כמים דצריך להתקבל בכלי וכמו שכתב רש"י ז"ל ודם זה הא נשפך כמים ופשיטא דמכשיר:
וכן לא שייך בזה חיבת הקודש. דלא שייך חיבת הקודש בשליל. וכמו שביאר חותני הגאון נ"י בספרו אור שמח פ"ו מבכורות דאינו צריך שריפה אם נטמא עיי"ש:
ולפ"ז מה הקשה הש"ס שלשה קושיות הנ"ל. דעל כולן י"ל תירץ אחד דמשכחת לה בשליל דלא שייך ג' קו' הש"ס. דלא שייך הן הקושיא קמייתא דלדם הוא צריך. והן הקושיא האמצעית דמי מכשירה וכן הקו' השלישית דלתכשר בחיבת הקודש. והיינו דלוקמי' כנ"ל וכל הקו' מיושבת אחת בירך חברתה כנ"ל. ואי דיקשה חי' ועוף מאי איכא למימר היינו קושיא קמייתא תי' בקדשים מי איכא. ובלא זה קשה כנ"ל. וכיון דס"ד דלא ידע מזה למה לא מוקמא כנ"ל:
ואפשר דדם של שליל אינו מכשיר דבחולין (דף עד ע"א) פריך לא יהי' אלא דם התמצית. הרי דלא מקרי דם של בן פקועה דם הנפש. ודם התמצית הרי אינו מכשיר וכמבואר בפסחים (דף טז) ואכמ"ל כה) והנה בהא דאמרינן שם הכא בחולין שלקחן בכסף מעשר עסקינן עיי"ש יש לעיין למ"ש הקצות החושן (סי' תו) שהבאתי לעיל (באות ב') דבקדשי קדשים לא מהני הכשר לשיטת הרמב"ם ז"ל דבעינן רצון הבעלים יעיי"ש וא"כ מעשר שני למ"ד מעשר שני ממון גבוה בדין הוא שלא יועיל הכשר וא"כ הדרא קו' הש"ס לדוכתי' אפילו יצא מהם דם מי מכשירה:
ונראה למה דאיתא בתוספתא פ"ק דמעשר שני [ועיין הרמב"ם ז"ל בפרק י"א מה' שאר אבות הטומאה (הלכה ה)] דמשגזרו דבשר התאוה מטמא את הידים אמרו דאין לוקחין חיה ועוף למעשר שני יעיי"ש דכיון שהוא מטמא את הידים אם יקח למעשר שני מקרי מטמא מעשר שני עיי"ש ואולם י"ל דזה דווקא אם הוכשר דשכיח בי' טומאה משא"כ בשלא הוכשר אין מקום לגזור דכיון דלא הוכשר הרי לא יטמא לעולם. ובכה"ג בודאי מותר ליקח אפי' חי' ועוף דכיון דלא הוכשרו הרי אין מקום לגזור דהא בודאי לא יטמאו את הידים כנ"ל ושפיר לוקחין כיון דלא יצא מהם דם ולא יטמאו לעולם כנ"ל:
ולפ"ז שפיר משני דאיירי בחולין שלקחן בכסף מעשר והיינו שלקח בשר תאוה. ומיירי שלקחן אחר שחיטה. ובפרט למה דמבואר בסוכה (דף מ) דאין מתחללין אלא על השחוטין. ואם יצא מהם דם כבר הוכשרו קודם שלקחן ממעות מעשר שני דלא הי' עדיין ממון גבוה כנ"ל וזה כוונת הש"ס שלקחן בכסף מעשר וכו' ודווקא בלא יצא מהם דם דאל"כ הי' אסור ליקח. ובכה"ג לא הקשה כל קושי' הש"ס. ומיושב הכל ודו"ק:
כו) עיין בקרית ספר להרב מבי"ט בפ"א מה' טומאת אוכלין שכתב הטעם דמש"ה משקה סרוח אינו מכשיר משום דאית לי' שם לווי דלאו מים סתמא מקרי עיי"ש וידידי הרה"ג הר"מ מפראגא שיחי' האריך בתשובתו בזה: ויש לדון דלפ"ז גם מי חטאת אינו מכשיר דאית לי' שם לווי דמי חטאת מקרי ובזבחים (דף כב) במים יצאו מי כיור שיש להם שם לווי עיי"ש ופשיטא דכ"ש מי חטאת דמקרי מי חטאת ויש להם שם לווי:
ולפ"ז יש ליישב בזה דברי הברטנורה בפי"א דפרה שהבאנו לעיל (אות א) במשנה שם דשל תרומה טהורה לא זה וכ' הטעם מפני שמפסידה ולא כ' משום שמכשירה. דהא אנן קיי"ל כמ"ד בסוכה (דף לה ע"ב) מפני שמכשירה. ועמד בזה הכפות תמרים בסוכה שם:
ולהנ"ל אתי שפיר דהא מי חטאת אינם מכשירים. ושפיר נתן הטעם מפני שמפסידה ודו"ק:
ומיושב בזה הא דתנן במשנה שם דבלה של תרומה שנפלה לתוך מי חטאת בין טמאה בין טהורה וכו' עיי"ש ולכאורה יפלא טהורה היכי משכחת לה הא נטמאה ממי חטאת. ולהנ"ל אתי שפיר דמשכחת לה שלא הוכשר עדיין ואי דהוכשרה ממי חטאת הא מי חטאת אינם מכשירים:
ועיין עוד בקרית ספר פ"ז ממקואות דלענין הכשר מקוה הביא דברי התורת כהנים מים שאין להם שם לוי. עיי"ש ובאמת דברי התו"כ המה לענין הכשר לא לענין מקוה ותדע דהא משקה סרוח דכ' הקרית ספר הנ"ל דמקרי מים שיש להם שם לוי. לא פסול למקוה כמבואר בשבת (דף יד) דהי' טובלין במערות מכונסין וסרוחין הרי דמקוה לא פסול מים שיש להם שם לוי. ועוד מבואר בתענית (דף יג) דהי' טובלין בחמי טברי' ואין לך שם לוי יותר מזה [ויש לעיין לענין הכשר אם מי טברי' מכשירין] ודברי הקרית ספר נפלאים:
כז) עיין פסחים (דף כ) האי בשר דאיכשר במאי אילימא דאיכשר בדם והא דם קדשים אינו מכשיר ועיי"ש בפירש"י דעל הקרא לא פריך דאיכא לאוקמא שנטמא בירושלים. ובצל"ח תמה הא בהדיא פריך בחולין (דף לב ע"ב) על קרא עיי"ש ועיין בקצות החושן (סי' תו) שכ' דלאחר שחיטה לא משכחת לה כיון דבעינן רצון הבעלים לשיטת הרמב"ם ולא משכחת לה רק בקדשים קלים ואליבא דר"י הגלילי ולאחר שחיטה גם ר"י מודה עיי"ש וראיתי מקשים הא משקין טמאין מטמאין אפילו שלא לרצון וא"כ משכחת לה בנטמא במשקים טמאים ומה פריך שם בחולין האי בשר דאיכשר וכו':
אך באמת בעזרה לא נמצאו משקין טמאים דמשקין בי' מטבחי' דכין לטמא אחרים ומשקין זב וזבה אינם נמצאים במקדש דהמכניס שרץ למקדש לוקה כדאיתא בעירובין (דף קד) וא"כ שם דהי' ס"ד דנטמא בעזרה פריך שפיר דאיכשר במאי. אבל הכא הא משכחת לה שנטמא בירושלים במשקין טמאים ודו"ק:
כח) ובעיקר דברי הקצות החושן הנ"ל דלא משכחת לה הכשר רק אליבא דרבי יוסי הגלילי דס"ל קדשים קלים ממון בעלים. והביא מזה ראי' דהלכה כר"י הגלילי. נראה לפע"ד די"ל כיון דעל העור בודאי מהני ההכשר דהוי שלו וא"כ הא לכ"ע יש שומר להכשר כמ"ש התוספות. ואין ראי' מזה דהלכה כר"י הגלילי:
ולפ"ז י"ל גם בסוכה (דף לה) ח"א מפני שמכשירה ותמה המנחת חינוך הא לר"מ לא מהני דממון גבוה היא. ולפי הנ"ל הא שם מיירי בקרא לה שם חוץ מקליפתה החיצונה וא"כ מהני ההכשר לענין הקליפה ושוב גם האתרוג הוכשר מטעם שומר:
וי"ל עוד למה דמבואר במכשירין כל משקה שתחילתו לרצון אף שאין סופו לרצון מכשיר וא"כ כיון דניחא לי' שיפול על העור שוב אף בנפל אח"כ על הבשר שפיר דמי וכמ"ש רש"י ז"ל דחלק הבעלים אחר שחיטה לאו ממון גבוה וא"כ הוא גופא י"ל אף דממון גבוה מ"מ חלק הבעלים ממונו היא וה"נ לענין העור דמהני בי' ההכשר ה"נ לבשר וכעין זה בא"מ (סי' ב) בתשובותיו עיי"ש:
וגם למ"ש במ"א דענין דאינו מכשיר שלא לרצון משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ולפ"ז שותף דמצי אסור. וה"נ לענין הכשר. ולפ"ז בקדשים קלים דאית להו שותפות מצי אסור אך לא משמע כן בשילהי זבחים אי דאקדשינהו כו' ומשני כר"י הגלילי ולא משני באית לי' שותפות. ולדעת הרשב"ם ב"ב (דף צז) דבשאר משקין ל"ב רצון הבעלים י"ל דמשכחת לה שנטמא בירושלים בשאר משקין ואכמ"ל:
כט) בירושלמי פ"א דתרומות (הלכה ע"א) עכו"ם אין להם מחשבה כו' תמן להכשר יעיי"ש ובפני משה דמש"ה עכו"ם אין לו מחשבה להכשר משום דאין להם טומאה יעיי"ש:
ולכאורה לפי זה בדבר דלא מקבל טומאה רק במחשבה אם חישב עליו עכו"ם לא מהני דמה שנא. ועיין פ"ח דטהרות (משנה ו') חישב עליו חרש שוטה וקטן טהור. וה"נ עכו"ם כנ"ל:
ולפ"ז יש להעיר דמה פריך בכריתות (דף כא) גבי החותך מן האדם תעשה חתיכה שלו מחשבה. הא יש לומר דמיירי בחתכו עכו"ם דלא מהני מחשבתו וכן משמע ברש"י חולין (דף קכא ע"א) בד"ה השוחט וכו' וז"ל ועכו"ם בטמאה לא מהני לה מחשבה בעודה מפרכסת דלא אשכחן היתר בדכוותה עכ"ל. ומשמע הא לאו הכי הי' מהני מחשבה דעכו"ם:
אמנם י"ל דאף דעכו"ם אין להם מחשבה אבל מעשה יש להם. ולכן בחותך מן האדם דהוי מעשה מהני מחשבה דעכו"ם ג"כ וכמו לגבי חרש שוטה וקטן (עיין חולין דף י"ב) אבל מחשבה גרידא אין להם אך ראי' ברירה דיש להם מחשבה. וזהו דבנדה (דף נ) תרנגולת שביבנה יוכיח. אמר לי' משם ראי' עכו"ם הי' שם וחשבו עליו לאכילה הרי בהדיא דמהני מחשבתם ויעיין בירושלמי פ"א דערלה עכו"ם שהרכיב אילן מאכל על גבי אילן סרק וכו' ובלבד דברים שהם באים במחשבה יעיי"ש בפ"מ דחרובי צלמונה אינם חשובים אלא אם כן חישב עליהם לאכילה ומשמע קצת דעכו"ם יש לו מחשבה ואכמ"ל: ויצא לנו דלש"ס דילן מהני מחשבתו דעכו"ם לענין הכשר וקבלת טומאה ואכמ"ל:
ל) התוס' בריש ב"ב כתבו דהא דאמרינן נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידוש וחייב באחריותו דלא חשוב היזק שאינו ניכר דהא ניכר שהוא כלאים משא"כ במטמא אף שנגע בו שרץ מ"מ מי יודע שהוכשרו עיי"ש וכ"כ בב"ק (דף ק') יעיי"ש:
ויש להעיר דא"כ בנתן עליו מים ונגע בו שרץ שראינו שהוכשרו נימא דחשוב היזק ניכר ויהי' חייב גם בשוגג. ובמזיד בלי הטעם שלא יהי' כל אחד הולך וכו' ולא משמע כן פשט הלכה והגמרא:
אך י"ל הא דעת הרמב"ם דבהכשר בעינא נחותא דבעלים והובא בחדושי הרשב"א חולין (דף לא) עיי"ש [ומה שהקשה שם מהא דתנן ואם בשביל שיודחו ידיו טהורות ופירות הרי הן בכי יתן ומשמע דאפילו אם הפירות אינן שלו ועיין בטורי אבן חגיגה (דף יט) י"ל למ"ש במ"א דלמ"ד דאדם אוסר דבר שאינו שלו מודה הרמב"ם דל"ב נחותא דבעלים וא"כ ניחא דסתם מתניתין ר"מ דסובר אדם אוסר וכו'] ואי דמשכחת לה בדאית שותפות בגוה דבכה"ג מהוי כמ"ש התוס' ב"מ (דף ל) הא בכה"ג לא שייך שלא יהי' כל אחד הולך וכו' כיון דגם הוא מפסיד כמ"ש התוס'. וא"כ שפיר חשוב היזק שאינו ניכר כיון דמיירי ע"כ באין לו שותפות ובעי נחותא דבעלים ומי יודע אם הוי נחותא לבעלים כנ"ל:
לא) ואגב אכתוב דבמ"ש התוס' דבשותפות מצי אסר. וכבר בארתי דה"ה למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו. נמצא דבהפקר מהני הכשרו. וכ"ה נמי בירושלמי פ"א דתרומות (הלכה א) לענין דאין אדם תורם דבר שאינו שלו דהפקר שפיר יכול לתרום וה"נ לענין הכשר הפקר חשוב כשלו וביותר למה שמבואר בחינוך פ' שמיני שכ' דאין אוכלין מקבלין טומאה עד שיבא עליהם מים משום דכמו דאין הפירות נגמרים עד שיתמרחו כמו כן אוכלים כיון דדרכם להדיחם מעפרם מקרי לא נגמרו עיי"ש והרי בירושלמי פליגי ר"י ור"ל במרח פירות חבירו שלא מדעתו אי נטבלו הרי דבמירוח בעינן שלו כמו לענין הכשר וא"כ י"ל דכמו דהתם מהני בהפקר כמו לענין הרמה ה"נ בהכשר כיון דענינם אחד כנ"ל. ויותר נראה דבודאי גם לענין מירוח מהני בהפקר כמו לענין הרמה וראי' מירושלמי (פ"ב דפסחים) עשה כרי והשתחוה לו ומרחו דאיסור טבל אינו חל דהוי איסור קל על איסור חמור. ות"ל דאיסורי הנאה הא הוי כהפקר כמ"ש הרשב"א ולא מהני מירוח בדבר שאינו שלו אלא ודאי דבהפקר מהני המירוח וה"נ לענין הכשר דשוה לדעת החינוך הנ"ל ואכמ"ל:
ואגב אכתוב בהא דכתב רש"י ב"ק (דף ד) דמנסך ליכא למימר שנסכו ביין נסך דא"כ לא מחסרי' מידי דיכול למוכרו בר מדמי יין נסך שבו ועיי"ש במוהרש"א שפי' דא"כ היינו מדמע עיי"ש ויש לעיין דלמא סבר כמ"ד מערב ואי דהיינו מדמע הא כבר הקשה כן הש"ס ומשני לה דקנסא מקנסא לא ילפינן וא"כ ה"נ לר"ח. אך נראה דהא לקמן פריך על ר"ח לימא קסבר היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק דאי שמי' היזק הא תני לי' נזק ומשני תני היזקא דמינכרי ותני היזקא דלא מינכרי ועיי"ש בתוס' דדחק כן כדי לאוקמא חזקי' בשיטת ר"ח אביו עיי"ש:
ולפ"ז לא יכול ר"ח למיתני מערב דא"כ יקשה הא היינו מדמע ולא שייך תי' הש"ס דקנסא מקנסא לא ילפינן דהא לר"ח דס"ל שמי' היזק לא הוי קנסא ושפיר השכיל רש"י לומר דסובר ר"ח ע"כ מנסך ממש ודו"ק: