ספר זרע אברהם (לופטביר)· רבי אברהם לופטביר
סימן כט
גיטין:
א) בשלהי גיטין (דף צ ע"א) ס"ל לב"ש דלא יגרש אדם את אשתו אלא א"כ מצא בה ערות דבר ובתוס' שם מביאין דברי הירושלמי שהקשה דלמה לי קרא דלא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה וכו' ת"ל מטעם סוטה ועיי"ש. ובפני יהושע הקשה דכמו כן יקשה למה לי קרא דגרושה אסורה לכהן ת"ל מטעם סוטה עיי"ש:
ונראה דהא נ"מ שפיר למה דקיי"ל דהאומר פתח פתוח מצאתי דנאמן לאוסרה עליו והיינו מטעם שויא אנפשי' חתיכה דאסורא. וזה לגבי דידי' אבל לאחריני הא שרי וא"כ בכה"ג יכול לגרשה מטעם ערות דבר אבל לגבי אחריני שרי ולא הוי סוטה. משא"כ הירושלמי שפיר מקשה דלא יוכל בעלה הראשון וגו' למה לי הא אסור להחזיר סוטתו דלגבי דידי' ודאי דסוטה היא וא"ש:
ובזה מיושב היטב קו' הגאון רע"א בגליון הש"ס על תי' הירושלמי דמשני לעבור עליו בשני לאווין דהא אין איסור חל על איסור. ולהנ"ל שוב משכחת לה בכה"ג וא"כ דרק לדידי' אסור משום סוטה ולא לה א"כ האיסור השני הו"ל איסור מוסיף דמיגו דחל איסור מחזיר גרושתו לגבי דידה חל נמי גבי דידי' כנ"ל:
אך יש להעיר הא האחרונים תתעוררו דהיכי מהני באומר פתח פתוח מצאתי לאוסרה עליו הא מבואר בהר"ן נדרים (דף צ) דמש"ה אינה נאמנת לומר טמאה אני לך משום דמשועבדת לו וא"כ ה"נ היכי נאמן לאוסרה עליו ותי' הא היא בידו לגרשה משא"כ היא לא תוכל להפקיע את עצמה ממנו. ומה"ט גזרה התורה במוצש"ר ולו תהי' לאשה ולא אמרינן הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא משום דבזה ל"ש דבידו לגרשה ושוב אינו נאמן כנ"ל [איברא דתי' זה דחוק דהא ע"ז אנו דנין למה חייב לכונסה הא שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא ואיך נעשה מערכה מן דרוש] וא"כ לב"ש דאסור לגרש בלי ערות דבר ל"ש כנ"ל וגדולה מזה נראה דלב"ש לא שייך הדין דהאומר פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו דהא הטעם משום דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה. ומבואר בדברי רש"י כתובות (דף י) דאם הי' שונאה הי' מגרשה מקודם. והא לב"ש לא יתכן כן דהא בעי ערות דבר אם לא שנימא כהרשד"ם דבארוסה גם ב"ש מודה]. ובזה נראה לחזק פי שנים מה שהקשה בחדושי הרי"ם אה"ע (סי' כט) דלב"ש למה תקנו כתובה הא לא שייך הטעם שלא תהי' קלה בעיניו להוציאה דהא בעי ערות דבר עיי"ש ולכאורה הא יוכל לומר וליטען פתח פתוח. ולהנ"ל שפיר הקשה דלב"ש לא יוכל ליטען פתח פתוח להפסידה כתובתה. וניחא ממילא מה שהקשה הבית שמואל לב"ש למה לי קרא דלא יוכל לשלחה כל ימיו גבי מוציא שם רע הא בלא"ה אסור לגרשה משום דבעי ערות דבר. ולהנ"ל הא נ"מ להאומר פתח פתוח מצאתי דנאמן עכ"פ לאוסרה עליו ושפיר צריך קרא:
ב) אמנם בעיקר קו' האחרונים הנ"ל דהיכי יוכל לאוסרה בפתח פתוח להר"ן הנ"ל נראה דלא דמי כלל לדברי הר"ן הנ"ל דדווקא דדהיכי דכבר הי' השיעבוד כמו בההיא דהאומרת טמאה אני לך י"ל כנ"ל דהא משתעבדא לי' משא"כ היכי דלפי דבריו לא התחיל מעולם השיעבוד כמו בההיא דפתח פתוח מצאתי ושפיר נאמן לאוסרה עליו דשויא אנפשי' חתיכה דאסורה וא"כ קמו וגם נצבו ממילא דברינו הנ"ל. [אם לא שנימא לדברי רש"י הנ"ל דא"י להפסידה כתובתה אבל מכח דברי הר"ן הנ"ל הנה לא נגע ולא פגע בדברינו] . אך מה אעשה שבדברי התוס' רי"ד קדושין (דף יב) לא נראה כן. שהרי הקשה בהא דאמרינן שם גבי יהודית דביתהו דר"ח דאמרה לה אם קיבל בך אבוך קדושין כד הוי זוטרת דאמאי לא אמרינן שויא אנפשי' חתיכה דאסורה ותי' דהא משתעבדא לי' עיי"ש:
הרי דאפי' בכה"ג דלדבריו לא התחיל כלל השיעבוד אמרינן ג"כ דלאו כל כמינה לאפקיע נפשה משיעבודא דידי' ול"א שויא אנפשי' חתיכה דאסורה ואכמ"ל:
ובקושי' הפני יהושע הנ"ל מגרושה לכהן יש לומר דכבר העיר הח"צ (סי' ) בהא דמכות (דף טז) דדחיק לאשכוחי בטלו ולא בטלו באונס ולמה לא מוקי בעשה עצמו פצוע דכא ואי אפשר לכונסה עיי"ש וא"כ ה"נ משום סוטה משכחת לה בשנעשה פצוע דכא דמחיוב לגרשה משא"כ לכהן שריא אם לא משום גרושה אבל על מחזיר גרושתו שפיר פריך דאם נעשה פצוע דכא הרי ג"כ אסורה משום פצוע דכא או משום מחזיר סוטתו ודוק היטב:
ג) עיין בקדושין (דף ה) ונקיש נמי יציאה להוי' מה הוי' בכסף אף יציאה בכסף ומשני אביי אין סניגור נעשה קטיגור ורבא אמר אמר קרא וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף עיי"ש והקשה בשו"ת הגרע"א (סי' ריט) א"כ אביי דלא דרש לקרא דוכתב לה כרבא יקשה לדידי' קו' הש"ס בקדושין (דף יד) דתהי' אשה מתגרשת בחליצה ומה דמשני אמר קרא ספר כריתות ספר כורתה וכו' לא יתכן לאביי דלא דרש לה עיי"ש: ונראה דהא התוס' שם הקשו נימא מה ליבמה שאין עלי' אלא איסור לאו ולכן יוצאה בחליצה משא"כ אשת איש דחמור דבכרת לא ותי' דמה לי איסור ומה לי איסור כרת עיי"ש ולפ"ז הא מבואר שם (דף יב) אביי ורבא לא ס"ל הא דר"ח אם הקילו בשבוי' נקיל באשת איש עיי"ש ומפרש הרשב"ם בב"ב (דף קלה דהכוונה משום דשבוי' רק איסור לאו משא"כ אשת איש כרת וסקילה עיי"ש. הרי דאביי ורבא מחלקין שפיר בין איסור לאו לאיסור כרת. וא"כ ל"ש ק"ו הנ"ל מיבמה לאשת איש ומעיקרא לק"מ קו' הש"ס ומיושב קו' הגרע"א לנכון [ועי' יבמות קיט.]:
ד) עיין גיטין (דף עז) במשנה כתבו ותנו אם לא באתי וכו' לימא קסבר ר"י כתב גט על תנאי כשר ופירש"י ואפילו אם לא נתקיים התנאי עיי"ש והוא תמוה דמ"ש מכל תנאים דעלמא דמודה ר"י דאם לא נתקיים התנאי בטל המעשה וכבר עמד ע"ז בדי"ח ותי' דס"ל אומר אמרו פסול והוי מלתא דליתא ע"י שליח דלא מהני בי' תנאי עיי"ש. וזה ליתא לשיטת הפוסקים דע"י שליח לא בעינן תנאים:
אך נראה למה דמבואר במנחות (דף מב) בהא דאמרינן ש"מ צריך צביעה. ופי' התוס' שם דמש"ה האודרא פסילה כיון דספק היא שמא לא יהי' כשר' שוב הוי לשמו ושלא לשמו עיי"ש בד"ה מאי טעם וכו' יעו"ש:
ולפ"ז י"ל דסבר ר"י דתנאי לא מהני בכתיבת הגט דכיון דספק היא בעת כתיבת הגט שמא לא יתקיים התנאי *) הרי לא הוי לשמו אבל בנתינה הא קיי"ל דלא בעי לשמה כמבואר בגיטין (דף פ) גבי שנים שנתערבו שני גיטין: ה) הנה קיי"ל דכיון דשנתן עיניו לגרשה שוב אין לו לבעל פירות. ולפ"ז נראה דלמה דקיי"ל דפרקונה תחת פירות כל היכי דאין לו לבעל פירות שוב אינו חייב בפרקונה:
ובזה יש לפרש האי דכתובות (דף נב) הב"ע כגון שנדרה איהי וקיים לה הוא עיי"ש כל הסוגיא והוא תמוה דבתחילה רצו לפרש במדיר הוא דבזה ודאי הוא הגורם ואפ"ה ס"ל להש"ס דלכ"ע אינו פודה ואח"כ מסיק דפלוגי בנדרה היא וקיים לה הוא ומה בכך שהוא נותן אצבע בין שיני' וכי גרע ממדיר הוא וכבר עמדו בזה. אמנם להנ"ל יש לומר דבמדירה אמרינן דבטח נתן עיניו לגרשה דאי לא כן לא הי' מדירה ושוב אין לו פירות ופטור מפרקונה לא כן בנדרה היא וקיים לה הוא אף אם נימא דהוא נותן אצבע בין שיני' מ"מ כיון דהוא לא הדירה יש לו פירות וחייב בפרקונה ואכמ"ל:
ו) והנה שם איתא (דף קז) האשה שהלכה היא ובעלה כו' גרשני בעלי מתפרנסת והולכת עד כדי כתובתה ועיי"ש בפירש"י דמתפרנסת אם אינה רוצה ליטול כתובתה ונוח לה ליטול מזונות שאם יבא בעלה תהי' כל כתובתה קיימת עיי"ש וכבר תמה הריטב"א דאיך תיטול מזונות הא בעצמה אומרת דנתגרשה עיי"ש:
עוד הקשו בתוס' שם (דף פט) דאיך תטול מזונות שמא בעלה הי' אומר לא גרשתיך והוי טוענו חטין והודה לו בשעורין עיי"ש:
ויתכן דאמרה גרשני בעלי והי' ספק קרוב לו ספק קרוב לה. וקיי"ל כ"מ שאמרו חכמים מגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונות אולם זה דווקא בחיי הבעל אבל לאחר שמת אין היורשין חייבים במזונותי' וכמבואר שם (דף צז) ולכן שפיר כ' רש"י ז"ל שאם יבא בעלה יהי' כל כתובה קיימת דאז יש לה מזונות וכן אם יאמר לא גרשתיך יש לה מזונות דהא גם לפי דברי' יש לה מזונות ולא הוי כטוענו חטין והודה לו בשעורין. וי"ל דאומרת כך לאסור על היבם ואיננה רוצה להפסיד מזונות אומרת דספק גרושין גרשני ואכמ"ל:
ז) ואגב אכתוב בהא דכתובות (דף י) בתולה וגרושה וכו' מן האירוסין כתובתן מאתים ופירש"י שהרי בחזקת בתולה נשאת לו ואינו מובן דפשיטא דיש להו מאתים ונראה דכוונת רש"י דאפילו ביהודה דהי' מתייחד עמה אינו יכול להפסידה כתובה ויש לה מאתים דהא בחזקת בתולה נשאת לו ובפרט דיש לה מיגו דאי בעי אמרה באירוסין בא עליה וכמ"ש התוס' שם (דף טו) ואכמ"ל:
ח) וברמב"ם ז"ל פ"ג מה' גירושין (הלכה)) דמש"ה באמר ללבלר כתוב גט לאשה לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט משום שלא היתה בת גירושין בשעת הכתיבה ונמצא שנכתב שלא לשמה יעיי"ש:
ולכאורה קשה לי מהא דאמרינן בגיטין (דף מ) הכותב שטר אירוסין לשפחתו ר"מ אומר מקודשת וכו' במאי קמיפלגו באומר לה צאי בו והתקדשי בו ר"מ סובר יש בלשון הזה לשון שחרור עיי"ש ברש"י ואיך מהני הא בשעת כתיבה עדיין אינה בת קדושין ולא הוי לשמה ושטר אירוסין הא בעינן לשמה כמבואר בקדושין (דף ט ע"א). ובשלמא לרבנן דזכות הוא לו י"ל דעדיו בחתומיו זכו לו ונמצא דבשעת כתיבה היתה בת חורין. אבל לר"מ דס"ל בגיטין (דף יא) דחוב היא לי ומה"ט אינה משוחררת עד שתבא לידה וא"כ בשעת הכתיבה איננה עדיין בת חורין ולא נכתב לשמה כיון דלא היתה בת קדושין:
ונראה דהא בלאו הכי צריך לבאר הא דאמרינן בגיטין (דף מ"ה ע"א) לא תסגיר עבד וכו' ר"א בלוקח עבד ע"מ לשחררו היכי דמי דכתב לי' לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והא גם שחרור בעי לשמה *). ובע"כ לרבי כיון דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם הוי לשמה. וא"כ לר"מ לשיטתי' דס"ל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם שפיר מהני ולרבנן י"ל משום דזכות הוא לו כנ"ל:
ובזה י"ל הא דפליגי רב ושמואל בסוכה (דף יא) בציצית שתלאן ואח"כ פסקן דרב סובר קציצתן זו היא עשיתן. והיינו כיון דתלי' בעי לשמה וא"כ בשעת תלי' דעדיין מחובר היא שוב לא חשוב לשמה ואמנם רב לשיטתו דס"ל ביבמות (דף צג ע"ב) דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם וחשוב לשמה משא"כ לשמואל. וי"ל ג"כ דהיכי דתרווייהו אתו בהדדי שפיר חשוב לשמה וכן בהא דקיי"ל דכתבו על אסורי הנאה פסול עיין גיטין (דף כ) א"כ בהא דאמרינן המדיר את אשתו מלהנות לו וכו' מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה והא לדידה אסור בהנאה ועיין בהפלאה שהעיר כעין זה ולפי הנ"ל ניחא הא איתא שם דלא הדירה אלא בעודה תחתיו א"כ בשעה שמגורשת שוב הוי שלה וגיטה וכו' באין כאחת ודוק:
ט) עיין בשו"ת ברית אברהם (סי') דמחדש דאינו יכול לגרשה בע"כ על תנאי דלזה לא נתנת לו התורה רשות שתהי' אגודה בי' ושיהי' פטור מכל מיני חיובין והביא ראי' מדברי שו"ת הרא"ש דבגט מאוחר אינו יכול לגרשה בע"כ עיי"ש וכן ראיתי בהגהות הגאון רע"א בש"ע אה"ע (סי' קמ"ז) שהביא כן בשם שו"ת רשב"ש עיי"ש:
וכן נראה להוכיח דהא חזינן בספק מגורשת הבעל חייב במזונות והיינו כיון דעדיין אגידא בי' ושתהי' מגורשת בספק ותהי' אסורה להנשא וגם יהי' פטור מחיובי הבעל לאשתו ע"ז לא נתנה לו התורה רשות וה"נ בתנאי דהוי עדיין ס' [אמנם מירושלמי יבמות פרק ר"ג (הלכה ד) דבעי אי גט ביבמה מהני בע"כ כמו חליצה עיי"ש דתלי לה בפלוגתא ות"ל הרי גט ביבמה אינו מתיר אותה ואדרבא אוסר אותה להתייבם ומ"מ מהני בע"כ וצ"ע]: אמנם בעבד כנעני נראה דיכול לשחררו בע"כ על תנאי ול"ד לאשה כיון דקיי"ל דיכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ופשיטא דיכול לשחררו על תנאי. וגדולה מזה כתבו התוס' בגיטין (דף יב) גבי אי בעי זריק לי' גיטא דהכוונה דיזרקנו ס' קרוב לו ס' קרוב לעבד ויהי' אסור בתרומה ובשפחה ובבת חורין עיי"ש הרי דמהני שחרר כה"ג במקום שיהי' אגוד בי' ויהי' פוטר מחיובים כנ"ל:
ובזה יש לישב קו' התוס' בקדושין (דף סב ע"ב) בהא דפריך אלא מעתה האומר לשפחתו הרי את מקודשת לי לאחר שאשתחררך וכו' ותמהו התוס' דלא משני נהי דבידו לשחררה אין בידו לקדשה וכמו דמשני בהא דהאומר לאשתו הרי את מקודשת לי לאחר שאגרשך עיי"ש. ובאמת בירושלמי משני כן עיי"ש: ולהנ"ל מיושב דבאמת הא בידו לגרשה ע"מ שתתקדש לו אח"כ ואם לא תתקדש לו לא תהי' מגורשת ואמנם אי נימא דבע"כ ל"מ לתנאי אין זה בידו לגרשה דהא דחשבינן גבי גירושין בידו גרשה היינו משום דיכול לגרשה בע"כ ואמנם בתנאי אין זה בידו וזה ניחא גבי האומר לאשתו ושפיר אמר דאין בידו לקדשה נהי דבידו לגרשה דלגרשה על תנאי שתתקדש לו הא לא מהני כנ"ל ע"כ לא הוי בידו לקדשה עכשיו כלל. אבל באומר לשפחתו שפיר בידו לקדשה היינו לגרשה על תנאי שתתקדש לו אח"כ דבידו לגרשה בע"כ על תנאי זה ושפיר צריך לשנוי מעיקרא בהמה וכו' ודוק:
ואגב אכתוב מה דקשה לי לשיטת רש"י גיטין (דף עז) דגט נקנה אגב קרקע. א"כ מה פריך בגיטין (דף כא) בהא דאמר רבא נתן לה גט ביד עבדו וכו' והא חצר מהלכת היא ומה קושיא *) דלמא מטעם אגב היא ואי דקיי"ל דאגב לא בעי צבורין וא"כ למה לי ביד עבדו ז"א למ"ש הקצות החושן (סי') ליישב קו' הרשב"א דלמה לי ההוא דוכתא דיתיב בי' גיטא דהא אגב לא בעי צבורין ותי' למה דאמרינן בפ"ק דמציעא גט בידה ומשיחה ביד אינה מגורשת דהגם דהוי נתינה מ"מ כריתות לא מקרי לכן בעינן צבורין כדי שיהי' הגט בידו עיי"ש וא"כ ה"נ בעי ביד עבדו ועיין בשו"ת הגאון רע"א (סי' רכ"א) שכתב דמוכח מירושלמי דבעינן שיהי' כל הגט בידה ואפילו אם הגליון יוצא חוץ מידה לא מהני עיי"ש:
י) עיין גיטין (דף י) דמחובר פסול בגט וראיתי בהריטב"א טב"א שהעלה דאם כתב גט על האילן שיבש פסול דאכתי חשוב מחובר עיי"ש:
ויש לעיין מדברי הירושלמי פ"א דערלה (הלכה ג) אילן שנעקר והסלע עמו אם יכול לחיות פטור חזקי' שאל פחות מכאן כתלוש השתחוה לו אסרו כותבין עליו גיטי נשים. הרי דבא"י יכול לחיות חשוב כתלוש וה"נ ביבש: וע"ע שם בריטב"א שאם כתב גט על קרן הפרה שמתה ומשייר את הפרה דכשר דווקא בחי' של פרה מקרי מחוסר קציצה כיון שמשייר אצלו העיקר שיש לו חיות עיי"ש:
הנה כן משמע בירושלמי פ"ב דגיטין (הלכה ג) על דעתי' דרבי יוסי הגלילי ידות האוכלין כאוכלין כו' כתבו על קרן הצבי גדדו וחתמו כו' הא אם חתמו ואח"כ גדדו לא פי' דמיירי בצבי שחוט או מת דאי לא כן ת"ל דאין כותבין על דבר שיש בו רוח חיים וגם הא בע"ח לא מקרי אוכל כמבואר בירושלמי פ"ט דשבת (הלכה ) מכיון שהיא מחוסרת שחיטה כטמאה היא וע"כ בצבי שחוט ופסול מחמת דאין כותבין על האוכלין ומשמע דאם חתמו ואח"כ גדדו דפסול משום דמחוסר קציצה לריה"ג ומשמע דלדידן בכה"ג כשר דאין זה מחוסר קציצה יכריטב"א הנ"ל:
יא) ואגב אכתוב בהא דיבמות (דף סח) ולתרומה לא חששו והתניא הרי זה גיטך שעה אחת וכו' אסורה לאכול בתרומה מיד עיי"ש:
ונ"ל להמתיק הקושיא למה שאמר רב ליוחסין חששו ולתרומה לא חששו דאי לא כן לא יהי' רשאי לדור עמה מחמת איסור גרושה שמא היא שעה אחת קודם למיתתו. וע"כ משום דהיא איסור לאו לא חיישינן ודווקא לתרומה חששו שהיא איסור מיתה ופשוט:
יב) במשנה כתובות (דף נא) ואם אמר הרי גיטה ותפדה עצמה אינו רשאי ונראה דקמ"ל דאף אם כבר הי' כתוב הגט קודם שנשבית ולר"ש דס"ל משנתן עיניו לגרשה שוב אין לו לבעל פירות ופרקונה הא המה תחת פירות וס"ד דשוב אינו חייב בפדיונה קמ"ל:
ובזה מיושב קושיות המפורשים שם שהקשו אמאי בהדירה רצה לומר דאינו חייב בפרקונה ואם נדרה היא וקיים לה אם הוא נותן אצבע חייב בפרקונה משום דאם הדירה מסתמא נתן עיניו לגרשה ואין לו פירות ומש"ה פטור מפרקונה אבל בנדרה היא וקיים לה דיש לו פירות דלא נתן עיניו לגרשה שפיר חייב בפרקונה:
יג) ואגב אכתוב בגיטין (דף פג גבי נענה רבי יוסי הגלילי ואמר היכן מצינו אסור לזה ומותר לזה וכו' פריך שם והרי תרומה וקדשים שאסורות לזה ומותרת לזה וכו' עיי"ש ויש לתמוה מה פריך אטו מי לא ידע הש"ס שיש כמה אסורים בתורה שאסורים לזה ומותרים לזה כמו לאוי דכהונה שאסורים לכהן ומותרים לזר וכדומה ונראה פירושו דהפי' הכי דהיכן מצינו דמעיקרא הי' אסור לכל כמו אשת איש ואח"כ כשנתגרשה חוץ מפלוני אסורה לפלוני מחמת אשת איש ומותרת לכולי עלמא ולכן פריך מתרומה וקדשים דמעיקרא הי' אסורים לכל מחמת טבל וכן קדשים קודם זריקה ואח"כ כשמפריש תרומה אסור עדיין לזרים מחמת טבל דהיינו אותו איסור עצמו שהי' בתחילה כמבואר בתוס' יבמות (דף פו) ובירושלמי פ"ב דשבת (הלכה ב') וכן קדשים אחר זריקה נשארו לזר באיסורם הראשון ודוק:
יד) ואגב אכתוב במה דתמהו עלה נודע ביהודה מהדו"ק אה"ע (סי' סד) דלא מהני כשעשה שליח לגרש בעל כרחה ותמהו מהא דגיטין (דף יא) בשליחות בעל כרחה דבקידושין ליתא ובגירושין איתא הרי דמהני שליחות דע"כ בגט: ונראה פשוט דטעם דלא מהני תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים היכי דעשאו שליח הוא משום דאין שליח לדבר עבירה וכמ"ש הפנ"י. ומהאי טעמא חדית לן הקצוה"ח דהיכי דעשה שליח סתם והוא גירש בעל כרחה דמהני לפי הנ"ל. ולפי"ז י"ל ה"נ הכוונה היינו בשליחות בע"כ דהשליח גירשה בע"כ אבל הבעל לא צוה לזה ובזה לא שייך תופס לבעל חוב כנ"ל ואכמ"ל: